חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ח בכסליו התש"פ, 16/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הנשמה עצמה אינה שייכת לגלות
דבר מלכות

נושאים נוספים
הנשמה עצמה אינה שייכת לגלות
מ"הבאים מצרימה" ל"גאולת ישראל"
האם חובתו של כל אחד לכבד עשירים?
רבנו הזקן
הלכות ומנהגי חב"ד

מהקדמת המילים "ואלה שמות" לפירוט שמותיהם של השבטים לומד המדרש ש"צדיקים דומים לבוראם" * זו הסיבה למה שנאמר במדרש אחר ש"שקולים הן ישראל כצבא השמים", שלכן גם "לא שינו את שמם" בדברי מדרש נוסף * את הכוח שלא להתפעל מהגלות ואדרבה לזכך את הגוף, מקבל היהודי מעצם הנשמה שלמעלה מ"שם" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הספר1 השני מחמשה חומשי תורה נקרא בשם "שמות", לכאורה על-פי ההתחלה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אבל כיוון שכל הספר נקרא כן, בהכרח לומר, ששם זה מבטא את התוכן הכללי של הספר2, ולא רק התחלתו.

בהתחלת פרשה הראשונה של ספר שמות נמנו שמותיהם של בני ישראל שבאו למצרים. וידועה הקושיה בזה3: שמות אלו נמנו כבר, ואדרבה בפרטיות יותר, בפרשת ויגש, ולשם מה צריכה התורה לחזור ולמנותם בפרשת שמות?

וגם בפרשת ויגש צריך להבין: שמותיהם של בני יעקב נזכרו כבר בפרשת ויצא ובפרשת וישלח, ואם-כן, היה מספיק לומר בפרשת ויגש, בקיצור, שיעקב ובניו באו למצרים, והיו יודעים כבר מי הם אף שלא היו יודעים שמות הנכדים של יעקב ולמה צריכה התורה למנותם בפרטיות?

במדרש איתא4, שהתורה מונה את שמותיהם, כדי לרמז, שכל המאתיים ועשר שנים של גלות מצרים לא השפיעו על בני ישראל שישנו את שמותיהם "לא שינו את שמם"; אותם שמות שהיו להם בבואם למצרים, נשארו אצלם בצאתם משם. ולכן מדגישה התורה את שמותיהם בבואם למצרים, כדי להורות שאכן אלו אותם השמות של בני ישראל כפי שנקראים בפרשיות שלאחרי-זה ביציאת מצרים.

אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק על כך שהתורה תספר אלו הם השמות שהיו לבני ישראל בעת ירידתם למצרים "ראובן שמעון" וכן הלאה; לפי פירוש המדרש נוגע רק לדעת שלא שינו את שמותיהם. וכיוון שהתורה אומרת "ואלה שמות בני ישראל", ומספרת ששמותיהם היו "ראובן שמעון וגו'" , מובן, שגם במניין פרטי השמות יש כוונה מיוחדת מלבד הידיעה "שלא שינו את שמם", שהרי בתורה הכל בדיוק.

ב. עוד איתא במדרש5 על הפסוק "ואלה שמות": "שקולים הן ישראל כצבא השמים – נאמר כאן שמות, ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר6 מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא. אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל וגו'".

כלומר, שהקב"ה קראם כאן בשמות כדי לבטא את חשיבותם: כאשר בני ישראל הולכים בגלות עלולים הם חס-ושלום להיאבד שם, ולכן מונה אותם הקב"ה וקוראם בשמות, כדי שגם בגלות לא יבטלו, שכן, "דבר שבמניין לא בטל"7, ומכל-שכן שלא נאבד דבר הנקרא בשם, שזוהי חשיבות יתרה מכמו "דבר שבמנין"8.

