השבוע אנחנו קוראים על ירידתם של בני-ישראל למצרים. התורה מתארת את התיישבותם במצרים במילים: "וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן, וייאחזו בה". על המילים "וייאחזו בה" יש שני פירושים: א) פירושו של רש"י, על-פי הפשט – "לשון אחוזה". ב) פירוש המדרש – "הארץ הייתה אוחזת בהם ותופסת אותם... כאדם שבעל-כורחו אחוז בה".

כאשר יש בתורה שני פירושים למילה אחת, חייב להיות קשר ביניהם. כאן נראה ששני הפירושים מנוגדים לחלוטין זה לזה: על-פי הפירוש הראשון הייתה התיישבותם של בני-ישראל במצרים מתוך תחושה של בעלות, כאילו הם יושבים בארצם ובאחוזתם; ואילו לפי הפירוש השני הייתה ישיבתם בכפייה ועל-כורחם.

ארצם וירושתם

הפירוש הראשון גם דורש הסבר מצד עצמו. איך ייתכן שבני-ישראל יחושו שארץ מצרים היא 'אחוזתם', והלוא הקב"ה הבטיח כי ארץ כנען תהיה ארץ ירושתם ולא מצרים? זאת ועוד: מטרתה של גלות מצרים הייתה לזכך את עם-ישראל כדי שיהיה ראוי לקבלת התורה. כיצד הושגה מטרה זו בשעה שבני-ישראל ישבו בארץ מצרים בתחושה שהם נמצאים ב'אחוזתם'?

הסבר העניין: נאמר במדרש, שכאשר פרעה לקח את שרה מאברם ונאלץ להחזירה על-פי ציווי ה', נתן לה כפיצוי את ארץ גושן לאחוזה. לכן, אומר המדרש, "ישבו ישראל בארץ גושן, שהיא של שרה אמנו". דבר זה מסביר מדוע בני-ישראל הרגישו שהם יושבים באחוזתם, כי באמת זו הייתה אחוזתם, ירושה משרה.

ירידה רוחנית

אך אם-כן, מדוע נחשבת הירידה למצרים בבחינת גלות, חלק מגזרת ברית בין-הבתרים – "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם"; והלוא זוהי ארצם ואחוזתם, ירושה משרה אימנו?

אלא שאמנם ארץ גושן הייתה אחוזתם של בני-ישראל, אך לעומת קדושתה של ארץ-ישראל היא נחשבת "ארץ לא-להם". בני-ישראל הצטערו על שנאלצו לעזוב את ארץ-ישראל, "ארץ אשר... עיני ה' אלוקיך בה", ולהתגורר בארץ מצרים. אמנם הם ישבו באחוזתם ובנחלתם, אך שאיפתם הייתה לשוב לארץ-ישראל. כך מתחברים יחדיו שני הפירושים – מצד אחד זו הייתה אחוזתם, ובה-בשעה הייתה ישיבתם בה בכפייה ועל-כורחם.

הניצוצות ברשותם

כך התחילה גלות מצרים. הירידה הרוחנית מארץ-ישראל לארץ גושן היא שאפשרה אחר-כך את הגלות הקשה של שעבוד מצרים. אמנם בהתחלה התגוררו בני-ישראל בתחושה שזו אחוזתם, אבל לאחר שמתו יוסף ובני-דורו, התחילו המצרים לשעבדם, עד שגם במובן הפשוט ביותר חשו בני-ישראל את הגלות והשעבוד.

אך אף-על-פי-כן, בפנימיות העניינים, גם אז הייתה מצרים בבחינת 'אחוזה' לבני-ישראל. המטרה הפנימית של הגלות הייתה לגאול את ניצוצות הקדושה שבמצרים, וזה ה'רכוש גדול' שעמו יצאו בני-ישראל משם. לכן גם בשלב הגלות והשעבוד הקשים הייתה מצרים 'אחוזתם' של בני-ישראל, כי הם נטלו את הניצוצות האלוקיים שבה.

(לקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 405)