מדורים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ויצא | פריצה מתוך החושך
	העיקר לנוע
	'מים רבים' של פנימיות התורה
	כוח לגאולה בכל העניינים
	ראשית האריזה: טלית-ותפילין
	פרשת ויצא
	הולדת, הילולת וגאולת אדמו"ר האמצעי
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

שיטת הדיוק בלשון ובסגנון בתורה שבעל-פה * תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה * הרבי הזהיר על הדלקת נש"ק בזמן * מעלת "מבצע מזוזה" * בדיקת מזוזות גם חדשות * עונש על אמירת סרה ביהודים גם בתוכחת אמת * בדרכו של אברהם אבינו * גם בבית שני הרבה כהנים גדולים צדיקים * הוראות והתבטאויות מיוחדות של הרבי לצד מקורות והשוואות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לדייק בלשון ובסגנון בתורה-שבעל-פה

בשיחת כ"ף מנחם-אב ה'שי"ת התבטא הרבי (תורת מנחם כרך א' עמודים 153-152):

הדיוק בלשון ובסגנון – אינו מקובל. וטעם הדבר – מסתמא – מצד מיעוט הזמן.. אך מכל-מקום, הרי פשיטא שגם בתורה-שבעל-פה הלשון מדוייק ביותר, ועד שמדיוק הלשון יכולים להוציא תילי תילים של ענינים.

ויש להצביע על מקור מעניין בדברי שו"ת חוות יאיר סוף סימן קכד:

"הרגל בנך לדקדק בגפ"ת [=בגמרא, פירוש רש"י תוספות] הדק היטב היטב הדק, בחסר יתיר וחליף במקומו וממקום אחר, וזהו חריפות של אמת, שהורגלו והרגילו בו הקדמונים".

תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה

שיחה ארוכה ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ט שיחה ראשונה לפרשת שופטים עוסקת במעלת ה"משפט" שניתן לעם ישראל – על פי דברי המדרש רבה פ"ה ז: "אמר ה' נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב, הוי שופטים ושוטרים" מבאר הרבי (שם עמ' 98):

"תפקידם של השופטים בעם ישראל הוא בראשונה (כהגדרת הרמב"ם – בריש הלכות ממרים) "עיקר תורה שבעל-פה".

התורה שבכתב נמסרה להם כדי שילמדו ויפרשו ויבארו אותה – תורה שבעל-פה: בכוחם לא רק להבהיר וללבן דין בתורה, אלא אף לחדש בתורה, לפי כללי התורה כמובן".

ועפ"י המבואר בשיחה יובנו דברי הטור והשו"ע בסימן קלט סעיף יו"ד:

"ברכה אחרונה "אשר נתן לנו תורת אמת" – זו תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכנו" – הוא תורה שבעל פה".

חשיבות "מבצע מזוזה"

בשיחתו (לקוטי שיחות' כרך יט שיחה ה' לפרשת עקב (עמ' 121 ואילך) חידושים וביאורים בש"ס כרך א' סימן לה) מבאר כ"ק אדמו"ר בעניין השמירה של המזוזה, שיש לומר שמכיון שזהו תוצאה (וחלק) מהמצוה עצמה, אין זה חסרון בשלימות הקיום כשעושה המצוה לשם השמירה, שהרי זהו מעניני המצוה; ויתירה מזו זוהי מטרת המצוה כלשון התוספות ד"לשימור עביד", ובפרט כשעושה כן לא רק לשם השמירה, אלא שהוא מכוון לקיים מצוותו של הקב"ה שציוה לקבוע שמירה על פתח הבית – הרי הוא מקיים את המצוה בשלימותה.

ובלקו"ש שם עמ' 128:

מכהנ"ל מובן גודל הזכות שישנה בהשתדלות "מבצע מזוזה" ובפרט בימינו אלה.

והנה דברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת לאור דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא הכותב:

"הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוין בענינה כבר הודה בחידוש העולם, ובידיעה ובהשגחה, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה והודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו".

כלומר, יהודי שרכש מזוזה – אפילו לשם שמירה – הרי הוא אפוא בכלל "ונתכוין בענינה" וממילא מתקרב לה' בכל הפרטים היסודיים שמנאם הרמב"ן.

בדיקת המזוזות

עניין הוראתו של הרבי בדבר 'בדיקת המזוזות' חדשים לבקרים (לפחות אחת לשנה) – הנה בספר 'דרך משה' (נדפס בשנת תנ"ט) מהמוכיח רבי משה כהנא, נאמר: "יזהר כל אדם לבדוק מזוזותיו אף אם הם חדשים...".

עיין שם – לפני זה – שמביא מעשה רב: "המעשה שאירע במדינת פיה"ם, שהכו הרעמים והברקים בתוך בית יהודי אחד... בפתח במזוזות הבית ולא הזיקו כלום... וכאשר באתי לעיר לבדוק את המזוזות כמנהגי... אמרתי לו שמא המזוזה פסולה, אמר לי זה ימים מועטים שקניתי את המזוזה, אמרתי לו: אף-על-פי-כן! ובדקתי אותה ומצאתיה שחסר בה הפסוק 'למען ירבו ימיכם'..."

