חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 י"ח בתשרי התש"פ, 17/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

המסר מחג הגאולה: נדרשת גאולה פרטית של הנשמה
דבר מלכות

נושאים נוספים
המסר מחג הגאולה: נדרשת גאולה פרטית של הנשמה
הפצת המעיינות חוצה תמהר את הגאולה
למה נתבקש שז"ר לדחות את ביקורו אצל הרבי?
הלכות ומנהגי חב"ד

נשמת היהודי שורשה מבחינת העצמות, היא רוחנית לגמרי ואין לה שום שייכות עם עניינים גשמיים * הירידה למטה, לעולם הזה, היא חוויה של סבל וייסורים עבורה * אם הנשמה אינה מממשת את ייעודה, עינוייה גדולים מתלאות הגיהינום * המסר מחג הגאולה, שהוא יסוד מרכזי בשיטת הבעש"ט שנתבארה על-ידי בעל הגאולה הוא – שכל אחד יגאל את נשמתו מייסורי הגוף ויאפשר לה למלא את שליחותה * מכתב ושיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א.

מכתב כללי

ב"ה, יו"ד כסלו, ה'תשי"ד

ברוקלין, נ.י.

אל אנ"ש ואל כל אחינו בני ובנות ישראל

באשר הם שם,

ה' עליהם יחיו

 

שלום רב וברכה!

בקשר עם חג הגאולה יום יט כסלו, גאולת רבנו הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, ממאסרו על הפצת תורת חסידות חב"ד הדרכותי' ומנהגי',

אשר גאולתו ויציאתו לחירות הן התחלת היציאה למרחב, ההתרחבות וההתפשטות של שיטת ואורח חיים של חסידות חב"ד בפרט, ושל החסידות בכלל,

הנני בזה להביע ברכה פנימיית, אשר כל אחד ואחת מאתנו ייגאל ויגאל את עצמו מכל העניינים – שמבפנים ושמבחוץ – האוסרים ומנגדים על חלק הטוב והחסד שבכל אחד מישראל, והי' חלק זה למושל ושולט, והי' האדם לחסיד, כי חסדים יאהב ויעשה, גומל חסד עם נפשו וגומל חסד עם זולתו – על ידי האהבה המשולשת: אהבת ישראל אהבת התורה אהבת השם, אשר – כולי חד.

* * *

ידועים מאמרי רז"ל – כל נשמתא ונשמתא הווה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא; הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד.

מאמרי רז"ל אלו מדגישים ביותר את המובן ופשוט – את זַכות ובהירות הנשמה, שכולה רוחניות, ואיך שאין לה, מצד עצמה, כל שייכות כלל לענינים גשמיים וחומריים, ומכל שכן לעניני תאוה וכו' המתעוררים ובאים אך ורק מצד הגוף ונפש הבהמית.

אף על פי כן, רצה הקדוש ברוך הוא אשר נשמה זו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, תרד למטה ותתלבש בגוף גשמי וחומרי להיות קשורה ומאוחדת בו במשך כמה עשיריות שנים. זאת אומרת, אשר במשך עשיריות שנים תהיה הנשמה במצב שהוא בניגוד גמור לטבעה העצמי.

וכל זה – כדי למלא שליחות הבורא, לזכך את הגוף ולהאיר עניני עולם הזה הגשמי השייכים לאדם, באור אין סוף, לעשותם מקדש ומשכן לשכינתו יתברך,

ואז – הרי כל ענויי ויסורי הנשמה מהיותה בגוף ובעולם גשמיים כאין ואפס נחשבו, כי שכרה ואשרה הנצחיים שהיא זוכה להם על ידי מילוי שליחותה – הם שלא בערך לגבי יסורי העולם הזה החולפים.

* * *

נקל להבין, גודל צער הנשמה ועומקו כאשר את היסורים והענויים של הנשמה בגוף מקבלים ועוד מגבירים אותם על ידי הרדיפה אחרי הגשמיות והחומריות, והכוונה ותכלית דירידת הנשמה למטה, שאפשר להשיגם רק על ידיד חיי יום-יום על פי התורה ומצותי' – הנה אין שמים לב לזה, ואם גם לעתים ולפרקים מתעורר – הרי זה כמצות אנשים מלומדה ולצאת ידי חובתו בלבד.

