נושאים נוספים
	פרשת נשא | נשיאת ראש בלימוד התורה
	לימוד התורה לנשים
	החידוש הגדול שנפעל בה' בסיוון
	לא 'חידוש' של ליובאוויטש
	מדוע ערים בליל חג השבועות?
	חג השבועות
	הלכות ומנהגי חב"ד

מתן תורה התרחש אומנם בו' בסיוון, אולם יום קודם לכן, בה' בניסן, נפעל בבני ישראל ובעולם הגשמי חידוש עצום – שבלעדיו לא היו יכולים לקבל את התורה * הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' ובניית המזבח, העמידו את בני ישראל ואת העולם בתנועה של 'ביטול', והכנה להשראת הקדושה בגשמיות, שהיא הכנה למתן-תורה

א. כללות העניין של מתן תורה בפעם הראשונה – בששה בסיון, היה לאחרי הקדמת כמה וכמה עניינים שהיו בימים שלפני זה, החל מראש חודש סיון, כמו שנאמר¹ "בחודש השלישי גו' ביום הזה (ראש חודש) באו מדבר סיני גו'", וכפי שמפורט בהמשך הכתובים פרטי ההכנות שהיו בימים שלאחרי זה, באופן ד"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"², עד לקבלת התורה בששה בסיון.

והנה, במסכת שבת³ – בסוגייא דמתן תורה – נמנים פרטי העניינים שהיו בימי ההכנה לקבלת התורה, ושם איתא: "בחמישי – בנה (משה) מזבח והקריב עליו קרבן", כמו שכתוב⁴ "ויבן מזבח תחת ההר גו'".

[בפשטות הכתובים מצינו עוד פרטים שהיו ביום זה, אבל – מכיוון שבגמרא מודגש רק העניין ד"בנה מזבח והקריב עליו קרבן", מובן, שזהו עיקר החידוש דיום זה, ובזה נכללים שאר הפרטים שהיו ביום זה – חמשה בסיון].

ואף⁵ שכללות העניין דבניית מזבח והקרבת קרבן מצינו כבר כמה וכמה פעמים לפני זה⁶, ואם כן, לכאורה אין זה דבר חידוש – הרי מכיוון שמודגש בגמרא שזהו העניין המיוחד שנפעל בחמשה בסיון, מובן, שבבניית המזבח והקרבת הקרבן בחמשה בסיון, ישנו חידוש מיוחד, כדלקמן.     

ועל פי זה יובן גם מדוע נעשה הדבר על ידי משה רבינו דווקא – דלכאורה, בשלמא מה שהקרבת הקרבן הייתה על ידי משה, הרי זה מפני שזהו עניין הקשור עם כוונתו של המקריב⁷ ("לרצונכם"⁸, וכיוצא בזה), ופשיטא שכוונתו של משה רבינו היא באופן הכי נעלה כו'; אבל בניית המזבח – הכשרת המקום שבו יקריבו את הקרבן בלבד, הייתה יכולה להיעשות על ידי משרתי משה, זקני ישראל, וכיוצא בזה, ומדוע גם בניית המזבח הייתה הוצרכה להיעשות על ידי משה רבינו דווקא? – אלא וודאי בהכרח לומר שזהו מפני העילוי המיוחד שיש בבניית המזבח והקרבת קרבן כאן, בחמשה בסיון.

ב. והביאור בזה – בהקדים:

בששה בסיון קיבלו בני ישראל את התורה, כלומר, שאז שמעו את דברי הקדוש ברוך הוא – "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור"⁹, "מן השמים דברתי עמכם"¹⁰. ובחמשה בסיון הייתה ההכנה לזה – תנועת הביטול מצדם של בני ישראל, שזהו כללות העניין דהקדמת נעשה לנשמע, היינו, שעמדו בתכלית הביטול, ולא היו אלא בבחינת "כלי קיבול" לשמוע את דבריו של הקדוש ברוך הוא במתן תורה.

והנה כל זה הוא בנוגע למתן תורה על ידי בני ישראל. וכמו כן מובן בנוגע לפעולה של מתן תורה ביחס לכללות העולם:

החידוש דמתן תורה (ששה בסיון) ביחס לכללות העולם הוא – שלוקחים דבר גשמי ועושים ממנו מציאות של קדושה. ובתור הכנה לזה – היה צריך להיות העניין דבניית המזבח בחמשה בסיון, שעניינו הכשרת מקום שיוכל להיות "כלי קיבול" להקרבת הקרבן, שעניינו לעשות מדבר גשמי עניין של קדושה (קרבן לה'), על דרך ובדוגמת כללות החידוש של מתן תורה.

