מדורים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת וישלח | לנהוג בעשיו באהבה וחיבה
	לא הולך לאיבוד
	חסידות איננה רק תרופה, אלא גילוי הנשמה
	מתקרבים לימות המשיח
	התוועדויות י"ט בכסלו במחנם הטהור
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

חסידות התגלתה בתקופת שפל קשה לעם ישראל, והביאה מרפא לנגעי הדור, אך לא זהו עניינה * חסידות מגלה את הנשמה שבכל דבר, ומגלה באדם את עצם הנשמה, שאינו ניתן לשליטה של הגלות ויצר הרע * אדם אינו יכול לקיים את מצוות התורה כהלכתן ללא הסרת ההפרעות בכוח תורת החסידות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [...] מהאמור לעיל מובן ענין נוסף בנוגע לכללות נתינת התורה, ובמילא גם בנוגע לפנימיות התורה:

התורה לא נבראה מחדש בזמן מסויים שבו הוצרכו בני ישראל לתורה, אלא "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"¹, ואילו מתן תורה היה לאחרי כ"ו דורות משנברא העולם², ולאחרי ההכנה ד"בהוציאך את העם ממצרים", לאחרי הבירור והזיכוך על-ידי "כור הברזל" במצרים.

כלומר: התורה מצד עצמה היא עניין כללי שכולל הכול, ולאו דווקא עניין הקשור עם גלות מצרים – להקל את הגלות, על-ידי ביאור תוכן עניין הגלות כדי שיוכלו לעמוד בו, או לפעול את עניין החירות, ולרפא את כל הקשיים והצרות שהשאירה הגלות;

התורה פעלה אמנם את כל העניינים הנ"ל – שהרי בקבלם את התורה הבינו בני ישראל מדוע הוצרכו להתייסר מאתיים ועשר שנה בגלות מצרים, ובמתן-תורה גם נתרפאו כל בעלי מומין שהיו אצל בני-ישראל³, וכיוצא בזה בשאר העניינים שנפעלו במתן תורה; אבל, כל עניינים אלו הם רק פרטים בתורה, ואילו עיקר עניין התורה הוא – "תורת חיים", שהפירוש הפשוט בזה שהיא הוראה (תורה מלשון הוראה⁴) בחיים (כיצד לחיות), אבל ישנו גם הפירוש הפנימי בזה⁵ – שזוהי תורה שיוצרת ופועלת חיים, שיהיו חיים הראויים לשמם, לא כמו חיים של בהמה, או צומח ודומם.

ובהקדמה:

כאשר אדם מתמסר רק להשיג את צרכיו, כמו אכילה ושתיה ושינה במנוחה, אזי אין חילוק בין החיים שלו לחיים של צומח – שהרי גם צומח אוכל ושותה, וישנם גם זמנים שבהם הוא ישן (כמבואר בספרי חכמות הטבעיים), כי: בשביל הצמיחה יש צורך במים, שזהו עניין השתיה, ובלשון הכתוב⁶ (בנוגע לארץ ישראל, בניגוד לארץ מצרים "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק"): "למטר השמים תשתה מים".

וכמו כן זקוק הוא לעניינים נוספים (מלבד משקים), שמקבל אותם מן הארץ על-ידי שורשיו. וכמו כן ישנם זמנים במשך המעת-לעת שבהם נפסק עניין הצניחה, שזהו בדוגמת עניין השינה, ובכללות, במשך השנה, הנה בזמן החורף היא המנוחה (שינה) מעניין הצמיחה, שמתחילה מ"ראש השנה לאילן" (כדברי הגמרא במסכת ראש השנה⁷), ולפני זה ישנו הפסק לשינה.

