חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:34 ט"ו בכסליו התש"פ, 13/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 537 - כל המדורים ברצף


גיליון 537, ערב שבת פ' חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשס"ה (5.11.2004)

דבר מלכות

ענייני 'עבודה' צריכים להיעשות מתוך השתדלות ויגיעה דווקא

לגבי עצם קניין מערת-המכפלה לא היה הבדל אם הדבר היה נעשה בכסף ממש או בהנאה שחשובה ככסף * אף-על-פי-כן התעקש אברהם אבינו לשלם לבני חת משום שלא היה מוכן לקבל זאת מהם במתנה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת הפרשה נאמר "ויהיו חיי שרה", ותיכף בפסוק שלאחרי זה מדובר אודות עניין שלכאורה הוא ההיפך ד"חיי שרה" - "לספוד לשרה ולבכותה"?!

זאת ועוד:

"חיי שרה" הוא לא רק התחלת הפרשה, אלא גם שם הפרשה, וכשם שכל ענייני התורה הם בדיוק, כמו-כן גם שמות הפרשיות הם בדיוק.

ולהעיר גם ממה שכתוב בשל"ה1 שמי שאינו יכול ללמוד, מצד סיבות שונות, יאמר את שמות החומשים והפרשיות, שמות ספרי התנ"ך, המסכתות כו', שגם בזה יש סגולה לכמה וכמה  עניינים.

והרי שם הפרשה הוא שם של כל הפרשה, מהתיבה הראשונה עד לתיבה האחרונה.

ועל-פי זה צריך להבין בנוגע לפרשת חיי שרה2: הרי בפרשה זו מדובר אודות כמה וכמה עניינים שלכאורה אין להם שייכות ל"חיי שרה", ובפרט העניין ההפכי ד"חיי שרה", ואם-כן, מדוע נקראת הפרשה בשם "חיי שרה"?

ב. על-פי דרך הפשט, יש לבאר, שגם בעניין "לספוד לשרה ולבכותה" ניכרת המעלה של "חיי שרה" - כי, ככל שתגדל מעלת הדבר, יגדל יותר ההספד והבכי כאשר נחסר הדבר. ולכן נכלל גם עניין זה בפרשה ששמה "חיי שרה", כיוון שגם בעניין זה מתבטא העילוי ד"חיי שרה".

אבל, תירוץ זה הוא בקו המרירות וקו העצבות, ואילו תורת החסידות, "אילנא דחיי"3 - שאומרת שכל ענייני עבודת ה' צריכים להיות בשמחה, ועד שאפילו עבודת התשובה צריכה להיות  בשמחה4 - מבארת עניין הנ"ל בקו השמחה, כדלקמן.

ג. ובהקדמה:

האדם - צריך להיות "מהלך"5, ומובן שאין הכוונה להליכה סתם, אלא הליכה מלמטה למעלה, מדרגה לדרגה, "מחיל אל חיל"6.

ומזה מובן גם בנוגע למה שכתוב7 "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך" (לעולם הבא) - שכשם ש"והקיצות" הוא-עניין של עלייה לגבי "בהתהלכך", כמו-כן גם "בשכבך" הוא-עניין של עלייה.

והיינו, שבפסוק זה נתבאר סדר העליות: לכל לראש ישנם חיי האדם עלי אדמות, ואחר-כך הרי הוא מתעלה למעמד ומצב ד"בשכבך", ועד להעילוי ד"והקיצות"8.

ומזה מובן, שכניסת שרה למערת המכפלה אינו עניין הפכי מ"חיי שרה", אלא אדרבה, זוהי אחת העליות שב"חיי שרה".

וזהו, "ויהיו חיי שרה וגו'", היינו, שהכתוב מונה כמה וכמה עליות, ולדוגמה: "מאה שנה", כמבואר במקום אחר9 שמספר זה מורה על תכלית השלימות, שזוהי עלייה גדולה ביותר. ולאחרי כן ממשיכה התורה לספר אודות הסדר ד"חיי שרה" - כניסתה למערת המכפלה, שזוהי עלייה גדולה עוד יותר.

אלא שעלייה זו היא באופן ד"לספוד לשרה ולבכותה" - על-דרך שמצינו בזוהר חדש10 בנוגע לרבי עקיבא שכאשר שמע סודות התורה בשיר-השירים זלגו עיניו דמעות, מצד גודל מעלת העניין שלא היה יכול לבוא בהתיישבות בכלים, ועל-דרך זה יש לומר בנוגע להעלייה דשרה בכניסתה למערת המכפלה, שזוהי עלייה גדולה ביותר הקשורה ומביאה לידי דמעות, דמעות של שמחה.

ד. אודות מערת המכפלה, שבה היה המשך העלייה של שרה - מסופר בהמשך הפרשה אודות המשא ומתן שניהל אברהם עם עפרון ובני חת, לקנותה מהם "בכסף מלא"11, כיוון שלא רצה לקבלה במתנה.

ומבואר בטעם הדבר12, שאברהם לא רצה שמקום זה יהיה שייך אליהם, ואפילו לא לקבל מהם במתנה, שגם אז יש להם איזו שייכות להמקום.

ולכאורה צריך להבין:

מצינו בגמרא13 בנוגע לקידושי כסף, שאף-על-פי שהאיש צריך ליתן כסף לאשה, מכל-מקום, באדם חשוב, גם אם נתנה היא, מקודשת, "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה", והיינו, שההנאה של האשה שהאיש חשוב קיבל מתנה ממנה - הנאה שהיא שוה פרוטה, ולדעת בית שמאי שוה דינר - חשובה כמו נתינת כסף מהאיש להאשה (ולכמה דעות14 אין צורך אפילו באדם חשוב).

ומסקנת הגמרא שעניין זה הוא לא רק בקידושין, ששם יש עוד טעמים צדדיים, אלא "וכן לעניין ממונא", וכן נפסק להלכה בשולחן-ערוך15.

ועל-פי זה צריך להבין: כיוון שאברהם היה אדם חשוב, וכפי שאמרו לו בני חת: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו"16 - היה יכול אברהם לקבל מבני חת את מערת המכפלה במתנה, וההנאה שלהם מזה שאברהם קיבל מהם מתנה היתה חשובה כמו כסף, ואם-כן, מדוע התעקש אברהם לקנות בכסף דווקא, וכי מאי נפקא-מינה באיזה אופן נעשה תשלום הכסף, כסף ממש, או הנאה ששוה כסף?

ה. והביאור בזה:

לגבי קניין מערת המכפלה, שתצא מרשותם לגמרי ותהיה שלו - אין אמנם נפקא-מינה אם הדבר נעשה על-ידי כסף ממש או על-ידי הנאה שחשובה ככסף; אבל הנפקא-מינה היא לגבי אברהם - שאם היה מקבל מהם במתנה, הרי אף שההנאה שלהם מזה שאברהם קיבל מהם מתנה היתה נחשבת אצלם כמו כסף, מכל-מקום, לא היתה לו שום הוצאה על זה ("אים וואלט עס גארניט געקאסט"), ואברהם רצה לשלם עבור זה.

וכידוע17שכל ענייני העבודה צריכים להיות באופן של השתדלות דווקא, וכהפתגם18 שאצל חסידים לא קיים המושג של "בדרך ממילא"; יש צורך בעניין של עשייה ("מדארף טאן"), והעשייה צריכה להיות עד לאופן של יגיעה, כמאמר רז"ל19 "יגעת ומצאת".

ועל-דרך זה בנוגע לעבודתו של אברהם, שהיתה בקו החסד (דאף שעסק בכל העניינים, מכל-מקום, עיקר עבודתו היתה בקו החסד), וכדאיתא בספר הבהיר20 "אמרה מידת החסד לפני הקב"ה, ריבונו-של-עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי", שבכלל זה היא גם ההתעסקות בכל צרכי הקבורה, שזהו עניין של גמילות-חסדים21 - שרצונו היה שעבודה זו תהיה באופן שיצטרך לשלם עבוד זה ("אים זאל דאס קאסטן"), ולא עוד אלא שרצה לשלם "כסף מלא"31, "כל שוויה"22 (היפך הנהגת עפרון - "רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים"23).

וזהו שמספרת התורה בנוגע להמקום שבו נעשית העלייה של שרה למעלה יותר מהעילוי ד"מאה שנה גו'" - שעניין זה הוצרך לבוא על-ידי השתדלות דווקא.

ועל-ידי השתדלות זו הגיעו לבחינת "עובר לסוחר"24: "סוחר" - מלשון מקיף, ו"עובר לסוחר" - למעלה גם מבחינת המקיף25.

ו. וההוראה מזה:

ידוע שבכל דבר גשמי ישנו ניצוץ אלוקי שנמצא בו בגלות. וכאשר האדם מקיים את המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, הרי הוא פודה את הניצוץ האלקי שנמצא בדבר הגשמי, ומעלה אותו לקדושה, שזהו עניין פדיון שבויים שהיא "מצווה רבה"26.