כלומר: כשם שאצל בני ישראל הייתה צריכה להיות ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, היינו, שיהיו בבחינת "כלי קיבול" לקבלת התורה, כמו כן בנוגע לכללות העולם – שהיו צריכים לפעול בו שיהיה "כל קיבול" לחידוש שנפעל במתן תורה, והכנה זו נפעלה על ידי בניית המזבח.

והעניין בזה:

בניית מזבח אינו עניין של בריאה יש מאין, כי אם שלוקחים מציאות שכבר ישנה בעולם – עפר או אבנים, ובונים מהם מזבח, היינו, שתמורת היותם אבנים נפרדים, מאחדים אותם לבניין אחד – "מזבח",

ועד שמבואר בגמרא¹¹ "מזבח – מזיח ומזין מחבב מכפר", שכל זה נפעל על ידי המזבח עצמו, כמרומז בשמו – "מזבח".

ועל ידי זה נעשה מקום מוכשר וראוי – "כלי קיבול" – להקריב עליו קרבן לה', היינו לקחת דבר גשמי, בהמה מסוג החי, או מנחה מסוג הצומח (סולת או שעורים), ולעשות מממנו קרבן לה' – "קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", שכל זה נפעל לאחרי בניית המזבח כאשר ישנו מקום מוכשר וראוי לכך.

ועל פי זה נמצא, שעיקר החידוש דחמשה בסיון הוא בניית המזבח, היינו, הכשרת מקום שיהיה "כלי קיבול" לגילוי דמתן תורה (בדוגמת העניין דהקדמת נעשה לנשמע בעבודתם הפרטית של בני ישראל), ומה שהקריב עליו קרבן – אין זה עצם העניין דהקרבת הקרבנות, כי אם חלק מבניית המזבח, כי שלימות מציאות המזבח היא כאשר מקריבין עליו קרבן. וכדמוכח מהעניין ד"קיץ המזבח"¹² – שכאשר הזבח היה בטל מנדרים ונדבות, לא השאירו את הזבח ריקם, אלא היו מקריבים קרבנות נוספים (ממה שנותר מ"מחצית השקל" שנתנו בני ישראל ללשכה¹³), שמזה מובן, שמציאות הזבח היא בשלמותה רק כאשר מקריבים עליו קרבן.

ג. והנה, התורה היא נצחית – היינו שמידי שנה בשנה נפעל בחמשה בסיון העניין ד"בנה (משה) מזבח כו'".

ועניין זה שייך לכל אחד ואחת מישראל – מצד בחינת משה שבו, כמבואר בתניא¹⁴ בפירוש דברי הגמרא¹⁵ על הפסוק¹⁶ "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'", ש"לגבי משה מילתא זוטרתי היא" – ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש לה מבחינת משה רבינו עליו השלום, כי הוא משבעה רועים... ומשה רבינו עליו השלום הוא כללות כולם, ונקרא רעיא מהימנא כו'".

ועל דרך זה מובן בנוגע לענייננו – בניית המזבח על ידי משה רבינו בחמשה בסיון – שמכיוון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום", יש לכל אחד ואחת מישראל נינת כח לפעול את ה"עבידתיה" דיום זה, לפעול שהעולם יהיה "כלי קיבול", לגילוי של מתן תורה על ידי העניין דבניית מזבח, כנ"ל בארוכה.

ומובן, שבזה נכלל גם העניין ד"מזיח ומזין מחבב ומכפר", היינו, שמתבטלים כל העניינים הבלתי רצויים ("מזיח גזירות ומכפר עוונות"), ו"מחבב" את ישראל לאביהם שבשמים, ועד שמזין את העולם כולו – "יושפע שפע רב בכל העולמות".

וכן הוא בנוגע לעבודה הפרטית – שבחמשה בסיון נפעל אצל כל אחד ואחת מישראל כללות העניין דהקדמת נעשה לנשמע, וזוהי ההכנה המתאימה לכללות העניין דקבלת התורה מחדש ב"זמן מתן תורתנו".

ד. והנה, איתא במדרשי רז"ל¹⁷ שכאשר בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע", אמר הקדוש ברוך הוא: "אני אמרתי אלוקים אתם"¹⁸, וכיון שאמירתו של הקדוש ברוך הוא כמוה כמעשה, נמצא, שעל ידי הקדמת נעשה לנשמע נעשו בני ישראל בדרגת "אלוקים אתם", שזוהי דרגא נעלית יותר מאשר "בני עליון כולכם".

