חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:32 י"ב בכסליו התש"פ, 10/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

האם חובתו של כל אחד לכבד עשירים?
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
הנשמה עצמה אינה שייכת לגלות
מ"הבאים מצרימה" ל"גאולת ישראל"
האם חובתו של כל אחד לכבד עשירים?
רבנו הזקן
הלכות ומנהגי חב"ד

הרבי הורה לשליח: סוד ההצלחה תלוי בסדר * לוותר על ה"הידור" שלך לטובת "עיקר" של הזולת * תביעה משלוחים: עבודה אישית ברמה גבוהה יותר ממושפעיהם * הרבי הדליק נרות חנוכה במנורה פשוטה * עורר את אדמור"י גור להדפיס כתבים * הכוונה המסתתרת בתוך תפילתו של היהודי * מינוי מראש על ספרים שיופיעו * למה שר החסיד בתשעה-באב * לדבר במעלתן של ישראל * למה השתדל הרבי לתווך בין הרמב"ם והמאירי? * כולם ממש אמר ה'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

סוד ההצלחה

סוד ההצלחה בכל דבר בחיים הוא הסדר.

כך אמר הרבי בהזדמנות לשליח ('שליחות כהלכתה' עמ' 38).

וכך כותב הרבי גם בכ"ה טבת תשי"ד ('אגרות-קודש' כרך ח' עמ' קכג):

.. קשה לשנות אפילו טבע שני שנעשה ע"י ההרגל בבלתי סדר משך זמן ארוך לפי-ערך... שנדברנו בהכרח הגמור להכניס סדר בעבודתו בקדש ובעניני ציבור...

[וראה שם הוראה מיוחדת בנושא]

הדברים תואמים את הנאמר בשו"ת חוות יאיר סימן קכד: "שבכל חכמה עיקרו הסדר והדרגה הנכונה".

לוותר על "הידור" שלך לטובת "עיקר" של הזולת

באחת מאגרותיו (י"ב מר-חשון תשי"ד – 'אגרות-קודש' כרך ח' עמ' כ) כותב הרבי:

וידוע אודות אחד מנשיא[י]נו הק' שהיה עונה לשואליו במכתב גם בחול-המועד וכפתגמו "איני יכול בשל הידור שלי להתעלם מעיקר של הזולת"...

ולכאורה נראה להצביע על מעין מקור בפסק-דין המגן אברהם סימן תרעא ס"א: "ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה [נר] אחד ויתן גם לחבירו דהא מדינא אין צריך אלא אחד".

פירושו כמ"ש במחצית השקל שם: "חבירו שדר בבית אחר, לכן טוב שלא ידליק בכל לילה רק נר אחד. וכן גם חבירו. דעל-כל-פנים יצא בין הוא ובין חברו מצד עיקר הדין. וזה עדיף משידליק הוא לבד ויוסיף כל לילה ויהיה מן המהדרין וחברו לא יצא כלל".

כלומר: נרות התוספת הם הידור, ולכן כאשר לחבירו אין את נר החיוב, שהוא עיקר, פסק המגן אברהם שיוותר הוא על ההידור שלו כדי שלחבירו יהיה את העיקר.

[ובעקבותיו פסקו כך פוסקים רבים ראה ספר חזון עובדיה – להגר"ע יוסף זצ"ל – חנוכה עמודים כג-כה].

בשנת תרפ"ד, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ תבע מהחסידים: "צריכים להיכנס למסעדה 'לסחוב' משם יהודי ולומר לו: בוא להתפלל מנחה!".  לשאלת-תגובת אחד הנוכחים: "האם זו צריכה להיות עבודתינו? ומה יהיה על עבודה עם עצמו [=עצמינו]?". ענה לו הרבי: "אח אחד יאכל קורקבנים ואחיו יגווע ברעב?!" ('התקשרות' גליון תקיח עמ' 16; בית חיינו גליון 73 עמ' 16).

