חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הניסים שעוררו קנאה אצל האומות
דבר מלכות

נושאים נוספים
להתפעל מקריעת ים סוף
בשדה חרושה וזרועה יועילו גשמי ברכה
הניסים שעוררו קנאה אצל האומות
יהודים, צאו מן הגלות!
הרבי וה"אור שמח" על הרמב"ם
פרשת בשלח
האדם עץ השדה
הלכות ומנהגי חב"ד

הכניסה הצפויה של בני ישראל לארץ ישראל הפילה "אימה ופחד" על אדום ומואב * אך מדוע הם פחדו, בשעה שבני ישראל כלל לא התעתדו לכבוש את ארצם? * עמים שבאו מקרבה משפחתית לבני ישראל היו מלאים בקנאה, בראותם את הניסים והמופתים שחולל הקב"ה לבני ישראל * ביאור נפלא בפירוש רש"י, משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לפירוש רש"י בפרשתנו – נתעכב על פסוק ט"ו בקאפיטל ט"ו: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען", ומפרש רש"י: "אלופי אדום אילי מואב – והלוא לא הי' להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים? אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל".

וצריך להבין:

הטעם ד"אנינות, שהיו מתאוננים ומצטערין על כבודן של ישראל" – שייך, לכאורה, אצל כל האומות, ואם כן, מהו הטעם שעניין זה היה אצל אדום ומואב בלבד?

וקושיא זו גדולה יותר – שהרי בפסוק שלפני זה1 נאמר "שמעו עמים ירגזון", ומפרש רש"י: "מתרגזין", כלומר, שאצלם לא היה עניין של פחד (כמו "יושבי כנען" ש"אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו"), כי אם עניין של רוגז בלבד, מפני שלא יכלו לסבול את כבודם של ישראל (על דרך שמפרש רש"י בפסוק דילן "שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל"), ומפורש בכתוב שעניין זה היה אצל כל העמים – "שמעו עמים ירגזון" ("עמים" סתם), ואם כן, מהו איפוא העניין המיוחד שניתוסף אצל אדום ומואב דווקא?!

גם צריך להבין:

מפרשי רש"י2 מקשרים את פירוש רש"י עם דברי המכילתא: "אז נבהלו אלופי אדום – אם תאמר שהם באים לירש את ארצנו, והלוא כבר נאמר3 אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, ואומר4 אל תתגרו בם, הא מה תלמוד לומר אלופי אדום, מפני אנינות כו'". וכן בנוגע ל"אילי מואב" – "אם תאמר שהם באים לירש את ארצנו, והלוא כבר נאמר5 אל תצר את מואב . . הא מה תלמוד לומר אילי מואב, מפני אנינות כו'".

והאריכו לפלפל בדבר – "ואלו6 הדברים תמוהים מאד, שהרי לא צוו ישראל באזהרות הללו של אדום ושל מואב אלא בשנת הארבעים . . ושמעו עמים היתה בשנה ראשונה כשיצאו ישראל ממצרים, מיד שנעשו להם כל אותן האותות והמופתים, שעדיין לא הוזהרו לא באזהרת אל תתגרו בם ולא באזהרת אל תצר את מואב ואל תתגר בם"? ולכן, בהכרח לומר "שציווי7 אל תצר ואל תתגר בם מלחמה נצטווה שנים הרבה קודם שנכתבו, ואף אם נכתבו בשנת הארבעים לצאתם".

אמנם, מכיוון שרש"י כותב בפשטות "והלוא לא הי' להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים" – צריך הדבר להיות מובן בפשטות לבן חמש למקרא, מבלי להיכנס לכל שקלא-וטריא הנ"ל.

ולכאורה, יש סתירה לכך מפסוק מפורש בפרשת בלק8: "ויגר מואב מפני העם . . ויאמר מואב . . עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה", כלומר, שמואב פחד מבני ישראל שישמידום כו', ואם כן, הרי זה להיפך ממה שכתב רש"י בפרשתנו ש"לא הי' להם לירא כלום שהרי לא עליהם הולכים"?!

ואף שהבן חמש למקרא לא למד עדיין פרשת בלק – הרי כאשר ילמד פרשת בלק תתעורר אצלו קושיא זו, ואם כן, צריך רש"י להבהיר זאת על כל פנים בפרשת בלק! וכפי שיתבאר לקמן.