ואף שיש יתרון לאדם שיכול לעבור ממקום למקום ולהתאים את עצמו למצבים שונים – שזהו החילוק בכללות בין צומח לחי, שהצומח קשור עם מקום מסויים שבו יכול לצמוח ולגדול, ואינו יכול להתקיים בתנאים אחרים (אלא אם כן יחפשו עצות ותחבולות ותרופות כו'), מה שאין כן בעל חי שהולך ממקום למקום, ויכול להתאים את עצמו למקומות שונים – הרי אם ההתאמה למקום החדש מתבטאת רק בכך שבכל מקום בואו יוכל להשיג את צרכיו, מאכלו ומשקהו ולבושו ומסחרו כו', אזי אין חילוק בין החיים של מין המדבֵּר לחיים של בעל-חי.

וכדי שהחיים יהיו חיי אדם, כפירוש השל"ה⁸ ש"אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון"⁹, "בצלמנו כדמותנו"¹⁰ של הקב"ה – הרי זה דווקא כאשר יהודי חי על-פי התורה, כי, על-ידי אורייתא נעשים ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד¹¹, היינו, שהאדם מתקשר עם מקורו ושרשו, "בצלמנו כדמותנו".

זהו אפוא עניינה של התורה – שפועלת את עניין החיוּת.

וכאמור לעיל, בנוגע ליציאת מצרים, שכאשר בני-ישראל היו זקוקים לביאור והסבר על העינוי בגלות מצרים במשך מאתים ועשר שנה, נתנה התורה מענה על זה, וכמו כן כאשר הוצרכו לרפואה עבור בעלי מומין, פעלה זאת התורה; אבל התורה מצד עצמה היא למעלה מזה, ולמעלה שלא בערך. – זהו עניין כללי שפועל חיים, ומורה דרך בחיים.

ב. ועל-דרך-זה בנוגע לפנימיות התורה, או כפי שנקראת בזהר¹²: "נשמתא דאורייתא", בניגוד לנגלה דתורה שנקראת גופא דאורייתא (על פי לשון המשנה¹³ "גופי תורה"):

יש שרוצים לפרש, שהיות שבני ישראל היו אז בשפל המצב, כולל גם בנוגע לפרנסה שהייתה באופן של הרס וחורבן – כידוע המעמד ומצב שהיה לאחרי הרדיפות והגזירות של שנת ת"ח, לא עתה ולא עלינו, וגם בשנים שלאחרי זה – לכן יסדו את שיטת החסידות, בתור "עצה" עבור בני ישראל שיוכלו להתקרב אל הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן שיהיה שייך לכל, אפילו מי שאינו "למדן" – על-ידי עבודת התפילה, קיום המצוות ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁴.

ובכן: האמת היא ששיטת החסידות היא זו שהפיחה חיים אצל בני ישראל לאחרי הגזירות ההן, ונתנה אפשרות לכל יהודי שמתוך שמחה וטוב לבב ימצא את התוקף והיסוד בחיים, שלא להתפעל מכל הקשיים שהיו לו בעבר, שבגללם היה אמור להיות במצב של נפילת הרוח בתכלית, ובפרט אלו שלא היו שייכים להבנה והשגה בלימוד התורה, נתנה להם תורת החסידות אחיזה שגם הם יוכלו לחיות בשמחה, לא רק בשבתות וימים טובים, אלא גם בכל יום, אפילו בימים הקשים שבהם טרודים ועסוקים ומושקעים בטרדות הפרנסה;

אבל, זהו רק פרט – שבכוחה של פנימיות התורה, תורת החסידות, לפעול זאת; ואילו עיקר עניינה הוא – היותה "נשמתא דאורייתא", היינו, שהיא מראה בכל עניין של תורה את הנשמה שבו, ובמילא ניתוסף גם בחיי האדם – "אדמה לעליון" – הנשמה שבחיים¹⁵.

ולדוגמא: כאשר יהודי מניח תפילין, הנה נוסף על הכוונה לשעבד את המוח והלב (כמבואר בשולחן-ערוך¹⁶ שזוהי כוונת מצות תפילין שצריכה להיות בכל פעם שמניחים תפילין), מקבל יהודי על-ידי תורת החסידות גם את הנשמה שבמצוות תפילין – כמבואר בתורת החסידות¹⁷ שעל-ידי הנחת תפילין מתקשרים עם בחינת המוחין דלעילא.