ולכאורה יש מקום לומר, שגם כאשר האדם מקיים את המצווה ללא יגיעה והשתדלות, קונה הוא את הניצוץ האלוקי שבדבר הגשמי,שכן, "בההיא הנאה" שיש להניצוץ הנפדה "גמר ומקנה ליה נפשיה".

ועל זה היא ההוראה - שלא די בכך, אלא יש גם צורך ביגיעה והשתדלות מצד האדם ("אים דארף אויך קאסטן"); בנוגע להניצוץ - אין אמנם נפקא-מינה באיזה אופן נעשה קיום המצווה, דכיוון שנתקיימה המצווה נתעלה הניצוץ לקדושה, אבל הנפקא-מינה היא בנוגע להאדם.

ואף-על-פי שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, ולא ירדה למטה אלא רק בכדי לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם27, מכל-מקום, לאחרי שירדה למטה ועוסקת בעבודת הבירורים מתעלה גם הנשמה לדרגה נעלית יותר28, ועלייה זו נעשית על-ידי היגיעה דווקא, ואז מתעלה גם הניצוץ להמקום היותר עליון שבו מתעלה הנשמה, שזוהי בחינה שלמעלה משורש ומקור הנבראים - "עובר לסוחר" (כנ"ל ס"ה).

וזהו גם דיוק לשון חז"ל "יגעת ומצאת"29, שעל-ידי היגיעה זוכים במציאה,שזהו דבר שבא ללא יגיעה - היינו שעל-ידי היגיעה מגיעים לבחינה שהיא למעלה ממה שיכול האדם להשיג על-ידי יגיעתו, בחינת "עובר לסוחר".

ועניין זה למדים במכל-שכן מאברהם שהיה קודם מתן-תורה, ועל-אחת-כמה-וכמה עכשיו, הרי בוודאי שעל-ידי היגיעה מגיעים לבחינה שלמעלה משורש ומקור הנבראים.

*   *   *

ז. בלימוד התורה יש דרך הפשט, רמז, דרוש וסוד. וכך גם בפרשה זו יש גם אופן הלימוד בדרך הסוד.

ובנוגע לענייננו - איתא בכתבי האריז"ל30 (ונתבאר גם בתורת החסידות31 שעל-ידה באים סודות התורה בהבנה והשגה) בפירוש הכתוב "וישקול אברהם לעפרון... ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"24, "לעפרון היינו לשוכני עפר שהם הצדיקים שיעמדו בתחיית המתים, שוקל להם אברהם, חסד עליון, ת' עלמין דכיסופין" (ארבע מאות עולמות של תענוג).

וצריך להבין: מדוע נקראים הצדיקים בשם "עפרון", מלשון עפר32, על-שם33 "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - לכאורה היו צריכים להיקרא בשם המורה על עניין של מעלה, על-דרך מאמר רז"ל34 "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה" (שם הוי'), וכיוצא-בזה, ועל-כל-פנים לא על-שם ברייתם מן העפר, שמורה על פחיתות וחסרון, כידוע35 בעניין "אחור וקדם צרתני"36, שהאדם הוא "אחור למעשה בראשית"37, לפי שנשתנה יצירת גופו משאר כל הנבראים, שבכולם נברא הגוף יחד עם הנפש, ואילו גוף האדם היה תחילה עפר מן האדמה, בחינת דומם, כמו שכתוב38 "גלמי ראו עיניך"?

אך העניין הוא - ש"עפר" מורה על עניין הביטול, ש"משים עצמו כעפר שהכל דשין בו"39, ודווקא על-ידי זה זוכים להעילוי ד"ארבע מאות שקל כסף", "ת' עלמין דכיסופין", דכיוון שזהו תענוג העצמי שלמעלה ממציאותו, הרי כל זמן שנמצא במציאותו אינו "כלי" לזה, ולכן צריך תחילה להתבטל ממציאותו, שזהו עניין ד"עפרון", הביטול דעפר, שזהו ה"כלי" לבחינת "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

וזהו מה שנאמר "וישקול אברהם לעפרון גו'" - כי, אצל אברהם מצינו שאף שנקרא "האדם הגדול בענקים"40, והאיר אצלו אור הקדושה עד כדי כך שגם בני חת הודו ואמרו "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", מכל-מקום, היה בביטול ואמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר"41. והיינו, שעל-ידי הביטול דאברהם זוכים לת' עלמין דכיסופין שיתגלו לעתיד לבוא.

ח. וההוראה מזה:

אמרו חז"ל42 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דקאי על תחיית המתים43, שעניין זה יהיה אצל כל ישראל, דלא כמו גן-עדן, שיש בו חילוקי מדריגות44.

וכיוון שה"כלי" להגילויים שבתחיית המתים - ת' עלמין דכיסופין - הוא עניין הביטול דעפר (כנ"ל), נמצא, שאצל כל ישראל צריך להיות הביטול דעפר.

ומובן, שזהו דבר קשה הן אצל הפשוטים והן אצל הגדולים:

בנוגע לפשוט שבפשוטים וקל שבקלים - הרי אף ש"מציאותו" היא קטנה שנקל לבטלה, מכל-מקום, הרי זה קשה עבורו, כיוון שחסר לו הכלי, דהינו הידיעות, כיצד לבטל אפילו מציאות קטנה.

ובנוגע לגדול שבגדולים - אך שיש לו הידיעות כיצד לפעול ביטול המציאות, מכל-מקום, הרי זה קשה עבורו, כיוון שמציאותו גדולה וחשובה,  גם על-פי תורה.

ועל זה היא ההוראה והנתינת-כוח מאברהם אבינו, שעם היותו "האדם הגדול בענקים" היה בביטול דעפר ואפר, וכיוון שאברהם הוא ה"אב" וה"מוריש" של כל אחד מישראל, ודין ה"ירושה" הוא שאין זה תלוי במצבו של היורש, שהרי אפילו חרש, שוטה וקטן יורש הכל45, נמצא, שכל בני-ישראל יש להם בירושה את כוח הביטול, שזהו הכלי להמשכת בחינת "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

ט. ונוסף על ה"כלי" הנ"ל, יש צורך גם ב"צינור" שעל-ידו תהיה התקשרות האלוקות עם האדם, להיותו "ממוצע" שיש בו מב' העניינים שמחברם - שזהו עניין התורה, עליה אמרו46 "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", ולכן היא ה"ממוצע" המחבר אלוקות ונשמות ישראל ועולמות47.

והנה, כדי להתקשר עם בחינת גליא דקוב"ה, מספיק גליא דתורה; אבל כיוון שצריכים "צינור" לבחינת "עובר לסוחר", שהוא-עניין תענוג הפשוט - יש צורך גם בסתים דאורייתא, פשיטות התורה, שמגעת בבחינת תענוג הפשוט, ומחברת את עצם הנשמה עם העצמות.

וזהו הטעם שבדורות האחרונים עסקו רבותינו נשיאינו בהשתדלות מיוחדת בעניין הפצת המעיינות - דכיוון שעומדים כבר לקראת הגילויים דלעתיד לבוא, עליהם נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעום הבא", יש צורך בהפצת המעיינות לכל ישראל, כדי שיהיה לכולם הצינור להתקשר עם בחינת "עובר לסוחר".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ט;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ט, כרך א, עמ' 213-207 - בלתי מוגה)

----------

1) בהקדמתו בית אחרון (יג, סע"א ואילך) - בהגהה.

2) ראה גם לקו"ש ח"ה עמ' 337 ואילך. חט"ו עמ' 145 ואילך. ועוד.

3) זח"ג קכד,ב (ברע"מ) וראה תניא אגה"ק סכ"ו. ובכ"מ.

4) ראה תו"מ חכ"ד עמ' 15. וש"נ.

5) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך), ובכ"מ.

6) תהילים פד,ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"א. וש"נ.

7) משלי ו,כב. וראה אבות פ"ו מ"ט.

8) ראה גם אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב עמ' תקמז (נעתק ב"היום יום" יג מנחם-אב).

9) ראה תו"מ סה"מ חשוון עמ' רצד ואילך. וש"נ.

10) ראה מהנ"ע וירא צח,ב. ט"ז באו"ח סרפ"ח סק"ב (בשם ז"ח).

11) פרשתנו כג,ט.

12) ראה לקו"ש ח"י עמ' 62 ואילך. וראה גם לקו"ש ח"ל עמ' 84 ואילך. חל"ה עמ' 84 ואילך.

13) קידושין ז,א.

14) ראה נ"כ הטושו"ע אה"ע סכ"ז ס"ט.

15) חו"מ סק"צ ס"ו.

16) פרשתנו שם, ו.

17) ראה לקו"ש ח"ה עמ' 80 ואילך. וש"נ.

18) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 57. וראה גם סה"ש תש"ב עמ' 119.

19) מגילה ו, רע"ב.

20) סקצ"א (זח"א בהשמטות רסד, רע"ב) - הובא ונת' בפרדס שכ"ב פ"ד.

