חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:38 ל' בסיון התשפ"ב, 29/6/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

להפוך את בבל לירושלים
דבר מלכות

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת ויגש | שהעולם ידע על שליחותו
אין לנו אלא מנהג נשיא דורנו
להפוך את בבל לירושלים
השפעת יוסף למלכות משיח
ציורים ותמונות בעלי-חיים טהורים
פרשת ויגש
טהרת האוויר
טהרת האויר (המשך)
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

'ירושלים' מורה על יראת שמיים ו'בבל' מורה על ענייני עולם הזה * בבל אינה שייכת לירושלים, באם חלילה "סמך מלך בבל על ירושלים" – זהו "מצור ומצוק" חמור * ענייני עולם הזה, 'בבל', צריכים להעסיק את כוח המעשה בלבד, אך השכל והמידות צריכים להיות שקועים ב'ירושלים' – יראת שמיים

א. המאורע שאירע בעשרה בטבת הוא – "שבו1 סמך מלך בבל... על ירושלים והביאה במצור ובמצוק", כמסופר בכמה מקומות בתנ"ך2.

זאת אומרת: אף על פי שבעשרה בטבת "סמך מלך בבל אל ירושלים" בלבד, היינו, שעדיין לא נפגעה חומת ירושלים (ועל אחת כמה וכמה שלא נפגעו העניינים הנמצאים בירושלים עצמה), אף על פי כן, עצם העובדה ש"סמך מלך בבל אל ירושלים", היינו, שמלך בבל נמצא בסמיכות לירושלים, וכתוצאה מזה – "ותבוא העיר במצור", הרי זה דבר לגמרי בלתי רצוי, ומוכרחים להילחם ולבטל עניין זה מכל וכל.

ואם לא משתדלים לבטל (מלכתחילה) עניין זה – עלול הדבר להביא לידי תוצאות חמורות ביותר רחמנא ליצלן, וכפי שרואים בפשטות שהמאורע של עשרה בטבת "ותבוא העיר במצור", הביא סוף כל סוף למאורעות שאירעו בשאר הצומות: "ותבקע העיר" (בשבעה עשר בתמוז), עד ל"וישרוף את בית ה'" (בתשעה באב).

ועל פי זה מובן חומר העניין של עשרה בטבת, "שבו סמך מלך בבל אל ירושלים", ומובן גודל ההכרח לבטל עניין זה מכל וכל.

ב. הביאור בזה בעבודת האדם:

ירושלים עניינה – "על שם יראה ועל שם שלם"3, היינו, שלימות היראה, יראת שמיים בתכלית השלימות. וכמבואר בכמה מקומות4 שהעלייה לרגל לירושלים עיר הקודש – פעלה הוספה ושלימות ביראת שמיים.

והעניין של "ירושלים" (שלימות היראה) שייך לכל אחד ואחד מישראל – כמובן ממאמר רז"ל5 שירושלים "לא נתחלקה לשבטים", היינו, שירושלים שייכת לכל אחד ואחת מישראל עד סוף כל הדורות.

ועניין זה מודגש גם על פי מאמר רז"ל "ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה את כל ישראל חברים כו'".

ומאחר שירושלים שייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל (עד ש"לא נתחלקה לשבטים") – לכן היא "עיר הבירה" של כל ארץ ישראל, ועד ש"עתידה6 ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל".

ולעומת "ירושלים" ישנו העניין של "בבל":

"בבל" קאי על כללות העולם, כי כל העניינים שבו הם באופן של בלבול – לא ברור די הצורך וקשה להבחין בין ענייני קדושה, דברי הרשות, ודברים האסורים (להבדיל), וזקוקים לסיוע של "תורה אור", שרק בעזרתה ניתן להבחין באופן ברור ומוחלט בין עניינים אלו.

ובפרט כאשר נמצאים זמן הגלות, במעמד ומצב של "אותותינו לא ראינו גו'" – הרי בוודאי שהעולם מצדו (לולי העניין של "תורה אור") הוא באופן של "בבל", כנ"ל.

ג. על פי זה מובן כללות העניין של עשרה בטבת – בעבודת האדם:

כאשר "סמך מלך בבל אל ירושלים", היינו, כאשר היצר הרע ("מלך בבל") מנסה לפעול סמיכות וקירבה בין "בבל" ל"ירושלים" – אסור להניח לו לעשות זאת, כי הסמיכות של "בבל" ל"ירושלים" היא "מצור ומצוק" עבור "ירושלים" ("ותבוא העיר במצור"), ואם לא משתדלים לבטל תיכף ומיד את המצור על ירושלים ("סמך מלך בבל אל ירושלים") – עלול הדבר להביא לידי תוצאות חמורות ביותר, כפי שהיה בפשטות העניינים כנ"ל.