מטרת המזוזה

ב'יחידות' אור לט"ו באב תשי"ב ('היכל מנחם' כרך א' עמ' רטז) אמר הרבי בין השאר: "מזוזה ענינה כדי לשמור שהחוץ לא יחדור להפנים".

ויש לציין גם למה שאיתא בספר 'בני יששכר' מאמרי אלול:

"וטעם מצות מזוזה לישראל, היא לשמירה בפתחיהם, לבל תוכל שום "קליפה" לבוא אל בתיהם פנימה".

תחילת האריזה – טלית ותפילין

דבר ראשון כשאורזים מזוודה מתחילים באריזת טלית-ותפילין.

– כך הורה הרבי להגה"ח ר' ארי' לייב קפלן (ז"ל) בקיץ תשל"ג ערב עלייתו לארץ-הקודש (ראה 'ימי מלך' כרך א' עמ' 442), והוסיף כי אחר-כך אפשר להוציאה, העיקר שמלאכת האריזה תתחיל בכך.

ואמנם מצינו ב'פלא יועץ' ערך זריזות:

"והן בכלל הזריזות שאם הולך לדרך יכין לעצמו המצות שאפשר להסתפק במציאות רחוק שבזמן קיומן ימצא בדרך... ואין צריך לומר טלית ותפילין, אפילו אם הולך לטייל ואיכא למיחש אפילו חששא רחוקה שלא יוכל לשוב, יוליך עמו, ולעולם יהא מזומנים אצלו".

וכן מובא בשם בעל ה'נועם אלימלך' כי נטילת הטלית ותפילין סגולה להגעתו לאחוז חפצו בשלום (דבריו נסובו על דברי הירושלמי ברכות פ"ד – כל הדרכים בחזקת סכנה).

החידוש בדברי הרבי שפעולת האריזה צריכה להתחיל בכך, וק"ל.

הרבי "הזהיר" על הדלקת נרות שבת קודש בזמן

ב'אגרות-קודש' (כרך לא עמ' שלז) נדפס מענה חריף בסגנונו של הרבי בקשר לעלון הסברה על מבצע הדלקת נרות שבת קודש וזלה"ק:

מהמוכרח לצרף... ובאותיות גדולות – שבאם מאיזה סיבה שתהיה לא הדליקה הנרות לפני שקיעת החמה, הרי-זה היפך קדושת וגדולת השבת להדליקן לאחרי-זה, ודומה לאדם הבא "לכבד" מלכה דמדינה אדירה – על-ידי-זה שבפניה עושה היפך בקשתה הנפשית, מכה אותה וכו', ואיסור הכי גדול הוא.

וכשמדברים על-דבר נרות שבת, ובפרט ברדיא – כדאי להוסיף הנ"ל לשלול הנוהג ע"י כו' וד"ל". [=כנראה הכוונה לשלול הנוהג ע"י כו' וד"ל" – הנהגת הרפורמים וכיוצא בהם].

חריפות לשון בנושא זה מצינו באגרת התשובה לרבינו יונה פרק א':

"כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת תזהר בנפשה להדליק מבעוד יום שהשמש נראית, ואם היא פושעת בנפשה להדליק אחר שקיעת החמה הרי היא מחללת את השבת ואוי לנפשה.. ומצוה גדולה שלא תאחר להדליק כדי שלא תצטרך הנכרית להדליק אלא תדליק מבעוד יום. ותדליק היא בעצמה לא על ידי עבדה ושפחתה ואפילו הם יהודים, ולא על ידי חברתה כדי שתטול היא שכר המצוות, שיהא ניכר לכל החיבה שהיא מחבבת המצות ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו בניה מאירים בעולם בתורה ובמצות...".

ומעניין לעניין:

בנושא אמירת תחינה בעת הדלקת הנרות בערב ש"ק נדפס מענה של הרבי ב'אגרות-קודש' כרך ל' עמ' מג ועם פיענוחים ב'שולחן מנחם' כרך ב' עמ' מג;

ויש להוסיף (למפוענח שם הערה ט') את הנאמר באגרת התשובה לרבינו יונה פרק א':

"ותתפלל ותאמר יהי רצון שיהיו בני מאירים בעולם בתורה ובמצות וביראת שמים, מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שהאירה נר של שבת כענין שנאמר כי נר מצוה ותורה אור".

עונש על אמירת סרה ביהודים גם בתוכחת-אמת

בשיחות חורף תנש"א האריך הרבי בשלילת אמירת מוסר ליהודים גם כשצריך להשמיע להם דברי תוכחה,

וציין כי גם נביאים שהוכיחו את ישראל ברוח הנבואה – דעתו של ה' לא היתה נוחה מאמירת דברי הדילטורייא על בניו, עיין שם. – ראה שיחת ש"פ שמות י"ט טבת אות טו ('התוועדויות תנש"א' כרך ב' עמ' 146).

