נושאים נוספים
	אורח של מסירות נפש
	חוות דעת שנייה
	כל יהודי הוא 'מלך' על הטבע – בכוח התנהגותו ה'ניסית'
	ציפייה לגאולה בקוצר רוח
	איגרת חשאית למרוקו
	שלילת דיבור גנאי
	פרשת תזריע
	שואלין ודורשין בהלכות הפסח
	הלכות ומנהגי חב"ד

יהודים הם "בני מלכים" ולכן עבודתם היא באופן של "ניסן" כל השנה * סדר עבודה המתחיל מלמעלה שייך רק מצד הפנימיות * אמנם עניין ה"מלוכה" קיים בכל יהודי, וכשמוותר עליו הרי הוא מגביר את שנאת ה"עבד" ל"מלך" * דרך ההצלחה היחידה עבור יהודי – התנהגות על-פי תורה שלמעלה מהטבע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות אחד בניסן – שמתברך ביום השבת-קודש זה, שבת מברכים חודש ניסן – איתא במשנה¹: "באחד בניסן ראש השנה למלכים (למלכי ישראל²) ולרגלים"³ ("רגל שבו ראש השנה לרגלים"⁴).

ומבואר בגמרא¹: "למלכים למאי הלכתא . . לשטרות . . מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיוון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה" (ומעתה מונין לו שנה שנייה); ולרגלים, "נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא, דתניא אחד הנודר . . כיוון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר, רבי שמעון אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה"⁴.

וכיוון שאין הלכה כרבי שמעון⁵, אלא "כיוון שעברו עליו ג' רגלים (ללא נפקא-מינה באיזה סדר) עובר בבל תאחר", נמצא, שדברי המשנה "באחד בניסן ראש השנה . . לרגלים" אינם אליבא דהלכתא.

אמנם, כיוון שסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי⁶, שהוא מקור פנימיות התורה, יש לומר, שעל-פי פנימיות התורה הנה "באחד בניסן ראש השנה לרגלים" אליבא דכולי עלמא.

ב.  ויובן בהקדים עניין ראש השנה:

ידוע הדיוק למה נקרא בשם "ראש השנה", ולא תחילת השנה, ומבואר בזה⁷, שראש השנה הוא בדוגמת ה"ראש" שבאדם, שהוא לא רק האיבר היותר מובחר מכל האיברים, אלא הוא גם השורש ומקור שממנו נמשך החיות לכל האיברים, ולא זו בלבד שהחיות של כל האיברים כלול תחילה בראש, אלא גם לאחרי שנמשך החיות מהראש לכל האיברים, קשורים כל האיברים עם הראש, שהוא המנהיג את כל האיברים. וזהו גם ענינו של ראש השנה, שהוא השורש ומקור שממנו נמשך החיות על כל ימות השנה, ובאופן שכל ימות השנה הם מונהגים על-פי ההחלטה ומצב הרוח ("די שטימונג") שבראש השנה.

וזהו ש"באחד בניסן ראש השנה למלכים":

מלכים – מלכי ישראל – הוא עניין השייך לכל אחד ואחד מישראל, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"⁸, וכיוון ש"ברא כרעא דאבוה"⁹, הרי יש בהם תכונת המלוכה מעין המלוכה של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובפרט שמצינו גם הלשון שכל ישראל הם מלכים¹⁰ (לא רק "בני מלכים").

וכיוון ש"באחד בניסן ראש השנה למלכים", הרי מובן, שאצל כל בני-ישראל צריכה להיות ההנהגה דכל השנה באופן של "אחד בניסן" – הנהגה שלמעלה מהטבע, שזהו ענינו של "ניסן", מלשון נס¹¹.

וזהו ש"למלכי אומות העולם מתשרי מנינן" – כיוון שהנהגת אומות העולם היא הנהגה טבעית, ורק אצל בני-ישראל "באחד בניסן ראש השנה למלכים", שהוא עניין הנהגה נסית.

ובפרטיות יותר:

החילוק בין תשרי לניסן הוא – שתשרי הוא זמן החרישה והזריעה, וניסן הוא זמן הקצירה. וזהו שאצל אומות העולם ראש השנה הוא באחד בתשרי, בהתאם לסדר הנהגת הטבע, שתחילה היא החרישה והזריעה (תשרי), ואחר כך היא הקצירה.

אבל אצל בני-ישראל ראש השנה הוא באחד בניסן – שעוד לפני החרישה והזריעה נותנים לו מלמעלה מן המוכן שיוכל להיות אצלו עניין הקצירה (ניסן), ורק לאחרי זה באה החרישה והזריעה שבחודש תשרי, והיינו, שעבודתו בכל השנה היא לאחרי ועל ידי האתערותא דלעילא שנמשכה מלמעלה בחודש ניסן.