21) ראה סוטה יד,א. רמב"ם הל' אבל רפי"ד.

22) פרש"י עה"פ.

23) ב"מ פז, רע"א. הובא בפרש"י שם, טז.

24) פרשתנו שם,טז.

25) ראה תו"א וישלח כד,ג. ובכ"מ.

26) ב"ב ח, רע"ב.

27) ראה ע"ח שכ"ו פ"א. הובא בתניא פל"ז (מח,ב).

28) ראה לקו"ש חט"ו עמ' 247 ואילך.

29) ראה גם מכתב א' אלול ה'תשי"ט (אג"ק חי"ח ס"ע תקיז): "וכמבואר באחת ההתוועדויות כו'".

30) ס' הדרת מלך סקנ"ב (בשם פי' הספרא דצניעותא).

31) אוה"ת פרשתנו קיט,ב.

32) זח"א קכד, א (במהנ"ע).

33) בראשית ג, יט.

34) ב"ב עה, רע"ב.

35) ראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. תו"ח שם יח, ד ואילך. ובכ"מ.

36) תהלים קלט, ה.

37) ברכות סא, א.

38) תהלים שם, טז. וראה סנהדרין לח, סע"א ואילך.

39) ראה עירובין נד,א. לקו"ת במדבר טו, ריש ע"ב. ובכ"מ.

40) יהושע יד,טו. וראה ב"ר פי"ד, ו.

41) וירא יח,כז.

42) סנהדרין ר"פ חלק.

43) רע"ב (ועוד) לסנהדרין שם.

44) ראה תו"מ סה"מ אייר עמ' ריז ואילך. ע' רכא ואילך. וש"נ.

45) ראה נדה מג, סע"ב ואילך.

46) זח"ב קסא, רע"ב.

47) ראה סה"מ תש"ה עמ' 121 ואילך. ועוד.

משיח וגאולה בפרשה

כל ענייני העבודה חדורים בנקודה אחת - גילוי משיח צדקנו

על-דרך מה שהיה בשליחות הראשונה שבתורה

בעמדינו בהתחלתו ובפתיחתו של כינוס השלוחים העולמי - השלוחים שיחיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בכל מרחבי תבל, בארבע כנפות הארץ - צריך להזכיר, בראש ובראשונה, את היסוד, ולבטא את התפקיד של השלוחים בדורנו זה בכלל, ובפרט החידוש שנתוסף במיוחד בזמן האחרון בעבודת השליחות - לקבל את פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה...

על-פי הידוע, שכל יהודי יש בו מבחינת משה ומבחינת משיח - מזה מובן שבכל יהודי יש מעין שני העניינים הנ"ל:

כל יהודי הוא שליח של הקב"ה "לשמש את קונו". כללות שליחותו מתבטאת ב"להאיר על הארץ" - להאיר את העולם כולו באור הקדושה ובאור האלוקי. ובזה יש בכללות שני אופנים, על דרך "שני המאורות הגדולים", "מאור הגדול" ו"מאור הקטן" [כידוע ש"גם את העולם נתן בלבם", בכל יהודי משתקפים כל ענייני העולם] - עבודתו כמשפיע (שמש), ועבודתו כמקבל (לבנה), שעל-ידי זה נעשה "להאיר על הארץ" באור חוזר (על דרך מתלמידי יותר מכולם, וכיוצא בזה). ויש בזה מה שאין בזה.

ובפרטיות, אלה שני העניינים שצריכים להיות בשליח: (א) ביטול למשלח (על דרך לבנה), ו(ב) מציאות בפני עצמו, בר-דעת, שחושב ומבין בעצמו, באמצעות שכלו האישי, כיצד עליו למלא את שליחותו - "להאיר על הארץ".

ומזה שמשה ומשיח עומדים בהתאחדות ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"), נמשך מעין זה גם בעבודת כל יהודי, שבתור שליח יתאחדו בו שני העניינים...

ועל-פי המדובר לעיל, שהכוח על עניין השליחות בכלל נובע מהשליחות הראשונה שבתורה - השליחות ששלח אברהם את אליעזר לעשות את השידוך של יצחק ורבקה - מובן גם כן, שכשם שבשליחות הראשונה נתן אברהם (המשלח) "כל אשר לו", הואיל וזה נוגע למילוי השליחות בשלימותה, שכל הפרטים והעניינים יהיו חדורים בנקודה הכללית של יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה), כך בכל שליחות ושליחות של יהודי "לשמש את קוני", הוא מקבל כביכול "כל אשר לו" מהמשלח (הקב"ה), עד הכוח של עצמותו ומהותו יתברך (הכולל את "כל אשר לו") כדי לפעול את היחוד של נשמה וגוף של יהודי בעולם הזה הגשמי. ובאופן, שכל הפרטים ופרטי פרטים בעבודתם של ישראל, נהיים חדורים בפועל בנקודה האחת והיחידה הכללית: הגילוי של משיח צדקנו (שלימות עניין השליחות, יחוד מ"ה וב"ן).

בכל זה נתוסף בדורנו זה במיוחד - אשר בו נוסף חידוש בעניין השליחות, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו מינה כל אחד ואחד מהדור להיות השליח שלו בהפצת התורה והיהדות ובהפצת המעיינות חוצה, עד להבאת הגאולה האמיתית והשלימה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשנ"ב;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשנ"ב, כרך א, עמ' 286-296 - תרגום מאידיש)

ניצוצי רבי

"כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו"

הרבי הקודם מייסד 'חברת תהילים' עולמית והרבי נשיא דורנו פועל לחיזוקה * קריאת ספר התהילים עם קובץ מכתבי הרבי הקודם על שמו, "כדי לעורר ולהמשיך זכותו עלינו שנעורר באמירת התהילים בתשובה אמיתית ושתתקבלנה תפילותינו לרצון" * על חשיבות אמירת ולימוד תהילים, במיוחד על-פי תקנת הרבי הקודם

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"אמירת תהילים עם דמעות רוחצת את הכלי [=הגוף]" - 'היום יום', טז בטבת. "השיעור להיפטר מחיבוט הקבר הוא - שחלק שישי מהמעת לעת יוקדש לאמירת אותיות התורה, תהילים וכו'. ולזכות לזיכוך הנפש ולהיפטר מכף הקלע הוא - לחזור בכל משך היום,  כמה שיש ביכולתו פנאי: משניות, תניא, תהילים בעל-פה - 'היום יום', ז' בטבת.

שני הציטוטים הנ"ל הם מתוך כתבי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שלאחר מכן שולבו (עם שינויים קלים) בלוח 'היום יום'.

'חברת תהילים'

בחיי חותנו הוזמן הרבי (בתור "חתנא דבי נשיאה") לשאת דברים לפני 'אגודת הרבנים' בארצות-הברית. הרבי ביקש אז לנצל את ההזדמנות ולהציג לנאספים את ארגון 'מחנה ישראל', שעל-ידו נוסדו (לפי הוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) 'חברת משניות' ו'חברת תהילים'.

וכך רשם הרבי את עיקרי הדברים לעצמו ('רשימות', חוברת נב - הופיעה לפרשת דברים תשנ"ו, עמ' 3 ואילך):

יסד [=הרבי הריי"צ] חברת תהילים העולמית בירושלים [עיר-הקודש] ת"ו בהסכם הרבנים הערצאג וכו' - שתתפלל בעד כלל בני-ישראל בכל מקום שהם, ומבקש שבכל מקום ומקום יחזקו חברות-תהילים הקיימות, וייסדו חברות-תהילים חדשות אשר יתאחדו עם חברת תהילים העולמית, ובתפילותיהם, תהילות נעים זמירות ישראל, יגינו על בני-ישראל, ובעד נצחון היושר והצדק והקלת חבלי משיח.

בכמה מקומות עלה ביד 'מחנה ישראל' להגשים ב' רעיונות אלו בחיים, וראינו אשר התקבלו בחבה יתירה ממאות ומאות מאחינו בני-ישראל.

ובזה באנו לבקש ולהציע לאגודת הרבנים, שתחליט, שכל אחד ואחד מחבריה, שישנם פה ושאינם פה, יטיפו בבתי-הכנסיות ובקהילות שלהם ליסוד ולחזק חברות הנ"ל, ולפרסם הרעיון.

בהמשך מתייחס הרבי לטענה הנשמעת כאילו לימוד משניות על-פה ואמירת תהילים נועדו אך ורק לעמי-הארץ ונשים - ומשיב על כך תוך עיון מעמיק בבקשת דוד המלך שאמירת תהילים תיחשב כעסק בנגעים ואהלות.