וכפי שמצינו בדין שיכחה, שכאשר בעל-הבית שוכח תבואה או פירות בשדה, הרי זו שיכחה ושייך לעניים. אבל כאשר שוכח דבר הנקרא בשם, כלשון המשנה9: "כל זית שיש לו שם" אין זו שיכחה. כלומר, הגם שלפי שעה ובחיצוניות שכחו בעל-הבית, אין זה כמו כל השיכחות, שנעשים הפקר לעניים, כי בגלל חשיבותו אין זו שיכחה אמיתית, ובפנימיות לא שכחו בעל-הבית מעולם.

וכן הוא בעניין הגלות, שנראה בחיצוניות כמו שיכחה חס-ושלום, "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני"10, הרי כיוון שבני ישראל הם דבר חשוב, ש"הקב"ה קרא שמות לכולם", אין בני ישראל יכולים להתבטל או להיות הפקר חס-ושלום, כיוון שהקב"ה אינו שוכח אותם לעולם.

ולכן אף שבתחילה משווה המדרש את בני-ישראל לצבא השמים סתם, שבזה נכללים גם השמש והירח מסיים המדרש שבני ישראל "משולים לכוכבים", כי, בצבא השמים גופא יש לכוכבים מעלה לגבי שמש וירח, כי בשמש וירח כתיב11: "וחפרה הלבנה ובושה החמה", ואילו הכוכבים קיימים לעד, וכמו-כן בני ישראל12.

ועל-פי המדובר כמה-פעמים13 שפירושים שונים על פסוק אחד יש שייכות ביניהם כן הוא גם בנוגע לשני מדרשים הנ"ל: על-ידי זה שהקב"ה קרא את בני ישראל בשמות, נעשו דבר חשוב שאינו בטל; וזה גופא נתן להם את הכוח (כמו שכתוב במדרש הב') "שלא שינו את שמם" היינו, שגלות מצרים לא פעלה עליהם, ויצאו משם באותם שמות שבאו לשם.

ג. עוד דיוק ישנו14 בפסוק "ואלה שמות וגו'", שבו מרומז שצדיקים "דומים לבוראם". איתא במדרש15: "הרשעים הן קודם לשמן גלית שמו, נבל שמו וכו', אבל הצדיקים שמן קודמין ושמו קיש, ושמו שאול, ושמו ישי וכו', דומין לבוראם, שנאמר16 ושמי הוי' לא נודעתי להם", ועניין זה מרומז גם בפסוק זה: תחילה נאמר ואלה שמות וגו'" ואחר-כך השבטים עצמם, "ראובן שמעון וגו'".

וגם רמז זה שייך לשני הפירושים הנ"ל במדרש שזה שבני ישראל "משולים לכוכבים", ו"לא שינו את שמם", בא מזה שבני ישראל, צדיקים, "דומים לבוראם".

ד. מבואר בחסידות בריבוי מקומות17, שהאור האלוקי שנמשך להחיות ולהוות את העולם, הוא רק בחינת "שם" של הקב"ה, שהוא הארה בלבד18. וכמאמר "מלך שמו נקרא עליהם", שרק שמו של המלך נקרא על מדינתו, והרי השם אינו נוגע להעצם של הנקרא בו, אלא הוא רק כדי שהזולת יוכל להתקשר עמו. אבל הקב"ה עצמו הוא קדוש ומובדל, ואין לנבראים שום ערך אליו.

ומצד ההתקשרות של נשמות-ישראל עם העצמות, להיותם "חלק אלוקה ממעל ממש"19, הרי כל העולמות אין להם ערך, וכל הנבראים אין להם תפיסא ומושג בנשמות-ישראל. ומה שנמשך מהנשמה בגוף, הרי זה רק הארה מהנשמה, כי, כאמור, צדיקים שהכוונה בזה לכל בני ישראל, כמו שנאמר20, "ועמך כולם צדיקים" "דומים לבוראם", וכשם שרק הארה מהבורא נמשכת בעולם, כך נמשך בגוף רק הארה מהנשמה21, כיוון שהגוף אינו כלי להכיל את עצם הנשמה22.