ג. וזהו גם העניין ש"באחד בניסן (רגל שבו) ראש השנה . . לרגלים":

חג הפסח נקרא על ידי אנשי כנסת הגדולה בשם "זמן חרותנו", לפי שבו יצאו לחירות מכל העניינים הבלתי-רצויים שבהם היו שקועים לפני זה.

וחירות זו לא היתה מצד עבודתם – שהרי בני-ישראל היו אז במעמד ומצב ד"את ערום ועריה"¹² (כפי שאומרים בהגדה¹³), כך, שעדיין לא היה אצלם עניין של עבודה, אלא החירות נפעלה אצלם באופן שמלמעלה למטה (בדוגמת הקצירה שלפני החרישה והזריעה).

וזהו שחג הפסח הוא "ראש השנה לרגלים" – כיוון שהסדר אצל בני-ישראל הוא שההתחלה היא בדרך אתערותא דלעילא.

ומחג הפסח באים לחג השבועות, היינו, שלאחרי שנעשה מלמעלה עניין החירות מכל העניינים שמבחוץ, אזי התחילו בני-ישראל להתכונן למתן תורה וקבלת התורה, עם כל העניינים הפנימיים שלמעלה. והכנה זו התחילה מיד ביציאת מצרים, כמו שכתוב¹⁴ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שגם זה הוא עניין שבדרך דילוג, כמובן.

ומזה באים אחרי זה לחג האסיף – "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"¹⁵, הן ברוחניות (כמבואר בארוכה באמרי בינה¹⁶), והן בגשמיות כפשוטו.

ד. אמנם, העניין ש"באחד בניסן ראש השנה לרגלים", הנה מצד פנימיות התורה הרי זה בגילוי, אבל מצד גליא דתורה, דהיינו, כפי שהתורה נמשכת ומתקשרת עם העולם, אי אפשר לקבוע כלל בנוגע לכולם ש"באחד בניסן ראש השנה לרגלים":

לדעת רבי שמעון – "באחד בניסן ראש השנה לרגלים", והיינו, שעניין זה שייך אצל אלו שהולכים בדרכו של רשב"י, ש"מלאכתן נעשית על ידי אחרים"¹⁷, כיוון שהם "עושין רצונו של מקום"¹⁷, שעבודתם היא לא רק באופן ד"בכל לבבך ובכל נפשך", אלא גם באופן ד"בכל מאדך"¹⁸, ולכן אצלם נקבע גם בגלוי שראש השנה הוא בניסן, היינו, שבכל ענייניהם ההנהגה היא בסדר של אתערותא דלעילא;

אבל, "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן"¹⁷, היינו, שהסדר הרגיל הוא שצריך לעסוק גם במלאכה, על כל פנים באופן ד"תורתן קבע ומלאכתן עראי"¹⁷, ואז, אי אפשר לקבוע כלל שכל העניינים מתחילים בסדר של אתערותא דלעילא, אלא לפעמים יכול להיות גם באופן אחר (ועל דרך המבואר בתניא¹⁹ שלפעמים מתחילה העבודה באהבה, ולפעמים ביראה).

וכל זה בנוגע ל"ראש השנה לרגלים", היינו, שסדר זה יהיה גם בחיצוניות ובגלוי; אבל בנוגע ל"ראש השנה למלכים", הכול מודים שהוא באחד בניסן, כי, מצד פנימיות הנשמה הרי כל אחד מישראל הוא "מלך" או "בן מלך", ולכן אצל כל בני-ישראל הסדר הוא ש"באחד בניסן ראש השנה למלכים".

ה. והנה, אף-על-פי שמצד פנימיות הנשמה הרי כל אחד מישראל הוא "מלך", מכל מקום, לא תמיד נראה הדבר בגלוי גם בחיצוניות ובגלוי, אלא יש גם מעמד ומצב של "עבד", עבד כנעני ועבד עברי, ואמה העברייה, כמבואר בארוכה בכמה מקומות²⁰.

ובפרטיות יותר:

יתכן שיהודי יהיה במעמד ומצב של "עבד כנעני", ש"בהפקירא ניחא ליה"²¹, ובגלל זה לא מופרך אצלו ("באַ אים איז רעכט") לוותר על עניין המלוכה שבו!

