חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | שאלות לרב | פורום | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:17 זריחה: 6:02 כ"ד בניסן התשע"ד, 24/4/14
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 453 - כל המדורים ברצף


גיליון 543, ערב שבת פ' ויגש, ה' בטבת ה'תשס"ה (17.12.2004)

דבר מלכות

חנוכה - "מעלין בקודש"

אף-על-פי שימי החנוכה נגמרו וכבר אי-אפשר להוסיף ולהדליק נרות, הרי ההוראה מחנוכה נמשכת ביתר שאת וביתר עוז * בחנוכה עסקנו בחנוכת המשכן, שהיה בית ארעי בלבד לשכינה, ואילו בפרשתנו נרמז בית-המקדש השלישי, שיהיה משכן קבע לקב"ה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת פרשת ויגש היא לאחרי ימי חנוכה, וביחד עם זה, יש לה קשר ושייכות לימי חנוכה1 - והעניין בזה:

מחד גיסא - נמצאים כבר לאחרי חנוכה, אשר מכיוון ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"2, נסתיימה כבר ה"עבידתיה" דחנוכה (ובפשטות - שלאחרי "זאת חנוכה" אסור להדליק ולברך על נרות חנוכה, וכן בנוגע לקרוא בתורה הקריאה דחנוכה, אמירת הלל בכל יום, וכיוצא בזה), ומתחילה ה"עבידתיה" דהימים שלאחרי זה.

אבל לאידך גיסא - מכיוון שהלכה בתורה3 "מעלין בקודש ו(על-אחת-כמה-וכמה ש)אין מורידין4, ומודגש במיוחד בחנוכה, שהרי הדלקת נר חנוכה היא כדעת בית הלל, "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך... דמעלין בקודש ואין מורידין"5 (ומודגש גם בשמו אשר יקראו לו, "חנוכה", ראשי תיבות ח' נרות והלכה כבית הלל6) - הרי לא ייתכן שתיכף לאחרי חנוכה תתחיל העבידתיה באופן של ירידה חס-ושלום (היפך גם דההלכה ד"לא מורידין"), אלא אדרבה, בהכרח לומר שלאחר חנוכה ניתוסף על זה עילוי יותר, "מעלין בקודש".

ועניין זה מודגש בפרשת השבוע שלאחרי חנוכה, פרשת ויגש (ובפרט בשבת פרשת ויגש, שאז קוראין בציבור את כל הפרשה כולה, ביחד עם ההפטרה, ובברכות לפניה ולאחריה) - אשר על-פי המבואר בפנימיות התורה כפי שנתבאר בתורת חסידות חב"ד [ב"תורה אור", "תורת חיים" ו"אור התורה"7, דרושים של אדמו"ר הזקן (תורה-אור), אדמו"ר האמצעי (תורת-חיים) והצמח-צדק (אור-התורה), ג' האבות דתורת חסידות חב"ד (כנגד חכמה, בינה ודעת8), וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו], מובן, שפרשת ויגש היא באופן ד"מעלין בקודש" לגבי הפרשה שקורין בחנוכה, פרשת הנשיאים, כדלקמן.

ב. תוכן הקריאה דחנוכה בפרשת הנשיאים היא - חנוכת המזבח והמשכן.

וכמה פרטים בזה - באופן של עילוי והוספה, "מעלין בקודש", ומהם:

ביום ראשון דחנוכה קורין בתורה אודות התכללות כל הנשיאים ביחד - "ויקריבו נשיאי ישראל... ויביאו את קרבנם לפני ה'"9, "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח10, "כאילו כולם הקריבו ביום ראשון"11.

ובפרטיות יותר:

ההתכללות דכל י"ב הנשיאים ביום ראשון היא - (א) בנוגע לקרבן שהביאו כולם (וקיבלו מהם) בפועל ביום ראשון, "שש עגלות צב ושני עשר בקר",

(ב) וגם בנוגע לקרבנות שהקריבו על גבי המזבח - הרי נוסף לכך ש"שוו כולם בעצה אחת"11, היתה גם הבאת הקרבנות, מצידם של הנשיאים בעלי הקרבן, ביום אחד, ולא עוד, אלא שלולי הציווי "נשיא אחד ליום גו'"12, משמע שהיו גם מקריבים על גבי המזבח ביום אחד,

ולא עוד, אלא שאפילו בנוגע להקרבת על גבי המזבח נשיא אחד ליום - נאמר "זאת חנוכת המזבח ביום הימשח אותו"13, ואיתא במדרש14 "וכי ביום שנמשח נעשה כל חנוכת המזבח, והלא עד מלאת שנים-עשר יום לא נגמרה חנוכת המזבח? אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שווים וחביבים כולם לפני הקב"ה, שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כולם".

ולאחרי כן, במשך ימי חנוכה קורין בתורה (גם) הקרבנות דכל נשיא ונשיא ביומו, "נשיא אחד ליום גו'" - שבזה ישנו עילוי לגבי ההתכללות ביום ראשון, שהכלל נמשך וחודר בפרטים ופרטי-פרטים15.

ולאחרי מכן, ביום האחרון דחנוכה, קורין (גם) הסך-הכול דקרבנות הנשיאים לאחרי הקריאה דההקרבה בפועל - "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"16, "כאילו כולם הקריבו ביום אחרון"11, היינו, כלל שלאחרי ההמשכה וההתחלקות, לפרטים, שהוא למעלה יותר מהכלל שלפני ההמשכה וההתחלקות לפרטים17.

ועד שבאים לסיום וחותם הקריאה ד"זאת חנוכה", "בהעלותך את הנרות גו'"18, "שלך גדולה משלהם"19 - עילוי שבאין-ערוך20, גם לגבי הסך הכל שלפניו.

על-דרך המשכת וגילוי אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלעילא שנמשכת על-ידי אתערותא דלתתא21, שכן, בנוגע לאתערותא דלעילא שיסודה ושורשה היא האתערותא דלתתא, לא שייך (כל-כך) לומר "שלך גדולה משלהם", כי אם, בנוגע לבחינת אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלעילא שנמשכת על-ידי אתערותא דלתתא.

ג. אמנם, כל העילוי והשלימות דחנוכה היא - בנוגע לחנוכת המשכן, ולאחרי זה ישנו עניין נעלה יותר, "מעלין בקודש" - בית-המקדש.

ועניין זה מרומז בפרשת ויגש - על-פי המבואר בפנימיות התורה, תורת החסידות:

דרושי חסידות (בתורה-אור וכו') דפרשת ויגש - התחלתם בעניין (ובקרא) ד"קורות בתינו ארזים וגו'"22, בביאור ענייני (ומעלת) בית-המקדש (לגבי המשכן)23.

ותוכן הביאור24:

"המשכן היה מארזים, כמו שכתוב25, עצי שיטים עומדים (המשובח שבארזים32), והמכסה היה מיריעות עיזים כו' ובית-המקדש היה מאבנים ועפר דווקא (שאסור לעשות בו עץ בולט כו'27), רק שהיו כלונסאות של ארז בתקרת האולם28 ...שהיו טפלים לעיקר הבניין".

וטעם הדבר, כי "במשכן לא היה נמצא עדיין תכלית השלימות, שהיה רק דירת עראי של הקב"ה, כמו שכתוב29 ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן כו', לכן נעשה כפי אופן סדר השתלשלות העולמות... כותלי המשכן היו מקרשים שהם בחינת צומח, ו(רק) קרקע המשכן היה מעפר... שהצומח למעלה מן הדומם... והמכסה על המשכן היה מיריעות... בחינת החי שלמעלה במדריגה גם מבחינת הצומח כו'.

"אבל במקדש היה בו תכלית השלימות, כי היה דירת קבע של הקב"ה, כמו שכתוב30 זאת מנוחתי עדי עד, שהיה מעין עולם-הבא וכפי שיהיה באלף השביעי כשיהיה מנוחה לחיי העולמים, שאז תתעלה הארץ העליונה שהיא בחינת מלכות דאצילות להיות למעלה מכולם31, וכמו שכתוב32 אשת חיל עטרת בעלה... לכן אף בבית-המקדש שהיה מעין עולם-הבא נעשה עיקר הבית מאבנים ועפר שהם בחינת דומם... רק שכלונסאות של ארז שהיה בהתקרה הם היו בחינת תמכין לבד לעיקר התקרה הנעשה מבחינת הדומם".

וזה הפירוש - "קורות בתינו ארזים וגו'":

פירוש אחד - "קאי על המשכן"33, שהיה מארזים, ואילו המקדש, שהיה מאבנים, הוא באופן נעלה יותר.