ב. הביאור בפירוש רש"י – בקיצור על-כל-פנים:

רש"י שואל בפשטות "והלוא לא היה להם לירא כלום שהרי לא עליהם הולכים" – מכיוון שבכל הפסוקים שבהם למד הבן חמש למקרא, עד עתה, אודות הארץ שבה עומדים בני ישראל להיכנס, הוזכרה תמיד "ארץ כנען" בלבד (ולא שאר ארצות), ומכיוון שכן, אין לאדום ומואב מה לפחד "שהרי לא עליהם הולכים", כי אם על ארץ כנען.

וכפי שפירש רש"י בפסוק "שמעו עמים ירגזון" – "מתרגזין", דלכאורה, אינו מוסיף מאומה על מה שנאמר בכתוב? – אלא כוונתו בזה להדגיש שלא נטעה לפרש שרוגז זה קשור גם עם עניין של פחד, אלא הפירוש ד"ירגזון" אינו אלא "מתרגזין" בלבד, רוגז מפני שאינם יכולים לסבול את הצלחתן של ישראל [כפי שיודע הבן חמש למקרא שעמו למד רש"י, שכאשר הגוי רואה יהודי שיש לו הצלחה מיוחדת – חורק שן מפני שאינו יכול לסבול זאת], אבל אין לזה כל קשר עם עניין של פחד, מכיוון שבני ישראל התכוננו לכבוש את ארץ כנען בלבד, ולא שאר ארצות.

ולכן שואל רש"י – בפשטות – מה מקום לעניין של פחד אצל אדום ומואב, "והלוא לא הי' להם לירא כלום שהרי לא עליהם הולכים", כמו כל שאר האומות שאצלם לא הי' עניין של פחד, כי אם "ירגזון" בלבד.

ואף-על-פי-כן, גם כאשר הבן חמש למקרא ילמד בפרשת בלק "ויגר מואב . . ויאמר . . עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה" – לא יוקשה אצלו ממה שלמד בפירוש רש"י דילן, כי: לאחרי שבלק מלך מואב ראה שבני ישראל כבשו את ארץ סיחון ועוג, כולל חלק מסויים מארץ מואב שנכבש תחילה על-ידי סיחון (כדברי רש"י9: "חשבון משל מואב הייתה . . (אלא) שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרו לישראל"), היינו, שבני-ישראל כובשים ארצות נוספות מלבד ארץ כנען, ועד ש"יושב ממלי" – אזי אין כל פלא על כך שעלה בלבו פחד ש"עתה ילחכו הקהל (גם) את כל סביבותינו"10.

ג. ומתרץ רש"י – "אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל":

החילוק שבין "ירגזון" ל"אנינות" ("מתאוננים ומצטערים") הוא – ש"ירגזון" אינו אלא עניין של רוגז בלבד, שאינם יכולים לסבול את הצלחתם של ישראל, מה-שאין-כן "אנינות" הוא (גם) עניין של קנאה, שמקנאים ("מתאוננים ומצטערים") בכבודן של ישראל.

והנה, המושג של "קנאה" שייך רק אצל מי שחושב שגם הוא ראוי ושייך לדבר, שאז מקנא הוא בכך שחבירו קיבל את הדבר, והוא – לא קיבל. מה-שאין-כן בנוגע לדבר שאינו שייך אליו כלל וכלל – לא שייך עניין של קנאה, מכיוון שאין זה שייך אליו כלל, כי אם עניין של "רוגז" בלבד, מפני שאינו יכול לסבול זאת.

ועל-פי-זה יובן העניין המיוחד שהיה אצל אדום ומואב – "שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל" – מה שלא מצינו אצל שאר האומות:

העניין המיוחד שאצל אדום ומואב הוא – קירבתם לבני-ישראל: אדום – מזרעו של עשו, בן בנו של אברהם. ומואב – מזרע לוט, בן אחיו של אברהם.

ולכן, בראותם את הכבוד הגדול שנפל בחלקן של ישראל על-ידי הניסים שנעשו להם – "היו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל", היינו, שנתקנאו בכבודן של ישראל, לפי שהיו סבורים שגם הם ראויים לגדולה וכבוד זה: אדום טען שכבוד זה מגיע לו, שהרי כל הייחוס של בני ישראל הוא להיותם בניו של יעקב, והוא – בנו של עשו, אחיו של יעקב [ומטעם זה ערער על חלקו במערת המכפלה11, וכיוצא בזה בנוגע לחלקו בארץ ישראל, אלא שוויתר על זה מפני סיבה צדדית12], ואדרבה – עשו היה הבכור, אלא שנלקחה הבכורה ממנו במרמה! וכמו כן בנוגע למואב – שטענו שגם להם מגיע כבוד זה מפני קירבתם לאברהם13.