ועל-ידי-זה ניתוסף אצלו בעניין החיים – שלא להתפעל מהקשיים שיש לו בנוגע להנחת תפילין וכיוצא בזה מצד טרדות הפרנסה:

בהנחת תפילין אסור שיהיה היסח הדעת¹⁸. ומובן, שקשה להיזהר מהיסח הדעת בהיותו מוטרד בפרנסה, ואכן ישנם קשיים בפרנסה – אם מצד הניסיון של עוני, כפי שהיה בזמנים ההם, או (קושי גדול יותר¹⁹) מצד הניסיון של עושר, כמו עתה, שהקב"ה העמיד את בני ישראל במכה מדינות במעמד ומצב שיש להם פרנסה בהרחבה, אבל בנוגע לטרדות – נתקיים בהם מאמר המשנה²⁰ "מרבה נכסים מרבה דאגה", היינו, שלא זו בלבד שריבוי הנכסים אינו ממעט את הדאגה, אלא אדרבה: "מרבה דאגה", כך, שיש לו טרדות הפרנסה ביותר, ובמילא קשה לו לפעול על עצמו שהנחת תפילין תהיה ללא היסח הדעת.

ועל-דרך-זה בנוגע לקיום שאר מצוות התורה ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין"²¹), שעליהן נאמר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" – שקשה ליהודי להתנתק מענייני העולם, ולהתקשר (על-ידי המצווה, תפילין או ציצית ושבת כו') עם הרוחניות והמקור של העולם, שזהו הקב"ה.

והעצה לזה – על-ידי-זה שנותנים ליהודי את ה"נשמה" שישנה בכל עניין שבתורה ובכל מצווה, שזהו עניין רוחני שאין עליו הגבלת ענייני העולם, ואליו לא יכול להגיע גוי, אפילו לא ה"גוי" שישנו בכל אחד מישראל, "א-ל זר אשר בקרבך"²², זה היצר הרע שלו, שגם הוא אינו יכול להגיע לעצם הנשמה ונקודת היהדות; ועל-ידי-זה ניתן לו התוקף, שמבלי הבט על ריבוי הדאגה מצד ריבוי הנכסים, יוכל להתנתק מכל העניינים, ולהתקשר על-ידי המצוות – מצווה מלשון צוותא וחיבור²³ - עם מצַוה המצוות, שהוא נשמת הבריאה כולה, כמאמר רז"ל²⁴ "מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו".

ובכל אופן, אין זה באופן שתורת החסידות באה בתור רפואה למצב פרטי. ועל-דרך האמור לעיל בנוגע לכללות העניין דמתן-תורה.

ג. ויש דוגמה נוספת ששייכת יותר לעניין זה:

מצינו שיש חיוב ללמוד הלכות החג בחג, או שלושים יום לפני החג²⁵. ומובן, שעניינה של התורה אינה הלכות החג בלבד, או הלכות שבת, שבכל ערב שבת צריך לחזור וללמוד ההלכות שצריך לידע אותן לקראת בוא השבת; עניינה של התורה – ליתן חיים ליהודי (כנ"ל), ובמילא מובן, שבבוא יום השבת, הנה נוסף על כללות החיות שישנה בכל הימים, נותנת לו התורה חיות של שבת ("אַ שבת'דיקן לעבן"), ואז ישנן גם הלכות שבת שנוגעות לו בפרט. וכן הוא בנוגע להלכות החג בחג הפסח, חג השבועות או חג הסוכות וכו'.