ופירוש השני - "קאי בבית-המקדש דשלמה"34, "קורות בתינו דבית-המקדש דשלמה דארזים, לשבח קאמר, דמה שהיה במשכן דמשה דפנות מעצי ארזים, בחינת משפיעים... בבתינו, הן רק בחינת קורות להחזיק עליהם המעזיבה, שנקרא תמכין בלבד"35.

ועד לסיום הכתוב, "רהיטנו ברותים", דקאי על בית-המקדש דלעתיד לבוא, כפירוש התרגום "יתיר יהי יאי בית מקדשא דעתיד להתבנאה ביומי מלכא משיחא דכשרוהי (תקרה או קורה36) יהוין מן ארזין דגנתא דעדן ושירתוהי (רצפה36) יהוין מן ברתי ושני ושורבני", היינו, ש"הרצפה של בית-המקדש דלעתיד-לבוא יהיה חשוב יותר מהקורות דבית-המקדש דשלמה, וממילא שהקורות דבית-המקדש דלעתיד לבוא יהיו חשובים עוד יותר כו'"36.

ד. וביאור הקשר לפרשת ויגש, "ויגש אליו יהודה":

יוסף ויהודה הם בדוגמת המשכן ומקדש, צומח ודומם, "יוסף לשון תוספת וריבוי... הוא עניין בחינת צומח... ויהודה הוא בחינת ארץ, מלכות דאצילות, שהיא בחינת (ותעמוד) הדומם דאצילות, ולכן יהודה לשון הודאה וביטול, שהדומם יש בו בחינת הביטול ביותר37.

ולכן, בזמן הזה, יוסף הוא למעלה מיהודה (צומח למעלה מדומם), ולכן "ויגש אליו יהודה", שיהודה ניגש ליוסף כדי לקבל השפעה כו', "אבל לעתיד לבוא יתעלה יהודה להיות למעלה מבחינת יוסף".

וכמודגש גם בהפטרה (סיום וחותם הקריאה) דפרשת ויגש - "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד (הראשון) אל אחד (השני) גו' הנה אני לוקח את עץ יוסף גו' ונתתי אותם עליו (למעלה ממנו) את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד גו' ועבדי דוד מלך עליהם"38, עד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"39.

ה. על-פי זה יש לומר פירוש העילוי דפרשת ויגש לגבי הקריאה דחנוכה - "מעלין בקודש":

בקריאה דחנוכה מדובר אודות חנוכת המשכן, ואילו פרשת ויגש קשורה עם השלימות דבית-המקדש.

כי תורה בפירושה (תורה שבעל-פה) ניתנה40: "קורות בתינו ארזים גו'" (שהובא ונתבאר בהתחלת דרושי החסידות דפרשת ויגש).

ובזה גופא (נוסף לכך שמעלת המקדש לגבי המשכן היא להיותו "מעין עולם הבא מה שיהיה באלף השביעי כשיהיה מנוחה לחיי העולמים") - בית-המקדש דלעתיד לבוא, כי:

כיוון שנמצאים בזמן הגלות לאחרי חורבן בית ראשון ובית שני, הרי מובן וגם פשוט, שהמדובר אודות בית-המקדש דלעתיד41, כאשר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שאז ייבנה בית-המקדש השלישי, שהוא נעלה יותר מבית ראשון, וגם מבית שני,

עד לעילוי שבאין-ערוך לגמרי, שיהיה בו "להצדיק" את החורבן דבית ראשון ובית שני, ירידה מבהילה - צורך עלייה מבהילה (למעליותא): כדי לבוא לתכלית העילוי דבית שלישי!

 (קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויגש ה'תשמ"ז; 'תורת-מנחם - התוועדויות' התשמ"ז, חלק שני, עמ' 196-201)

----------

1) להעיר מדברי השל"ה (חלק תושב"כ, דרוש צאן יוסף (רצז, א ואילך)) "שלושה פרשיות אלו (וישב מקץ ויגש)... מדברות מעניין... יוסף... יען כי באלו הפרשיות חלו ימי חנוכה או לפניהן או לאחריהן... יש שייכות לאותן הפרשיות שחלו בהן כי הכל מיד ה' השכיל, ועניין יוסף יהיה ג"כ במלכות חשמונאי... כמו שיתבאר כו'", עיי"ש בארוכה.

2) זוהר ח"א רה, סע"א. ח"ג צד, ריש ע"ב.

3) ובנוגע להלכה - אין עניין יוצא מידי פשוטה של הלכה, במכ"ש וק"ו מהא ד"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג,א. וש"נ), ש"בשלושה מקומות הלכה עוקבת מקרא" (סוטה טז,א), משא"כ בהלכה, הרי כל עניינה שנאמרת "בלשון ברורה ודרך קצרה... עד שיהיו כל הדינים גלויין לקטן ולגדול" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר היד), ובמילא, לא שייך בזה יוצא מן הכלל.

ולהעיר מהעילוי דהלכה - שהיא בחינת אמת לאמיתו שבתורה, "והוי' עמו שהלכה כמותו" (סנהדרין צג,ב), למעלה מהענין ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג, ב. וש"נ), ע"ד ובדוגמת העילוי דשם הוי' לגבי שם אלוקים (ראה אוה"ת יתרו עמ' תתצ ואילך. ועוד), שם המפורש שם העצם ושם המיוחד (נסמן בלקו"ש חט"ו עמ' 234-233).

4) ראה ברכות כח,א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה הכ"א. ובכ"מ.

5) שבת כא,ב. רמב"ם הל' חנוכה רפ"ד. טושו"ע או"ח הל' חנוכה סתרע"א ס"ב.

6) אבודרהם סדר הדלקת נר חנוכה. הובא בעט"ז או"ח שם.

7) להעיר מתוכן שמות הספרים - שמות שניתנו ע"י רבותינו נשיאינו, בהסכמתם או אפילו ביזמתם, או עכ"פ מפני שנהגו ישראל לקרותם בשם זה - ראה הקדמת ספרים אלה (ונפק"מ גם להלכה - בנוגע לכתיבת שמם בשטרות, בנוגע לנדרים, וכיו"ב):

"תורה אור" - שענייני החסידות אשר בו הם באופן גלוי ומואר, במכ"ש וק"ו מכללות העניין ד"תורה אור" (משלי ו,כג), גם בנוגע לנגלה דתורה, ועאכו"כ בפנימיות התורה:

"תורת חיים" - שענייני החסידות אשר בו הם נמשכים בהרחבה באופן פנימי, עד "שמתפרנסין" ונעשים חלק מחייו של היהודי, בחיי היום-יום:

ו"אור התורה" - הדגשת מעלת האור, שהוא אור התורה, שלא בערך לגמרי לשאר ענייני אור: אור הנר, אור האבוקה, אור המדורה, אור הלבנה, אור השמש, אור שבעת הימים, עד לאור דלעת"ל, "שבעתיים כאור שבעת הימים" (ישעיהו ל,כו) - ראה סוטה כא,א. קונטרס עה"ח בתחלתו. ועוד.

8) סה"ש תש"ב ריש עמ' 19. תש"ה עמ' 60. ולהעיר מהשייכות דחכמה ובינה (אדה"ז ואדהאמ"צ) ל"אור" ו"חיים" (תורה אור ותורת חיים) - ראה ספר הערכים חב"ד ערך אור מים רקיע (עמ' תלג ואילך). וש"נ.

9) נשא ז, ב-ג.

10) שם,י.

11) במדב"ר פי"ד, יג.

12) נשא ז,יא.

13) שם, פד.

14) במדב"ר פי"ד, יב בסופו.

15) ראה קונטרס משיחות ש"פ וישב, א' דחנוכה תשמ"ז ס"ג-ד.

16) נשא ז,פח.

17) להעיר מי"ג מידות שהתורה נדרשת כו' מכלל ופרט ומפרט וכלל ומכלל ופרט וכלל - וראה בסידור של"ה שם. ובכ"מ.

18) בהעלותך ח, ב.

19) פרש"י עה"פ.

20) גם ביחס לריבוי המתנות שניתנו בעת חנוכת המשכן, תוספת אורות עליונים שירדו בגילוי השכינה - ראה תו"א וישב כט, ד. לקו"ת נשא כט,א. ברכה צח, סע"ב ואילך.

21) ראה לקו"ת שה"ש כד,א ואילך. ובכ"מ.

22) שה"ש א,יז.