השקפה זו באה לידי ביטוי על-ידי הרבי באיגרת ג' מנחם אב השי"ת להרב מנחם זאב הלוי גרינגלאס ('אגרות-קודש' כרך ג' עמ' שנה):

מה-שכותב שמפני שהיה לו עגמת-נפש אינו מתערב ב... – האומנם שקולים הם בעיניו שני הדברים? עגמת-נפש זמני ושל יחיד, לעומת היזק (לפי דעתו) הנוגע לכמה שנים או לכל ימי חייו של התלמיד ושל רבים. אתמהא עליו כפול ומכופל.

בנוגע לשאלת גן הילדים דברתי פה בארוכה עם אורחי מאנטרעאל . . וקוטב הדברים, אשר בזה מחולקים ליובאוויטש ואונגארן, שהאחרונים אחזו בשיטת ההתבדלות וליובאוויטש לא כן עמם. פשיטא אשר אין פירוש הנהגה זו חיבור בכל הענינים, אבל כללות התנועה [=הגישה] היא, מיטנעמען יענעם מיט זיך [= לקחת את הזולת איתך], אף שעל-ידי-זה מוכרח הוא ללכת לאטו ... וידוע הכלל דניחא לי' לחבר ליעבד איסורא זוטא כדי להציל מאיסורא רבה [= נוח לו לתלמיד-חכם לעבור על איסור קטן כדי להציל הזולת מאיסור חמור] (עירובין לב: ובתוספות שם. שדי-חמד כללים ו, כ"ו). ופירוש לשון חסיד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להציל חברו. והרבה יש להאריך בזה. ואמרתי להם שאחרי שעות הגן ילדים יקבעו חדר וכיוצא-בזה. וכן יעשו שאר הענינים שאפשר לעשות מבלי להכריח את ילדי קאנאדא [=שעדיין אינם בדרגה נעלית של שמירת התורה-ומצוותיה].. ".

וזהו אחד היסודות של עבודת דור השביעי בהפצת היהדות והמעיינות;

ומעין מה שמצינו בענינים גשמיים שכתב אדמו"ר הזקן בענין "חייך קודמין" – ב'אגרת הקדש' טז (קכד, ב): "וחי אחיך עמך כתיב, ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה וכהאי גוונא כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכל-בני-ביתו ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש כדאיתא בנדרים דף פ'.

[ומעין זה כתב בספר אהבת חסד לבעל ה'חפץ חיים' (כנראה בעקבות רבינו הזקן – אף שלא הזכירו בפירוש) פרק שמיני לענין גמ"ח:

"דאם הוא צריך המעות לעצמו לריוח [=פרנסת בני] ביתו בודאי הוא קודם דחייו קודמין לחיי חבירו אבל באיש שהוא עשיר גדול ויש לפניו מעות שהן עתה בטלות אצלו.. בודאי מחוייב ל[ה]לו[ו]תם אפילו אם יוכל ליקח עוד עסקים תחת רשותו ויצטרך ע"ז [=לצורך כך] אלו המעות וע"י שילוה אלו המעות לאנשים לא יוכל ליקח את העסקים הרבים ההם... דבו יהיו אלו המעות רק להתעשר עוד יותר ובאחרים יהיו אלו המעות תלוי לפרנסתם"].

תביעה משלוחים: עבודה עצמית ברמה גבוהה יותר

כדי להצליח עם הזולת באופן "מועט" על-כל-פנים, צריך להיות אצלו [=אצל השליח] הסדר ד"תפסת מרובה", שכן, כדי להיות "טופח על מנת להטפיח" יש צורך בלחלוחית יתירה הרבה מזו שאצל "טופח" סתם.

דברים אלו נאמרו בהתוועדות יו"ד שבט תשכ"ב ('תורת מנחם' כרך לג עמ' 56).

הוראות דומות נכתבו בצורה אישית לשלוחים. כך, למשל, כותב הרבי ('אגרות-קודש' כרך ג' עמ' תעג):

כדי לנהל עדתו בדרכי התורה והמצוה ולעזרם שיעלו כל אחד ואחת מהם במסילה העולה בית א-ל פשוט גם-כן שלזה צריך שגם השליח ילך בעליה אחר עליה הרבה יותר מקהל עדתו שממונה לראש עליהם.

