"מה לך, ראבין? למה אתה עצוב?".
הקול הגס ניער אותו מהרהוריו הנוגים. הוא הסב את מבטו, וגילה מאחוריו את איוון, אסיר רב-מעללים, שנחשב מנהיגם הבלתי-מעורער של פושעי בית הסוהר. גם הגרועים שבעבריינים נזהרו שלא להמרות את פיו. האיש נעץ בו מבט חד והמתין לתשובתו.
אלו היו ימי שלטון האימים של המשטר הקומוניסטי. רבנים ופעילים למען היהדות נרדפו עד חורמה, על 'פשעם' לשמר חיי יהדות ברוסיה.
אחד הפעילים שנעצרו היה ר' חיים-דובער – ברק'ה – חן, דמות חסידית ייחודית ממשפחה חב"דית שורשית. כמו רבים מחבריו נענה גם הוא לקריאת רבו, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, והצטרף לפעילות היהודית החשאית. זמן רב עסק בהפעלת תלמודי תורה מחתרתיים וביצירת תשתית יהודית בכמה מערי המדינה הגדולה.
אחרי מלחמת העולם השנייה נוצר חלון הזדמנויות צר להיחלץ מברית-המועצות, באמצעות התחזות לפליטי מלחמה פולנים. החסידים הקימו מערכת מסועפת של זיוף דרכונים פולניים, והצליחו להבריח משפחות רבות אל החירות.
יום אחד בא תורה של משפחת חן לעלות לרכבת המוליכה אל מעבר למסך הברזל. במתח רב עמדו בני המשפחה על הרציף וספרו את הדקות בדרך אל החירות המיוחלת. בכיסם היו דרכונים מזויפים, שהִקנו להם שמות בדויים וזהות פולנית. בלבבות הולמים צפו כיצד מועמסים חפציהם על הרכבת. ואז, בטרם נכנסו אל הקרון, הקיפו אותם שוטרים.
בדיעבד התברר כי ר' ברק'ה חן היה נתון למעקב רצוף של אנשי הבולשת, ששמרו את צעדיו והמתינו לשעת הכושר לתפוס אותו 'על חם'. רגע לפני היציאה אל המרחב מצא עצמו החסיד מושלך בתא חשוך, מאחורי סורג ובריח, בחברת ברנשים מפוקפקים ומטילי אימה, שחיי אדם נחשבים בעיניהם כקליפת השום. ואולם בדרך פלא זכה ר' ברק'ה לשאת חן גם בעיני האסירים השפלים הללו. הם ראו בו איש קדוש וגוננו עליו.
עינויים ותלאות היו מנת חלקו. חוקריו לא בחלו באמצעים כדי לגרום לו לחשוף את שמות חבריו למחתרת, אך הוא חשק את שפתיו. תחילה ביקשו לגזור עליו עונש מוות, אולם לבסוף הושתה עליו תקופת מאסר ממושכת.
הגיע ערב חנוכה, ומצב רוחו של ר' ברק'ה היה שפוף. איך יעברו עליו ימי החנוכה בלי הדלקת נרות? הוא ישב בפינתו, מכונס במחשבותיו, נישא אל ימים אחרים, של אור ושמחה.
"נו, ראבין", טילטלה היד החסונה את כתפו, "אמור לי, מדוע אתה עצוב?".
ר' ברק'ה לא העלה על דעתו לשתף את הלה במצוקתו. מה לגוי מגושם זה ולנרות חנוכה? הוא פטר אותו בתירוץ כלשהו, אך האיש היה נחוש. "כאן אין סודות", הבהיר לו. "פה כולנו חברים".
באין ברירה גולל את אשר על ליבו. הוא סיפר לאסיר על חנוכה, ועל הדרך שבה הוא נחוג במסורת היהודית. "נראה מה אפשר לעשות בשבילך", השיב האסיר. "אמור לי מה אתה צריך כדי לחגוג את החג".
"אני צריך להדליק נרות", השיב ר' ברק'ה, "דבר האסור באיסור חמור על-פי חוקי הכלא...".
"עם חוקי הכלא כבר אסתדר", שיסע האסיר את דבריו, "ונרות יהיו לך". האיש הלך לדרכו, מותיר את החסיד לתהות אם התלוצץ על חשבונו או שמא הבלתי-אפשרי יתרחש.
כעבור זמן קצר שב אליו מנהיג האסירים. "ראבין!", אמר, "דיברתי עם החבר'ה. כל אחד יקצה לך מעט מהמרגרינה הניתנת לנו. נכין פתילות מהמילוי של המעילים. כבסיס לנרות ישמשו חצאי בצלים. אל דאגה, יהיו לך נרות לתפארת".
ר' ברק'ה ההמום רק הספיק לשאול: "ומניין נשיג אש?".
האסיר השיב בגאווה: "בערב תראה!".
כשירד הלילה הביא האסיר את המרגרינה, הפתילות וחצאי הבצלים. כשהכול היה מוכן סימן לחבריו בקריצה קלה, ובאותו רגע קמה חבורת אסירים גברתנים והקיפה את ברק'ה במעגל צפוף. המנהיג כרע על ברכיו, נטל פיסת בד, הניחהּ על הרצפה והחל לשפשף אותה במרץ בסוליית מגפו. אט-אט החל הבד להעלות עשן, וכעבור רגעים אחדים נדלקה להבה קטנה.
ר' ברק'ה נטל ביד רועדת את ה'שמש', וכלא-מאמין קירב אותה אל הנר ובירך בהתרגשות עצומה 'להדליק נר חנוכה' ו'שעשה ניסים'. כשהגיע לברכת 'שהחיינו' לא היה יכול לכלוא את דמעותיו ופרץ בבכי נסער. שמחה עצומה מילאה את ליבו. הלהבה נתפסה ב'פתילה', ונר המרגרינה בער באמצע התא, מתחת לאפם של הסוהרים.
בכל ערב משמונת ימי החנוכה חזר ונשנה המחזה הסוריאליסטי, שנראה היה כתעתוע לא-מציאותי: מעגל אסירים מקיף כחומה בצורה את ר' ברק'ה חן, המדליק נרות חנוכה כהלכתם, בחצאי בצלים, בליבו של בית הכלא האימתני.
בבוא העת יצא בשלום מהכלא, עלה לארץ ישראל והתגורר בכפר חב"ד, ובכל שנה היה מספר את סיפור הדלקת הנרות במעמקי הכלא הסובייטי.
(על-פי 'אבני חן') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