23) ויש לקשר זה עם ימי חנוכה - ע"פ המבואר לעיל (קונטרס משיחות ש"פ מקץ, זאת חנוכה תשמ"ז, ס"ט) שהעניין דחנוכה הוא "והוי' יגי' חשכי", ובזה גופא (שבת הב' דחנוכה), לא רק החידוש באור, שיכול להאיר גם את החושך, אלא החידוש בחושך, שנעשה כלי, כלי מוכשר וראוי שיתגלה בו האור. וזוהי גם מעלת המקדש לגבי המשכן - שאע"פ שגם במשכן היה מבחינת הדומם, היינו, גילוי והמשכת אלקות עד למטה מטה, בבחינת דומם, מ"מ במשכן (עיקר) החידוש הוא שהאור מאיר גם במקום התחתון. ובמקדש עיקר החידוש הוא שהתחתון נעשה כלי לאלקות (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 20-21. וש"נ).

24) בהבא לקמן - ראה תו"א ריש פרשתנו. ובארוכה - תו"ח שם. אוה"ת להצ"צ שם (כרך ה תתקפה, ב), ועה"פ.

25) תרומה כו,טו.

26) תו"ח שם.

27) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ט (וגם הראב"ד ס"ל כן - ראה כס"מ שם). חינוך מצווה תצב - הובאו בתו"א שם.

28) פרטי העניינים בנוגע ל"עץ" שהיה במקדש - ראה לקו"ש מסעי תשד"מ ס"ב בהערות, וש"נ.

29) שמואל ב' ז,ו.

30) תהילים קלב,יד.

31) להעיר גם מהשייכות לחנוכה: (א) הפטרה דשבת חנוכה (הא') היא "רני ושמחי בת ציון" - דאף שבחינת בת היא היותר תחתונה, כדאיתא במדרש (שמו"ר ס"פ פקודי. שהש"ר ספ"ג) משל למלך שהיתה לו בת כו' והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, מ"מ, לעתיד לבוא יהיה העילוי ד"בת ציון" דווקא, מכיוון שספירת המלכות (בחינת בת) תעלה בתכלית העילוי כו' (תו"א מקץ לו,ד. ובכ"מ). (ב) "זאת חנוכה", לשון נקבה דווקא, ע"ד מ"ש "בזאת יבוא אהרן גו'", מצד העילוי המיוחד דספירת המלכות דווקא (ראה ס' הליקוטים (דא"ח צ"צ) ערך זאת. וש"נ).

ויש לקשר זה עם העניין ד"והוי' יגי' חשכי" שבחנוכה (כנ"ל הערה 23) - כי, בחינת בת (מלכות), מקבל, הו"ע של חושך לגבי המשפיע, לית לה מגרמא כלום, שלכן זקוק לקבל מבחינה שלמעלה ממנו, אמנם, עי"ז מתגלית בו (גם) מעלתו העצמית דווקא, למעלה מבחינת המשפיע, בבחינת "נקבה תסובב גבר" (ירמי' לא, כא. וראה תו"א סוף פרשתנו. ובכ"מ).

32) משלי יב,ד.

33) ראה אוה"ת שה"ש עה"פ: "בתו"א פ' ויגש כו' לפי זה קורות בתינו ארזים קאי על המשכן" (כפרש"י עה"פ).

34) תו"ח ר"פ ויגש - כפירוש התרגום עה"פ. וראה יומא לח,א.

35) תו"ח שם (צב,ד).

36) אוה"ת שה"ש שם.

37) ויש לקשר עניין הביטול דיהודה עם קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח והמשכן - כדאיתא במדרש (במדב"ר פי"ג, ג. וראה אוה"ת פרשתנו שמט,ב) "שפל רוח יתמך כבוד, זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף... אמר הקב"ה, יהודה, אתה השפעת עצמך מפני אחיך הקטן הימך, חייך כשיוקם המשכן ויבואו השבטים להקריב... אתה הוא שתקריב ראשון".

38) יחזקאל לז,טז-כד.

39) שם,כה. וראה בד"ה ועבדי דוד תרצ"ט (תש"ח), ועוד.

40) הקדמת הרמב"ם לס' היד.

41) שבניינו יהיה (גם) דוגמת בית ראשון ושני - כמובן מפס"ד הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"א ה"ד) "בניין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בניין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבניין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל" (וראה גם הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות בנוגע למסכת מידות. תויו"ט בפתיחה למס' מידות). וכן הוא בפנימיות העניינים - שכולל את העניינים דבית ראשון ובית שני (ראה זח"ג רכא,א).

משיח וגאולה בפרשה

רוצים גאולה ב'מזומן'

כל אחד יכול להיות צדיק, לעשות תשובה ולהביא את הגאולה

והנה הגם שכל אחד ואחד מישראל יודע שעל-ידי הירידה בגלות יהיה "ועבדי דוד נשיא להם" - מכל-מקום הרי ידוע הפתגם שרוצים שיהיה הכל במזומן, שיהיה "דאלאי גלות" ויבוא "משיח נאו", ובינתיים אין רואים זה בגלוי במזומן.

אך העניין יובן על-פי מאמר אדמו"ר הזקן הידוע (שכבר נדפס (מאמרים הקצרים עמ' תג. וש"נ)), שאפילו אם צדיק אחד עושה תשובה מיד משיח בא, והרי אדמו"ר הזקן אינו נותן בזה שום הגבלות, וכל אחד ואחד מישראל יכול להיות צדיק תיכף ומיד (איז דאס וואס משיח איז ניט געקומען, ביסטו אין דעם אליין שולדיק [העובדה שמשיח לא בא, היא באשמתך]) ואם כן זהו עניין המעות במזומן, כפשטות העניין. וכשאומרים שרוצים לראות המזומנים בכיס, הרי אין הכוונה שרוצים שיהיה בכיסו הלחם והמאכל שקונה על-ידי המעות (די בולקע מיט ווארמעס [לחמניה וארוחת-צהריים וכו']), אלא שיהיו מעות מזומנים שיוכל לקנות בהם דבר מאכל, ואחר-כך קונה בהם לחם ונוטל ידיו ומברך ורק אחר-כך אוכלו, ועל-דרך זה הוא בענייננו, שיש בכיסו ובידו וביכולתו של כל אחד ואחד להיות צדיק ולעשות תשובה, ועל-ידי זה לקבל מיד את הגאולה, ואין צריך לזה שום עבודות, אלא הרי זה ברגעא חדא ממש... ואין צריך אלא טירחא קטנה לקחת את המזומן ולהביא על ידו את הגאולה וכו'.

וזהו תוכן נקודת כל העניינים ונקודת כל הנקודות, דנקודת כל העניינים היא שיהיה ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ונקודת כל הנקודות היא שעניין זה יהיה בפועל ממש ובקרוב ממש, בעגלא דידן.

(מאמר ד"ה ויגש - שבת-קודש פרשת ויגש, ט' בטבת תשמ"ו; 'התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 254)

העולם תובע שכל יהודי יעמוד במצב של גאולה

דובר ועוררו כמה פעמים לאחרונה - שלפי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, סיימו את כל ההכנות לגאולה, ועתה יש רק "להמשיך" את הגאולה בפועל לגשמיות וחומריות העולם (חומריות הנהפכת לגשמיות), בגלוי לעיני בשר.

...היום צריך רק לפקוח את העיניים ואזי יראו איך שכל העולם תובע שכל יהודי כבר יעמוד במעמד ומצב של גאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שזה גופא הטעם מדוע רואים כיום שבני-ישראל יכולים לעמוד בענייני היהדות בכל התוקף וזקיפות הקומה ("בעה"ב'שקייט") גם על אומות העולם - ואין הדבר תלוי אלא ברצונם - שכן היות שעומדים תיכף לפני הגאולה, שאז יתגלה בפועל איך "ועבדי דוד נשיא להם לעולם", "וידעו הגוים כי אני ה'" - משום כך משתקף הדבר בפועל במצב דורנו, כהכנה המובילה מיד לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ולהוסיף שזה מרומז גם ב"ויגש אליו יהודה", שבד-בבד עם הסיוע של תוקף העבודה של יוסף שבדורנו - כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ישנו גם ה"ויגש אליו יהודה", משיח שיבוא בקרוב ממש, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", המגיע בסיוע ונתינת כוח של יוסף (שבדורנו), "כמוך כפרעה", (פרעה דקדושה) ד"אתפרעו ואתגליין מיניה כל נהורין".

