זו הייתה שבת מיוחדת בעיר אלכסנדר שבפולין. אווירה מרוממת שרתה בהיכלו של האדמו"ר רבי יחיאל. אורח נדיר פקד את מעונו, הלוא הוא רבי חיים-אלעזר וקס, רבה של העיר קאליש ומחבר הספר 'נפש חיה'.
השהייה בצוותא של שני הגדולים האלה הייתה בבחינת "כינוסם של צדיקים נאה להם ונאה לעולם". החסידים הסתופפו בצילם של השניים ולא החמיצו הגה שיצא מפיהם. הם היטו אוזן לשיגם ושיחם, התבוננו בהליכותיהם בקודש וביקשו לאמץ את דרכיהם בעבודת ה'.
במוצאי השבת המתין האדמו"ר מאלכסנדר לבואו של אורחו לסעודת מלווה מלכה. האורח בושש לבוא, והאדמו"ר הורה להתחיל בסעודה, בתקווה שבהמשכה יצטרף הרב מקאליש.
בתוך כך הודיעו לרב מקאליש כי האדמו"ר ממתין לו, והוא מיהר ובא. "חיכיתי לכם", התנצל האדמו"ר, "ורק כשראיתי שהזמן עובר ואינכם באים, הוריתי להתחיל בסעודה".
"לא העליתי על דעתי שאתם מחכים לי", התנצל בחזרה הרב מקאליש. "קשה עליי האכילה במוצאי השבת ואינני נוהג לסעוד סעודה זו".
"במחילת כבודו", נענה המארח בחיוך על שפתיו, "יטה ליבו לדבריי. הלוא ערכה של סעודת מלווה מלכה מפורש בגמרא במסכת שבת (דף קיט): 'לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת'. ולצד זאת רצוני לספר לכם סיפור שממחיש את חשיבותה של סעודה זו".
והצדיק פתח וסיפר:
זה היה בעיירה מז'יבוז', בימים שרבי אברהם-יהושע-השיל מאפטה שימש הרב ואב בית הדין המקומי. חסידיו בנו את ביתו בקרבת בית המדרש. החסידים נהגו להתכנס במוצאי שבת ולסעוד בצוותא את סעודת מלווה מלכה, מתוך אחוות רֵעים.
פעם אחת, במהלך הסעודה, פצחו החסידים בשירה. מרגע לרגע נסחפו בזמר, וקולותיהם התחזקו והלכו, עד שבקעו מן החלונות ונשמעו בכל הסביבה.
זו הייתה שעת לילה שקטה. ברחובות הסמוכים לא נראה איש. דממה שררה באזור. התושבים נמו את שנתם, ואילו בתוך בית המדרש שמחה סוחפת ושירה רמה, שהתעצמה והלכה מרגע לרגע.
ופתאום, בבת אחת, השתררה דממה. "הרבי בא!", נשמע קול מבוהל. כל הפיות השתתקו והשירה נדמה כבאבחת גרזן. המקום שעד לפני רגע המה וגעש התעטף בדומייה, ורק שקט מביך שלט בכול. החסידים קלטו כי הפריזו כל-כך בשירה, עד שלא נתנו את דעתם כלל לאפשרות שהיא עלולה לטרוד את מנוחתו של הצדיק.
הצדיק כבר היה מבוגר. בקושי ובכבדות שירך את רגליו לעבר בית המדרש. קול הלמות נעליו על רצפת העץ הדהד ובישר לחסידים על בואו. הם מיהרו להימלט מהמקום מבעד לדלת הצדדית, לבל יתפוס אותם הצדיק בקלקלתם.
כאשר פתח הצדיק את דלת בית המדרש ופסע פנימה גילה כי המקום ריק מאדם. החסידים כבר נסו על נפשם בבהלה. הביט הרבי כה וכה, וכשראה שאין בבית המדרש איש מלבדו – סב על עקביו ושב לביתו.
אך נכנס בפתח הבית – הוסיף וסיפר האדמו"ר מאלכסנדר לאורחו – ופתאום נתגלה אליו דוד מלך ישראל בכבודו ובעצמו, שסעודת מלווה מלכה מכונה 'סעודתא דדוד מלכא משיחא'. במבע חמור סבר השמיע דוד המלך דברי תוכחה אל הצדיק, על שביטל ושיבש את שמחתו בבית המדרש. "בגללך הסתלקו החסידים והסעודה הופסקה", אמר לו. הוא הוסיף ואמר, שהדבר מסב לו עוגמת נפש רבה, ונעלם.
עתה הבין הצדיק את פשר קולות השירה שהגיעו לאוזניו ואת נסיבות דעיכתה והתרוקנות בית המדרש מאדם. הוא מיהר לקרוא לשמשו, והבהיל אותו לצאת ולזמן בחזרה את החסידים אל בית המדרש, כדי להמשיך את הסעודה שנקטעה באיבה.
לא חלף זמן רב והחסידים מיהרו לשוב אל בית המדרש וקול השירה שב להדהד בין כתליו. הפעם גברה השירה פי כמה וכמה, שכן הצדיק מאפטה בעצמו התייצב בראש שולחן הסעודה של מלווה מלכה וניצח על הזמר.
לאחר שירה וריקודים שנמשכו זמן רב הרים הצדיק מאפטה את ידו, לאות כי רצונו לשאת דברים. הס הושלך בקהל. החסידים עשו אוזנם כאפרכסת כדי להיטיב לשמוע את דבריו.
"דעו נא", פתח ואמר, "כי דוד מלך ישראל התגלה אליי זה עתה". המיית השתאות עלתה מן הקהל. הרבי המשיך: "דוד המלך אמר לי שכל הפמליא של מעלה שמחה עמכם בשמחת המלווה מלכה, ועל כן הוריתי מייד להמשיך בה בכל העוצמה". בסיימו את דבריו, הניף את ידו, ושירה אדירה פרצה מגרונות החסידים.
סיים האדמו"ר מאלכסנדר את סיפורו באוזני אורחו, הרב מקאליש, ואמר: "מן הסיפור הזה ניתן להיווכח עד כמה גדול ערכה של סעודת מלווה מלכה, ובטוחני שאתם תאמצו את המנהג היקר והקדוש הזה בכל מוצאי שבת קודש".
(על-פי 'מעשה הגדולים החדש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