ועל-דרך-זה גם בנוגע לפנימיות התורה:

בכל זמן שבו הייתה ניתנת פנימיות התורה, הייתה מתגלה לכל אחד מישראל נשמת התורה והמצוות, אשר, התורה והמצוות "הם חיינו ואורך ימינו"²⁶, ופנימיות התורה היא הנשמה של חיי בני ישראל;

אמנם, כשמגיע זמן מיוחד שבו נמצאים במעמד ומצב מיוחד של שפל המצב רחמנא-ליצלן, אזי נוגע במיוחד להפיץ את פנימיות התורה ביתר שאת וביתר עוז, כדי שיהודים לא יתפעלו מהקשיים שראו מסביבם, וכדי שאפילו יהודי שלא היה יכול להגיע ללימוד והבנת התורה, מצד סיבות שאינן תלויות בו או מצד איזו סיבה שתהיה, יוכל גם הוא לחיות חיי יהדות מתוך שמחה וטוב לבב, על-ידי פנימיות התורה. וזהו ביאור הטעם להתגלות פנימיות התורה בזמן ההוא דווקא.

אבל מה שנתגלה אז – הרי זה אופן חדש בלימוד התורה ואופן חדש בקיום המצוות,

– לא דבר חדש חס ושלום, שהרי פנימיות התורה ניתנה במעמד הר סיני (כמבואר וכמדובר כמה פעמים בכתב ובעל-פה כו'²⁷), אלא החידוש הוא בעניין הגילוי –

אלא שבאותו זמן (שבו נתגלתה פנימיות התורה) היה זה בדוגמת לימוד הלכות החג שלושים יום לפני החג או הלכות החג בחג, והיינו, שזהו עניין שהייתה לו שייכות מיוחדת לאותו זמן – לעזור להתמודד עם קשיי הגלות המיוחדים שהיו בזמן ההוא.

ד. ומזה מובן גם בנוגע לזמנינו זה:

ובהקדם האמור לעיל (סעיף ג') שעניין הגלות יכול להיות בשני אופנים: על-ידי ניסיון של עוני או על-ידי ניסיון של עושר.

וכדברי שלמה:²⁸ "רֵאש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי", והיינו, שמבקש מהקב"ה שיתן לו כל המצטרך לו, אבל לא את הניסיון של עוני ("ראש"), ואפילו לא את הניסיון של עושר.

אבל, לפעמים מנסה הקב"ה ובוחן יהודי בעשירות, הקשורה עם "מרבה דאגה" עוד יותר מאשר הדאגה של עוני.

ה. (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:)

רבינו נשיאינו סיפר פעם סיפור²⁹ (שאירע עוד לפני המלחמה) אודות יהודי שבא לבקר את אחיו שעבר לגור בארצות-הברית שבאמריקא. – בהיותם בעיירה הישנה (כפי שאומרים היום: "אין דער אַלטער שטעטל") היו שניהם קבצנים גדולים... אבל לאחרי זה נסע אחד האחים לארה"ב, ונעשה – כפי שנקרא כאן – "אַ אָל־רייט'ניק" (אדם מסודר). ולאחרי ישוב הדעת, החליט, שלא די בכך, אלא עליו להזמין את אחיו ולהראות לו את גודל עשרו, והמעמד שהצליח להגיע אליו, שיראה איך הוא "עושה חיים" (כלשון הידוע: "מאַכט אַ לעבן") בארה"ב, שכן, בעיירה הקטנה חיו שניהם באותו חדר, ולאחרי החתונה היה לכל אחד חדר משלו; ואילו בבואו לארה"ב, הצליח לקנות ולבנות כו', ועכשיו יש לו דירה בעלת עשרות חדרים!...

לצורך הנסיעה היה צריך לשלוח לאחיו כסף, כיוון שלא היה לו כסף לרכוש כרטיס לנסוע באונייה (כפי שהיו נוסעים פעם), אבל גם אם היה שולח לו, לא היה נוסע.