מלבד העיקר שבדבר, שמאבדים את ההזדמנות למלא רצון הבורא ואת השכר והאושר הנצחי הבא על ידי זה, הרי הוא היפך השכל הבריא לרדוף ולתפוש בחלק הקשה הרע אשר בחיים, היינו לשעבד את הנשמה ולדכאה בירידתה בגוף, ולדחות בשתי ידים את החלק הטוב שבירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היא העליה הגדולה הבאה על ידי קיום רצון הבורא.

וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל-כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים – השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראות תורת אלקינו, שיהי' – בכל דרכיך דעהו.

* * *

ועוד ענין בדבר: מכיון שהשם יתברך, שהוא עצם הטוב, מכריח את הנשמה לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשביל לימוד התורה וקיום המצות, הרי זה ראי והוכחה גמורה – כמה גדול התלמוד וגדול המעשה (דהמצות).

ומזה מוכרח גם כן, אשר אי אפשר להגיע אל התכלית אלא על ידי הירידה הגדולה – להיות על פי תורה דוקא פה עלי אדמות, אילו הי' דרך קל ונוח יותר לא הי' השי"ת מכריח את הנשמה לרדת ירידה אחר ירידה מתחת כסא הכבוד עד לעולם הזה התחתון, תחתון שבכל העולמות.

רק כאן בבירא עמיקתא יכולה הנשמה להגיע לרום מעלתה, למעלה אפילו ממעלת המלאכים, וכמרז"ל צדיקים לפנים ממלאכי השרת.

* * *

וכאשר יעמיק האדם במחשבתו בגודל מעלת התורה והמצות, ובעולם הזה דוקא, ואשר התורה והמצות הוא הדרך היחידי להגיע לתכלית המקווה – בוא יבוא לשמחה גדולה בחלקו וגורלו – למרות רבוי ההעלמות וההסתרים, מבית ומחוץ, אשר בעולמו זה, ואז רק אז יוכל לקיים באמת ובפנימיות את הציווי: עבדו את ה' בשמחה,

דרך עבודה שהוא אבן פינה בשיטת הבעש"ט, וכמבואר בארוכה בתורת חסידות חב"ד, וכמו שהורה אדמו"ר הזקן, בעל השמחה, בספר התניא, פרק כו' ואילך, פרק לא' ואילך, בשורות מועטות המחזיקות את המרובה.

בברכת חג הגאולה,

מ. שניאורסאהן.

ב. ידוע1 מאמר הזהר2 - המובא בכמה מקומות בחסידות3 – "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא".

והעניין בזה:

אמרו חז"ל4 "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", וכידוע שנשמות ישראל מושרשים בבחינת העצמות. אמנם, כאשר הנשמה יורדת למטה, צריכה היא לעבור דרך הדרגות והעולמות שבין בחינת העצמות לעולם הזה.

ושני אופנים בזה5: (א) בדרך התלבשות, היינו, שהנשמה מתעכבת ומשתנית בהעולם שעוברת בו, ולכן נקראת על שם העולם היותר תחתון שמתעכבת בו: נשמה דבריאה, נשמה דיצירה או נשמה דעשיה. (ב) בדרך מעביר, שאינה באה בהתלבשות בהעולמות אלא רק עוברת בהם, ולכן, גם ירידתה לעולם הזה הגשמי – כדי להשלים את הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים6 – אינה אלא במדה המוכרחת שתהיה לה שייכות לעניינים גשמיים.

ובהמעבר דרך העולמות ישנו גם מעמדה ומצבה בעולם האצילות – שעל זה נאמר "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא", כמבואר בחסידות7 ש"מלכא קדישא" הוא בחינת ז"א דאצילות.

ועניין זה נאמר על כל הנשמות – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמשך המאמרים דר"ה תשי"א8) בלשון הלשון "כל נשמתא ונשמתא", דקאי על כל סוגי הנשמות, הן נשמות דמ"ה והן נשמות דב"ן – ששרשם הוא בעולם האצילות ("'מי' מלכא קדישא", בחי' ז"א דאצילות).

ולכן אין זה בסתירה עם הידוע9 שאפילו בדורות הראשונים, ועל-אחת-כמה-וכמה בדורותינו אלו, יש רק יחידי סגולה שנשמותיהם הם נשמות דאצילות כי, המדובר כאן הוא בנוגע לשורש הנשמה, כפי ש"קיימא בדיוקנאה", ש"דיוקן" הוא "שרש נשמתו" (כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק10), שזהו שורש הנשמה בעולם האצילות.