ועוד כותב (שם כרך ה' עמ' קיח):

שכשרוצים לפעול אצל השני לכל-הפחות מקצת, צריך להיות אצלו גאר א סאך [עליה שלא בערך]. – עד כאן.

ויש לבאר: חובתו האישית של המשפיע לקיים את שדורש ממושפעיו – אין בכך כל ספק שהרי מפורש כן בחז"ל "קשוט עצמך ואחר-כך קשוט אחרים" (בבא מציעא קז,ב) "נאה דורש נאה מקיים" (ראה חגיגה יד,ב) וכן "כל זקן שמורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו, צרך הוא לקיימה תחילה" (שמות רבה פרשה מג פיסקא ד) אבל לגבי הרמה הגבוהה שנדרשת ממנו.

מצינו לכאורה מפורש באור החיים דברים יא, כב: "כל איש שיש בו יראת-שמים דבריו נשמעין, שהבא להזהיר בני אדם ולהטותם אל הדרך הישר צריך שיהיה הוא קודם לכן עושה את כל המצות, והוא אומרו לעשותה, ואז יכניס אהבת ה' בלב שומע והוא אומרו לאהבה, פירוש פועל יוצא לשני, שיפעיל פעולת אהבתו יתברך בלבות בני אדם לבל ישלחו יד בתורת ה'".

הרבי הדליק במנורה פשוטה

במכתב הרבי משנת תש"ל (צוטט במדור זה בש"פ מקץ שנה זו), שיבח הרבי ציור של חנוכייה בצבע ובציפוי שמסמלים עתיקות רבה, עפ"י הנאמר בגמרא (ראש השה כד,א) שבגלל ההתרוששות הכלכלית של היהודים בזמן הדיכוי היווני, לא הייתה להם מנורת זהב בבית המקדש, ונאלצו להשתמש במנורה עשויה מבדיל.

ולהעיר, שהנהגה כיוצא בזה הנהיג הרה"צ ר' אהרן מבעלזא זצ"ל, אשר "מעת מלחמת העולם הב' וגם לאחריה, כשעלה לארץ-הקודש, סרב רבינו להדליק נרות חנוכה במנורת כסף כבעבר, אלא הדליק במנורה פשוטה ממתכת עם כוסיות זכוכית, וכך נהג עד פטירתו... בהיותו בעיר פעסט רצו אנ"ש לקנות מנורה של כסף... סירב בהחלט, ואמר כל זמן שעם ישראל הוא בצרה איני רוצה במנורת כסף, עד שה' יעזור לכלל ישראל" (מנהגי בעלז, אה"ק תשמ"ג, עמ' סה).

עפ"י השמועה נהג גם רבינו להדליק נרות חנוכה במנורה פשוטה.

"רבי מכבד עשירים" האומנם הוראה לכל אחד?

במכתבי הרבי מבאר המאמר "רבי מכבד עשירים" ('לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 336. וראה 'אגרות-קודש' כרך ז"ך עמ' רט-רי וש"נ):

כל ענין בעולם... בהשגחה-פרטית... עשירים, אנשים אשר ההשגחה העליונה נתנה בידם האמצעים לפעול רבות טובות בעול מו של הקב"ה, בודאי גם כחות נפשם מתאימים לתפקיד זה.

כבר הארכתי בזה בגליון תתקעא – ולהלן תוספת פרטים חשובים:

מדברי הרבי נמצא, שמכיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי שהנהגתו של רבי היא בחינת "מעשה רב"; הדברים מבוססים כנראה על רש"י (בבא מציעא לה, א) שכתב: "...שאדם נאמן וישר הוא [=ולכן] היו מעשרין [=מעשירין] אותו מן השמים...".

וכן פירש ב'פתח עינים' לחיד"א (עירובין פו,א): "בהיות שהעשירים נשפעים שפע גדול תדיר מלמעלה להכי היו מכבדין העשירים אשר זכו להיות כלי מוכן לקבל כל כך שפע".

קדם לו המאירי במסכת ברכות י,א: "להכיר לזולתו כל מעלה שיש לו יתר עליו.. אם הוא ת"ח ושכנגדו עשיר יכיר החכם במעלת עשרו וכבודו של זה וכו'".