אבל הקב"ה עזר לאח העשיר (ה"אָל-רייט'ניק"), בכך שלאחיו היו כמה בנות שהוצרך להשיאן, ולא הייתה לו אפשרות ליתן "נדן", ובמילא כאשר קיבל הזמנה מאחיו, חשב שאולי יתאפשר לו על-ידי-זה להשיא את בנותיו, ולכן החליט – בלית ברירה – לנסוע ל"גלות אמריקא", ולבחון את המצב כו', כדי שסוף-כל-סוף יוכל לדבר עם אחיו אודות מצבו, ואולי יעזור לו להשיא את בנותיו.

אך כיוון שלא מתאים שבירידתו מהאונייה יבוא מיד להציע בקשתו, התיישב בדעתו, שבתקופה הראשונה לא יתחשב במעמדו ומצבו כו', ויניח לאחיו להנהיג אותו כרצונו.

ובכן, התחיל האח העשיר להראות לו גודל עשרו, בהוליכו אותו בין כל חדרי הבית וכו' וכו', עד שהבחין שאחיו מהעיירה הקטנה אינו בהתפעלות גדולה...

החליט אפוא האח העשיר שהוא יעלה אותו אל גג הבית – הוא היה גר בבית בעל ריבוי קומות, כפי שנקרא כאן: "גורד שחקים" (אַ וואָלקן קראַצער"), ומשם יראה לו גודלה של העיר ניו-יורק, ומזה בוודאי יתפעל בהשוואה לעיירה הקטנה שממנה בא.

וכך עשה – שהעלה אותו הגגה, והתחיל להראות ולהסביר לו: כשתביט צפונה – תראה עניין פלוני בניו-יורק, וכשתביט דרומה – תראה עניין אלמוני בניו-יורק, וכך, מתוך התפעלות גדולה התרוצץ על הגג לכל ד' סטרין, ד' רוחות העולם, להראות לו את גודלה של ניו-יורק.

בינתיים עברו כמה שעות – מהתחלת הסיור בחדרי הבית ועד הסיור על הגג כו' – ולפתע הבחין האח העשיר שהוא מתרוצץ לבדו, ואילו אחיו אינו רץ אחריו, וכשהביט הצידה, ראה שאחיו עומד בפינה ומתפלל מנחה...

הניח לו העשיר לסיים "שמונה עשרה", ושאל אותו: הייתכן שבשעה שאני מראה לך את גודלה של ניו-יורק, כפי שהנך רואה  מה נעשה מדרום ומצפון, ממערב וממזרח – יש לך "ראש" להפסיק לפתע, להשאיר אותי להמשיך לרוץ ולספר כו', ולעמוד להתפלל מנחה?! וכי לא יכולת להתפלל מנחה לאחרי חצי שעה?!

השיב לו האח: אומר לך את האמת לאמיתתה ("דעם ריינעם אמת") – אינני מבין אותך: אני גר בחדר אחד בעיירה קטנה, ואין מסביבי כל כך הרבה גויים, ואף-על-פי-כן יש לי ריבוי טרדות; ואילו אתה גר בדירה בעלת חמישה עשר חדרים, ומסביבך כל כך הרבה גויים, כפי שהנך מראה לי ריבוי גדול כו' – איך יש ביכולתך לעמוד בכך ולסבול כל זה, ולהמשיך לחיות למרות ריבוי הטרדות שיש לך בניו-יורק?!... ובכן, כשראיתי את המצב – סיים האח – חשבתי לעצמי: בינתיים אתפלל מנחה!...

 וזהו "מרבה נכסים מרבה דאגה" – שאין הכוונה שנשארת אצלו רק הדאגה מריבוי הנכסים, אלא שמלבד הדאגה שהייתה לו עד עתה, ניתוסף אצלו ריבוי דאגה מריבוי הנכסים.