ג. ולאחרי זה – כפי שהנשמה באה בסדר השתלשלות – ישנה הדרגא שעליה אמרו חז"ל11 שהנשמות "גזורות מתחת כסא הכבוד", וכן אוצר הנשמות12 הנקרא בשם גוף, שעל זה אמרו חז"ל13 "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (אוצר יש ושמו גוף, ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד, ונתנם לשם14).

ובפרטיות יותר:

בפירוש "גוף" – איתא בפרש"י15 "פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים". ומזה משמע לכאורה שהנשמות בהיותן ב"אוצר ששמו גוף" הם למעלה מכמו שהם "גזורות מתחת כסא הכבוד", כי, ה"אוצר ששמו גוף" שהוא "בין שכינה למלאכים", היינו, בין מלכות דאצילות (שכינה) לעולמות בי"ע (מקומם של המלאכים), הוא למעלה מ"כסא הכבוד" שמקומו בעולם הבריאה16.

אבל באמת אי אפשר לומר כן, מב' טעמים:

א) הטעם שאוצר הנשמות נקרא בשם "גוף", הוא, לפי שבו נותנים להנשמה את תכונות הגוף שבו צריכה להתלבש. והיינו, שבאוצר הנשמות נמצאת הנשמה בדרגא כזו שיש לה כבר שייכות להגוף – שזהו למטה מכמו שהיא גזורה מתחת כסא הכבוד.

ב) איתא בתוספות17 ש"נשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף אחד", והיינו, שגם בנשמות אומות העולם ישנו ה"אוצר ששמו גוף", אלא שה"אוצר" דנשמות ישראל הוא בבחינה עליונה יותר. ומזה מוכח שאוצר הנשמות הוא למטה במדרגה מזה שהנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד.

– ענין זה היה תמיד מוקשה אצלי, עד שמצאתי בעמק המלך18 שיש ב' מדריגות ב"גוף": מדריגה הא' – בהיות ה"גוף" בגן עדן העליון דעולם הבריאה, ומדריגה הב' – בהיות ה"גוף" בגן עדן התחתון דעולם היצירה. וכאשר הנשמה נמצאת ב"(אוצר ששמו) גוף" במדריגה הב', אזי יש לה שייכות להגוף דלמטה19.

וזהו סדר השתלשלות דהנשמה – לאחרי היותה בשרשה "קמיה מלכא קדישא", בעולם האצילות: בתחילה גזורה היא מתחת כסא הכבוד [והוא בבחינת קדש הקדשים דעולם הבריאה20 – שבחינת קודש הקודשים שבכל עולם הוא למעלה מהעולם עצמו, ושייך לסוף העולם שלמעלה הימנו (כמובא בתניא21 מעץ-חיים22)], ואחר-כך באה לאוצר הנשמות הנקרא גוף, ובזה גופא ישנם ב' מדריגות: בעולם הבריאה, ובעולם היצירה.

ד. והנה, בכל פרטי המדריגות הנ"ל של עמידת הנשמה למעלה – הרי היא כולה רוחניות, ואין לה שייכות כלל לענינים חומריים או אפילו לענינים גשמיים. ובמכל שכן וקל-וחומר מנפש השכלית שהיא בריחוק מגשמיות וחומריות, ועל-אחת-כמה-וכמה נפש האלקית, אפילו בעמידתה במדריגה תחתונה, ועל-אחת-כמה-וכמה בעמידתה במדריגות עליונות יותר, עד לעמידתה "קמיה מלכא קדישא".

ומזה מובן עד כמה גדולים עינויי ויסורי הנשמה – שמצד עצמה אינה שייכת כלל לענינים גשמיים וחומריים – מירידתה למטה להתלבש בגוף גשמי, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"23.

ובפרטיות יותר – מלבד הצער של הנשמה בהירידה לעולם-הזה מצד השייכות לענינים גשמיים כשלעצמם, ניתוסף בזה עוד יותר מצד מציאות הרע שבעולם-הזה הגשמי והחומרי,

ומה גם שמציאות הרע הוא בתוקף, כמובא בתניא24 מה שכתוב בעץ-חיים25 שהרע שבעולם-הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' ולכן כל מעשה עולם-הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו26, ובזה ניתוסף עוד יותר – מצד מציאות היצר-הרע, ש"אקדמי' טעניתא"27 וכו'.

