חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:25 זריחה: 6:35 י"ב בתשרי התשפ"א, 30/9/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מפגש בירושלים
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1691 - כל המדורים ברצף
איך 'הכיבוש' נהפך לבדיחה
יש חדש
הסוד של עור התחש
עבודת הלוויים
לראות טוב
חתונה בירושלים
מפגש בירושלים
ציון וירושלים
כשתי יממות של לחימה בלהבות
השלמת קריאה במנחה

הוא הטיל את עצמו על הקרקע, רועד מהתרגשות, והידק את שפתיו אל העפר התחוח. דקות ארוכות התרפק הרב מנשה מזרחי על אדמת הארץ. סוף-סוף זכה להגשים את חלום אבותיו. זה היה בשנת תשי"א (1951).

העולים לא חשבו פעמיים ולא הביטו לאחור. הם הותירו מאחוריהם את בתיהם, נכסיהם ומקורות פרנסתם. ארזו את מיטלטליהם ועזבו את עיראק.

בצעדים מתרוננים הלכו אל הלא-נודע. ממה יתקיימו? היכן יתגוררו? – השאלות האלה לא טרדו את מוחם. הכמיהה העזה לשוב אל ארץ אבותיהם פיעמה בליבם והניעה אותם לצאת למסע הארוך.

ואכן, קליטתם של העולים בארץ לא הייתה סוגה בשושנים. הם שוכנו באוהלים ובפחונים רעועים, בתנאים עלובים וקשים. רבים מהם נאלצו להסתגל לאורח חיים שונה לחלוטין מהשפע שהיה מנת חלקם בארצות המוצא.

בבגדד נהנה הרב מנשה מזרחי ממעמד מכובד. הוא היה זקן השבט ועל פיו נשק דבר. סבו היה הרב ברוך מזרחי, סופרו של ה'בן איש חי'. אך כאן, במעברת עקיר שליד רחובות, היו בני המשפחה טרודים במצוקת החיים היום-יומית, וזו לא הותירה פנאי להעניק ליהודי המבוגר את תשומת הלב הראויה לו.

שוב ושוב ביקש שמישהו ילווה אותו לביקור בירושלים עיר הקודש, אך בני המשפחה היו עסוקים בהבאת לחם לפי הטף ודחו את בקשתו למועד אחר. עוד דאגה גדולה קיננה בתוך ליבו: תעלומת גורלו של בנו יוסף, שעלה ארצה בגפו כמה שנים קודם לכן, והקשר עמו נותק.

נאלץ אפוא הרב מנשה לבלות את ימיו ולילותיו מול הספרים, ליבו הומה בגעגועים לבנו יוסף ולירושלים עיר הקודש.

יום אחד קם בהחלטה נחושה ועשה מעשה. פעם ביום, בשעה אחת בצהריים, עבר במעברה אוטובוס שיצא מרחובות ונסע לירושלים. בלי להודיע לאיש נטל את מקלו והשתרך לעבר תחנת האוטובוס. בני משפחתו אינם פנויים לקחתו לירושלים? יעשה זאת בעצמו.

ביד רועדת שילם לנהג את דמי הנסיעה, התיישב במקומו, וכעבור כמה שעות הביט משתאה בנופיה של עיר הקודש. אחד הנוסעים תמך בו בירידתו מהאוטובוס. "לאן פניך מועדות, סבא? מישהו ממתין לך?", התעניין הלה בדאגה.

אך הרב מנשה לא השיב. הוא הניח את מקלו על הארץ והרכין את גופו אל אדמת ירושלים. עיניו זלגו דמעות התרגשות. אח, ירושלים! כמה נרגש היה על שזכה סוף-סוף לבוא בשעריה!

ערב ירד על עיר הקודש. הרב מנשה התיישב על ספסל פנוי, נושם מלוא ריאותיו את אווירהּ של ירושלים. החשיכה התעבתה, וטיפות גשם החלו לרדת. תנועת העוברים והשבים הידלדלה, והגשם נהפך עד מהרה למטר עז.

בינתיים, במעברת עקיר, קמה בהלה גדולה. סבא מנשה נעלם! המשטרה הוזעקה, וחיפושים נרחבים החלו באזור. הכול חרדו לשלומו, והניחו כי תעה בסביבות המעברה ואולי נפל לאחד הבורות.

איש לא העלה על דעתו שסבא מנשה יושב ברגעים אלה על ספסל בירושלים, אוחז במקלו וכל בגדיו נוטפים מגשם. הסערה החורפית הבריחה מהרחובות את אחרוני הולכי הרגל. רוכל, שגרר עגלת מזנון מקופלת, חלף בחופזה על פניו. לפתע עצר ותקע מבט משתומם באיש שהצטנף על הספסל.

קריאה רמה הדהדה ברחוב הריק: "אבא! מה אתה עושה פה?!".

מנשה נשא את מבטו ולא האמין למראה עיניו: יוסף, בנו האהוב, עומד לנגד עיניו!

ניצבו להם האב והבן בלב הרחוב החשוך והגשום והתחבקו בהתרגשות.

יוסף מיהר לקחת את אביו לפחון שלו, בשכונת הקטמונים. שם אושש את רוחו, נתן לו בגדים חמים והגיש לפניו ארוחה חמה. הם שוחחו מעט והרב מנשה שכב לישון.

באותם ימים לא הייתה אפשרות תקשורת סבירה עם המעברה. בני משפחתו הדאוגים של הרב מנשה בילו את שעות הלילה בחיפושים אחריו. החשש לגורלו גבר. השוטרים הבהירו כי אם לא יימצא אחרי הלילה הראשון, סיכוייו לשרוד יהיו נמוכים ביותר.

חלף יום ועוד יום והסבא לא אותר. אט-אט נואשו המתנדבים והתמעטו החיפושים. סבא מנשה היה ואיננו, ביכו אותו בני משפחתו.

באותו זמן, בירושלים, דווקא נדמה היה כי רוחו של הסבא נעשתה צעירה. הוא היה מאושר עד אין-קץ ולא רצה לעזוב את עיר הקודש. רק כעבור שבוע ליוותה אותו נכדתו לאוטובוס העושה את דרכו בחזרה למעברת עקיר.

דיירי המעברה הביטו בדמות היורדת מן האוטובוס, ושפשפו את עיניהם בתדהמה. סבא מנשה חי וקיים! והוא לא בא לבדו, אלא עמו נכדתו, בתו של יוסף האובד!

כעבור שנתיים החזיר סבא מנשה את נשמתו ליוצרה, והלך לעולמו והוא בן שמונים ושלוש. וכשסיפרו בני המשפחה לבניהם את דבר המפגש הפלאי עם אחיהם יוסף, כרכו זאת בכמיהה העקשנית של סבם האהוב לירושלים עיר הקודש.

(תודה לנינו, הסופר עודד מזרחי, שכתב את המעשה בספרו 'עין רואה')


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)