ו. וכאן צריך יהודי להראות את כוחו – שלמרות דברי המשנה שבדרך הטבע "מרבה נכסים מרבה דאגה", אינו מתפעל מזה, ומשנה את הטבע, שאין זה פועל אצלו דאגה וטרדה, ובבוא הזמן שצריך להתפלל – מתפלל, וכשצריך ליתן צדקה – נותן צדקה, ועל-דרך-זו "בכל דרכיך דעהו", בכל פרטי העניינים ד"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"³⁰.

והקב"ה נותן לו את האפשרות והכוח שלא להיות מושקע ב"מרבה דאגה", אלא אדרבה, לעמוד בזה, ולהיות במעמד ומצב של חירות, ועד – שירגיש כאילו נמצא במדבר, ששם נמצא רק הוא עם הקב"ה, והקב"ה נותן לו את התורה, כפי שניתנה במדבר סיני דווקא³¹, שהרי "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"³².

וכדי שיהיה נקל יותר לפעול זאת, ומתוך שמחה וחיות – צריך יהודי להכניס בזה את כל נשמתו, שאז בטלים המדידות וההגבלות של הגוף, ואז ילך לבטח דרכו, כך, שלמרות שאצל אחרים הרי זה "מרבה דאגה", נמצא הוא במעמד ומצב של היפך הדאגה, אלא בשמחה וטוב לבב, כיוון שנרגש אצלו ש"אנא עבדא דקוב"ה דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה"³³, ולכן לומד תורה ומקיים מצוות, ומפיץ "נר מצווה ותורה אור³⁴ בכל מקום שנמצא, ועושה זאת מתוך שמחה וטוב לבב, שאז הרי זה בהצלחה יתירה, ועד שפועל שממנו יראו וכן יעשו, ועל-ידי-זה מקיים הציווי "ואהבת לרעך כמוך"³⁵.

וכך הולך ומתפשט האור בכל מקום ומקום, ועד ש"לכל בני ישראל היה אור במושבותם"³⁶,

ומזה באים לקיום היעוד "והלכו גוים לאורך"³⁷, כיוון שבני ישראל אומרים "לכו ונלכה באור ה'"³⁸ – בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(מהתוועדות מוצש"ק פרשת וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל – תורת מנחם כרך נח עמ' 332)

_________________________________

1)    ראה מדרש תהילים צ, ד. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד. וש"נ. זח"ב מט, א.

2)    ראה פסחים קיח, א. ב"ר פ"א, ד. ועוד.

3)    מכילתא ופרש"י יתרו כ, טו. תנחומא שם ח. יל"ש שם רמז ש. במדב"ר רפ"ז. וש"נ.

4)    ראה רד"ק לתהילים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב.

5)    ראה גם תו"מ חמ"ט ע' 249. וש"נ.

6)    עקב יא, יו"ד־יא.

7)    כדברי הגמרא במסכת ראש השנה בתחלתה.

8)    ג,א. כ, ב. רסח, ב. שח, ב.

9)    ישעי' יד, יד.

10)  בראשית א, כו.

11)  ראה זח"ג עג, א.

12)  שם קנב, א.

13)  חגיגה יו"ד, א. וראה אבות ספ"ג.

14)  משלי ג, ו.

15)  ראה קונטרס עניינה של תורת החסידות (תו"מ חמ"ה ע' 257 ואילך).

16)  ראה שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סי"א. וש"נ.

17)  ראה תניא פמ"א (נו, ב). סידור (עם דא"ח) שער התפילין ו, ג ואילך אמ"ב שער התפיליון טו [צז], ג ואילך   סהמ"צ להצ"צ מצות תפילין (דרמ"ב טז, סע"ב ואילך). ובכ"מ.

18)  ראה שו"ע אדה"ז שם רסכ"ח. וש"נ.

19)  ראה תו"מ חי"ח ע' 136. וש"נ.

20)  אבות פ"ב מ"ז.

21)  קידושין לה, א. וש"נ.

22)  ראה שבת קה, ב.

23)  ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.

24)  מדרש תהילים (שוח"ט) קג, א. וראה ברכות יו"ד, א. ויק"ר ספ"ד.