'אוהל יוסף-יצחק'

לאחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הופיע בהוצאת קה"ת "ספר תהילים - אוהל יוסף יצחק", אשר "כולל התהילים ונחלק לחמישה ספרים, ולשבעת ימי השבוע, ולשלושים חלקים לימי החדש ונלווה לו קובץ מכתבים ממכתבי כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא הרב יוסף יצחק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שניאורסאהן מליובאוויטש" (נוסח השער)

בהקדמה החתומה על-ידי הוצאת קה"ת, נאמר:

"על-פי בקשת רבים הננו מוציאים בזה לאור ספר התהילים יחד עם תקנת אמירת תהילים בציבור וקובץ מכתבים (אודות גודל ערך אמירת תהילים) מכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר לקול קריאתו נתפשטה ונתרחבה מאד אמירת תהילים בציבור.

"וכדי לעורר ולהמשיך זכותו עלינו שנתעורר באמירת התהילים בתשובה אמיתית ושתתקבלנה תפילותינו לרצון, קראנו להוצאת תהילים זה על שמו בשם "אוהל יוסף יצחק".

אמירת תהילים באופן אחר לגמרי...

התבטאות נדירה מצויה במאמר חסידות שהשמיע הרבי בשבת-קודש פרשת כי-תבוא, ח"י באלול ה'תשי"ז - ד"ה "להבין מה שאמרו בזוהר" ('תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז, חלק שלישי (כ) עמ' 273). הרבי מתייחס לחידוש שנפעל על-ידי רבנו הזקן בהתגלות תורת חסידות חב"ד - שהינה המשך ואמיתית תורת הבעל-שם-טוב "באופן שגם בשכל אנושי ישיגו אלוקות, ועד שגם אלו שעבודתם אינה על-ידי לימוד והשגה כיוון שעדיין לא שייכים לזה, אלא עבודתם היא לשכן שמו שם, על-ידי אמירת ברכה ופסוק תהילים באופן אחר לגמרי, נעלה יותר מאשר על ידי חסידות הכללית".

בהקשר זה ביאר (שם) הרבי כי כאשר אדם הוא בעל שכל, אזי גם מידותיו (חג"ת ונהי"ם) נעשים אצלו באופן נעלה יותר.

"והוגים" בתהילים

בפתח-תקוה התגורר יהודי חסידי - הרב חיים-אליעזר הלוי הבר שמו - אשר מסר ברבים שיעור תורני. כאשר דיווח לרבי (בחודש אייר תשט"ז) כי הוסיפו לימוד עיוני בספר תהילים, זכה הלה לקבל מכתב מעניין מהרבי. המכתב (אגרות-קודש, כרך יג, עמ' קכו) הופנה ל"משתתפי שיעור הנלמד ברבים, ע"י הרה"ח נו"נ [=הרב החסיד נכבד- ונעלה] עוסק בצ"צ [=צורכי ציבור] מו"ה חיים אליעזר שי' הלוי". בגוף המכתב נאמר:

בנועם קיבלתי מכתבם בו כותבים אשר הוסיפו בקודש ללמוד גם ספר התהילים לנעים זמירות ישראל, נוסף על השיעורים דעד עתה.

ומילתא היא שהזמן גרמא, שמתקרבים אנו ליום ההילולא של דוד מלך ישראל החי וקיים, אשר כמאמר רז"ל התפלל שיהיו קורין בהם - במזמורי תהילים - והוגים בהם, ונוטלים עליהם שכר כנגעים ואוהלות.

הרבי מאחל למשתתפי השיעור:

ויהי רצון אשר ילכו מחיל אל חיל ומתאים להוראת תורת החסידות, תורת אלוקים חיים - בשמחה ובטוב לבב עדי יקויים הייעוד, ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

קשה למצוא 'חדר' כזה

בהזדמנות אחרת (יום ב' דחג השבועות תשמ"ה), התייחס הרבי בהתוועדות לאופן לימוד התהילים ב'חדרים' ותלמודי-תורה והתבטא ('התוועדויות' תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2211) כי (יש הטוענים ש)לימוד ספר תהילים עם פירוש רש"י - אינו נהוג (כל-כך) ב'חדר' - ב'חדר' לומדים לכל היותר ספר יהושע ושופטים כו', אבל לימוד ספר תהילים עם פירוש רש"י - קשה למצוא 'חדר' כזה... ואפילו אם למדו ב'חדר' כמה 'קאפיטלאך' [=פרקי] תהילים - לא הגיעו לקאפיטל מ"ב...

תשובה ניצחת

בתקופה הראשונה לאחר הכרזת הרבי על מבצע הדלקת נרות-שבת-קודש על ידי ילדות ונשים, הזכיר בהתוועדות כ"ף במרחשוון תשל"ה שבפרשת חיי-שרה לומדים מהנהגת רבקה אמנו שגם ילדה מגיל שלש צריכה להדליק נרות שבת-קודש.

אחד הרבנים פנה לרבי בשאלה: איך אפשר להשוות סתם תינוקות לאימהות. הרבי מצטט את דברי השואל "איך אפשר להשוות בכלל להאימהות נערות ותינוקות להדליק נרות של שבת?", ומשיב (לקוטי-שיחות, כרך יא, עמ' 287):

תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל שכל אחד ואחד יאמר אחרי אמירת תהילים ובנוגע לעצמו -  "יהי-רצון שתהא אמירתו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו".

אמירת ולימוד תהילים ביום-הולדת

בין ההנהגות ליום ההולדת, הורה הרבי (ספר-השיחות תשמ"ח, כרך ב, עמ' 406):

להוסיף בתפילה.. וכן באמירת (ספר) תהילים (על-כל-פנים ספר אחד).

ללמוד המזמור תהילים החדש שמתחיל לומר ביום ההולדת - בהתאם למספר שנותיו.

ממוצע בין תורה לתפילה

"בוודאי יודעים על-דבר תקנת שיעור תהילים חודשי - לומר בכל יום אחר תפילת שחרית, ונוהגים כן" - כתב הרבי בז' בטבת תשכ"ח (אגרות-קודש, כרך כה, עמ' סד) לתלמידי בית-הספר 'תורה ומקצוע' בבני-ברק. המכתב בא במענה למכתב ששיגרו התלמידים לרבי ובו הביעו התרשמותם משיחה ששמעו מפי מנהלם בי"ט בכסלו על אודות תורת חסידות חב"ד וענייניה.

לצד תפילות ולימוד תורה המתקיימים בבית-הכנסת ובית-המדרש, מציין הרבי (במכתב מח"י באלול תשכ"ח; אגרות-קודש, כרך כה, עמ' רלה) - "אמירת תהילים בעת מצוא ובפרט בימי סגולה, אשר ספר התהילים הרי הוא הממוצע בין תורה ותפילה, חלק התהילות ותשבחות בכ"ד ספרי התורה".

הוספה בתהילים - לשלוות עם ישראל

יום שני, כ"ח בניסן ה'תש"נ. בסיום תפילת מנחה, הרבי משמיע שיחה שנפתחת במילים "פותחין בברכה" (ספר-השיחות - ה'תש"נ, כרך ב, עמ' 413). בהמשך מדבר הרבי על כי "זה עתה (כשעה לערך לפני תפילת מנחה) נתקבלה ידיעה שארגון אש"ף פרסם הוראה לכל המחלקות שלו ברחבי העולם לפגוע בשונאי ישראל (בלשון סגי-נהור), היו-לא-תהיה, פגיעה בגוף וכו' וכו'". לאור זאת, מדגיש הרבי, יש צורך להדגיש את ברכותיו של הקב"ה לכל בני-ישראל בכל מקום שהם, בכל המצטרך להם. ביחד עם זה הציע הרבי להוסיף בתורה, תפילה וצדקה.

והמשיך:

כיוון שגם ההוספה בתפילה צריכה להיות ברוח ההוראה "לחשוב לטובה" - כדאי שההוספה בתפילה תהיה באמירת ג' מזמורי תהילים, דברי שירות ותשבחות של "נעים זמירות ישראל".

ומה טוב - שיכללו ביניהם (או יוסיפו עליהם) מזמור האחרון שבתהילים, שסיומו וחותמו "כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה", שבו מודגש שכל אחד ואחד מישראל האנשים והנשים והטף, נותן שבח והודאה להקדוש-ברוך-הוא, על כל הטובות הברכות והצלחות שנתן לו, ויתן ויחזור ויתן.

וכך נאמר ב'קול קורא' שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (מיוסד על השיחה האמורה) 'התוועדויות' תש"נ, כרך ג, עמ' 100:

"כדי להוסיף בברכתם ובשלוותם ובביטחונם של כל בני-ישראל בכל מקום שהם שליט"א.. הצעתי ובקשתי שכל אחד ואחת מישראל... יוסיפו בתפלה - אמירת ג' מזמורי תהילים, ומה טוב גם המזמור האחרון שסיומו "כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה"...      

ממעייני החסידות

פרשת חיי-שרה

ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג,ב)
לספוד לשרה ולבכותה: ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט - פרחה נשמתה ממנה ומתה (רש"י)

מדוע בשורת העקידה גרמה למיתת שרה, והרי אין זה הכרח שבשורה כזאת (ר"ל) תגרום למיתה, ומדוע גרם הדבר למותה?