ויש לציין כמקור לדברי האריז"ל בלקוטי תורה פרשת חיי שרה (ענין אליעזר עבד אברהם):

"זכרי' קודם שנהרג חירף וגידף את בני ישראל למה אתם עוברים את פי ה' וכו' וידוע כי מי שחירף לרבים אע"פ שהוא בדין [=בצדק] עם כל זה נענש – כמו שמצינו באבי בן רחבעם שכתוב בו וימיתהו ה' וארז"ל מפני שחירף את ישראל אע"פ שהי' בדין נענש שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב על ישראל לכן נענש – אח"כ נתגלגל רוחו ונפשו ונתחלקו בשני גרי הצדק.. לפי שדיבר על בני ישראל נתגלגל בגרים רק שהם גרי צדק ונדבקו תחלה באלקים אחרים דוגמת מה שחירף את ישראל ממש שאמר להם 'למה עזבתם וגו''".

בדרכו של אברהם אבינו

ביום כ"ב שבט תשמ"ח אחה"צ – אחרי הלוויית הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה, ביקש הרבי לכתוב צוואה כידוע.

ויש לציין לדברי ה'חתם סופר' ב'תורת משה' (עה"פ חיי שרה כג, ד): "כאשר ראה שמתה שרה.. מיד קנה לו אחוזת קבר כו'".

גם בבית שני כמה וכמה כהנים-גדולים צדיקים

ב'לקוטי שיחות' כרך כח עמ' 223 קובע הרבי:

גם אחר זמנו של שמעון הצדיק היו כמה כהנים גדולים שהיו צדיקים והאריכו ימים (על-כל-פנים יותר מי"ב חודש) – ובפרט שהסך-הכל דשני הכהנים גדולים היו שנים רבות, ומהם שמונים בהמשך אחד... [ואחרי שמפרט אחדים בשמותיהם (ומציין למקורות) מסיים:] וע"פ שמות הכהנים-גדולים (ששימשו בבית שני) שהובאו ב'סדר הדורות'... לכאורה ישנם עוד כמה.

ויש לציין (כאסמכתא עכ"פ) לדברי המהרש"א ביומא עא, ב: "וכמה כהנים דלא מעלי הוו בבית שני".

כלומר, דעתו של המהרש"א גם היא שרק "כמה" דלא מעלי הוו בבית שני.

"שומר פיו ולשונו" מדיבור

בביקור הגאון רבי פינחס מנחם אלתר בעל 'פני מנחם' מגור זצ"ל אצל הרבי בשנת תשמ"ג ('בצל החכמה' עמ' 186) הוא ביקש לדעת מדוע מפרש הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ד' הלכה כ') את הפסוק "שומר פיו ולשונו" בזהירות מעניני אכילה, בעוד רש"י ועוד מפרשים על אתר מבארים את משמעות הכתוב "מדיבור"; והרבי הסביר כי הלימוד הוא מכפל הלשונות "פיו" – דבר אחד "ולשונו" דבר שני.

- לדברי הגרפ"מ מן הראוי לצטט גם "מי שברך" שתיקן בעל התוספות יום טוב על הנזהרים לדבר כלל בתפילה ובקריאת התורה – "השומר פיו ולשונו שלא לדבר כלל בתפלה ובקריאת התורה כו'".

החיבור שעל-ידי המצוות

בענין מצוה מלשון צוותא וחיבור – מובא בשיחות הרבי מלקוטי תורה;

ויש לציין גם לדברי רש"י שיר השירים ז, ו: "מלך אסור ברהטים – הקב"ה נקשר באהבה במצוות ובריצות שאתם רצים לפניו".

מבצעי תפילין ומזוזות

יותר מפעם אחת (אחר קיץ תשל"ד) עסק הרבי בלהט (כמו בנשימה אחת) בעידוד מבצעי תפילין ומזוזות,

ויש לציין ל'שערי תשובה' לרבינו יונה כי מצוות אלו קיומן מוגדר כ"קבלת עול מלכות שמים" (וביטולן – ההיפך):

"ומצות תפילין ומצות מזוזה – מצוות עשה הן, והינם בכלל "קבלת מלכות שמים", כי על כן נכתבו בפרשת "שמע ישראל", ותוכל להתבונן על עונש המבטל המצוות האלה כי הוא שובר עול, מנתק מוסרות".

בניך אלו התלמידים של הרב

כך ביאר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך יז עמ' 176) את הנאמר בתורה לגבי הכהן-גדול ביום הכיפורים "וכיפר בעדו ובעד ביתו – ביתו זו אשתו": שביום זה נדרש מכהן-גדול להיות נשוי, ובדרגא נעלית שכזו, שבה מודגש כי "אשתו" היא "ביתו".

ולפי ביאור זה של הרבי ניתן לפרש במאמר "ושננתם לבניך – אלו התלמידים" והקשו: למה לא נכתב מלכתחילה "ושננתם לתלמידיך"?

אך לפי ביאור הרבי נמצא שממלמד נדרש תמיד להתייחס לתלמידים כאל בנים!