יהודי צריך לדעת ש"ירושלים" ו"בבל" הם שני עניינים נפרדים שאין כל קשר ושייכות ביניהם, ומצד אמיתיות העניינים לא ייתכן כללות העניין של "סמך מלך בבל אל ירושלים", כי אין כל קשר ושייכות ביניהם כלל וכלל!

בין "ירושלים" ו"בבל" צריכה להיות הבדלה – "המבדיל בין ישראל לעמים"7 [כי "ירושלים" קאי על עם ישראל, ו"בבל" קאי על שאר העמים], בדוגמת ההבדלה "בין קודש לחול", ובין "אור לחושך"!

וגם כאשר מדובר אודות "מלך בבל", שיש לו שר למעלה כו', וישנו העניין של "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" – אף על פי כן צריכים לזכור תמיד שאין כל קשר ושייכות בין "ירושלים" ו"בבל", ולכן מוכרחים למנוע את העניין של "סמך מלך בבל אל ירושלים".

ואף על פי שנמצאים בזמן הגלות – ודבר זה אינו תלוי בבחירתנו, כידוע פתגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשם אביו (שהיה ממלא מקומו) כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע: "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכחותינו אנו נשוב לארץ ישראל, אבינו מלכנו יתברך הגלה אותנו... והא יתברך יגאלנו כו'" –

אף על פי כן, צריכים לזכור את המשך הפתגם: "רק גופותינו נמסרו בגלות... ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות כו'".

ומאחר שבני ישראל עושים נפשם עיקר וגופם טפל – נעשים כל ענייני הגוף טפלים אל הנשמה, שמעמדה ומצבה הוא באופן שמעולם לא נמסרה לגלות.

ד. על פי האמור לעיל – מובנת ההוראה מכללות העניין של עשרה בטבת לכל אחד ואחת מישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימך"8, בעבודה היום יומית:

התחלת העבודה של כל אחד ואחת מישראל בכל יום ויום (בהתחלת היום) היא אמירת "מודה אני לפניך", שזהו כוללות עניין הביטול ויראת שמיים – בחינת "ירושלים" (שלימות היראה).

ולאחרי זה – עבודת התפלה בבית הכנסת, שגם בה מודגש כללות עניין הביטול ויראת שמיים, שהרי קודם תפילת העמידה (עיקר התפילה) צריך להיות אמירת פרשה ראשונה ופרשה שניה של קריאת שמע, שעניינם – קבלת עול מלכות שמיים, וקבלת עול מצוות9.

ולאחרי זה – לימוד התורה בבית המדרש (כמאמר רז"ל "מבית הכנסת לבית המדרש"), שגם בזה מודגש כללות עניין הביטול ויראת שמיים, שהרי בתור הקדמה ללימוד התורה צריך להיות העניין של "ונפשי כעפר לכל תהיה", ועל ידי זה נפעל העניין של "פתח ליבי בתורתך".

על פי זה מובן שכללות העבודה של התחלת היום (אמירת "מודה אני", עבודת התפלה, ולימוד התורה) קשורה עם בחינת "ירושלים" – שלימות היראה.

והנה, לאחרי העבודה בבית הכנסת ובבית המדרש (בחינת ירושלים) – צריך להיות כללות העניין של "הנהג בהם מדת דרך ארץ" (קו העבודה של זבולון) – התעסקות עם ענייני העולם, שהם בבחינת "בבל".

וההוראה של עשרה בטבת היא – שצריכים לבטל ולמנוע את העניין של "סמך מלך בבל אל ירושלים".

ה. ביאור הדברים:

כאשר יהודי עוסק בעניינים העולם, "בבל", עליו לדעת שבעצם אין לו שייכות כלל לענייני "בבל", כי אין כל קשר בין "ירושלים" (בחינתו של כל אחד ואחד מישראל) ל"בבל". ולכן, גם בעת עסקו בענייני "בבל" הרי הוא בריחוק מקום מ"בבל" (היפך העניין של "סמך מלך בבל אל ירושלים").

ובפשטות:

לא זו בלבד שיודע שהצלחתו בענייני העולם היא אך ורק משום ש"וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה",

[ובוודאי שאינו חושב ש"כחי10 ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" חס ושלום – וכידוע דעת הסמ"ג שאזהרה זו ("השמר לך פן תשכח את ה' גו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי גו'") נמנית במניין מצוות לא תעשה11],

אלא יתירה מזו: כל עסקו בענייני העולם הוא בלא לב ולב, היינו, שהעסק בענייני העולם הוא בכח העשיה בלבד, "בכל אשר תעשה", כי שכלו ומידותיו שקועים בענייני ירושלים – ענייני תורה ומצוות.