ביאור הדבר: שרה נתבשרה שתי בשורות בזו אחר זו, והן עוררו אצלה רגשות הפוכים: בתחילה נתבשרה ש"נזדמן בנה לשחיטה", דבר שגרם לה חרדה וצער עמוקים ביותר, ומיד לאחר מכן הודיעו לה שיצחק לא נשחט בפועל, ובשורה זאת גרמה לה עונג ושמחה נעלים ביותר. שרה לא היתה מסוגלת להכיל את שתי הרגשות המנוגדים האלו, ודבר זה גרם למיתתה.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פ' חיי-שרה תש"מ)

בכסף מלא יתננה לי (כג,ט)
בכסף מלא: אשלם כל שוויה (רש"י)

יש לדקדק בזה: מאי קא-משמע-לן? והרי זה מובן מפשטות הכתוב!

אלא רש"י בא לפרש שתיבת "מלא" מתייחסת לשדה - שאברהם שילם את המחיר המלא של השדה, ואינה מתייחסת לכסף - שאברהם שילם במטבעות מלאים במשקלם (כפי שפירש רש"י להלן בפסוק טז).

הדבר מוכח מתשובת אברהם לבני חת: הם ביקשו לתת לו את השדה חינם ("איש ממנו לא יכלה ממך"), ואילו הוא סירב לקבלה בתור מתנה או במחיר מוזל, אלא בכסף מלא - מחיר מלא של השדה. אך אם נפרש שהכוונה לסוג מעולה של מטבעות, אין תשובתו מעניין דבריהם, שהרי איש לא דיבר על טיב המטבעות.

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 60-62)

ואברהם זקן בא בימים (כד,א)

איתא בזוהר (ח"א עמ' רכד), ש"ימים" הכוונה ל'לבושים' הנעשים לנשמה על-ידי מעשה המצוות. מי שעובר עליו יום ללא קיום מצוות - חסר לו 'לבוש' אחד.

על אברהם נאמר "בא בימים", כלומר, כל לבושי הנשמה שלו היו שלמים ולא חסר לו אפילו לבוש אחד.

פירוש הזוהר קשור גם-כן בפירוש הפשוט של מילת "ימים". לכל יום יש לבושים השייכים לאותו יום דווקא, וכדי להשיג לבושים אלו צריך שיום זה יהיה "ממולא" במצוות.

ויש לומר, שמטעם זה הזהיר הבעל-שם-טוב ש"לא יניח שום יום מעשיית מצווה". שהרי גם אם יוכל להשלים למחר מה שהחסיר היום, באופן שלא יחסר מהמספר הכולל של המצוות, בכל-זאת, מכיוון שחסר לו יומא חדא, חסר לו הלבוש השייך ליום זה דווקא.

(לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 12)

* * *

בתורת החסידות מוסבר, ש'לבושים' אלו, הבאים מקיום המצוות, מלבישים את הנשמה בגן-עדן ומאפשרים לה לקבל את גילוי האור האלוקי המאיר שם (ממעשה המצוות נעשה 'לבוש' לנפש בגן-עדן התחתון, ומכוונת המצוות - בגן-עדן העליון).

יתרה מזו:

המצוות הן לבושים לנפש לא רק בגן-עדן, אלא גם בעולם-הזה. המצוות מלבישות ומקיפות את האדם מכף רגלו ועד קדקודו, דהיינו כל ענייניו. באמצעותן יכול אדם להיות דבוק באלוקות ממש, גם בהיותו בעולם-הזה הגשמי.

(ספר המאמרים תש"ז עמ' 198)

ואברהם זקן בא בימים (כד,א)

"יום" - רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), "ויקרא אלוקים לאור יום". "ימים" (לשון רבים) - רומזים לשני סוגים של אור וגילוי: האור האלוקי הנמשך בעולם על-ידי העבודה בתורה ומצוות, והאור הנמשך על-ידי התעסקות בדברי הרשות לשם שמים.

"ואברהם זקן בא בימים" - אברהם אבינו עבד את עבודתו בשלמות בהמשכת שני סוגי האור האמורים, שכן, גם ענייני הרשות שלו היו בבחינת "חולין שנעשו על טהרת-הקודש". על-ידי זה זכה והגיע לדרגה נעלית בהשגת הבורא (זקן - זה שקנה חכמה).

(אור-תורה, דף קט עמ' 218)

* * *

"ואברהם זקן" - היינו אברהם העליון, שנקרא 'זקן' על שם שהוא למעלה מן הזמן, מאז ומקדם.

"בא בימים" - מידה זו נמשכה ונתלבשה באברהם התחתון, שנקרא 'ימים' על שם שחי בעולם הזה, תחת גדר הזמן.

על-ידי שאברהם אבינו התאמץ בעשיית צדקה וחסד - המשיך על עצמו בחינת 'אברהם' העליון.

(אור-תורה, דף י עמ' ב')

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב)
בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י)

מחצית השקל - רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".

הלוחות - הם כללות כל התורה כולה.

אליעזר נתן לרבקה נזם וצמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

(לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36)

עבד אברהם אנוכי (כד,לד)

נישואי יצחק ורבקה מסמלים את האיחוד של הנשמה עם הגוף (מ"ה וב"ן), ובכללות - האיחוד של העליון והתחתון, רוחניות וגשמיות. עבודה זו החלה בעת מתן-תורה, שאז ניתן הכוח להפוך את הגשמי לחפצא של קדושה, אך ההכנה לכך החלה עוד מאברהם, כמאמר רז"ל שמאברהם התחילה התקופה של "שני אלפים תורה". זהו "עבד אברהם אנוכי" - בהיותי עבדו של אברהם, שממנו החלה ההכנה למתן-תורה, בכוחי לפעול איחוד זה של יצחק עם רבקה.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 105)

ואבוא היום אל העין (כד,מב)
יפה שיחתן של עבדי אבות (רש"י)

העניין דשיחת עבדי אבות - רומז להתבטלות מוחלטת של האדם לגבי הקב"ה: שיחה משמעה שהאדם מכיר באי-היכולת שלו לסמוך על כוחותיו, ועל-כן הוא מוכרח להתפלל אל הקב"ה - "אין שיחה אלא תפילה". עבדי אבות היינו, האדם הוא כמו עבד, שאין לו כל מציאות משלו והוא תלוי לגמרי באדונו. התבטלות זו עושה את האדם כלי להשפעה באופן ד"הוא ישלח מלאכו לפניך", היינו שההבטחה מובטחת מראש; המלאך הולך לפניו ומבטיח מלכתחילה את ההצלחה.

(לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 103)

בירורי הלכה ומנהג

תפילה בתוך מערת-המכפלה, שני מקיפים

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

תפילה בתוך מערת-המכפלה

ב'התקשרות' גיליון תפה, במדור 'ניצוצי רבי' (עמ' 12), מסופר שבשנת תשכ"ח, ב'יחידות' לתושבי ארץ-הקודש ששהו ב'בית חיינו' בחודש תשרי, הורה הרבי שבשובם לאה"ק יבקרו בכותל המערבי, בקבר רחל, בבית-הכנסת 'צמח צדק' בירושלים העתיקה, ובמערת-המכפלה. אז עורר הרבי 'שאלה' אם מותר להתפלל  בתוך מערת-המכפלה, מכיוון שיש שם מסגד של הישמעאלים, וסיים: "יבררו שם אצל הרבנים בארץ-ישראל אם התפילה במערת-המכפלה תהיה בתוך הבניין, או שתהיה במקום שבו אין כל ספקות ולכל הדעות מותר להתפלל שם". צויין שם לקובץ 'היכל מנחם' (בעריכת בעל המדור) כרך ג, אך נשמט מספר העמוד, וצ"ל: עמ' רפה1 .

והנה בשו"ת 'דברי יציב' (להאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל2) מובא שאסר להתפלל שם, ואפילו להיכנס לשם, מכיוון שלדעתו דינו כבית עבודה-זרה. אחד מתלמידיו, הרב מרדכי שבתי איזנברגר3, דן בזה באריכות, והעלה (לפי המצב בשנת תש"ס, מועד פרסום המאמר) שאסור להיכנס לאולם יצחק, המשמש כמסגד, אך מותר ומצווה להתפלל בהיכלי אברהם ויעקב אבותינו, שהם בתי-מדרש קבועים4.

ובשו"ת 'תשובות והנהגות'5 תמה על כך, שהרי המוסלמים אינם עובדי עבודה-זרה ואין זה בית ע"ז, אבל העלה שיש בזה חילול ה' לבקר שם, כיוון שהוא "בית מינות" שכופרים בתורת משה, אבל בשעה שאינו משמש כמסגד, וניכר שאנו נכנסים בשביל קברי אבות  "אולי קיל, שאין למיחש לאיסור", עיי"ש.