[ועפ"י זה יומתקו דברי רש"י עה"פ תהלים עב,יז: יהי שמו של שלמה נזכר לעולם בעושרו ובחכמתו]

ומפורש בקיצור שולחן ערוך סימן כט סעיף ג: "וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד חכם יותר ממך הרי אתה מחוייב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך גם-כן אתה מחוייב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים. ותחשוב בהיות כי השי"ת נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך".

וכנראה, מקורו בדברי הרמב"ן באגרתו הידועה ד"ה "שמע בני". ועד כדי כך – שבמשנה ברורה סימן סו סעיף ג איתא: "בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד – שראוי להקדים לו שלום כגון שהוא זקן או ת"ח וכן אם הוא עשיר שראוי לכבד לו מחמת עשרו". אבל בשו"ע אדה"ז ליתא (וראה עוד חתם סופר גיטין נט,א).

למה היה אברהם אבינו עשיר גדול?

בשיחה ארוכה ('לקוטי שיחות' כרך כ' עמ' 45 ואילך) מבאר הרבי את הצורך של אברהם אבינו ב"שכרך הרבה מאד" – הוא אינו נהנה מהעושר והכבוד האישי, אלא מכך שהכל רואים שהמקיים תורה ומצוות זוכה לעושר וכבוד, והדבר מזרז יהודים נוספים ללמוד תורה ולקיים מצוות כדבעי – עיין שם בארוכה.

מקורות לכך ניתן למצוא בספרו של ר' אברהם בן הרמב"ם "המספיק לעובדי ה'" (מהדורת פלדהיים תשס"ח) הבטחון (עמ' 160):

"ושמא תאמר: הלא ראינו שהאבות העשירו עושר רב ועשו חיל גדול כמו שהעידה התורה? על כך אענך: האבות היו זקוקים לכך מפני שיסדו את האמונה והיו עושים לה נפשות, כמו שהעידה תורה על אברהם...". ובהמשך שם: "מפני רוב חסדו עמהם בזכות מסירותם לסייעם בעבודתם".

וכן ב'מורה נבוכים' להרמב"ם מהדורת הרב קאפח עמ' של: "ויתפרסם בעולם שכל מי שנתייחד לעבודתו ית' יכלכלהו ממקום שלא העלה על דעתו".

להדפיס כתבים

בביקורי כב' קדושת האדמו"רים מגור שליט"א בשנת תשל"ז וה'פני מנחם' בשנת תשל"ט אצל הרבי, שוחח הרבי על הצורך בהדפסת כתבי האדמו"רים ומנהגיהם וכו', בפרט לאחרי השואה וכו', והזכיר גם שריפות שהתרחשו בליובאוויטש.

וראה מור וקציעה סרי"ח בהשמטות: "נס כפול... כי כל מה שנשרף מהכתבים... כבר היו מודפסים".

משה מעלה את ישראל לדרגתו

ב'לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 205:

בשעה שמשה מביט על בני-ישראל (כאשר הם במחיצתו) אזי הם באמת במעמד ומצב (גבוה)... משום שמשה מרומם אותם ומקרבם למדריגה שלו.

ויש לציין ל'כלי יקר' עה"פ דברים י,יב: "כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתא היא [ראה ברכות לג,ב]".

למה שר החסיד בתשעה-באב?

בסיום מסכת מכות מסופר על צחוקו של רבי עקיבא למראה שועל היוצא מבית קודשי הקודשים החרב (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 67 ואילך,  ומסכם שם בעמ' 78):

החורבן והגלות – כפי שיתגלו הגילויים דגאולה העתידה, וכן ההוספה (של "לקו בכפליים") שמביאה את ה"נחמה בכפליים" וכו'.

ויש לציין לדברי הצמח-צדק במענה על השאלה מדוע נראה חסיד בוכה בשמחת-תורה ושר בתשעה באב (הובאו ב'ספר השיחות תש"ג' עמ' 41): לגבי חסיד ניגון אינו שמחה ובכיייה איננה עצבות... בתשעה באב, בזמן החורבן, כשהוא רואה שהחורבן התקיים, הרי "בכל עצב יהיה מותר" והוא מאמין בקיום ייעודי הגאולה, ואז הוא מנגן, בחינת "להתענג על הוי'".