25)  ראה שו"ע אדה"ז שם רסתכ"ט. וש"נ.

26)  נוסח תפילת ערבית – ע"פ לשון הכתוב ס"פ ניצבים.

27)  ראה – לדוגמא – תורת מנחם ח"נ ע' 60. וש"נ.

28)  משלי ל, ח.

29)  ראה שיחת י"ט כסלו תש"ב ס"ו (סה"ש תש"ב ע' 21). וראה גם תו"מ חי"ד ע' 184. וש"נ.

30)  זוהר ח"א רה, סע"א. ח"ג רע"ב.

31)  ראה גם תורת מנחם חלק כ"ג עמ' 52. וש"נ.

32)  ראה שו"ע אדה"ז שם סימן ס"א ס"ב. וש"נ.

33)  זח"ב רו, א.

34)  משלי ו, כג.

35)  קדושים יט, יח.

36)  בא י, כג.

37)  ישעי' ס, ג.

38)  שם ב, ה.

סיכום:

יש הסבורים, כי תורת החסידות נועדה להוות תרופה ומרפא לתחלואים הרוחניים של הדור. אך האמת היא, שלא זהו מהותה של תורת החסידות, כשם שמתן תורה לא נועד לתקן את גלות מצרים בלבד. אכן, התורה הקלה על סבל הגלות, בכך שהיא נתנה פשר לייסורי בני ישראל במצרים, ומעמד הר סיני ריפא את פציעות עבודת הפרך והגלות, אולם לא זה עיקר עניינה של התורה.

התורה מעניקה חיוּת לאדם, ובזכותה הוא איננו מרוכז בהשגת צרכיו בלבד, כמו בעלי החיים והצמחים, אלא מתקשר עם הקב"ה – מקורו ושורשו. התורה היא, אפוא, מורה דרך בחיים, ולא רק מענה למצוקות ופתרון לבעיות.

כן הדברים גם לגבי פנימיות התורה. היא אומנם התגלתה בתקופת שפל בעם ישראל, ברוחניות ובגשמיות, והפיחה בו רוח חיים לאחר הגזירות האיומות שחווה באותה עת;

היא מעניקה ליהודי תוקף ויסוד שלא להתפעל משום קושי, ובזכותה יהודי מסוגל לעבוד את ה' מתוך שמחה למרות הטרדות הרבות, וזאת מפני היותה 'נשמתא דאורייתא', שמגלה בכל עניין של תורה את הנשמה שבו, ומוסיפה באדם את הנשמה שבחיים;

תורת החסידות אכן מאפשרת לאדם להתגבר על הפרעות שונות, לדוגמה – כשיהודי מקיים מצווה, הוא מברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", ואולם לרוב קשה לו להתנתק מענייני העולם ולהתקשר עם הקב"ה. בהנחת תפילין אסור שיהיה לאדם היסח הדעת, אך דרישה זו נראית לעיתים בלתי אפשרית ליישום, שכן היהודי מוצף בניסיונות וטרדות. תורת החסידות נותנת ליהודי את ה'נשמה' שיש בכל עניין בתורה, שאין עליה שום הגבלות גשמיות, ואפילו היצר הרע אינו יכול להפריעה. וכאשר מאירה הנשמה, בכוחו להתעלות על כל העניינים המפריעים ולעבוד את הקב"ה כהלכה;

ואולם, אין לומר שחסידות באה בתור 'תרופה' לבעיה מסוימת. אלא, עובדת היותה מענה למצוקות הדור, מסבירה את התגלותה בעת הזו דווקא, כשם ששלושים יום קודם החג יש ללמוד את הלכות החג. כלומר, יש שייכות מיוחדת בין חלק מסוים בתורה לזמן מסוים. אולם לא זהו מהותה הפנימי של תורת החסידות, אלא תורת החסידות היא גילוי אופן חדש לגמרי בלימוד התורה וקיום המצוות.