ובשו"ת 'יביע אומר'6 השיג על ה'דברי יציב', ומסיק להקל להתפלל במסגד "וכן ראיתי לכמה גאונים וצדיקים שהיו מתפללים בתוך המסגד של מערת-המכפלה"7, וכן הביא משו"ת 'עין יצחק'8, ומאידך הביא משו"ת 'ציץ אליעזר'9 ומספר 'אות היא לעולם'10, שאוסרים.

לגבי אנ"ש הנ"ל שהיו ב'יחידות', איני יודע אם שאלו ומה נענו. אך למעשה נמסר לי כי ככל הידוע, בכל הפעמים שהרבי ציווה לבקר ולהתפלל במערת-המכפלה, לא הבדילו בין המקומות, ולמשל ה'הקפות' הידועות שנעשו בהוראת הרבי בשבת-קודש פרשת לך-לך תשל"ז10*, נערכו גם ב'אולם יצחק'.

והעיקר לדידן: כאשר ביקר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע במערת-המכפלה11, נכנס פנימה כידוע, "ועבר לכל אורכה, נכנס בצידה האחד ויצא בצידה השני"12 והיו "שפתיו נעות וממלמלות"13. ואם אכן אסור להתפלל שם - לשם מה נכנס, ואיך לחש תפילה (ולמה הסתפק הרבי נשיא דורנו)? ואולי יש לחלק בין כניסה ואמירת פסוקים וכדומה לבין תפילה ממש, ובציבור.

----------

1) כהערה על כרך א' עמ' רמו, שם נעתק קטע ה'יחידות' הנ"ל. הערה זו נשמטה גם מ'מפתח ערכים' שבסוף כרך ג.

2) חיו"ד סי' מ, וכן בספרו 'שפע חיים' ח"א עמ' נה.

3) קובץ 'אורייתא' (יט) עמ' שיז ואילך.

4) אם כי למעשה רבים מחסידי צאנז בהגיעם למערה (וכך נהג כנראה האדמו"ר עצמו), מתפללים דווקא בסמוך לאחת הפינות שמחוץ לבניין, מקום 'המדרגה השביעית' בעבר (כמ"ש בסוף ההערה שב'היכל מנחם' הנ"ל).

5) ח"ד, או"ח סי' לה.

6) ח"ז חיו"ד סי' יב אות ד.

7) אבל ממה שמסיים: "ועד עכשיו יש שם בית-הכנסת קבוע לתפילה, לאחינו תושבי חברון וקרית -ארבע" משמע שאינו מחלק בין אולם יצחק לשאר המקומות. שאם אסור, הרי גם בחצר אסור, כדברי ה'ציץ אליעזר' שהביא להלן.

8) להגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, או"ח סי' יא.

9) חלק יד סי' צא בסופו.

10) חלק ב דף קעח עמ' ג.

10*) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 443. התקשרות גליון ט' עמ' 17.

11) ז' מנחם-אב תרפ"ט בשעה 7 בערב - על פי יומנו האישי, 'מסע הרבי בארה"ק' עמ' 225.

12) ר' שלום-דובער גולדשמיד, שם עמ' 134.

13) שלמה-זלמן קלונסקי, שם.

 

שני מקיפים

א. בספר המנהגים1 מובא "מנהג חסידים ללבוש כיפה תחת הכובע". ואכן מנהג זה רווח גם בקהילות חסידיות אחרות.

ובאיגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ2 מספר בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בשם אחיו הרז"א, שענה לאחד על השאלה מה בין השכלה של חקירה לבין תורת החסידות: "ההבדל הוא, כשלומדים חקירה, הנה, סוף-כל-סוף, פושטים הטלית-קטן והכובע, וכשלומדים דברי חסידות הנה, סוף-כל-סוף, לובשים חגורה ויארמילקע" - זאת לפי המקובל במדינות אירופה, שהכובע היה הכיסוי הרווח (גם אצל לא-יהודים), ואילו הכיפה שנוספה מתחתיו שימשה לשם קבלת-עול.

ב. במאמר ד"ה 'צוהר תעשה לתיבה - תרפ"ג'3 נתבאר העניין, דבקדושה יש שני מקיפים, מקיף דחיה, ומקיף דיחידה שהוא מקיף למקיף, דהיינו התקשרות עצמית ופנימית (מה-שאין-כן בקליפות, הרי "בבואה דבבואה לית להו"4), "ולכן הרוצים לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, להיות כל דבריהם מכוונים בכוונה פנימית, מכסים ראשם בשני מקיפים", עיי"ש.

וביאר הרבי5: "[אף שלכאורה יש לחשוש שעל-ידי זה עלולים ללבוש שני מלבושים (הכובע וה'יארמולקע' [=כיפה]) בבת-אחת, שקשה לשכחה6]... וי"ל, שעל-ידי זה שנקשרים שני המקיפים דנשמה עם מקיפים גשמיים (כובע ו'יארמולקע'), ניתוסף יותר בהמשכה וגילוי דשני המקיפים שבנשמה".

ג. לכאורה, ניתן לקשר זאת עם המבואר ב'פסקי דינים' להצמח-צדק7, שמלבד כיסוי הראש המינימלי, היו תלמידי-חכמים וכד' מכסים ראשם בכיסוי נוסף, המכסה חלק גדול יותר מהראש ואף מסביבתו, כגון סודר, מצנפת או טלית.

ד. במקורות הנ"ל משמע ש'שני מקיפים' הם דבר תמידי שאינו קשור במצווה או בעניין כלשהו. אבל כיוון שכאשר נמצאים בבית אין לובשים את הכובע כל הזמן (ואף הרבי נהג ללמוד בחדרו ללא כובע), יש לברר, ולא נתפרש - באילו מצוות מקפידים על 'שני מקיפים', זאת כמובן מלבד מה ש"בכלל נוהגים חסידים להתפלל עם הטלית על הראש [ובמנחה וערבית - בחליפה וכובע], ומכל-שכן בזמני התעוררות דראש-השנה ויום-הכיפורים, ובפרט בתפילת נעילה"8. וכן מהאמור בעניין ברכת המזון: "כל ירא-שמים לא יברך במצנפת [=כיפה], רק ישים הכובע על ראשו"9. כן רגילים ביותר (בהתוועדויות למשל) להקפיד על כך לאמירת ברכה.

ה. בעת הסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ראה הרה"ח ר' יוחנן גורדון שנפלה הכיפה מראשו הק' ומיהר לכסותו, ואז גילה שהיתה עוד כיפה מתחתיה ("אולי ישן בב' מקיפים")10. לפי השיחה דלעיל, כנראה שבתפילה (ואולי כל היום?) לא נהג כך. ואולי הסירה לקראת עטיפתו בטלית.

ו. יש מתחכמים לומר, שאף שאין יכול לכסות ראשו בידו כיוון שהם גוף אחד11, הרי לכסות את הכיסוי כדי שיהיו 'שני מקיפים' ניתן לכסות גם בידו. אבל לאמיתו של דבר מדובר בשני מקיפים, ששניהם מכסים את האדם, ולכן שניהם צריכים להיות נפרדים מהגוף.

ז. ברור, שהנהגה זו באה רק בנוסף למה שמחוייב מדינא, ולכן אם רוצה לברך על פרי וכדומה, חייב12 לאוחזו בימינו, אף אם על-ידי זה לא יוכל לכסות ראשו אז בשני מקיפים (כגון שיד שמאל תפוסה, או אינה מכוסה). ומכל-שכן - לא לדחות ברכה אחרונה בגלל העדר כיסוי נוסף, שעלול אח"כ לשכוח אותה, או שיווצר ספק שבגללו לא יוכל לברכה אח"כ. ומסיימים בטוב.

----------

1) עמ' 9 בשולי-הגיליון, והוא מאג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' שצג. שם מביא לזה מקורות משבת פרק טז משנה ד [שם נמנו י"ח בגדים, ובבבלי ובירושלמי פירטו בין השאר: מעפורת (וברע"ב: מצנפת) לכיסוי הראש, וגם כובע שבראשו]. ומגמ' חולין קלח,א: "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון". ומה שלא הביא ראיה מהצמח-צדק דלהלן - פשוט לכאורה, מכיוון שזה רק לפי תירוץ הצמח-צדק, כנגד אלה שהבינו בגמרא שמדובר בגילוי הראש ממש.

אגב, לא הבנתי איך יתאימו דברי הצמח-צדק שם, שגילוי הראש ממש אסור מדינא, ולא על זה מדובר בגמרא שהלכו כך, עם דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע (מהדו"ת סי' ב' ס"ו) "שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים בגילוי הראש, מפני החום בימים ההם", והרבי הזכיר זאת ב'יחידות' להראשל"צ הגר"מ אליהו, וסיים: "ודווקא בדורות האחרונים (בימי הב"י והרמ"א) נתחדש חומר העניין דכיסוי הראש, מצד מידת חסידות", וציין לזה את דברי הצמח-צדק הנ"ל (ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 455).

2) ח"ד עמ' קסו.