ואדרבה: הכוונה הפנימית שבעסק בענייני העולם ("בבל") היא – לנצל עניינים אלו לקדושה, שזוהי כללות העבודה של בירור ניצוצות הקדושה שבענייני העולם, ובעיקר – נתינת צדקה כפשוטה (על ידי זה שמרוויח בעסקיו כו') – "פרוס12 לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית גו'".

ו. והנה, כאשר יהודי מתנהג באופן האמור לעיל, היינו, שהתחלת עבודתו היא – אמירת "מודה אני לפניך", וכללות עבודת התפלה (כולל נתינת צדקה – קודם התפלה, בעת התפלה ולאחרי התפלה), ולימוד התורה (לידע כיצד צריכה להיות הנהגתו הכללית) – בחינת "ירושלים",

ולאחרי זה יוצא הוא מארבע אמות של תפילה ותורה ("ירושלים") כדי לעסוק בענייני העולם ("בבל"), וכוונתו היא – לברר את ניצוצות הקדושה שבעולם, היינו, להעלות את ענייני העולם לקדושה –

הנה לא זו בלבד שאינו מושפע מענייני העולם (בדוגמת המצור ש"סמך מלך בבל אל ירושלים"), אלא אדרבה: על ידי עבודתו הרי הוא מעלה את ענייני העולם ("בבל") לקדושה ("ירושלים"), ועד שעושה דירה לו יתברך בתחתונים.

ונמצא שעל ידי עבודתו הרי הוא פורץ את ההבדלה (חומה) שבין "ירושלים" ל"בבל", אבל – באופן הרצוי, למעליותא, היינו, שמעלה את ענייני "בבל" שיהיו בבחינת "ירושלים", בדוגמת מאמר רז"ל "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", שאז הרי "כל הארצות" כולל "בבל") הם בדוגמת "ירושלים".  

(משיחת י' טבת תשמ"ב.

תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב ח"ב עמ' 654 ואילך. בלתי מוגה)

______________________

1)    רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ב.

2)    מלכים ב כה, א-ב. ירמיה נב, ד-ה. יחזקאל כד, ב.

3)    תוספות ד"ה הר – תענית טז, א (מבראשית רבה פנ"ו, י).

4)    ראה תוספות ד"ה כי מציון – בבא בתרא כא, א: "לפי שהיה (העולה לירושלים) רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון ליבו ליראת שמיים".

5)    יומא יב, א (וש"נ). רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה יד והלכות טומאת צרעת פרק ד הלכה יא.

6)    ראה פסיקתא רבה פ' שבת וראש חודש. ילקוט שמעוני ישעיה רמז תקג. וראה גם ספרי דברים בתחילתו. שיר השירים רבה פ"ז ד (ג). וראה גם בהנסמן ב"מראי מקומות" לליקוטי תורה מסעי פט, ב (עג, א).

7)    נוסח הבדלה (פסחים קד, א).

8)    ניצבים כט, י.

9)    ברכות יג, א.

10)  עקב ח, יז.

11)  מצווות לא תעשה סד.

12)  ישעיה נח, ז.

סיכום:

כתב הרמב"ם: "בעשירי בטבת בו סמך מלך בבל... על ירושלים והביאה במצור ובמצוק".

ביאור העניין בעבודת האדם:

"ירושלים" מורה על יראת שמיים. השם "ירושלים" הוא על שם "יראה" ועל שם "שלם" – יראת שמיים מושלמת, וכן, העלייה לירושלים הייתה פועלת הוספה יראת שמיים.

"בבל" מורה על ענייני העולם הזה, בהם שורר בלבול והטוב והרע מעורבים זה בזה, ורק על ידי אור התורה ניתן להבחין ולהבדיל ביניהם.

"סמך מלך בבל אל ירושלים" – בבל וירושלים צריכות להיות נפרדות זו מזו, כאשר אין הבדלה ו"בבל" קרובה וסמוכה ל"ירושלים" – זהו "מצור ומצוק", מצב מסוכן שעלול להידרדר למקומות הגרועים ביותר.

ובעבודה היומיומית:

סדר היום של יהודי נפתח בענייני "ירושלים" – תפילה ולימוד. אך אחר כך ניגש הוא לעסוק בענייני עולם הזה – "בבל". יש לזכור כי הננו נבדלים מ"בבל", העיסוק בענייני עולם הזה נעשה בכח העשייה בלבד, אך השכל והמידות עוסקים בענייני "ירושלים". ולא עוד, אלא שהתעסקותו עם ענייני "בבל" היא בכדי לבררם ולעשותם דירה לה', ובכך נעשים הם ענייני "ירושלים".


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)