ומכאן שגם דעת ר"ע (שהוא יחידי) שנענה "ניחמתנו ניחמתנו" – הינה הלכה למעשה בהתנהגות (של החסיד).

הכוונה המסתתרת בתוך תפילת היהודי לקונו

ב'לקוטי שיחות' כרך יט עמ' 296, מבואר שבקשתו של היהודי מהשם-יתברך בראש-השנה המלווה בתחנונים כו' שימולאו צרכיו הגשמיים והרוחניים, הרי למרות שבמבט חיצוני נראה שהדבר נובע מכך שענייני בני חיי ומזוני קרובים יותר ונוגעים למציאותו, הרי לאמיתו של דבר הדבר נובע מפנימיות של שפיכת הנפש – מ'רעבון' הנשמה לבצע את הכוונה העליונה ליצור מדברים הגשמיים דירה לו יתברך. שכן זוהי הכוונה של עצמותו יתברך דווקא דירה בתחתונים. הרבי מסביר בכך את הדיון שהתנהל בין עלי הכהן וחנה כמובא בהפטרת יום א' דראש-השנה.

בדברי הרבי מצינו חידוש גדול על דברי גדולי-ישראל בדורות הקודמים.

דהנה, המהר"ל מפראג כותב (נתיבות עולם א נתיב העבודה פרק א): "כי ראוי שיתפלל האדם שיתן לו השם יתברך צורכו כדי שיעבוד ה' יתברך וילמוד תורה, ואז תפלתו בודאי רצויה אל הקב"ה... ולכך האדם כאשר יתפלל אל השם יתברך על צרכיו, לא יהיה כוונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק שיתן לו ה' יתברך מה שהוא מבקש [=מבוקש – נצרך – כדי] לעבוד ה' יתברך, ואם יבקש על חייו, לא יהיה כוונתו רק שיתן לו ה' יתברך חיים כדי שיעבוד ה' בתורה ובמצוות".

וברוח הדברים פירש רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש חלק א דרוש יד) את הנוסח בתפילה "וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים" – שאין ישראל מבקשים כאומות-העולם חיים כדי שיתענגו בעולם-הזה אלא כדי שיוכלו לעשות בהם את רצון ה'. וזו, אפוא, הבקשה כדי לעבדו ית' ולעשות רצונו וכו'.

לאור דברי המהר"ל והיערות דבש נדרש האדם לכווין כך מראש "לא יהיה כוונתו... רק", ובדיעבד אם לא כיוון כך, יש כאן בעיה.

אמנם, לפי דברי הרבי נמצא שאין צורך בכוונה מיוחדת מראש, אלא שבתפילתו על העניינים הגשמיים – טמונה בדרך טבעית וממילא המטרה והמכוון למלאת רצון ה'.

מדוע נקראת תענית (על-שם) אסתר?

ב'אגרות-קודש' כרך כו עמ' שמח-שמט מקשה הרבי:

"צריך-עיון-קצת שנקרא[ת תענית אסתר] על-שם אסתר שהרי אין הוא לזכר "וצומו" שאמרה אסתר שהי' "שלשת ימים לילה ויום" וב... ניסן... "ובכל אופן אינו דומה לזה דהמגילה נקראת (רק) ע"ש אסתר, כיון שהיא שבקשה כתבוני לדורות (מגילה ז,א. וראה ירושלמי שם)." עכלה"ק.

מן הראוי להבהיר שדברי הרבי הם לפי הדעות שהובאו שם, ולא כדעת ספר האשכול הכותב כך: "ואני הכותב אומר שלא ניתקן התענית אלא שיהיו זריזים למיקרא מגילה לשמעה ולא יתעסקו באכילה".

שכן, לפי דעה זו, כיון שכל התענית נועדה לשם מקרא מגילה – א"כ מובן היטב כשם שהמגילה נקראת על-שם אסתר גם התענית קרויה על שמה של אסתר.