3) ספר המאמרים תרפ"ג עמ' קמ. וכן בספר המאמרים תש"ז עמ' 185.

4) יבמות קכב,א.

5) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 164, בלתי מוגה.

6) "שו"ע אדה"ז או"ח [מהדו"ק ומהדו"ת] סי' ב ס"ג. וראה מאמרי אדמו"ר האמצעי ח"א עמ' קיד, וש"נ."

7) או"ח בתחילתו, בביאור המקורות שמהם משמע שהלכו בגילוי הראש.

8) 'תורת-מנחם - התוועדויות' (יח) תשי"ז ח"א, עמ' 106 (בשו"ע אדה"ז מוזכר 'עיטוף' בתפילה בסי' צא ס"ו כ"דרך החכמים ותלמידיהם", וכן יש לציין לזוהר (ח"ג רס,ב) שהובא בט"ז ר"ס זה, אבל לא מצאתי בפוסקים פירוט כמו בקשר לברכת המזון דלהלן), בקשר להנהגת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשנת תרצ"ה בווארשא באמירת אשרי דנעילה כשהטלית על כתפיו "עם הכיפה בלבד" - "מנהג זה לא כללתי בהמחזור, כיוון שאינני יודע אם זהו מנהג השייך לרבים".

9) האר"י ז"ל - שער המצוות פ' עקב, הובא בבאר-היטב סי' קפג ס"ק יא, וכן מביא זאת מהשל"ה (שער האותיות אות ק', בדפוס שנת נח"ת דף פב ריש ע"ב), ב"ח ד"ה רב אשי, מ"א סק"ה, וכ"פ בשו"ע אדה"ז שם ס"ו (בקשר ל"עיטוף").

10) 'ימי בראשית' עמ' 67.

11) כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' צא ס"ד.

12) כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' רו ס"ח.

תגובות והערות

עניינים שונים

כמה הערות

ראשית-כל, שוב תודה, בשמי ובשם כל השלוחים ואנ"ש שיחיו פה, המשתמשים ונהנים בכל שבוע ושבוע מהגיליון הנפלא שלכם. כדי להוציא לאור דבר מתוקן כזה, הרי זו עבודה ומלאכה וגם חכמה. ובהוספה על כל המדורים המלמדים והמעניינים, המדור "לוח השבוע" נחוץ במיוחד, כדי לידע את המעשה אשר יעשון.

באתי בזה בהערות דלהלן:

א) ניגון אדה"ז בן ד' בבות. בכל הלוחות שראיתי, מודפס שהפסיקו שירת הניגון בהתוועדויות-קודש כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בסביבות תשמ"ו. והרי זו טעות. הפעם האחרונה ששרנו את הניגון היתה בש"פ שמות, כ"ג טבת תשמ"ט. וראה שם בשיחה האחרונה של ההתוועדות ('תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 193), שאז עמד כ"ק אדמו"ר על זה שיש זהירות מיוחדת בשירת הניגון! וציווה ש"ינגנו עתה... באופן יוצא מן הכלל (שהרי ידוע גודל הזהירות שלא לנגן ניגון זה כי אם בזמנים מיוחדים)". ומיני אז - לא ציווה עוד לנגן ניגון הק' הזה (בתשנ"ג הושר הניגון הזה, אך משם אין שום ראיה כלל!), ואכן לא הושר ביו"ט, גם כשהיה מצווה לנגן כל ניגוני רבותינו נשיאינו.

ב)  בימי חנוכה (לאחרונה: גיליון תצא, עמ' 11 הע' 8) כתבתם שלא שרים "הנרות הללו" בש"ק חנוכה, ע"פ ציווי כ"ק אדמו"ר בשנות תשמ"ב-מ"ד.

ואכן זה קרה בש"פ מקץ, שבת חנוכה תשמ"ב, לאחר השיחה הראשונה, שאז אמר: "שבת זאגט מען ניט [=בשבת אין אומרים] 'הנרות הללו'". ב'הנחות בלה"ק' לא נמצא הדבר, אבל זה כן מודפס ב'הנחת התמימים' (באידיש) של שבת זו.

ג) לפני כשנה נדפס ויכוח בנידון [אופן] אחיזת ספר-התורה אחרי הגבהתו. ברצוני רק להוסיף מעשה רב: בי"ז באייר תשמ"ט זכיתי להגבהת התורה אצל כ"ק אדמו"ר, ובסיום הגלילה סימן לי באצבעו הק' לסובב את ספר-התורה באופן שהכתב יהיה כלפי חוץ, ורק אז נגע בו בטליתו והלך למקומו*.

בכבוד ובברכה מרובה

הרב יוסף יצחק לו, שליח באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב

*) עד"ז - בגיליון תקח עמ' 18 סוף הע' 34. המערכת.

 

הבדלה במוצאי יום-הכיפורים שחל בשבת

לכאורה צריך להוסיף ב'התקשרות' (גיליון תקל"א עמ' 17) מה הדין בשעת הדחק כשאין לו "נר ששבת" וגם אין לו אפשרות להעביר אש מ"נר ששבת". והיא שאלה נפוצה ביותר*.

כמדומני שבשולחן-ערוך אדמוה"ז (סי' תרכ"ד סו"ס ה, ע"פ המ"א שם ס"ק ז) ברור שגם הפעם לא יברך על האש (כי לא מובאת שם כלל האפשרות של 'דיעבד'), ודלא כמשנה-ברורה (שם, סוף ס"ק ז, ועיי"ש בשער הציון ס"ק ט) שמביא שמדינא אפשר לברך כשחל בשבת.

הרב ישראל הרשקוביץ, שליח הרבי ורב קהילת חב"ד - אופקים

*) כמו-כן העירונו שכדאי להזכיר:

א) מברכין על נר בית-הכנסת (או נר-נשמה, או נר-חיים - בימינו שיש תאורת חשמל, כולם אינם עשויים 'להאיר', ראה פסקי תשובות שם ס"ק ו) ביחד עם נר אחר שמדליקים ממנו (רמ"א ושו"ע אדה"ז שם). בדרך-החיים (סי' קסט ס"ו. בסידור תורה-אור, ברוקלין תשמ"ז, עמ' 686. הובא גם במשנה-ברורה שם ס"ק יג) מפקפק אפילו בברכה על שני הנרות ביחד, ולכן מציע להדליק מערב יום-הכיפורים 'נר נשמה' במיוחד להבדלה זו. אבל מכיוון שאדמוה"ז פסק כמהרי"ל והרמ"א שבאופן הנ"ל מתקיימים בשלימות שני העניינים, הן 'נר להאיר' והן 'נר ששבת' (ראה בדברי שו"ת אגרות-משה ח"ד סי' קכב שהובא בפסקי-תשובות שם בהערה 29), ולא הציעו כלל אופן זה, מסתבר שאין לנו לנהוג כך. ואדרבה, כיוון שנעשית בו מצווה אחת ראוי לעשות בו מצווה אחרת (כמו בסי' תקכ"ז בשו"ע רבנו סכ"ה ועוד).

ב) במוצאי יום-הכיפורים יש אומרים שצריך לחזר אחרי הנר (שלא כבכל מוצש"ק - שו"ע אדמוה"ז סי' רחצ ס"ב), ומי שאין לו 'נר ששבת' יבדיל ללא נר כדי לסיים את התענית, ואחר-כך יחפש נר זה כדי לברך עליו (ראה פסקי-תשובות שם).

ג) לכתחילה יש לברך על אבוקה, ולכן נהוג להדליק אבוקה מה'נר ששבת' (גם כשהיה 'נר להאיר'), או להדליק נר נוסף ולקרב שלהבתו ל'נר ששבת', ולברך על שניהם יחד (כמו במוצש"ק שם ס"ד).

ד) יש להביט בציפורניים (כמו במוצש"ק שם ס"ו).

כל אלה - גם כשחל בחול.

המערכת

 

מתי הביט הרבי בסכך?

בגיליון תקל"ב עמ' 9 נכתב "קודם שהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מברך 'לישב בסוכה', היה מביט בסכך" ומקורו מ'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצט. לדברי העורך (של ה'אוצר'), זו השערתו מכיוון שהיו די הרבה תיבות אחרי ההבטה.

אולם למיטב זכרוני, וכן שאלתי ואמרו לי עוד שני אנשים שזוכרים כך, הבטת הרבי בסכך היתה לקראת סיום הברכה, ומיד לאחר-מכן (בלי שהייה) התחיל הרבי לשתות מכוס היין, על-כן מסתבר שההבטה היתה לפני התיבות "לישב בסוכה". ובלי-נדר, אשתדל לברר זאת עם עוד אנשים בכינוס השלוחים הבעל"ט [וייתכן שאפשר לברר זאת בווידיאו].

אהרן גאלדשטיין, בית חב"ד, אן-ארבור, מישיגן

סיום הפטרת שבת בראשית השנה

בגיליון תקל"ג עמ' 18, נעתק מספר-המנהגים, שמסיימים "יגדיל תורה ויאדיר" (ללא חילוק בין שנה פשוטה למעוברת), וכן הוא בלוח כולל-חב"ד השנה.