וזהו הרמז בפסוק "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה" רק ה"שמות", הארה של נשמות-ישראל, באו למצרים, בהגבלות של עולם-הזה בכלל ושל הגלות בפרט (מצרים מלשון מיצר וגבול), אבל עצם הנשמה אינה יכולה לבוא בגלות.

וכיוון שעל הנשמה עצמה לא שייך גלות, הרי זה נותן כוח בהארת הנשמה שיהיה בה התוקף שלא להתפעל מההעלמות והסתרים ולהישאר בשלימות גם בירידתה למטה ובגלות.

ה. כשם שעצם הנשמה, שלמעלה מירידה בגוף, נותנת תוקף בהארת הנשמה כן הוא גם לאידך גיסא: העבודה של הארת הנשמה שבאה למטה בגוף, פועלת עילוי גם בעצם הנשמה. תכלית ירידת הנשמה למטה היא בשביל העלייה שיש להנשמה מהירידה. וידוע23 שעלייה זו היא לא רק בהארת הנשמה, אלא גם עצם הנשמה כמו שהיא למעלה, מתעלית ומגעת למדריגה כזו, שמצד עצמה (ללא העבודה של הארת הנשמה בגוף) לא היתה יכולה להגיע אליה.

הסיבה לכך שההארה, השם של הנשמה יכולה לפעול עלייה גם בהעצם, היא, לפי שהשם נוגע ("רירט אן") בהעצם, עם היותו הארה בלבד. וכפי שאנו רואים, שכאשר קורין לאדם בשמו, אזי נפנה בכל עצמותו. וכמו-כן ידוע, שאחת העצות לעורר אדם מהתעלפות חזקה (שאז אין פועלים אצל האדם כוחות הגלויים של הנפש) היא, לומר באוזנו של המתעלף שמו שקורין לו על-פי תורה, שעל-ידי-זה מעוררים את עצם הנפש, שיחזור ויחיה ויפעל בגוף24.

וגם בזה דומים הצדיקים לבוראם: על-ידי עבודת בני ישראל בעולם עם היותה בעולם הזה, שבו מאירה רק הארה מאלוקות נעשה נחת רוח להקב"ה בעצמו, כמאמר רז"ל25 "נחת רוח לפני", הקב"ה אומר: זוהי נחת רוח בשבילי בעצמי, עצמות, שבני ישראל עשו את רצוני.

ו. העבודה למטה בגוף צריכה להיות בבירור הגוף ונפש הבהמית והחלק בעולם של כל אחד.

לא זו בלבד שאין להתפעל ואין להתחשב עם כל ההפרעות וההסתרים של הגוף ונפש הבהמית, ולעסוק בתוקף בענייני הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות שבזה שווים כל בני ישראל; אלא העבודה צריכה להיות גם לברר ולשנות את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שיהיו כלי לאלוקות שבזה יש לכל אחד אופן עבודה שלו, כיוון שצריך לעבוד עם הגוף שלו, נפש הבהמית שלו, והחלק בעולם שלו.

ולכן מדגישה התורה את השמות של בני ישראל, "ראובן שמעון וגו'": שמו של יהודי מורה על הציור שנעשה בנשמתו על-ידי התקשרותה בגוף. הנשמה עצמה אין לה שם, כיוון שאין לה ציור, ודווקא מצד התקשרותה עם הגוף מקבלת ציור ושם26. וכיוון שכל גוף מחולק מחבירו, יש לכל אחד ציור מיוחד, ושם מיוחד, שמרמז גם על אופן העבודה המיוחד של כל אחד ואחד מישראל.

ודווקא על-ידי "שמות בני ישראל" אלו, על-ידי העבודה המיוחדת של כל אחד מישראל לברר את הגוף ונפש הבהמית שלו, ואת החלק שלו בעולם, נשלמה התכלית של "הבאים מצרימה" העלייה שנעשית על-ידי הירידה.