(משיחת שבת-קודש פרשת ויגש, ז' טבת תשנ"ב)

ניצוצי רבי

מסכת הקשרים עם שרגאי

עשרות שנים קיים הרבי קשר חם ולבבי עם הרב ר' שלמה-זלמן שרגאי, שאף התקבל פעמים רבות ל'יחידות' * קשרים אלה נגעו בעניינים של עסקנות ציבורית כמו גם בעניין תורה והפצת יהדות ובעניינים אישיים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בעמדנו בה' בטבת (היום שבו "דידן דהספרים - נצח"), נפתח בעניין הקשור לספרים:

סח מזכירו של הרבי, הרה"ח הרב יהודה-לייב שיחי' גרונר: "כמעט כל ספר חדש של קה"ת הורה לי הרבי לשגרו לר' שלמה-זלמן" (נרשם מפיו).

הקשרים של מר שרגאי עם ליובאוויטש החלו עוד בחיי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, דבר שיזכיר לו הרבי בדרך-אגב באיגרת מיום כ"ז בשבט תשכ"ח (איגרות-קודש, כרך כה, עמ' צז):

מוסגר-פה קובץ יו"ד שבט שהוצאנו לאור לאחרונה בקשר עם יום הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שתקוותי שיעניין את כ', ובפרט ביודעי היחס שהיה ביניהם, יבדלו מחיים לחיים.

תחילת הקשר - בפולין

מר שרגאי נתוודע לליובאוויטש כבר בפולין ("היינו חסידים של הרה"ק רבי מרדכי-יוסף ה'תפארת ישראל' מרדזין, וכאשר נכנס לבית רדזין הרב גור-אריה, שנשא את בת הרבי מרדזין לאשה, וכאשר בתו התחתנה בהמשך עם ר' נחום גולדשמיד" - מתוך ראיון ל'כפר-חב"ד' 417 עמ' 19). קשריו העמיקו בעת ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרפ"ט בארץ-הקודש.

"להיפגש איתו, לסובב השיחה"...

זכה להיכנס ל'יחידות', פעם נוספת, בשנת תש"ט. בכ"ה בתמוז תש"ט כותב הרבי נשיא דורנו (אז חדב"נ) אל השד"ר הרה"ח רבי בנציון שמטוב (איגרות-קודש, כרך ג, עמ' קנו):

אמש היה אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א מר שרגאי. פרטים אודותיו יוכל להתוודע אצל אחיו של המזכיר שלנו מר מינדל, ומהנכון לסדר להיפגש איתו לסובב השיחה באופן שישאלו אשר בטח בהיותו כאן נכנס להיכל כו' ובמילא לבקש פ"ש [= פרישת-שלום] ולספר לשר[גאי] ע"ד [על-דבר] העבודה מלפנים והמס"נ [והמסירות-נפש] שדרשה ולסיים בהעבודה באירופא וכו'.

'יחידות' לפני קריאת המגילה

שנה אחת לפחות - סיפר הרה"ח ר' דובער יוניק - קיבל מר שלמה-זלמן שרגאי משלוח-מנות מהרבי (היה זה כשהלה עשה בניו-יורק. ראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 12).

ככל הנראה היה זה בפורים תשי"ב, כמתואר ביומנו של הרה"ת ר' אליהו-אריה-לייב ע"ה גראס (צוטט ב'התקשרות' גיליון שצה עמ' 10):

"תפילת ערבית החלה עם כניסת הרבי, בשעה 18:45 בערב. עד אז שהה בחדרו מר ש"ז שרגאי (ראש עיריית ירושלים) ושוחח עמו ב'יחידות'. אז הוא התפלל ערבית עם הקהל (איש נמוך קומה, מרכיב משקפיים, לבש כובע שחור גדול), ובשעת קריאת המגילה הביט עם הרב גוראריה במגילתו".

על ביקור זה נזכר באיגרתו של הרבי להרב זווין, מיום י"א באייר של אותה שנה (איגרות-קודש, כרך ו, עמ' נ):

מר שרגאי שי' ביקר אצלי, אבל כיוון שהיה זה קודם קריאת המגילה והייתה טרחה דציבורא, נשארה השיחה באמצע, וצריך היה לבקר אצלי עוד-הפעם, אבל לא אסתייע מילתא...

באיגרת אחרת למתיישבי כפר חב"ד מיום כ' באדר של אותה שנה (שם, כרך ה, עמ' רסד) כותב הרבי: "ובטחוני חזק, אשר מר שז"ר, מר געלמאן, וגם מר שרגאי בבואו מכאן, יסייעו בידם בהשתדלות הנ"ל".

תשואות-חן על הטרחה

להלן ציטוטים מאיגרות שונות ששיגר הרבי אל הר"ר שרגאי, בזמנים שונים. בכ"ח במרחשוון תשל"א (אגרות-קודש, כרך כז):

הנני מאשר מכתבו מט"ז חשוון עם המצורף בו. ותשואת-חן תשואת-חן שטרח והמציא לי צילום קונטרס מכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובפרט על-פי מאמר חכמינו ז"ל מלתא אלבישייהו יקירא.

י"ד בתמוז תשכ"א (איגרות-קודש, כרך כ, עמ' רפד):

בקשר עם ימי הגאולה יב-יג תמוז של כ"ק מו"ח אדמו"ר דאזלינן מיניה... והרי לימוד מאלף והוראה חיה בזה עד כמה אפילו איש אחד יכול לפעול ולהתגבר על מניעות ועיכובים הכי גדולים באם יש ההחלטה התקיפה במסירות נפש מבלי חת.

"גאולה מהמתייוונים דתקופתנו"

בכ"ח במרחשוון תשל"א:

ויהי-רצון שבהתקרבנו לחג הגאולה (דתורת החסידות) ולחודש הגאולה דימי חנוכה, נזכה בקרוב ממש ובעגלה דידן לגאולה מאת המתייוונים דתקופתנו זו, ואף ששקעה החמה בחוץ ידליק כל אחד ואחד נרות בשמן טהור דווקא, אך שהפוליטעאישן [= פוליטיקאים] אומרים שאין נפקא-מינה באור שהוא המכוון, שלא נגעה בו אפילו יד עכו"ם ואפילו לא הסיטו, להאיר בבת אחת את הבית ואת החוץ, ובאופן דמוסיף והולך.

בכבוד ובברכת הצלחה ולבשורות-טובות.

בי"ד בתמוז תשכ"א (איגרות-קודש כרך כ, עמ' רפה):

מאשר הנני בזה מכתבו מיום ב' בתמוז, ותקוותי שרפואתו מתקדמת ומתחיל להיכנס במסלול הפצת היהדות המסורתית בתוככי כלל ישראל, מתאים לדבר משנה אני נבראתי לשמש את קוני.

במאבק על שלימות הארץ

במכתב מ'ימי ההגבלה' תש"ל (איגרות-קודש, כרך כו, עמ' תה) חוזר הרבי וקובע, כי על-פי הידיעות שבידו ("ממקור שעד עתה היה נאמן") גובר רצונם של חוגי הצמרת בישראל להחזיר את העיר חברון ח"ו לידי הערבים, אלא שמחפשים מסגרת נאותה ("צורה חיצונית מתאימה, ודי-למבין").

וכעבור זמן לא רב (בכ"ה בתמוז; שם, עמ' תלב) כנראה בעניין התיישבות יהודית בעיר-הקודש ירושלים:

ולצערי הרב ההתפתחויות ב[משך] השבועות מאז מחזקות השמועה והחשש שכתבתי אז.

והרבי ממשיך:

ויהי-רצון שעל-כל-פנים לא יהיה צורך בפלפול והגנה מאחינו-בני-ישראל עצמם על ירושלים עיר-הקודש, ותהיה - בסגנון כבודו בשער הספר - "ירושלים המשוחררת", שחרור וחירות אמיתיים, ובאופן שתקיים יעודה הנבואי 'ודבר ה' מירושלים'.

עתידה של עיר הקודש חברון עלה גם ב'יחידות' של מר שרגאי אצל הרבי, ובכ"ח במרחשוון תשל"א (איגרות-קודש, כרך כז) כתב לו עוד בנושא:

ובהמשך לשיחתנו בעת ביקורו של מר כאן בעניין חברון, וכמדומה שהוזכר גם-כן על-דבר ירושלים, כדאי שיתעניין מר בתוכן נאומו של שר החוץ בלוס אנג'לס באסיפת סטודנטים רבתי לפני כעשרה ימים לערך. וכדיבורי כמה פעמים, הלוואי שיקדימו הרעה בעוד מועד. ומגדיל החשש גם זה שכנראה אין מפרסמים בתוככי בני ישראל נאום האמור, אך שנאמר בפומבי ובפרהסיה ובשם כל הממשלה.