והגע עצמך:

אצל כל אחד מישראל ישנו העניין של "אתה בחרתנו מכל העמים . . ורוממתנו מכל הלשונות כו'"²², "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"²³,

ועניין זה הוא גם בזמן הגלות, ובמעמד ומצב של חושך כפול ומכופל – לא רק "כפול", ב' פעמים, אלא גם "מכופל", ד' פעמים, והיינו, שישנו ההעלם וההסתר (חושך) לא רק מצד קליפת נוגה, ולא רק מצד אחד מג' קליפות הטמאות, אלא מכולם יחד – הנה גם אז אומר הקב"ה "לא מאסתים ולא געלתים גו'"²⁴ חס-ושלום,

וגם אז יש אצל כל אחד מישראל בפנימיותו עניין המלוכה, והרי ענינו של "מלך" שהוא בעל הבית על הכול, ובודאי שהוא בן-חורין מכל העניינים, ואף אחד אינו בעל הבית עליו, כך, שכל אחד מישראל אינו נתון תחת מרות הנהגת הטבע,

ואף-על-פי-כן, מצד עניין "עבד כנעני" ש"בהפקירא ניחא ליה", מוכן הוא לוותר על עניין המלוכה, ובלבד שלא לקבל על עצמו עול התורה והמצוות!

ו. והמענה על זה:

כאשר יהודי מוותר ח"ו על עניין המלוכה שבו, באומרו, "נהיה ככל הגוים בית ישראל"²⁵ – הנה לא זו בלבד שהוא מאבד את הבעלות על הטבע (הנהגה נסית שמצד עניין המלוכה), אלא יתירה מזה, גם ההצלחה שמצד סדר הטבע לא תהיה אצלו.

מעלתו של יהודי – שהוא מלך, למעלה מהעולם; ואילו כאשר רצונו להתנהג כפי סדר העולם בדרך הטבע, תוך כדי וויתור על עניין המלוכה – הרי טבע העולם שייך לאומות העולם יותר מאשר לבני-ישראל, שבזה יש להם אחיזה יותר, ואילו הוא, היהודי, נשאר גם ללא סדר ההנהגה שמצד טבע העולם.

וכדאיתא בזהר²⁶ שישראל נמשלו ללב, שעם היותו איבר היותר מובחר כו', הרי דווקא מצד מעלתו אינו יכול לסבול דבר גס. – הקיבה יכולה לעכל גם דבר גס, וזהו ענינה כו'; אבל אם יכנס פירור מזה אל הלב, אזי יהיה חולה מסוכן רחמנא-ליצלן. ודוגמתו בישראל שנמשלו ללב, כך, שהכוח שלהם הוא בעניינים שלמעלה מהטבע, ולא באופן ש"נהיה ככל הגוים".

ז. וזהו גם מה שדובר בהתוועדות פורים²⁷, שכאשר מחביאים את ה"אתה בחרתנו", הנה לא זו בלבד שלא מרוויחים מאומה בנוגע להסרת שנאת העמים, אלא אדרבה, על ידי זה מגבירים את שנאת העמים עוד יותר:

גוי בטבעו שונא יהודי. כך הטביע הקב"ה שעשו שונא ליעקב. ומובן גם בשכל, כי, יהודי הוא מלך, וטבע העבד ששונא את אדונו. ולכן, כאשר יהודי טוען "נהיה ככל הגוים", ורוצה להסתיר את ה"אתה בחרתנו", הרי כיוון שבפנימיותו נשאר יהודי, ונשאר מלך, אינו יכול להסיר את שנאת הגוי, שכן, ככל שיסתיר את יהדותו, מרגיש הגוי שבפנימיותו הוא יהודי, ולכן ממשיך לשנוא אותו, ואדרבה, הטענה "נהיה ככל הגוים" מגבירה את שנאתו עוד יותר, דכיוון שטבע העולם שייך לאומות העולם, מרגיש הגוי, שהיהודי שרוצה להידמות אליו, רוצה לדחות אותו ממה ששייך אליו ("אַראָפּשטופּן פון זיין בענקל"), ולכן מתגברת שנאתו עוד יותר.

וזהו גם דיוק לשון המדרש²⁸ "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב":

מדרש – שייך לחלק האגדה (ולא לחלק ההלכה) שבתורה, ואם כן, מהו דיוק הלשון "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", ומהי ההלכה שבדבר?

אך העניין הוא²⁹ – שמציאות העולם נעשית על-פי הלכות התורה, היינו, שלפי ההלכה שפוסקת התורה, נעשית המציאות בעולם. וכיוון שהתורה פוסקת הלכה שעשו שונא ליעקב, אזי לא יועילו שום התחכמויות והמצאות, להסתיר את עצמו וכו'; לא נוגע מה חושב פלוני ומה חושב אלמוני; כיוון שהתורה פוסקת הלכה שעשו שונא יעקב, הרי הלכה זו תקבע במציאות העולם בכל האופנים.