ועד כדי כך גדלה הירידה בעולם-הזה – שאפילו עניני קדושה, לימוד התורה וקיום המצוות, יכולים להעשות באופן שלא כדבעי, שעל זה נאמר28 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", כיון שכל התורה והמצוות שעושה בעודו רשע מוסיפים כח בקליפות לפי שעה (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה29). והיינו, שעם היותם עניני קדושה, תורה ומצוות, שיוצאים בהם י"ח לימוד התורה וקיום המצוות, ומברכים עליהם ברכת התורה וברכת המצוות, מכל מקום, כיון שהמקיימם הוא רשע, שאי אפשר לו להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשה תשובה על העבר תחילה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים (כמבואר בתניא30), לכן מוסיפים הם כח בקליפות לפי שעה. ומובן גודל הירידה שבזה – "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא כו', שאין לך עלבון גדול מזה אפי' עושה כן לפי שעה" (כמבואר בתניא31).

וזהו הטעם שירידת הנשמה בגוף היא בדרך הכרח, כמאמר32 "על כרחך אתה חי" – דלכאורה, כיון שרצונה של הנשמה לקיים רצון הקב"ה, שזהו כל ענינה, הנה בידעה שהכוונה העליונה היא בירידתה למטה, צריכה הירידה למטה להיות ברצון, ולא בדרך הכרח – אלא ההכרח הוא מצד גודל הצער והיסורים שבירידה למטה.

וכמבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר33 אודות סדר ירידת הנשמה בגוף, שבלכתה מאוצר הנשמות מוליכים אותה דרך גן-עדן, ואחר-כך מוליכים אותה דרך הגיהנם וכו', ועל-ידי-זה מתוודעת היא למהותו של עולם-הזה הגשמי, ואז טוענת הנשמה: מדוע דוחפים אותה לעולם ירוד שכזה, "אַ ווילדע פליישיקע וועלט" (עולם גשמי פראי), להתלבש בגוף, "אַ זאַק פלייש און ביינער מיט זודיקע בלוט"34 (שק בשר ועצמות עם דם רותח)!... – ולכן הירידה למטה היא בדרך הכרח.

ה. אמנם, למרות גודל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה – כדאי הדבר בשביל העליה שלאחרי הירידה, היינו, שדוקא על-ידי הירידה למטה מתעלה הנשמה לדרגא נעלית יותר באין-ערוך מכמו שהיתה קודם ירידתה למטה.

ליתר ביאור:

הא גופא שהקב"ה – שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב35 – מכריח את הנשמה לירד למטה, למרות גודל הצער והיסורים שבזה, מהוה הוכחה אשר (א) העליה שבאה על-ידי הירידה היא עליה גדולה כזו שבשבילה כדאי לסבול את הצער והיסורים שבירידה למטה, (ב) שאין דרך אחרת – קלה ונוחה יותר – לבוא לעליה גדולה זו מלבד על-ידי ירידה גדולה זו.

וכיון שהירידה ל"בירא עמיקתא" היא ירידה שבאין-ערוך, למקום היותר תחתון שאין תחתון למטה ממנו,

– שהרי עבודת הבירורים (שבשביל זה ירדה הנשמה למטה) צריכה להיות במקום הכי תחתון, כידוע36 המשל מכלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, שמעמידים אותו תחת הקורה התחתונה של הבית, ועל-ידי-זה יוגבה הבית כולו, מה-שאין-כן אם יתחיל מאמצע אזי לא יוגבה החלק התחתון. וכידוע37 גם בענין "ושקל בפלס הרים"38, שזהו כמשל כף מאזנים שכל שהכף שבה שוקלין יורדת למטה יותר, תהיה הגבהת המשא שבכף השניה למעלה יותר39

מובן שגם העליה ל"איגרא רמה" (שבשבילה כדאית הירידה, ואין דרך אחרת לבוא אליה לולי הירידה) היא עליה שבאין-ערוך.

ו. נקל להבין גודל צער הנשמה ועומקו40 – אם כאשר לאחרי כל היסורים שבירידתה למטה לא מתמלא תכלית המכוון, העליה הגדולה, הבאה על-ידי קיום רצון הבורא בחיי היום-יום – שאז נמצא שיסורי הירידה היו ללא תכלית, ואין לך יסורים גדולים יותר מאשר יסורים ללא תכלית.