"משתדל הנני גם בשנה זו"

"ובקשר עם ימי הפורים הבא-עלינו-לטובה משתדל הנני גם בשנה זו בנוגע למשלוח מנות ומתנות לאביונים, שדווקא במצוות אלו רבה העזובה, ומאידך גיסא רבה במיוחד נקודת החינוך וההדרכה אשר בהם" - כתב הרבי למר שרגאי בז' אדר תשכ"ג ('אגרות-קודש' כרך כב עמ' תכב).

בכ"ז בשבט תשכ"ח (איגרות-קודש, כרך כה, עמ' צז) מאשר הרבי קבלת מכתבו וגם קטעי העיתון של מאמרו בקשר ל'מבצע תפילין' (מאמר שתורגם אחר-כך (ביוזמת מזכירות הרבי?) לעיתון אידי בניו-יורק ולעיתון יהודי בצרפתית) - "שזה נותן לו זכות נוספת שגם שם בוודאי שדבריו פעלו פעולתם".

שיחה עם אחד המזכירים

ביומן פרטי של אחד מחברי המזכירות, נאמר:

"יום שני כ"ג כסלו: [...דיבר] על-דבר מאמרו של ש.ז.ש. [כנראה - שלמה זלמן שרגאי] בעניין מבצע תפילין ולבסוף [של אותו מאמר כתב הנ"ל] על דבר עלייה [של הרבי] לארץ-הקדש [וכתב את] מענה כ"ק אד"ש. ושאל [הרבי] אם כתב  [במאמרו של הנ"ל] גם-כן מתי נאמר זה, איז דאך שוין אלץ גוט [אזי הכול בסדר]".

שאלה ותשובה

בב' באדר תשכ"ג פנה מר שרגאי לרבי והעיר "על-דבר המדובר שכאילו גאולתו של יעקב - ומעשה אבות סימן לבנים, גאולתנו - מותנית בבירוריו של עשיו וכו'; היכן יסודו של הרעיון".

באיגרת תשובה מיום ז' באדר (איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תכב) השיב לו הרבי:

מיוסד הוא בדברי רבנו הזקן בספרו תורה-אור, פרשת וישלח, יעוין שם, ושם עיקר ביאורו בסגנון חכמת הקבלה, ומבואר יותר בנוגע לעבודת האדם כפשוטו בספר בנו אדמו"ר האמצעי, תורת-חיים על הפרשה האמורה...

טובים השניים

בט"ו במנחם-אב תשכ"ב (איגרות-קודש, כרך כב, עמ' שב) מודה לו הרבי על שני מכתבים ("תשואות-חן בעד מכתבו מיום ו' וח' מנחם-אב") עם המצורף אליהם. "ובוודאי לא ימנע מלהודיע המשך העניינים ויהי רצון שיתפתחו בכיוון הרצוי".

ברכות לשמחות במשפחה

"ובימים אלו של החודש שמרבין בו בשמחה אסיים בעניין של שמחה וברכה לכבודו להולדת הנכד שי', ויהי-רצון שההורים שי' יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ויהיה להם ולכבודו ממנו רוב נחת אמיתי ונחת חסידותי" - כתב הרבי בכ"ג באדר שני תשי"ט (איגרות-קודש, כרך חי, עמ' רצא).

בי"ד בתמוז תשכ"א (איגרות-קודש, כרך כ, עמ' רפה-ו) כותב הרבי בסיום איגרת אל הנ"ל:

ועל של עתה באתי להביע ברכת מזל-טוב להולדת בנו הנכד שי', ויהי-רצון שהוריו שי' יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה בגשמיות ורוחניות.

הרבי חותם "בברכה..." וממשיך:

מפני סיבה נתעכב משלוח המכתב וזה עתה קיבלתי מכתבו עם הבשורה טובה מחתונת בתו שתליט"א, ויהי-רצון שיבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצווה, בניין עד עד, באושר אמיתי בגשמיות וברוחניות גם יחד.

"לא זכיתי להבינם"

ונחתום בצילום מתוך ספרו של הר"ר שרגאי 'בנתיבי חסידות איזיביצא-ראדזין', שם הוא מציג שאלה ששלח לרבי בסוגיית בחירה חופשית, על דברים שאמר הרבי עצמו וכפי שנתפרסמו ב'בטאון חב"ד' (אלול תשכ"ט) ש"לא זכיתי להבינם". את דבריו חותם שרגאי במילים הבאות:

"על מכתב זה לא קיבלתי תשובה בכתב. כשביקרתי אצל האדמו"ר הה"צ (=הרב הצדיק) שליט"א הסביר לי בעל-פה מדוע לא ענה, וטעמו ונימוקו עמו".

צילום במהדורה המודפסת

ממעייני החסידות

פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)

יוסף - מסמל לימוד תורה, "תלמוד".

יהודה - מסמל קיום מצוות, "מעשה".

"ויגש אליו יהודה" - יהודה ("מעשה") ניגש אל יוסף ("תלמוד") כדי לקבל ממנו השפעה, שהרי תלמוד נעלה ממעשה, כמאמר רז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה".

"ויאמר בי אדוני" - תומשך בי השפעתו של יוסף.

אולם רק עתה (בזמן עבודת הבירורים) תלמוד גדול; אבל לעתיד-לבוא, בזמן ביאת המשיח (גמר ושלימות עבודת הבירורים) תתגלה מעלת המעשה ויהיה מעשה גדול - בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לכן לעתיד-לבוא מלך המשיח יהיה משבט יהודה דווקא, לא משבט יוסף.

(ספר-המאמרים תרצ"ט עמ' 191)

* * *

"ויגש אליו יהודה" - כשיהודי ניגש אל "יוסף הצדיק" שבדורו לקבל ברכתו,

"ויאמר בי אדוני" - תחילה הוא מבקש שתיכנס בו השפעתו הרוחנית של הצדיק, דבר המביא לידי קירוב וייחוד מסויים בינו לבין הצדיק. רק לאחר מכן,

"ידבר נא עבדך דבר" - הוא מבקש ברכה לעצמו בענייניו הפרטיים. ברם, גם לאחר התקרבות זו עדיין הוא מרגיש את מיעוט ערכו לגבי הצדיק. לכן הוא ממשיך,

"ואל ייחר אפך בעבדך" - על שהוא מבזבז את זמנו של הצדיק ומטרידו בענייניו הפרטיים שהם בבחינת חסרי ערך לגבי הצדיק,

"כי כמוך כפרעה" - "פרעה" רומז למידת מלכותו יתברך (ראה זח"ב לד), וצדיקים דומים לבוראם; כשם שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד והוא סובל כל בריותיו, כן גם הצדיק.

(מהתוועדות כ"ק אדמו"ר, פרשת ויגש תשי"א)

וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דברו אחיו אתו (מה,טו)             

בזוהר (על הפסוק) נאמר, שנצנצה ביוסף רוח-הקדש והוא בכה על גלות עשרת השבטים (זהו ש"עלהם" חסר י' כתיב, לרמז על גלות עשרת השבטים), אך אחיו לא בכו, כי לא זכו להשראת רוח-הקדש.

אמנם השכינה היתה צריכה לשרות על האחים, אך היא לא שרתה מפני שמכרו את יוסף ועל-ידי כך גרמו שנסלתקה שכינה מיעקב אביהם (ראה פרש"י בפסוק כז); לכן נענשו, מידה כנגד מידה ולא שרתה עליהם רוח-הקודש גם כשכבר נתוודע אליהם יוסף.

(לקוטי לוי-יצחק כרך א' עמ' קצה-קצו)

עשרה חמרים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)
מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו... (רש"י)

מנין ששלח לו יין?

"חמר" פירושו יין, כדכתיב (דברים לב), "ודם ענב תשתה חמר", ותירגם התלמוד הירושלמי - "מן הדא יהוון שתיין כוס דחמר". וכן נאמר (תהילים עה), "ויין חמר מלא מסך", ופרש"י - "יין חזק". ובלשון הגמרא - "חמרא" הוא גם חמור וגם יין.

וכיוון ש"חמרים" כאן חסר כתיב (בלי "ו"), רומז לנו הכתוב ששלח (נוסף לחמורים) גם יין ישן הנקרא "חמר".

(אור-התורה בראשית כרך ה עמ' 1976)

* * *

מצרים נמשלו לחמור, ככתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לגפן, ככתוב (תהילים פ) "גפן ממצרים תסיע". בזה ששלח יוסף חמורים טעונים יין הוא רמז לאביו שמצרים בטלים לישראל, ויוכלו "לבררם", ככתוב (שמות יב) "וינצלו את מצרים".