וזוהי ההוראה לכל יהודי – שעליו לדעת שההלכה היא שמציאות העולם שונא יהודי!

וכיוון שכן, לא יחשוב שיסיים את התפלה והלימוד, ובצאתו לעולם יתנהג כפי סדר ההנהגה בעולם, ויצליח, בעשותו חשבון, שאם הגוי מצליח על ידי עניינים טבעיים, הרי מכל-שכן שהוא, שיש לו כישרונות טובים יותר מאשר הגוי, להבדיל, בודאי יצליח – על כך אומרים לו, שאינו יכול להצליח בסדר ההנהגה של העולם, כיוון שהעולם שונא אותו;

כדי להצליח גם בעניינים גשמיים – עליו להתנהג לפי סדר ההנהגה של תורה, סדר ההנהגה של חודש ניסן, שהיא הנהגה שלמעלה מהטבע, וזוהי דרך ההצלחה של יהודי.

ח. וזוהי ההוראה מחג הפסח, "זמן חרותנו", שהוא "ראש השנה", שממנו נמשך על כל השנה:

יציאת מצרים לא היתה כמו הגאולות שלאחרי זה מפרס ומדי כו', שלאחריהם נשארו חלק מבני-ישראל בגלות, אלא באופן שכל בני-ישראל יצאו ממצרים³⁰. החילוק היה רק באופן היציאה ממצרים, שהיו כאלו שיצאו בשמחה, והיו כאלו שיצאו באופן ד"ברח העם"³¹, שהוצרכו לברוח מהמציאות שלהם... כי, להיותם במעמד ומצב ד"עבד כנעני", היה רצונם בהפקירות דמצרים, אבל, עצם היציאה ממצרים היתה אצל כל בני-ישראל.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"³² – שכל בני-ישראל יצאו מהגלות, ולא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות; אצל כל אחד מישראל יתגלה עניין המלוכה, ועניין "אתה בחרתנו מכל העמים", והוא יצא מן הגלות, וגם אלו שרצו להסתיר זאת ולטעון "נהיה ככל הגוים" – הנה "ביד חזקה אמלוך עליהם"³³, וגם הם יצאו מן הגלות,

ולא זו בלבד שהם בעצמם יצאו מהגלות, אלא גם ייטלו עימהם "רכוש גדול", כמו ביציאת מצרים, שלא זו בלבד שבני-ישראל עצמם יצאו מן הגלות, אלא גם נטלו עימהם "רכוש גדול"³⁴, ובמכל שכן וקל-וחומר: אם בגלות מצרים שהיתה מאתיים ועשר שנים בלבד, נטלו עימהם "רכוש גדול" – בגלות זה האחרון שבו נמצאים כמעט אלפיים שנה, על אחת כמה וכמה שייטלו עימהם "רכוש גדול".

ועניין זה יהיה באופן שלמעלה מהטבע לגמרי, כמרומז בשם "ניסן", שיש בו ב' נוני"ן.

ובהקדם דברי הגמרא³⁵: "הרואה הונא בחלום – נס נעשה לו. חנינא חנניא יוחנן (נוני"ן הרבה) – נסי נסים נעשו לו".

ובחידושי-אגדות מהרש"א שם: "אי משום הנו"ן דאית ביה, אמאי לא נקט אהרן ונח. ומיהו בחנינא וחנניא וחנן יש ליישב, משום דהשם גופיה מורה על החנות והטובה, והנוני"ן מראין שיהיה בנס".

ובנדון דידן: השם "ניסן" כשלעצמו מורה על עניין הנס, שהרי פירוש "ניסן" הוא מלשון נס. וכיוון שבתיבה זו ישנם ב' נוני"ן, הרי בודאי שזה מורה על נסי נסים, למעלה מהגבלה לגמרי.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:)

ייתן השם יתברך שחודש ניסן זה יהיה החודש ניסן שעליו אמרו רז"ל³⁶ "בניסן עתידין להגאל", במהרה בימינו.

(מהתוועדות שבת ויק"פ, פרשת החודש, מברכים חודש ניסן, ה'תש"כ.

תורת מנחם כרך כז, עמ' 487-494, בלתי מוגה)

_______________________________

1)    ר"ה בתחילתה.

2)    שם ג, א.

3)    ראה גם שיחת ש"פ ויק"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן תשי"ג בתחלתה (תו"מ ח"ח ע' 60 ואילך).

4)    שם ד, א.