אמנם, אי משום הא – עדיין אינו מובן: הרי טעם זה שייך גם אצל האומות שמזרעו של ישמעאל (בנו של יצחק), וכן בנוגע ל"עמון", מזרע לוט (בן אחיו של אברהם), ולא רק אצל אדום ומואב?

והביאור בזה – על-פי מה שכבר למד הבן חמש למקרא בפרשיות שלפני-זה:

בנוגע לישמעאל – כבר פירש רש"י14 "שעשה ישמעאל תשובה". ואילו בנוגע ל"בני הפילגשים אשר לאברהם" – מפורש בכתוב15: "וישלחם מעל יצחק בנו", ושוב אין להם כל שייכות לאברהם.

[מה-שאין-כן בנוגע ללוט – הרי גם לאחרי ש"ויפרדו איש מעל אחיו", "אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר גו' עד סדום"16, מצינו שכאשר אברם שמע "כי נשבה אחיו" – אזי "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדוף גו'"17, היינו, שהעמיד את עצמו, ביחד עם כל שי"ח ילידי ביתו, בסכנה של מסירת-נפש, וכל זה – כדי להציל את לוט אחיו!].

ובנוגע ל"עמון" – כבר פירש רש"י18 אודות החילוק שבין השמות "עמון" ל"מואב": "זו שלא הייתה צנועה, פירשה שמאבי' הוא ("מואב"), אבל צעירה קראתו בלשון נקיה", היינו, שהתביישה בכך שהוא מאביה, והשתדלה להעלים ולהסתיר עובדה זו.

ועל-פי-זה מובן בפשטות שבנוגע ל"עמון" אין מקום כלל לקנאה בבני ישראל מצד שייכותם לאברהם, מפני היותם מזרעו של לוט – שהרי "יחוס" זה מהווה בושה הכי גדולה עבור "עמון" (דער גרעסטער פּאטש אין פנים"), שלכן השתדלו תמיד להעלים ולהסתיר את עובדת שייכותם ללוט.

ומובן שרש"י אינו צריך ואינו יכול לכתוב את הקושיא והתירוץ הנ"ל (בנוגע לישמעאל ועמון) – דמכיוון שעניין זה מובן בפשטות מפירושו בפרשיות שלפני זה, הרי כאשר יאריך בעניינים אלו, יתפרש הדבר שרש"י חושב שהבן חמש למקרא הספיק כבר לשכוח מה שלמד בפרשיות שלפני זה!

ד. ויהי רצון שמהלימוד והדיבור אודות הפסוקים ד"תפול עליהם אימתה ופחד גו'"19 – נזכה בקרוב ממש לקיום כל עניינים אלו בפועל ממש, עד לסיום שירת הים: "ה' ימלוך לעולם ועד"20, כפירוש רש"י21: "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו".

והשייכות דעניין זה (ה' ימלוך לעולם ועד"), שנאמר על הזמן דלעתיד לבוא, ל"שירת הים" (בצאתם ממצרים) – על-פי המבואר במדרשי רז"ל22 שאילו זכו ישראל היו נכנסים לארץ, ביחד עם משה רבינו, מיד לאחרי קריעת ים סוף, ובלשון רש"י23: "מיד עד ג' ימים"! ואז הייתה גאולה שלימה שאין אחריה גלות, ביחד עם קיום הייעוד "ה' ימלוך לעולם ועד".

אלא מכיוון שנתערבו בינתיים עניינים בלתי-רצויים – נתארך הגלות כו', עד לגלותנו זה!

אמנם, לאחרי שכבר עברו למעלה מ-1900 שנות גלות, מלבד שבעים שנה דגלות בבל – הרי בוודאי ובוודאי שכבר יצאו ישראל י"ח הגלות לכל הדעות, ובפרט שכבר לפני מאות שנים ישנו פסק דין ברור בגמרא24 ש"כלו כל הקיצין"!...

ולכן, בוודאי ובוודאי שצריך כבר להיות סוף וקץ לעניין הגלות – דבר שאין לו ביאור והסבר כלל וכלל לאריכות הגלות, ובלשון הידוע25: "עד מתי"... "אלוקים26 אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל"...

עדי קיום הייעוד "וידעו27 כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ".