(אור-התורה כרך ה עמ' 1976)

* * *

המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל"יינה של תורה". שזכו לה ישראל על ידי גלות מצרים.

לפי זה יש להוסיף, שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים לכך שאדם חייב לקבל על עצמו עול תורה כחמור למשא, כנאמר (בראשית מט), "יששכר חמור גרם", ופרש"י, "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".

זהו מה שנאמר (שם), "אוסרי לגפן עירה" - כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.

(אור-התורה כרך ה' דף תתקפט)

* * *

היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ו"בר ולחם ומזון" ג' לשונות אלו רומזות לג' מצות שעורכים בליל ה"סדר".

יוסף רמז לאביו שבסופו של דבר ייצאו בני-ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצה ויין.

(לקוטי לוי-יצחק לזוהר כרך ב עמ' י-יא)

בירורי הלכה ומנהג

טעות בקריאת התורה, עמידה בפתיחת הארון, אופן עטיפת הטלית, תפילין - ארבע על ארבע

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

טעות בקריאת התורה

שאלה: בקריאת התורה בשבת פרשת 'וישלח', קראו את הפסוק1 "ואת כל טפם... שבו ויבוזו" (שפירש רש"י "שבו - לשון שבייה, לפיכך טעמו 'מלרע'), ובעל-הקורא קרא תיבת 'שבו' בהטעמה 'מלעיל' (שפירושה לשון חזרה, כמו "שבו הרודפים"2. וכמו שפירש רש"י להלן3: "מן 'שב' - 'שבו')*.

האם צריך לחזור, ואיך הדין אם כבר סיימו את קריאת-התורה והתפללו מוסף?

תשובה: בשולחן-ערוך4 נפסק: "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת - מחזירין אותו. הגה: וכן דין החזן הקורא. ודווקא בשינוי שמשתנה על-ידי-זה העניין...". והרי זה המצב בנידון-דידן, שפירוש המילה משתנה על-ידי קריאתו בהטעמה 'מלעיל'.

וכתב שם במשנה-ברורה5, שחייב לחזור גם אם כבר גמר את הפרשה (=העלייה הזאת) ואפילו אם כבר בירך לאחריה, העולה אחריו חוזר לאותו פסוק וקורא אותו וממנו והלאה עד סוף הפרשה ועוד שלושה פסוקים מהפרשה שלאחריה6. ובביאור הלכה שם7, שגם אם כבר סיימו את כל הקריאה - יצטרך לחזור ולקרוא בציבור פסוק זה יחד עם שני פסוקים אחרים8, אלא שאז לא יברך על הקריאה, עיין שם.

----------

*) ועל-דרך-זה ייתכנו טעויות רבות, כמו בפ' ויגש (מו,כו-כז) תיבת 'הבאה' הראשונה - 'מלרע', לשון הווה, והשנייה - 'מלעיל', לשון עבר, כפירוש רש"י שם. וקל-וחומר לטעויות בולטות יותר.

1) לד,כט.

2) יהושע ב,כב (הפטרת פרשת שלח, בסופה).

3) מט,כג.

4) או"ח סי' קמב ס"א.

5) ס"ק ב.

6) לכתחילה - כדי שלא יהיה ניכר כל-כך השינוי לעיני הציבור (שער הציון שם).

7) ד"ה מחזירין.

8) כדין מי שדילג פסוק מקריאת שחרית של שבת, בסי' קלז ס"ג ובשו"ע אדה"ז סו"ס רפב. וראה בעניין זה בקצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן ס"ק יז (אגב, שם בסי' פו-פז מפרט דיני טעות בס"ת, אבל לא נכנס לדיני טעות בקריאה עצמה).

 

עמידה בפתיחת הארון

שאלה: האם יש חובה לעמוד כשארון-הקודש פתוח (או ברגע שפותחים אותו)? ומה שהרבי ישב בפיוטים כשהארון פתוח - האם זה היה רק בשנים האחרונות?

תשובה: א) הט"ז1 כתב שאין חיוב לעמוד כשארון הקודש פתוח, אלא ש"העולם עושין כן דרך כבוד". ב) גם בשנים הראשונות לא עמד הרבי בכל הפיוטים שפותחים בהם את הארון. ג) מי שנהג לעמוד כשהארון פתוח, בחושבו שחובה לעשות כן (או שכך מנהגנו) - רשאי לבטל זאת ללא התרת נדרים, שהרי זה כמו "נדר בטעות"2. אבל אם ידע שאין זו חובה ובכל-זאת נהג כך, יצטרך התרת נדרים כדי לבטל זאת. ואם ממשיך בזה גם לאחר ידיעתו, יתנה במפורש שעושה זאת "בלי נדר".

----------

1) יו"ד רמב ס"ק יג. וכן דעת הפרי-מגדים (או"ח קמא) ועוד (הובאו בשערי חיים על השערי-אפרים שער י ס"ק יט, וכן בנטעי גבריאל ר"ה פרק לה ס"ג). ויש המחמירים לעמוד למי שרואה את הס"ת, או מחלקים בין מי שהוא כנגד הארון לבין היושב מן הצד. לא מצאתי מי שמחמיר דווקא ברגע הפתיחה.

2) ראה יו"ד סי' ריד ובש"ך ס"ק ה.

 

אופן עטיפת הטלית

א. הציור בספר 'ציצית הלכה למעשה'1 שבו בעטיפת הטלית הראש מכוסה רק עד סוף המצח, אינו נכון למנהגנו, שהוא, כלשון הרבי2: "בעטיפת טלית-גדול אין צריך לכסות ראשו עד פיו, אבל נוהגין לכסות  בחלקו העליון של הטלית-גדול גם [את] העיניים".

ב. הקצות-השולחן3 כתב בהבנת דברי רבינו בשולחן-ערוך, שבחלק התחתון של הטלית מכסים את הפה. אבל צריך עיון גדול להכניס ביאורו בלשון אדמוה"ז, והעיקר - שהרבי במכתבו מפרש שכיסוי העיניים נמשך מלמעלה למטה ולא מן הצד, וזה כולל גם את אופן הכיסוי (באבל, הנזכר בשו"ע, אבל נשלל בסידור אדמוה"ז ובהוראה זו4) "עד פיו", ולכן לדידן אין לזה מקום אפילו בשו"ע.

ד. בשולחן-ערוך רבנו5 כתב: "...כעטיפת הישמעאלים, דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו6". ומלשונו, ועוד יותר - מלשונו בסידורו7: "ויכסה ראשו, ויתעטף כעטיפת הישמעאלים, דהיינו שיכרוך הטלית עם הב' כנפות של צד ימין סביב צוארו... וב' כנפות האחרים של צד שמאל יהיו דרך הפנים... וצריך שיהיה מעוטף מלפניו ומלאחריו עד החזה (ואין צריך לכסות ראשו עד פיו)...", ברור שדרך הכיסוי עד פיו (שאותה שולל, והיא זו שנזכרה בשו"ע שלו) היא על-ידי כיסוי הראש, דהיינו מלמעלה ולא מן הצד8.

 

----------

1) במהדורת תשנ"ה עמ' קנא. ובס' שו"ע הקצר ח"א עמ' 37 צייר לנכון.

2) ספר-המנהגים עמ' 3, מ'היום יום' ז' אייר. כנסמן שם בהערות, המשפט "נוהגין..." עד גמירא נוסף במהדורת תשי"ז של היום-יום, וכמובא בהערות וציונים לסידור עם דא"ח שנט,א המצויין שם, המקור הוא הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ממכתבו של הרבי מיום א' תמוז תשט"ז שנדפס בלקוטי שיחות ח"ח עמ' 311 ובשלימותו באג"ק חי"ג עמ' רכה.

3) דלהלן הערה 8.

4) אולי - כדי שלא ידמה (לגמרי) לאבל [למרות שהאבל הוא מקור צורת העיטוף, כמבואר בטור וב"י ר"ס ח בשם הגאונים], כמובא משו"ת הלכות-קטנות ח"ב סי' סג, ובס' 'ציצית הלכה למעשה' פ"ח סוף הערה 88 הביא זאת גם משו"ת יין-הטוב סו"ס יז. וראה בפרקי דר"א ס"פ יז, שכיסוי השפם בביהמ"ק היה סימן-היכר לאבל (ועיי"ש בביאור 'הבית הגדול' שנדפס גם בהוצאת אשכול).

5) סי' ח ס"ה.