והגע עצמך:

ידוע שכל היסורים שבעולם-הזה אין להם ערך ליסורים שבגיהנם, ועד שאפילו יסורי איוב שבעים שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה א' בגיהנם41. ואף-על-פי-כן אמרו חז"ל42 "מוטב דלדייני' וליתי לעלמא דאתי", שכדאי כל יסורי גיהנם – אפילו במשך י"ב חודש – בשביל שיקבל העונג בגן עדן43. והיינו, שהיסורים דגיהנם, להיותם בשביל תכלית – שעל ידם נעשה בירור וזיכוך וליבון כו' שתוכל הנשמה "לחזות בנועם הוי'"44 – הרי ידיעת התכלית כשלעצמה מקילה את היסורים.

ועל-פי-זה נמצא שכל יסורי גיהנם במשך י"ב חודש אין להם ערך לגבי יסורי הנשמה מירידתה למטה ללא עליה אפילו שעה אחת – להיותם יסורים ללא תכלית.

נקל אפוא לשער גודל יסורי הנשמה אם עוברים שעות, ימים, שבועות, חדשים ושנים שבהם לא מתמלאת כוונת הירידה למטה – שהרי "ימים יוצרו ולו אחד בהם"45, היינו, שלכל נשמה ניתן מספר קצוב של ימים כדי להמשיך ולגלות את ה"אחד"46, ובמילא, כל רגע שבו נמצאת הנשמה למטה ואינה פועלת פעולתה, מתייסרת הנשמה בצער הירידה למטה ללא תכלית, שאין לך צער ויסורים יותר מזה.

ז. וזהו שאמרו חז"ל47 "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – כי:

כאשר יתבונן האדם – אפילו בהתבוננות קלה – עד כמה גדול ריחוק הערך של תאוותיו לגבי שכלו, אפילו השכל של נפש הבהמית, ועד כמה הוא ריחוק הערך של שכל נפש הבהמית לגבי השכל של נפש הטבעית, וריחוק הערך דשכל נפש הטבעית לגבי השכל דנפש השכלית, וריחוק הערך דנפש השכלית לגבי נפש האלקית, שגדלה מעלתה ביותר, עד שאצלה אין תפיסת מקום אפילו לשכלו של האדם, ועל-אחת-כמה-וכמה שתאוותיו אין תופסים מקום כלל וכלל –

הרי על-פי שכל – איך יצדק בעיניו ("ווי איז בּאַ אים רעכט") שבשביל מילוי תאוותיו, יגרום – בידים וברצון – צער ויסורים להנשמה, ועוד יסורים גדולים ביותר, שלאחרי כל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה [אשר, עם היות שאין זה באשמתו, ד"על כרחך אתה חי", הרי זה רק בתחלת הירידה למטה, אבל לאחרי כן רצונו בכך, שלכן ישנו אז ה"על כרחך" השני – "על כרחך אתה מת"48], יהי' זה ללא תכלית!

וכיון שכן, הרי האפשרות לענין של חטא אינה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות", שאז נדמה כבהמה שאין לה שכל!

ולאידך גיסא – התבוננות זו מעוררת אותו לנצל כל רגע ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה למטה,

– וכמו שנתבאר לעיל (בהמאמר49) שאף שענין זה הוא בבחירה חפשית, כמו שכתוב50 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים", מכל מקום, האותיות "ובחרת בחיים" הכתובים בתורה, הם עצמם הסיוע שמסייעים מלמעלה לבחור בטוב –

אזי מתמלאת הכוונה דירידת הנשמה בגוף – שעל-ידי ירידה זו נעשית עליה גדולה ביותר,

ועד שבאים לתכלית העליה של הנשמה – שהיא ניזונית מן הגוף51, היינו, שלאחרי שהנשמה מגלה את מעלת הגוף, אזי נעשה הגוף משפיע להנשמה52.

סיכום:

ב'מכתב כללי', ברכה לרגל חג הגאולה – י"ט כסלו, שכל אחד ואחת יגאל את נשמתו מהעניינים האוסרים ומנגדים את חלק הטוב שבנפשו, ועל-ידי זה יהיה חסיד שפועל באהבה המשולשת: אהבת ישראל, התורה והשם. עבודה זו היא אבן פינה בשיטת הבעש"ט, שנתבארה באריכות בתורת חב"ד ובספר התניא.

עניין הנשמה נתבאר בהתוועדות: נשמות ישראל, מכל בחינה שהיא, מקורן בבחינת העצמות. אחר-כך ירדו ב'סדר ההשתלשלות' ושם הן "גזורות מתחת כסא הכבוד", וב"אוצר הנשמות" הנקרא "גוף". ועדיין, הנשמות הן ממהות רוחנית לגמרי, ואין להן שום שייכות לעניינים חומריים או גשמיים.