ז. על-פי זה יובן גם הטעם שספר זה נקרא בשם "שמות", כיוון שבשם זה מתבטא תוכנו הכללי של ספר זה:

הספר הראשון (בראשית) נקרא "ספר הישר"27, לפי שבו מדובר אודות האבות, שנקראים "ישרים"28, שאצלם לא היה שייך העניין של גלות אמיתי. כאשר יעקב בא למצרים, לא התחילה עדיין גלות מצרים. יתירה מזה, איתא במדרש29: "כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים", והיינו, לפי שהאבות היו נעלים מלהיות בגלות, וכתיב30 "ואלה תולדות יעקב יוסף" יוסף המשיך וגילה ענייני יעקב31. ורק כאשר "מת יוסף" "נתנו עליהם משוי", שאז התחיל משא הגלות. ולכן התחילה אז, אצל הבנים, העבודה של "שמות בני ישראל" הירידה של הגלות, והעבודה שהביאה ליציאת מצרים.

ולכן נוגע השם "שמות" לכללות תוכן הספר כיוון ששם זה מורה על כללות אופן העבודה של הבנים שבאים בגלות:

א) בגלות נמצא רק שם, הארה מעצם הנשמה; ועצם הנשמה, כיוון שהיא למעלה מלהיות בגלות, נותנת כוח בעבודת הארת הנשמה.

ב) העבודה צריכה להיות בבחינה של שם, לברר ולהעלות את הגוף, נפש הבהמית וחלקו בעולם, שעל-ידי זה נעשית יציאת מצרים והעלייה גם בעצם הנשמה עד לעשיית משכן, "ושכנתי בתוכם"32 בתוך כל אחד ואחד.

ח. ככל סיפורי התורה, יש גם בעניין זה הוראה נצחית, לכל דור ומקום:

בכל הזמנים ובמצבים היותר קשים של הגלות, צריך יהודי לדעת, שאין לו להתיירא ובוודאי שאסור לו להתייאש חס ושלום, כיוון שהעצם של יהודי הוא אף פעם לא בגלות, ועליו לא יכול אף אחד להעלים ולהסתיר.

יתירה מזה: העצם נותן גם כוח ליהודי למטה שלא להתפעל מהגלות, ולמלא את עבודתו הפרטית בגופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, ועבודה גדולה ביותר ("גאר א גרויסע עבודה") עבודה שמביאה לידי עלייה גם בעצם הנשמה, ועד "ושכנתי בתוכם";

שתתגלה בגאולה השלימה בקרוב ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמות, ה'תשי"ט.

תורת-מנחם כרך כד, עמ' 320-329 ואילך – בלתי מוגה)

________________________________

1)    שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ג עמ' 843 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    ראה מדרש תדשא פ"כ: בכל הספרים הקדושים יש בהן חכמה בינה ודיעה למה נכתבו ונקרא שמם כו' למה נקרא שמו בראשית כו'.

3)    תו"א ותו"ח ריש פרשתנו. ובכ"מ.

4)    פענח רזא ריש פרשתנו בשם מדרש. וראה ג"כ בעל הטורים כאן.

5)    שמו"ר פ"א, ג.

6)    תהילים קמז,ד.

7)    ביצה ג,ב. שו"ע יו"ד סק"י ס"א.

8)    דבר שבמניין – מדרבנן לא בטל (רמ"א שם). דבר שיש לו שם אינו שיכחה – נלמד מן הכתוב מדאורייתא (רמב"ם הל' מתנות-עניים פ"ה הכ"ג).

9)    פאה פ"ז מ"א.

10)  ישעיהו מט,יד.

11)  שם כד,כג.

12)  דב"ר פ"א, יד.

13)  ראה לקו"ש ח"ג עמ' 782.

14)  ראה אוה"ת ריש פרשתנו.

15)  רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.

16)  וארא ג,ו.

17)  ראה תו"א משפטים עו, ד. ובכ"מ.