6) הלשון "עד גומות...מפיו" הוא מפירש"י מו"ק כד,א, שפירש כן את לשון הגמרא שם (באבל): "מחווי רב נחמן עד גובי דדיקנא", והוא דלא כפירוש הערוך ערך גב (העשירי) והטור יו"ד סי' שפו בשם הגאונים, שהכוונה לשפם, כמבואר להלן הערה 8, אלא כלשון הפרישה סי' ח ס"ב "שמכסים ראשם, ויורד טליתו עד הפה", עיי"ש בדרישה וב"ח שהבינו בירושלמי "ויכסיניה מלרע" בניחותא, מלמעלה למטה, וזה המקור למנהג שנותר באשכנז והביאו הרוקח, שהאבלים מושכים את הכובע כלפי מטה עד שמכסה את העיניים. וכן הבינו בענייננו בקיצור שו"ע סי' ט ס"ח ובמשנה-ברורה סי' ח ס"ק ד.

7) אחרי ברכת "להתעטף בציצית". נמצא בסידור תהילת ה', בשו"ע הישן עמ' 310, ובחדש עמ' תרטו.

8) ולא כמו שהבין בס' קצות-השולחן סי' ז בבדי-השלחן ס"ק יד, ובספרו פסקי הסידור אות כג (הובא גם בשו"ע החדש שם הערה כא ללא כל הסתייגות, וכן ביארו בס' נימוקי או"ח סי' ח, ובסידור צלותא דאברהם בפי' ויעש אברהם, בשו"ת ארץ-צבי סי' ג אות ד, ובשו"ת יחווה-דעת ח"ה סי' א - ראה לקט הדעות בס' 'ציצית - הלכה פסוקה' עמ' י-יא) שהכוונה שכיסוי הפה נעשה ע"י הכנף הבאה מלמטה-מהצד עד פיו (ראה גם פירוש רס"ג עה"ת ויקרא יג,מה), כדעת הרמב"ם הל' אבל פ"ה הי"ט (בעטיפת אבל). וכן הבין כאן בערוך-השולחן סי' ח ס"ח. ומבואר בב"י יו"ד שפו ד"ה "ומש"כ פירוש שיכסה ראשו" ע"פ הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה (שפירשו בו "ויכסיניה מלרע" בתמיהה) והרמב"ן, שהכוונה דווקא לכיסוי הבא מהצד ומכסה רק את שפמו וקצה חוטמו, ולא לכיסוי הבא מלמטה יחד עם כיסוי כל הפה, עיי"ש.

 

תפילין - ארבע על ארבע

שאלה: מה המקור למנהג חב"ד להקפיד שהתפילין יהיו בגודל 4 על 4 ס"מ, ומדוע ההקפדה על כך?

תשובה: אמסור בזה את מה שהצלחתי לברר בנושא, לעת-עתה:

בשולחן-ערוך אדמו"ר-הזקן1 הביא "והגאונים2 אמרו, שהבתים של ראש צריכים להיות אצבעיים על אצבעיים3 לכתחילה, ואם פיחת - לא פסל...", וסיים "ויש לחוש לדבריהם, אף שלא נהגו כן". ובתניא4 נקט זאת בפשיטות, כאחד מ"שיעורי התורה" הידועים (לצד אורך הציציות והשופר והלולב, ונפח המקווה).

ובס' אות חיים5 הביא שהאריז"ל הקפיד בזה.

ובעניין זה העירני חכם אחד, ששיעור זה נזכר כאמור (גם בשו"ע אדמו"ר-הזקן) רק בתפילין של-ראש, ואילו בפועל נהוג [וגם רבותינו נהגו] להקפיד בזה גם בתפילין של-יד. ולעת-עתה מצאתי דעה זו רק בב"ח6: "ולעניין הלכה, כל בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא7 אצבעיים על אצבעיים, בין של-ראש בין של-יד". המג"א8 הביא את דעת הב"ח בקצרה על לשון השו"ע9: "אורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור", ומסתימת לשונו משמע שכוונתו (כמו בב"ח עצמו) גם לגובה10, וכן (גם בתניא הנ"ל) אינו מחלק בין תש"י לתש"ר.

ובס' אות-חיים שם מזכיר שנהגו בזה ע"פ האריז"ל גם בשל-יד, עיין שם.

----------

1) סימן לב סעיף סג.

2) 'שימושא רבא' לרב שר-שלום גאון, הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין.

3) שיעור האצבע (=רוחב אגודל) במידות זמננו, לפי ספר 'שיעורי תורה' לרבי חיים נאה, הוא 2 ס"מ, הרי ש'אצבעיים' הן 4 ס"מ.

4) אגרת-הקודש סי' י, דף קטו ע"א. הובא כהוכחה שכך מנהגנו ב'שערי הלכה ומנהג' דלהלן הערה 7.

5) להאדמו"ר ממונקאטש בעל שו"ת 'מנחת אלעזר', שאדמו"ר מהוריי"צ והרבי נשיא דורנו התייחסו אליו בהערכה רבה, הל' תפילין סי' לב ס"ק יז, הביא זאת מפרי-עץ-חיים, עולת תמיד, משנת חסידים, סידור האריז"ל לר' שבתי ומהר"ם זכות שהאריז"ל נהג כך (באורך, רוחב וגובה - ע"ש בסופו).

6) על הטור סי' לב, סד"ה ואין שיעור מפורש בתלמוד.

7) ובזה דבריו שונים ממנהגנו ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' יז) שאנו מחשבים שיעור 'אצבעיים' ברוחב הבית עצמו (ה'קציצה') ולא ברוחב כל התיתורא.

8) בשו"ע שם ס"ק נו.

9) סעיף מא.

10) כפי שנהג הרבי עצמו, 'שערי הל' ומנהג' שם.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ויגש
ו' בטבת

שחרית. קריאת התורה: לשלישי, מסיימים: "ותחי רוח יעקב אביהם" (מה,כז)1, לרביעי: "איתו מצרימה" (מו,ז), לחמישי: "הבאה מצרימה, שבעים" (מו,כז)2.

מוצאי-שבת-קודש. יש לקדש את הלבנה עוד הערב (אף ש'שבעה שלמים' יהיו רק בשעה 03:28)3.

יום רביעי
עשרה בטבת

תענית ציבור4.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר5. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה6.

עלות השחר באזור המרכז לדעת המקדימה: 4:32.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל על ירושלים, מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים7.

שחרית: הציבור אומר 'עננו' רק במנחה, אבל הש"ץ אומר 'עננו' גם בשחרית (בחזרת הש"ץ) בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"8. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'9.

סליחות10:

אומרים אותן בעמידה11, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי שמונה-עשרה, בסדר דלהלן12:

אשמנו / א-ל ארך אפים / נפילת אפים / כי עם ה' / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אזכרה / א-ל מלך13 / אלקים באו גויים / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אבן הראשה / א-ל מלך / אבותי כי בטחו14 / א-ל מלך / זכור רחמיך15 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו16 / הרשענו ופשענו17 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני18 / 'אבינו מלכנו' הארוך19, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'20] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים21.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה22. קראו לתורה מי שאינו מתענה, וצר לו להודיע מפני חילול השם - יעלה23.

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" - אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה24. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור25.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין 'בשם' ל"ה'" כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'26.

שיעורי תורה: לכאורה יש מקום (לנוהגים בכיו"ב) ללמוד היום מעניינא דיומא בתנ"ך (מלכים-ב כה,א-ג. ירמיה לט,א. נב,ד-ה. יחזקאל כד)27.

צדקה: בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום28.

תפילת מנחה:

"בשעה מאוחרת"29. סדרה: וידבר וקטורת, אנא בכוח, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה,ו - נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, תפילת שמונה-עשרה30.

במנחה אומר גם היחיד 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע". אם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'.

הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם גם בתפילה זו31, רק אם התפלה היא לאחר פלג המנחה (באזור המרכז: 3:38). וכשאין נושאים כפיים, אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון, 'אבינו מלכנו' הארוך, ואנחנו לא נדע, קדיש תתקבל, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים30.

צאת הכוכבים באזור המרכז: 5:07.

תפילת ערבית: אם קשה לציבור להמתין32, יש להתחיל ערבית כך, שיגיעו בשעה זו לקריאת-שמע, ולפחות - שיסיימו בשעה זו תפילת ערבית, ויקראו אז קריאת-שמע בזמנה.

----------

1) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 175 (בלתי מוגה).