5)    פיהמ"ש להרמב"ם שם. וראה הל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג.

6)    פרש"י שבועות ב, ב (ד"ה משמו). רמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש (ד"ה הפרק הששי). סדה"ד ע' רשב"י. וש"נ. ועוד.

7)    ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. עט"ר שער ר"ה בתחלתו. ובכ"מ.

8)    שבת סז, א. וש"נ.

9)    ראה פרש"י כתובות צב, א – ד"ה כבעל. תוד"ה מקמי – יבמות ג, א. יונת אלם רפ"ב.

10)  ברכות ט, ב (במשנה). תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב). וראה שבת נט, ב: "מידי דהוה אאבנט של מלכים".

11)  ראה פס"ז בא יב, ב.

12)  יחזקאל טז, ז. וראה מכילתא ופרש"י בא יב, ו.

13)  סיום הפיסקא "במתי מעט".

14)  שמות ג, יב ובפרש"י – מב"ר פ"ג, ד.

15)  עקב יא, יד.

16)  שער הק"ש פנ"ג ואילך.

17)  ברכות לה, ב.

18)  ואתחנן ו, ה. וראה ברכות שם, ובחדא"ג מהרש"א שם.

19)  ספמ"ג.

20)  ראה תו"מ חי"א ע' 84. וש"נ.

21)  גיטין יג, א. וש"נ.

22)  נוסח תפלת יו"ט.

23)  יתרו יט, ו.

24)  בחוקותי כו, מד.

25)  ע"פ יחזקאל כה, ח.

26)  ח"ג רכא, ב.

27)  סי"ג ואילך (תו"מ התוועדויות ה'תש"כ ח"א (כ"ז) ע' 429 ואילך).

28)  ספרי בהעלותך ט, יו"ד. פרש"י וישלח לג, ד.

29)  ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 150.

30)  ראה לקו"ש חי"א בתחלתו. וראה גם תו"מ ח"ה ע' 53. חי"ב ס"ע 22 ואילך. חי"ט ע' 325.

31)  בשלח יד, ה. וראה תניא פל"א.

32)  מיכה ז, טו.

33)  ע"פ יחזקאל כ, לג. וראה שמו"ר פ"ג, ו. לקו"ש שם.

34)  לך לך טו, יד.

35)  ברכות נז, רע"א.

36)  ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.

סיכום:

מבואר במשנה שראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים, ולדעת רבי שמעון ראש חודש ניסן הינו גם ראש השנה לרגלים.

משמעות הלשון 'ראש השנה' היא, שזהו המקור וה'ראש' של השנה, כמו שהראש הוא מקור החיות לכלל האיברים.

וזהו שראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים:

כל ישראל נקראו מלכים, שכן הם בניו של מלך מלכי המלכים, ו"ברא כרעא דאבוה". וכיוון ש'ראש השנה' – מקור החיות – למלכים הוא בראש חודש ניסן, צריכה להיות הנהגת ישראל במהלך כל השנה באופן של 'ניסן' מלשון נס, למעלה מהנהגת הטבע.

על פי זה יש לבאר גם כן את דעת רבי שמעון בר יוחאי, שראש חודש ניסן הוא גם ראש השנה לרגלים:

בחג הפסח יצאו ישראל לחירות מכל העניינים הבלתי רצויים. חירות זו לא באה על ידי עבודתם, אלא באתערותא דלעילא. לדעת רבי שמעון בר יוחאי, אשר עבודתו באופן ד'בכל מאודך' ו'מלאכתן נעשית על ידי אחרים', ההנהגה צריכה להיות תמיד באופן של אתערותא דלעילא.

אך בגליא דתורה אין הלכה כרבי שמעון בר יוחאי, וסדר הנהגה באופן של אתערותא דלעילא אינו הסדר המקובל – "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". ברם, ראש השנה למלכים חל בראש חודש ניסן אף לפי גליא דתורה.

יהודי שלעת עתה נמצא במדרגת 'עבד' ש'בהפקירא ניחא ליה', עלול לטעון שאיננו חפץ לנהוג כ'מלך' באופן של "ניסן" – נס שלמעלה מטבע; הוא מוותר על המלוכה ומעדיף הנהגה על-פי הטבע! המענה על הטענה הזו: יהודי באשר הוא הינו 'מלך', והנהגה שעל-פי טבע אינה שייכת ל'מלך'. באם יבחר 'מלך' לוותר על הנהגה שלמעלה מהטבע, עלול הוא להפסיד גם את ההנהגה שעל-פי טבע, שכן הנהגה זו אינה שייכת אליו.