ובשטות – שתיכף ומיד ממש "גיט מען זיך אַ כאַפּ" [כולל – מלשון חטיפה, על-ידי העבודה ד"חטוף ואכול חטוף ושתיה"28] שנמצאים בארצנו הקדושה, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"29, בירושלים עיר הקודש – "קריית מלך רב"30, ושם גופא – ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך", כמו שכתוב בשירת הים31,

וכאמור, באופן דשלימות הארץ, כולל – "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך"32, ביחד עם שלימות העם, ושלימות התורה ומצוותיה,

בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, ובאופן ד"מיד הן נגאלין"33.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ציווה להש"ץ שי' לנגן "יהי רצון כו' שיבנה בית המקדש במהרה בימינו".

הזכיר ע"ד אמירת ברכה אחרונה].

(משיחת שבת פרשת בשלח תשמ"ה – תורת מנחם תשמ"ה כרך ב' עמ' 1115)

____________________________

1)    פסוק יד.

2)    רא"ם ושפ"ח.

3)    דברים ב, ד.

4)    שם, ה.

5)    שם, ט.

6)    פי' הרא"ם.

7)    פי' השפ"ח.

8)    כב, ג-ד.

9)    חוקת כא, כו.

10)  ראה לקוטי-שיחות חלק ח' עמ' 148 הע' 33.

11)  פרש"י ויחי מט, כא – מסוטה יג, א.

12)  ראה פרש"י וישלח לו, ז.

13)  ראה גם גו"א כאן.

14)  חיי שרה כה, ט.

15)  שם, ו.

16)  לך לך יג, יא-ב.

17)  שם יד, יד.

18)  וירא יט, לז.

19)  פרשתנו טו, טז.

20)  שם, יח.

21)  שם, יז.

22)  ראה בהנסמן בלקו"ש השבועי הערות 43-4.

23)  בהעלותך י, כט.

24)  סנהדרין צז, ב.

25)  תהילים עד, י.

26)  שם פג, ב.

27)  שם, יט.

28)  ל' חז"ל – עירובין נד, א. וראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו. "מבוא" לקונטרס ומעין ע' 22.

29)  עקב יא, יב.

30)  תהילים מח, ג.

31)  פרשתנו יז.

32)  ראה יב, כ. וראה ספרי עה"פ. פרש"י שופטים יט ח. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.

33)  רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

סיכום

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

רש"י מפרש את המילים "אלופי אדום, אילי מואב", שאדום ומואב לא היו צריכים לפחד מבני ישראל, שהרי לא את ארצם התעתדו לכבוש, אלא שקנאו בבני-ישראל, "שהיו מתאוננים ומצטערין על כבודן של ישראל".

וצריך להבין:

מדוע הודגשה הקנאה דווקא אצל אדום ומואב בלבד, שהרי ביחס לשאר העמים מפרש רש"י "עמים ירגזון – מתרגזין" בלבד, אך לא מקנאים.

מדוע רש"י מניח ש"לא היה להם לירא כלום", והלוא בפרשת בלק מפורש "ויגר מואב... עתה ילכחו הקהל את כל סביבותינו". כלומר, שמואב פחדו שבני ישראל ישמידום!

הביאור בזה:

אכן, מואב לא היו צריכים לחשוש מפני בני ישראל, שכן כלל לא הייתה בתכנית הכיבוש של בני ישראל, ומאיזה טעם יש לתושביה לחשוש? לכן שאר העמים "ירגזון" בלבד; עיניהם צרה בהצלחתם של ישראל, אך הם לא חששו שיבולע להם.

ומתרץ רש"י: לא היה כאן פחד, אלא קנאה. לעמי מואב ואדום הייתה קרבה משפחתית לבני ישראל – אדום מזרעו של עשו, ומואב מזרע לוט. כשראו את הניסים וההצלחה של בני ישראל, התמלאו בקנאה מפני שהיו סבורים שגם להם מגיע כבוד: אדום היה בנו של עשו, הבכור, שממנו נלקחה הבכורה במרמה, ומואב קרוב של אברהם.

לכאורה, קנאה זו הייתה גם אצל האומות מזרעו של ישמעאל ועמון מזרע לוט?

ההסבר: על ישמעאל מפרש רש"י – "עשה ישמעאל תשובה" (בקבורת אברהם, הקדים את יצחק אליו). ואילו בני הפילגשים: "וישלחם מעל יצחק בנו". עמון – אינם אין קנאה כלפי בני ישראל, מפני שביקשו להצניע את ייחוסם שבא מבת לוט ואביה.

בפרשת בלק, לראשונה, יש מקום לעניין של פחד: בלק ראה כיצד בני ישראל מתקדמים ונוחלים ניצחונות, וכבר כבשו את ארץ סיחון ועוג, טבעי שיתעורר בליבו פחד שמא בני ישראל "עתה" ישנו את תכניתם ויכבשו "את כל סביבותינו".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)