18)  כמ"ש (תהילים קמח, יג) "הודו על ארץ ושמים", וכמ"ש (פסחים נו, א) "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ברוך מלשון המשכה (ראה תו"א ויחי מז,ב. ובכ"מ), היינו שההמשכה "לעולם ועד" היא רק מבחינת שם כבוד מלכותו (מהנחה בלתי מוגה).

19)  תניא רפ"ב.

20)  ישעיהו ס,כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

21)  ראה ברכות (י,א): מה הקב"ה כו' אף נשמה כו'.

22)  וכידוע הראיה לזה (ראה תורת-מנחם חי"א ריש עמ' 57. וש"נ) מהא ד"מלאך בשליש עולם עומד" (ראה ב"ר פס"ח, יב) ומכ"ש שנשמה שהיא למעלה ממלאך, אין העולם – ועאכו"כ הגוף – יכול להכילה (מהנחה בלתי מוגה).

23)  ראה ד"ה זה היום תש"ט פ"ב ופ"ג (סה"מ תש"ט עמ' ד' ואילך).

24)  ד"ה מן המיצר תש"ט פי"א (סה"מ שם עמ' יז).

25)  ספרי שלח טו,ז. פינחס כח,ח.

26)  לקו"ת בלק (סז,ג).

27)  יהושע י,יג.

28)  ע"ז כה,א.

29)  שמו"ר פ"א, ד.

30)  וישב לז,ב.

31)  ראה לקו"ש ח"ג עמ' 805. עמ' 832. וש"נ.

32)  תרומה כה,ח.

סיכום

מדוע הפרשה מונה את שמות בני ישראל, שכבר נמנו קודם לכן? המדרש אומר, כדי להורות שגם בירידתם למצרים "לא שינו את שמם". אבל אין זה ביאור מספיק, שכן מלשון הכתוב משמע שיש בפירוט השמות משמעות מיוחדת.

עוד נאמר במדרש, שהשמות מזכירים את הכוכבים, שעליהם נאמר "לכולם שמות יקרא". הקב"ה יודע שבני ישראל הולכים לגלות, ועלולים להיאבד שם חס־ושלום, ועל כן מונה אותם כדי להורות ש"דבר שבמניין לא בטל".

דוגמה לדבר: בדין 'שכחה' אנו מוצאים שדבר שיש לו שם — אינו נחשב לשכחה. כך גם בגלות; בחיצוניות נראה ש"ה' שכחני", אך בני ישראל אינם יכולים להתבטל חס־ושלום. מכאן מושווים בני־ישראל לכוכבים, הקיימים לעד.

בתורת החסידות מבואר שהאור האלוקי המחייה את העולם הוא בבחינת 'שם' בלבד; הארה ותו לא. וכשם שהארה בלבד מחיה את העולם, כך הארה בלבד מהנשמה הקדושה נמשכת בגוף, והוא אינו יכול להכיל את עצם הנשמה. "ואלה שמות בני ישראל": ההארה של הנשמה בלבד ירדה למצרים, לגלות, אולם עצם הנשמה אינה יכולה להיות כפופה לגלות כלשהי.

עצם הנשמה נותן כוח להארת הנשמה להתמודד עם קושי הגלות, ועבודת ההארה של הנשמה פועלת עילוי גם בעצם הנשמה. באמצעות ההארה אפשר ליצור גישה לעצם הנשמה, כפי שאפשר להעיר אדם מעלפונו באמצעות קריאה בשמו.

שמו של יהודי מורה על ה'ציור' שנוצר בנשמה על־ידי התקשרותה בגוף. מכאן יש הוראה, שהיהודי צריך לברר את גופו, את הנפש הבהמית שלו ואת חלקו בעולם. זו תכלית הירידה למצרים.

זה הטעם לקריאת הספר כולו בשם 'שמות', מכיוון שהוא עוסק בגלות, ונושא מסרים כיצד לפעול בגלות: א) בגלות נמצא ה'שם' — ההארה של הנשמה בלבד; ב) העבודה בגלות היא לברר את ה'שם' — את הגוף ונפש־הבהמית.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)