החמושים התפרצו למשרדו של מנהל הבנק הגדול ביותר בטהרן, ונופפו לעברו ברוביהם. הם חוללו במקום הרס וחורבן, בעטו ברהיטים, והתנפלו על הבנקאי המכובד כאילו היה אחרון הפושעים.
זו הייתה נקודת המפנה במעמדו של משה פור-רוסטמיאן, 'מוסא' בפי מכריו. מאדם בעל מעמד בכיר בחוגי השלטון, הנערץ על מוסלמים ויהודים כאחד, נהפך לאויב השלטון. אם בפרוץ המהפכה החומייניסטית, בשנת תשל"ט, היה משוכנע שקשריו המצוינים יעמדו לזכותו, עתה הבין שארצו השתנתה לבלי הכר.
הוא נזכר בעצב בשיחת הטלפון עם מנכ"ל הבנק הקודם. האיש היה מוסלמי אדוק, והמשטר החדש מינה אותו לשר הביטחון. בעקבות זאת החליט למנות את משה למנהל הבנק תחתיו. באותו זמן שהה משה בחו"ל, והתלבט אם לשוב לאיראן. "אל תחשוש", הרגיעו הידיד, "כשר הביטחון אני פורש עליך את חסותי, ואגן עליך ועל משפחתך מכל רע".
ואכן, בתחילה הכול נראה בשליטה. מינויו של משה למנכ"ל הבנק התקבל באהדה, ומשרדו הוצף זרי פרחים. אלא שכמה משונאיו, שעינם הייתה צרה בהצלחתו, החליטו להעליל עליו כי הוא בוגד.
לא היה צורך ביותר מזה. מי שנחשד בתמיכה במשטר השאה הישן – הוצא להורג בלי משפט. משה הודה לבורא העולם שעל אף ההלשנות נגדו הושם במעצר בית בלבד.
הישיבה בבית הייתה קשה לו, והוא החליט לברוח, והסתתר באחוזת נופש שהייתה בבעלותו. שם המתין עד יעבור זעם. ואז קיבל מידע מצמרר: "שבעה חמושים יושבים בביתך וממתינים לבואך. על דלת הבית תלויים צווי הסגרה, שבהם נקבע כי אתה מבוקש וצפוי לעונש מוות".
משה הבין שהשהייה באחוזת הנופש מסוכנת אף היא, ונמלט למקומות שבהם הניח כי לא יחפשו אותו. בינתיים ניסה להפעיל את קשריו, עד שקיבל מכתב כי החמושים עזבו את ביתו וכי עליו להתייצב למשפט.
הוא החליט לחזור לביתו ולשקול את צעדיו. ה'משפט' שאליו זומן היה עלול להסתיים גם בחיסולו. ובכל-זאת היה כאן פתח של תקווה.
באה השבת, ומשה הלך לבית הכנסת. זו הייתה פרשת בשלח. להפתעתו שמע את הגבאי קורא בשמו ומזמינו לעלות לתורה, לשירת הים. הוא ראה בכך סימן עידוד משמים, שיקרו לו ניסים כשם שאירעו לאבותינו על ים סוף.
ואכן, ה'משפט' הסתכם בתחקור קצר, ומשה נשלח שוב למעצר בית. הוא נשם לרווחה, אך לא לזמן רב.
קבוצת קצינים בחיל האוויר ניסתה לחולל הפיכה. התכנית נחשפה ברגע האחרון, ושש-מאות בכירים בחיל האוויר הוצאו להורג מייד. החשדנות בחוגי השלטון טיפסה לגבהים. ניתנה הוראה שכל מי שהועמד למשפט באשמת אי-נאמנות, גם אם זוכה, יש להוציאו עכשיו להורג, בלי דין ומשפט.
משה הושלך לבית הסוהר והמתין לסופו. בכל לילה, בשעה שלוש לפנות בוקר, היה מגיע סוהר גברתן, חלחלי שמו, ומכריז מספרים אקראיים של כמה תאים. הכלואים באותם תאים היו מוצָאים לחצר, ומלאך המוות היה עובר בין האסירים ובוחר עשרה, חמישה-עשר או עשרים מתוכם, ולוקח אותם עמו. כעבור כמה דקות לא היו עוד בין החיים.
משה חווה כמה וכמה סבבים כאלה. שוב ושוב נפרד בתוך ליבו ממשפחתו ומחבריו, אך בכל פעם ניתנו לו חייו במתנה. באחד מאותם רגעי אימה נדר נדר: "אם אזכה להינצל, אתגורר בארץ ישראל ואקדיש את חיי לעזרה לנזקקים".
לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, נשמע שקשוק המפתחות המצמרר בדלת התא. הפעם, במקום התליין האכזר, עמדו שם שלושה אנשים בלתי-מוכרים. "מוסא, בוא איתנו!", ציוו עליו. היה ברור לו שזה סופו. הוא הוצא מהכלא, הוכנס למכונית מרצדס שחורה וזו פתחה בנסיעה.
בעוד משה מהרהר אם יהרגוהו במכונית או במקום אחר, שמע לפתע קול מדבר אליו: "מחר בצהריים אתה בחוף ימה של תל-אביב!". בטרם עיכל את המתרחש מצא את עצמו בנמל התעופה. "מהר!", זירזו אותו מלוויו, "אל תיצור קשר עם איש ולך היישר למטוס!".
אך פתאום הבחין משה במכר משונאיו. ליבו צנח בקרבו כשמבטיהם הצטלבו. "מוסא!", קרא האיש לעברו, "לאן אתה הולך?". המלווים הדפו אותו, ומשה הושם במושב.
בעוד ליבו הולם בפראות, הביט החוצה וראה ג'יפ מתקרב במהירות לעבר המטוס. "נראה שהאיש הרע הלשין עליי", הרהר. אלה היו רגעי האימה הקשים ביותר בעבורו. כל גופו רעד. שיניו נקשו עד שכמה מהן נשרו מפיו.
אך למרבה השמחה הג'יפ חלף ליד המטוס ולא עצר. בינתיים המטוס צבר תאוצה והמריא. למחרת כבר נשק משה את אדמתה של ארץ ישראל!
בני משפחתו חולצו מאיראן כעבור חודש, ומשה קיים את נדרו: על אף הפיתויים הרבים להגר לארה"ב, התיישב בארץ, והקדיש את חייו לפעילות למען אחרים.
בכל שנה, בפרשת בשלח, הוא נזכר ביציאת איראן הפרטית שלו, ומתמלא שבח והודיה לבורא העולם על שהציל את חייו בניסים גלויים.
(תודתנו למשה פור-רוסטמיאן מרחובות ולמיזם 'רואים את הקולות' של המשרד לשוויון חברתי) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