היו פניות רבות מהציבור, שראה ב'ספר ההפטרות' הוצאת קה"ת, ובמקורות נוספים, שבשנה מעוברת נהג הרבי לסיים עד "ואחרי לא יהיה" (כמנהג האשכנזים תמיד). ובחומש 'שי למורא' אף ציין שכך הוא מנהג חב"ד בשנה מעוברת.

וחבל שלא הזכירו מפורשות, מה שמופיע בשיחות שנסמנו בס' ההפטרות שם בשולי-הגיליון ('תורת מנחם - התוועדויות' כרך ח"י עמ' 107, שיחת שבת בראשית (ב) תשד"מ סי"ב ועוד. וראה גם ביומן שבסו"ס שיחות-קודש תשל"ח, מהדורת תשס"ב עמ' 394) שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ שנהג כך, הורה כן לרבי, אבל אמר לו שאין זו הוראה לרבים, וכן מופיע גם ב'רשימות' חוברת קיג ס"ע 17.

המערכת

אוצרות דור ודור

מעלת היהודים הפשוטים

התגלות של העצם הפשוט

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: כשהרבי הצמח-צדק נהיה בגיל שלוש-עשרה וכבר הבין הכל היטב, הוא התבונן פעם במהותה של עבודת התפילה של איש פשוט, והזכיר פלוני בשמו באומרו: "גם הוא לחסיד ייחשב!...".

כאשר דיבר על כך עם אדמו"ר הזקן, אמר אדמו"ר הזקן לצמח-צדק: "זהו חסיד. אתה צריך להתחכך סביב חסידים זקנים, ש'ישפשפו' אותך ("דורכרייבן") כמו ש'שפשפו' אותי במעזריטש".

וסיפר לו אדמו"ר הזקן: כשהגעתי למעזריטש ראיתי את התפילה וההתלהבות של יהודים אלה בבית-המדרש. חשבתי שהם בקיאים בבבלי, בירושלמי, בספרא, בספרי, בקבלה ובחסידות. כשהתחלתי לדבר איתם בנפרד, ראיתי שהם יהודים של 'עין יעקב', שיודעים קצת 'שולחן ערוך', ואת הפנימיות של האגדה אין הם יודעים. הדבר גרם לי נפילת-רוח גדולה, והפטרתי: "גם אלה לחסידים ייחשבו!...".

אחר-כך, כשנכנסתי אל הרב המגיד, הוא ביאר לי את שיטת הבעש"ט ששיבח מאוד את המעלות של אנשים פשוטים, והעיקר - את התמימות, מסירות-הנפש והאמונה הפשוטה שלהם. אצלם - אצל האנשים הפשוטים - יש התגלות של העצם הפשוט.

(ספר-השיחות תש"ז, עמ' 73)

הפשיטות שגורמת נחת-רוח למעלה

על אותה תקופה סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: כידוע, הלמדנים באותו זמן היו רגילים להתבדל מהיהודים הפשוטים, שהיו ברובם בעלי-מלאכה - סנדלרים, חייטים וגם סוחרים בשוק ורוכלים שמחזרים בכפרים.

הרבנים, השוחטים, המלמדים וסתם לומדי תורה היו מתבדלים מהיהודים הפשוטים, אפילו בבתי-המדרש. ההתבדלות הגיעה עד כדי כך שהתחילו להתבייש ביהודים פשוטים. רק לעיתים נדירות נתנו להם עלייה לתורה, ולא הרשו לבעלי היארצייט ולאבלים שבין היהודים הפשוטים לגשת לעמוד התפילה.

כ"ק רבנו הזקן היה אומר לפני אברכים גדולים בתורה שיעור בגמרא ובהלכה, והיה להם מניין משלהם והם היו מתרחקים מהיהודים הפשוטים בכל מיני ריחוק והבדלה.

כשכ"ק רבנו הזקן חזר ממעזריטש, הבחינו תלמידיו האברכים בשינוי שחל בהנהגתו כלפי יהודים פשוטים. לא זו בלבד שהפסיק להתרחק מהם, אלא שהתחיל אף לקרב אותם.

בעיני האברכים היה הדבר מוקשה, אבל לא היה להם האומץ לשאול אותו על כך. כ"ק רבנו הזקן הרגיש שהאברכים מתפלאים על הנהגתו החדשה. ואז חזר כ"ק רבנו הזקן לפניהם על 'תורה' שהמגיד ממעזריטש מסר לו בשם מורנו הבעש"ט: "לאהוב יהודי - זוהי מצווה דאורייתא. בכל מצווה ישנו ה'עשה' של המצווה, וה'לא תעשה'. וכך גם במצוות אהבת-ישראל, 'ואהבת לרעך' זהו ה'עשה', ו'לא תשנא את אחיך' הוא ה'לא תעשה'. הפשיטות של היהודי הפשוט, התפילה שלו, אמירת התהילים שלו לאחר התפילה, קיום המצווה שלו משום שהשם יתברך ציווה - גורמים נחת-רוח למעלה".

(ספר-השיחות תש"ז, עמ' 123)

העגלון שהפך לשמש בית-הכנסת

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בליובאוויטש היה יהודי ושמו נחום נחומוביץ, שהיה עגלון. פעם נכנס לבית-המדרש בשעה שהחסיד ר' פנחס רייזעס התפלל. ר' נחום התפעל מאוד מתפילתו. הוא נטל סידור ופתח אותו וקרא את סדר ה'עבודה' של יום-הכיפורים, אמר 'על חטא' ונפל ב'כורעים'. - אצל יהודים פשוטים זוהי הדרגה הגבוהה ביותר.

הוא טען אז כלפי עצמו: "אינני יכול להיות שווה לבהמה". הוא החליט אז שהוא לא רוצה עוד להיות עגלון, ונהפך לשמש בית-הכנסת.

אמר על כך כ"ק אדמו"ר האמצעי: "גולם עץ זה נעלה מגאון הגאונים".

(ספר השיחות תש"ג, עמ' 126)

דווקא האברך הפשוט פועל בשליחות הרבי

סיפר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: בהתוועדות חג השבועות תש"ד בחר הרבי [הריי"צ] שלושה יהודים ואמר להם שהוא ממנה אותם לשלוחיו לקרב בחורי ישיבות לחסידות. והרבי פירש אז: "אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפך" - 'רעך' מתייחס לקב"ה, 'ערבת לרעך' הפירוש לעשות שיהיה ערב לקב"ה, ו'אם ערבת לרעך' - אם אתה רוצה לעשות שיהיה ערב לקב"ה - 'תקעת לזר כפך' - עליך להושיט את ידך לזר על-מנת לקרב אותו. אין הכוונה שבכל העניינים הוא זר, אלא כשם שכל ישראל, אפילו התלמיד-חכם הגדול ביותר, הם זרים לענייני כהונה, כך יכולים להיות גדולים בנגלה, אבל מכיוון שלא למדו חסידות, נקראים זר לעניין זה".

בין אותם שלושה אברכים שהרבי בחר היו שלושה סוגים: האחד היה למדן גדול, השני היה ממוצע והשלישי היה פשוט. כך גם בחסידות: האחד היה 'משכיל' גדול בחסידות, השני היה ממוצע והשלישי היה קטן. למעשה, הלמדן והמשכיל הגדול והממוצע עברו אחר-כך לענייניהם הפרטיים, גשמיות העולם הזה או העולם הבא, אבל לא עסקו בשליחותם. ודווקא הפשוט מביניהם - אמנם אין הוא למדן או משכיל גדול כמותם, וגם אין לו פרנסה... ואף-על-פי-כן עוסק הוא עד היום הזה - ובוודאי ימשיך לעסוק - בשליחות שהטיל עליו הרבי.

מאותה התוועדות עברו כבר עשר שנים - שנחשבות לספירה אחת... ובעשר שנים אלו גופא - הרי זה כבר ארבע שנים לאחרי הסתלקות הרבי.

- האמת היא, כפי שמבואר באגרת-הקודש שלאחר ההסתלקות "אשתכח יתיר", כיוון שגם בחיים חיותו בעלמא דין חייו היו "חיים רוחניים שהם אמונה, יראה ואהבה", אלא ש"בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלושה מידות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחינת מקום גשמי שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו", מה-שאין-כן לאחר ההסתלקות. אלא שזהו אליבא דאמת, אבל לעינינו הרי זה עניין של הסתלקות -

ואף-על-פי-כן, גם ארבע שנים לאחר ההסתלקות, מוסיף הוא לעסוק בשליחותו של הרבי, וכיוון ש"שלוחו של אדם כמותו", הרי בכל מקום שאליו הוא הולך, הולך עמו הרבי.

ונמצא שבעניין זה נתגלה במוחש מעלתם של אנשים פשוטים.

(משיחת יום ב' דחג השבועות תשי"ד)


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)