לדבר במעלתן של ישראל

בשיחות רבות חזר הרבי על הצורך לדבר במעלתן של בני ישראל, ופשיטא שלא לדבר בגנותן (האריך בזה בשיחת תש"נ וחורף תנש"א). אבל במיוחד בימי אלול-תשרי, "כאשר נמצאים בחודש הרחמים... חס ושלום לגלות בדיבור  איזה ענין בלתי רצוי, שבזה יוכל להיאחז הצד שכנגד המקטרג על שונאי ישראל... מי שמך ל"נביא" לקנתר רחמנא-ליצלן את בנו יחידו של הקדוש-ברוך-הוא..." (א' דראש-חודש אלול תשמ"ב –  'התוועדויות תשמ"ב' כרך ד' עמ' 2128). ובי"ג אלול דאז (שם עמ' 2156) הוסיף:

בימינו אלו בודאי צריכה להיות ההנהגה עם כאו"א מישראל באופן ד"ימין מקרבת"... ועל אחת-כמה-וכמה כאשר נמצאים בחודש אלול חודש הרחמים.

שוב חזר הרבי על דבריו בהתוועדות ש"פ ראה מבה"ח אלול תשמ"ג ('התוועדויות תשמ"ג' כרך ד' עמ' 1929 ואילך):

כאשר נמצאים בחודש אלול... צריכים להוסיף בענין דאהבת ישראל, לעורר רחמים על בני-ישראל וללמד עליהם זכות, וזאת – אפילו כאשר בחיצוניות רואים דבר בלתי-רצוי, על-דרך תורת ר' לוי יצחק מברדיטשוב בביאור פסוקי הפטרת "שבת חזון" ["חזון ישעיהו"] למעליותא, בטובתם וזכותם של ישראל..".

דברים ברוח זו אנו רואים בספר 'פלא יועץ' ערך סנגוריה: "ידוע דהקב"ה חפץ שילמדו סניגוריה על ישראל, על הכלל ועל הפרט... ובפרט בימי הדין ימים הנוראים צריכים להיזהר שלא לעורר דין ולא ללמד קטיגוריא, וגם הדרשנים לא יזכירו חטא הרבים ח"ו רק יאמרו מה צריך לעשות, ואם שומע אדם שמלמדים חובה על ישראל יאזור חיל ללמד עליהם זכות אפילו בטענות שאינם ברורים... וכל הדן לכף זכות המקום ידון אותו לכף זכות... ואיש טוב מדבר רק טוב על ישראל ומביא גאולה לעולם".

ואף בספר קדושת לוי פרשת שופטים כתב: "שופטים ושוטרים וגו' ושפטו את העם משפט צדק וגו', דהנה הקב"ה שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט כגודל רחמיו, אך צריכין אתערותא-דלתתא לעורר את המידה של רחמנות למעלה, ועל ידי מה נתעורר אותה המידה של חסד, כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש ישראל לדונו לכף זכות, אז על ידי זה גם למעלה נתעורר אותו המידה וילמדו גם עליו ועל כל זרע ישראל חסדים וכו' כי במידה שאדם מודד מודדין לו".

בתפילות הימים הנוראים, ישנן מליצות יושר שבהן פונים בנ"י להשי"ת; וראה גם אור החיים עה"פ שמות לב ("וזה הוא אחד מהטענות שבהם יזכה האדם ביום הדין כו'); חידושי הרי"ם עה"ת ר"ה על מידת "עין טובה" בימי הדין; ועוד.

תשלום דמי קדימה על ספרים טרם הופעתם

בש"פ ויגש תשנ"ב (ספר השיחות תשנ"ב כרך א' עמ' 227-226) עורר הרבי אודות קניית ספרי-קודש, "כולל ע"י הזמנה מראש (ותשלום לצורך זה) על מינוי לקבלת ספרים שיוצאים לאור (בלשון הידוע ומודפס בכמה ספרים – "פרענומעראנטן") ובשעת ההו"ל של הספרים מקבלים המנויים תיכף ומיד[=עוד לפני הופעת הספר "פרע" – הוא נעשה מנוי על הספר]".