2) כך קרא הבעל-קורא אצל הרבי, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ע"ה, כנדפס בחומש 'תורה תמימה' (ההפסקים וכד' הנדפסים שם הם כמנהג ישראל ברוסיה בשעתו. בחומש זה השתמש הרבי לשמיעת קרה"ת וקריאת ההפטרות), וכ"ה בחומשים הרגילים ובס' חת"ת.

3) כמובא ב'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, שא"צ שבעה שלמים, עיי"ש.

4) יום זה הוא התחלת המצור על ירושלים, שהוא המקור לכל הצרות והגלות, ולכן  ישנה בו חומרא לגבי שאר הצומות (ראה לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 267. כרך ט"ו עמ' 420 הערה 78 וש"נ). ומידה טובה מרובה, שכן הוא גם בנוגע לחלק הטוב ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" דיום זה, הן העניין המשותף בכל הצומות, והן העניין הטוב שבמאורע הפרטי דעשרה בטבת, 'סמך' מלשון 'סומך נופלים', שמודגשים בעשרה בטבת יותר מאשר בשאר הצומות - לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 464.

5) סידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' (שהצום מתחיל בעלות השחר). וראה הנסמן ב'התקשרות', גיליון רפב עמ' 18 הע' 4.

6) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ.  בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדיעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.

7) ראה משנ"ב סי' תק"נ ס"ק ה, כף החיים שם ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

8) ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח. בשו"ת שם דן לומר עננו אף בלא "שבעה שאכלו פחות מכשיעור" האמורים שם, ובפסקי-דינים (שנכתב אח"כ) הורה כן למעשה, ואף באג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חט"ז עמ' שיג ובהגהותיו ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (ראה לוח זה ביום תענית אסתר) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל [וכן הורה בעל תה"ד - הובא בס' לקט-יושר] (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).

9) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

10) סידור תהילת ה' עמ' 356. ה'סליחות' שם (צילום מסידור 'תורה אור') מיועדות במקורן לאמירה לפני התפילה, ולכן מתחילות ב'סלח לנו', 'א-ל ארך אפים' (וראה התיקון בסידורים אלו עמ' 344 על הנדפס בסי' תו"א בעבר, עד כולל מהדורת תשמ"ז עמ' 372). אולם לפי מנהגנו הן נאמרות בתוך סדר התפילה, אחרי תחנון, ובהשמטות המתחייבות כמבואר בס' המנהגים עמ' 52. וראה סידור תהילת ה' שיצא-לאור לאחרונה באה"ק.

אם חלה ברית-מילה היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, ואף בחתן בז' ימי המשתה (ואף ביום חופתו) אף שאין אומרים תחנון, אומרים סליחות ווידוי כרגיל. וי"א שהחתן ובעל הברית עצמם לא יאמרו סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדמוה"ז סי' קלא ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). אמנם היתה בזה הוראה כדלהלן:

"ימי הסליחות של שנת תשי"ד היו בתוך שבעת ימי המשתה שלי. במוצש"ק סליחות, לפני אמירת הסליחות אמר לי כ"ק אדמו"ר: כל הסליחות תאמר בביהכנ"ס ביחד עם הציבור, אבל כשנגיע לתחנון [כנראה הכוונה ל"ויאמר דוד... יבושו רגע"] אז תצא מבית הכנסת בכדי לאפשר לציבור לומר תחנון, ואתה לא תאמר, וכשיגמרו התחנון תוכל לחזור לביהכנ"ס ולהמשיך אמירת הסליחות עם הקהל. וכן נהגו אח"כ כל השנים..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). ולכאורה ה"ה לסליחות דת"צ, אלא שכאן אין 'תחנון' וא"צ לצאת, וה"ה לבעל ברית.

לעניין 'אבינו מלכנו', חידש הרבי שאמירתו תלויה בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. וכן נדפס בסידורי תהילת ה' משנת תשל"ח ואילך בשולי-הגיליון לפני 'למנצח יענך'. וצ"ע שבשיחות-קודש תש"מ ח"א עמ' 865 מסופר, שבצום גדליה תש"מ הי' חתן במניין של הרבי ולכן לא אמרו סליחות, וכשעמדו לומר קדיש אחר שמו"ע הורה הרבי לומר 'אבינו מלכנו', עיי"ש. ראה גם 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. 'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

11) מובא מס' קיצור של"ה.

12) ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.

13) וצ"ל בו "כהודעת", כנדפס בכל מקום במחזור השלם וב'סליחות - מנהג חב"ד', ולא "כמו שהודעת" כנדפס בסידור תהילת ה' עמ' 344.

14) פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות - חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'לקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך בוידיאו מעשרה בטבת תשמ"ט ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון בין בית לבית.

15) סידור תהילת ה' עמ' 347. וצ"ל בו "פקדנו בישועתך" בלא ו', כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

16) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. אחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.

17) מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו... " כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה.

18) במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).

19) כולו יחדיו ש"ץ וקהל מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).

בסידורי תורה-אור ותהילת ה', ובשנים האחרונות גם במחזור השלם, נדפס: זכויות ה-ז' בשבא וה-כ' בשורוק, וכ"ה בלוח התיקון לסידור תו"א, נ.י. תש"א. ואילו במחזור השלם מהשנים תשל"ג-ה: זכיות ה-ז' בקמץ וה-כ' בחיריק. וראה סידור 'עבודת ישראל' עמ' 110, ערוך השלם ערך זך א' בסופו, ועוד.

20) ספר-המנהגים עמ' 45. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' קסג. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גליון נח עמ' קלז.

21) ספר-המנהגים שם. וש"נ.

22) שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי). במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצמח-צדק הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).

23) לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.

24) שערי-אפרים שער ח סעיף קז.

25) וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.

26) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה. ולהעיר, שמהפסק-טעמים זה (בניגוד לפסוקים שבהם קרא אברהם בשם ה', שם אין הפסק בין "בשם" ל"ה'") הוכיח הראב"ע (לעיל לג,יט) שהפירוש הוא שה' קרא, וכ"ד החזקוני, הספורנו ועוד, ואילו התרגומים, רש"י (לפי' הרא"ם) והאברבנאל פירשו שמשה קרא (ע' בתורה שלימה עה"פ). וכבר כתב הרבי, שחייבים לקרוא בתורה בדיוק לפי טעמי-המקרא אף אם אינם מתאימים לפשט הפסוק (לקוטי-שיחות כרך טז עמ' 572). אמנם באבודרהם 'סדר תפילות התעניות ופירושן' (בדפוס ירושלים תשכ"ג ס"ע רנא) כתב זאת בקשר לתפילה, וסיים "ורוב ההמון טועים בזה". ולמעשה לפי הנהוג, כשאומרים 'א-ל מלך' מסיים הש"ץ 'בשם ה'' בהפסק בין 'בשם ל'ה'', ואילו כשאומרים 'א-ל ארך אפיים' מסיים 'בשם ה' (ושם נאמר)' ללא הפסק. וע"ע.

27) ע"פ המובא בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 בקשר לי"ז בתמוז ות"ב.

28) והטעם, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה.

29) ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה (מלקוטי-דיבורים כרך א עמ' 216. ושם: "לא אחרי השקיעה, אלא בשעות המאוחרות, למשל בשעה 8 בשבעה-עשר בתמוז ובשעה 7 בתשעה באב" והוא לערך עד כחצי שעה לפני השקיעה שם). וזאת ע"פ הגמ' (תענית כו,סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".

30) לוח כולל-חב"ד.

31) שם (שלא כמנהג חסידי פולין וכו' בארה"ק כיום שאינם נ"כ כלל בתפילה זו - לוח 'דבר בעיתו'. מסתבר שנמנעו מזה כיוון שרגילים להתפלל מנחה באיחור. וע' כף-החיים שם ס"ק ד). ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח, שזהו פי' 'סמוך' שבגמ' הנ"ל, ע"ד "סמוך למנחה". וראה ילקוט-יוסף - מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ), ולא כהאשכנזים המקילין מפלג המנחה ואילך. כן הובאו בספרים הנ"ל שם דעות אודות אמירת הש"ץ או"א ברכנו לפני הזמן הראוי לנ"כ, ולכאורה בזה אין להקפיד כ"כ, ראה בשו"ע אדמוה"ז סו"ס קכט מהרמ"א שם.

32) כמובן, אין לאחר תפילת ערבית משך-זמן לאחר צה"כ, שהרי תמיד יש כאלה שקשה עליהם התענית, ואכן במוצאי תעניות התפלל הרבי ערבית די מוקדם. אך מאידך אין להקדים ללא צורך, וראה במטה-אפרים סי' תר"ב סכ"ט.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)