בשעת בוקר מוקדמת התדפקו השוטרים על דלת ביתו, ומול פניהם ההמומות של בני משפחתו אחזו בו וכבלו את ידיו באזיקים. בטרם הספיק לפצות פה הובל לתחנת המשטרה ומצא עצמו בתא המעצר, בחברת פושעים עצורים.
רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש, לא ידע מה חטא ומה פשע שנעצר כאחרון העבריינים. הוא נחקר ארוכות, והוטחו בו האשמות קשות. אט-אט התבהרה התמונה: מישהו טפל עליו עלילת כזב דמיונית שציירה אותו כפושע גדול.
הוא ניסה להעמיד את החוקרים על טעותם, ולטעון כי כל ההאשמות נגדו אינן אלא סיפורי בדים, ואין כל קשר בינן ובין המציאות. אך הסבריו נפלו על אוזניים ערלות. החוקרים דבקו בעמדתם, ולחצו עליו להודות בעבירות החמורות. כשסירב, הושלך בחזרה אל התא הצפוף.
שם, על הדרגש הנוקשה, מוקף עבריינים גסי-רוח, הרהר רבי מנחם-מענדל במצבו. הוא התכנס בעצמו והחל לערוך חשבון נפש פנימי, בניסיון למצוא את הסיבה הרוחנית שבעטייה נקלע לצרה הצרורה.
הגיעה שעת התפילה. הוא פרש לקרן זווית, כיוון את פניו אל הכותל, עצם את עיניו, והחל להתפלל בדבקות. שעה ארוכה נשא את צקון לחשו, מתעלם מרעשי הרקע ומתרפק על מילות התפילה, שבהן מצא משענת ונוחם.
כשסיים את תפילתו הסב פניו לאחור והבחין כי אסיר אחד מתבונן בו במבט ממוקד. תחילה התעלם מן האיש, אך בתפילה הבאה נשנה המחזה: האיש לא גרע עין ממנו, מתחילת התפילה ועד סופה.
רבי מנחם-מענדל סקר את האיש, שחזותו הייתה כשל גוי גמור, כשאר האסירים. אך האיש החל לבקש את קרבתו של רבי מנחם-מענדל, להציע לו עזרה, לדאוג לשלומו ולרווחתו. נראה היה שהאיש יוצא מגדרו לשרת את היהודי.
גם בימים שלאחר מכן הוסיף האיש וביקש את קרבתו של רבי מנחם-מענדל. הוא פנה אליו מתוך הכנעה והתבטלות, ושירת אותו ככל יכולתו. רבי מנחם-מענדל החליט לפנות אל האסיר ולתהות על קנקנו.
נראה היה שלזה חיכה האיש. דמעות החלו לזלוג מעיניו, והוא החל לספר את סיפור חייו, שנקטע שוב ושוב בפרצי בכי.
הוא יהודי. נחום שמו. מצוקות החיים הובילו אותו למחוזות הפשע. הוא הידרדר מדחי אל דחי, עד שנעשה פורץ. בלילות נהג לחדור לבתים ולרוקן את תכולתם. זמן רב עסק במלאכתו האסורה, שרוי בפחד מתמיד ומשחק עם מזלו מדי לילה.
יום אחד הצליחה המשטרה להניח את ידה עליו. נחום הושלך אל תא המאסר. איש מאחיו היהודים לא טרח להיחלץ למענו. להפך, מכריו היהודים אפילו שמחו בליבם על שנפטרו סוף-סוף מפגיעתו הרעה. נחום נותר אפוא בודד ועזוב לגורלו.
רבי מנחם-מענדל האזין לסיפור רוב קשב. "פתאום הנה אתה כאן, עומד ומתפלל", אמר נחום, "והמראה הזה נגע לליבי והחל להמס את האטימות שאפפה אותי זה שנים. בפעם הראשונה בחיי חשתי חרטה אמיתית על מעשיי הרעים. אנא עזור לי למצוא דרך תשובה ולכפר על חטאיי".
ברגע זה הבזיקה מחשבה במוחו של רבי מנחם-מענדל: הנה לפניו הסיבה שבעבורה הושם במאסר על לא עוול בכפו. יש כאן נשמה אומללה, המשוועת לעזרה ומייחלת למישהו שיחלץ אותה משאול התחתית שבה היא לכודה.
רבי מנחם-מענדל החליט להתמסר בכל מאודו למען נחום האסיר. הוא החל להרביץ בו תורה ויראת שמיים, והדריך אותו כיצד לנטוש את מידותיו הרעות ולעלות על דרך הישר. גם נחום התגלה כתלמיד צייתן ורציני. הוא קיבל עליו את כל ההוראות שנתן לו רבי מנחם-מענדל. התנזר ממזון לא כשר, הניח תפילין בכל בוקר, ומיום ליום התחזק ביראת שמיים עד שנהפך לבעל תשובה גמור.
"דע", אמר לו רבו החדש, "שאנו עדיין בתחילת התהליך. ה' יעזור ונזכה להיגאל מהשבי, ואז ניסע יחדיו אל הרבי, המגיד ממזריטש, והוא יורה לך דרך תשובה שלמה".
בעודו מדבר עימו נכנס אל התא מפקד הכלא לבשר לרבי מנחם-מענדל כי הוא משתחרר. החשדות נגדו נבדקו ונמצאו חסרי בסיס, והחוקרים הגיעו למסקנה כי הוא חף מפשע. אבל האסיר הדהים את מנהל הכלא: "אינני יוצא מכאן, אלא אם כן ישתחרר גם חברי, נחום!", אמר נחרצות.
המפקד חשב שלא שמע היטב. מימיו לא נתקל באסיר שמסרב לצאת לחופשי. הוא הביט בנחום ואמר: "האסיר הזה טרם מילא את תקופת עונשו. אין הוא יכול להשתחרר".
רבי מנחם-מענדל לא הרפה. הוא דרש להיפגש עם השופט המחוזי, והבטיח לו בהן צדקו כי ייקח את נחום לחסותו, וידאג שלא יגנוב עוד ולא יפגע באיש. השופט התרשם מאישיותו של רבי מנחם-מענדל, והורה לשחרר את נחום לאלתר.
עם הגיעם לבית המגיד ממזריטש, עוד בטרם נכנסו פנימה, הכריז המגיד באוזני מקורביו: "לנשמה זו חיכיתי!". ואכן, נחום שינה את אורחות חייו ונעשה תלמיד נאמן של המגיד.
(על-פי 'בית צדיקים יעמוד', ג) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