הדברים מתבססים על מעשה רב. כלומר, גם רבותינו נשיאינו נהגו כן. הנה דוגמה אחת לפחות: בספר 'יד שאול' לר' שאול ישכר ביק, בילגוריא תרע"ג שנדפס אח"כ בירושלים בשנת תרצ"ה:

"אמר המחבר... הנני מודיע שהייתי אצל אדמו"ר ה"ר שלום דובער זצוק"ל מליבאוויטש ביום ר"ח מנחם אב שתא והבטיח לי שיקבל ספר אחד אי"ה תיכף בצאתו מבית הדפוס וגם הסכים לי להודיע ברבים שהבטיח לקבל ספר זה. וגם בנו.. אדמו"ר מרן ר' יוסף יצחק שליט"א הבטיח ג"כ שיקבל ספר אחד בצאתו מהדפוס". [ציטטה זו ב'ספרי ההלכה' מונדשיין עמ' 160 (וב'תשורה' יום ד' ג' מ"ח תשס"ז בוקסנבוים עמ' 8)]. וראה גם יגדיל תורה נ.י. גליון יב ע' מב.

למה השתדל הרבי לתווך בין המאירי והרמב"ם?

ב'לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 152 הע' 19 נאמר: "ויש לומר כדי שלא לאפושי במחלוקת  אשר הרמב"ם לא ס"ל [=סבירא ליה] כהמאירי". וראה ב'לקוטי שיחות' כרך כ' עמ' 162-163, שמבאר את דעת הרמב"ם – מתאים לשיטת המאירי במסכת עבודה זרה כו,א. ובכמה שיחות (ראה לקו"ש ח"ל עמ' 204 ואילך; ועוד) בתיווך מחלוקת הרמב"ם והמאירי בענין זמן נצחון המלחמה.

והנה, למרות שתמיד נכון הכלל שלא לאפושי [להרבות] במחלוקות – הרי בנידון דידן הדבר נכון שבעתיים, שהרי קבעו גדולי ישראל ש"הרב המאירי ז"ל רגיל בשיטת הרמב"ם" (שו"ת הרדב"ז א'רצו), "דרכו של הרב המאירי ז"ל להמשך תמיד אחר הרמב"ם ז"ל" (שו"ת הרד"ל סימן ג' – ב, א) "ודברי הרמב"ם הן הן דברי המאירי וכדרכו ז"ל להמשך אחר רברי הרמב"ם" (הגרי"פ פערלא, סהמ"צ לרס"ג, ח"א בביאור מ"ע יט).

כ"ק אדמו"ר דרבן, עודד וזירז את "ההוצאה לאור דהערות לרמב"ם על-פי המאירי", ע"י הגאון ר' דוב בעריש צוקרמן – עד כדי כך שבד' שבט תשל"ה ביקש הרבי שהספר יהיה מוכן עד ערב פסח, יום הולדת הרמב"ם: "כדאי להשתדל שרבים יוכלו ללמוד הנ"ל לעת ההיא". וחזר (בכתב) על הצעתו (בעל-פה) שבאם נזקקים לכסף לצורך ההדפסה יעניק גמ"ח ('אגרות-קודש' כרך ל עמ' צה). הספר נדפס בשנת תשד"מ בשם 'בית אהרון' באורי הרמב"ם עם פרוש המאירי.

כולם ממש אמר ה'

לדברי אביו של הרבי, הרה"ק ר' לוי יצחק שהובאו בגליון א'רסח לגבי דברי תורה ש"כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש נאמרו", מן הראוי להצביע על מקור מפורש בירושלמי סנהדרין פרק יו"ד סוף הלכה א: "אמר הקב"ה : אם שמעת דבר מפי קטן בישראל והנייך [=ונהנית], לא יהא בעיניך כשמעו מפי קטן אלא כשמעו מפי גדול, ולא כשמעו מפי חכם אלא כשמעו מפי נביא, ולא כשמעו מפי נביא אלא כשמעו מפי רועה ואין רועה אלא משה, ולא מפי רועה אלא מפי הגבורה".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)