"והימים האלה נזכרים ונעשים"¹⁹ בחמשה בסיון מידי שנה בשנה, היינו, שעל ידי אמירת נעשה ונשמע בחמשה בסיון, מתגלה ומתעורר מחדש כללות העניין ד"אני אמרתי אלוקים אתם".

ויהי רצון שכן יהיה גם בשנה זו – היינו, שבעומדנו בחמשה בסיון, יהיה אצל כל אחד ואחת העניין דהקדמת נעשה לנשמע, ועל ידי זה יתגלה ביתר שאת וביתר עוז כללות העניין ד"אני אמרתי אלוקים אתם".

מכיוון שכל אחד ואחת מישראל הוא בדרגת "אלוקים" ("אלוקים אתם"), שפירושו "בעל היכולת והכוחות כולם"²⁰ – מובן שכל יהודי נעשה בעל הבית על מציאות העולם כולו, ולכן, כאשר אומר "דאלאי גלות" (על הגלות) – אזי תיכף ומיד באה הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!

ובפרט כאשר אמירת "דאלאי גלות" היא בלשון עמי הארץ – לשון המובן לכל, גם לאלו שיכולים לחשוב שמספיר העניין ד"מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"²¹, אבל באופן שנמצאים עדיין בגלות, וצריך להתנהג באופן ד"דרשו שלום העיר גו'"²² – אזי אומרים להם "דאלאי גלות"!

וזוכים להתגלות מלך המשיח ביחד עם ההתגלות של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כמו שכתוב "ונגלה כבוד ה' גו'"²³, ובאופן ד"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"²⁴, כשם שאני נכתב – שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש – כך אני נקרא בגלוי בכל העולם כולו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ליל ערב חג השבועות תשמ"ג.

תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1533 ואילך. הנחת השומעים בלתי מוגה.

וראה ליקוטי שיחות חלק כ"ח עמ'  ואילך)

__________________________

1)    יתרו יט, א.

2)    זוהר חלק א רה, סע"א. חלק ג צד, רע"ב.

3)    פח, א.

4)    משפטים כד, ד.

5)    בהבא לקמן – ראה ליקוטי שיחות חלק כח עמ' 20 ואילך.

6)    ראה בראשית ח, כ. יג, יח. ועוד.

7)    ראה רמב"ן ויקרא א, ט. וראה ליקוטי שיחות חלק יז עמ' 12 (וש"נ). ועוד.

8)    ויקרא יט, ה.

9)    יתרו כ, א.

10)  שם, יט.

11)  כתובות י, ב.

12)  שקלים פרק ד משנה ד (וראה רע"ב שם). כתובות קו, ב.

13)  ראה רמב"ם הלכות שקלים פרק ד הלכה ט.

14)  ריש פרק מב.

15)  מגילה כה, א.

16)  דברים י, יב.

17)  שמות רבה ריש פל"ב. וראה ספרי ריש פרשת האזינו.

18)  תהלים

19)  אסתר ט, כח.

20)  שלחן ערוך אורח חיים סימן ה.

21)  ישעיה מט, כג.

22)  ירמיה כט, ז.

23)  ישעיה מ, ה.

24)  זכריה יד, ט.

סיכום:

הגמרא מספרת כי בערב חג השבועות, בחמישי בסיון, כהכנה למתן תורה בנה משה רבינו מזבח והקריב עליו קרבן.

ויש לבאר את משמעות העניין ש"בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן":

במתן תורה נתחדש, שמדבר גשמי נעשית מציאות של קדושה. הכנת בני ישראל לכך הייתה בתנועת הביטול שלהם באומרם "נעשה ונשמע". בכך נעשו 'כלי קיבול' לשמוע ולקבל את דברי ה' במעמד הר סיני.

כשם שנדרשה הכנה אצל בני ישראל, כך נדרשה הכנה בעולם. זה נפעל על-ידי בניית המזבח, מעפר ואבני העולם שנעשים מוכשרים להקרבת קרבנות ומנחות, שעניינה העלאת הגשמיות לקדושה. נמצא, שבבניית המזבח פעל משה רבינו שיהיה העולם 'כלי קיבול' לחידוש של מתן תורה.

התורה היא נצחית, וכשם שבפעם הראשונה בנה משה מזבח והכין והכשיר את העולם לגלוי של מתן תורה, כך בכל שנה, בערב חג השבועות, יש לפעול בעולם הכנה והכשר לגילוי זה. הדבר שייך לכל אחד ואחת מישראל, שכן בכל אחד ואחת ישנה מבחינת משה.