מזה מובן עד כמה גדולים ייסוריה של הנשמה, שנשלחת להתלבש בגוף גשמי, ולהיות בעולם גשמי וחומרי שמלא ברשעות ובקליפות גסות, שפוגמות אפילו בקיום התורה והמצוות. על-כן, הירידה לעולם היא בדרך הכרח, מפני שהיא כרוכה בצער ובסבל לנשמה.

ברם, דווקא על-ידי הירידה יכולה הנשמה להתעלות לדרגה נעלית לאין-ערוך מזו שהייתה קודם לירידה. הקב"ה הוא עצם הטוב, ועל-ידי הירידה ל"בירא עמיקתא", מבקש לגרום עילוי לנשמה עד ל"איגרא רמה".

אם היהודי אינו ממלא את תכלית ירידת נשמתו לעולם, היא מתייסרת בייסורים קשים, החמורים יותר מכל יסורי הגיהינום. זה ההסבר לדברי חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", מכיוון שדיי בהתבוננות קלה כדי להבין את המחיר שהנשמה משלמת כדי שהאדם ימלא את תאוות עולם הזה.

כאשר מתבוננים בכך, מתעורר האדם לנצל כל רגע, ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה לגוף. על-ידי-זה מתמלאת הכוונה שבירידת הנשמה לגוף, עד שתתממש תכלית העלייה של הנשמה – שהיא תהיה ניזונת מן הגוף, לאחר שתתגלה מעלת הגוף והוא ייעשה משפיע לנשמה.

(תורת מנחם כרך י' עמ' 178)

______________________________

1)    (בליל ש"ק נכנסו זקני החסידים לברך את כ"ק אדמו"ר שליט"א לרגל יובל הכ"ה להנישואין, ואח"כ נענה כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר, שכאשר יהיו חסידים שמחים ובריאים (פריילעכע און געזונטע) אזי יהי' גם לו טוב יותר. 
ביום הש"ק, משך זמן אחרי התפלה, קרא כ"ק אדמו"ר שליט"א לא' מהמשב"ק, ואמר, שרצונו להתוועד בקשר עם מלאת יובל הכ"ה להנישואין, אבל, ללא רעש ("אָן אַ טומל"). ולאחרי משך זמן, נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לביהמ"ד, קידש על היין, והורה שכל הקהל יעשו קידוש ויאמרו "לחיים". 
כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שהמכתב כללי דיו"ד כסלו שנה זו (נדפס באג"ק ח"ח ע' מח ואילך. לעיל ע' 178 ואילך) – הוא תוכן השיחה דלקמן.

2)    מובא בכ"מ בדא"ח. ולע"ע לא מצאתיו בל' זה. וראה זח"ג קד, ב. זח"א צ, סע"ב. רכז, ב. רלג, ב. זח"ב צו, ב. זח"ג סא, ב (הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ תשי"א ע' 11).

3)    הובא גם בד"ה לכה דודי תרפ"ט בתחלתו (סה"מ קונטרסים ח"א כ, א).

4)    ב"ר פ"א, ד.

5)    ראה אוה"ת שמיני ע' תסח ואילך. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 11.

6)    ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

7)    סה"מ תשי"א שם.

8)    שם.

9)    ראה תו"א ר"פ משפטים.

10)  קו"א בתחלתו (קנג, ב).

11)  זח"ג קכט, ריש ע"ב. וראה הנסמן בנצוצי זהר לזח"א קיג, א.

12)  ראה גם ספר הערכים – חב"ד בערכו (ח"ב ע' שצג-ד).

13)  יבמות סב, א. ע"ז ה, א. וש"נ.

14)  פרש"י ע"ז שם.

15)  יבמות שם.

16)  ראה ע"ח שער כסה"כ (שמ"ו). הובא בלקו"ת האזינו עד, סע"ד. הנסמן בתו"מ סה"מ ניסן ס"ע קס הערה 39.

17)  ד"ה אין – ע"ז שם.

18)  ש"ו פע"ב.

19)  חסר התירוץ על הנ"ל (המו"ל).

20)  ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ריש ע' תרמה.

21)  פנ"ב.

22)  שבהערה 15.

23)  ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.

24)  פכ"ד (ל, א).

25)  שער מ"ב סוף פ"ד.

26)  תניא פ"ו (יו"ד, סע"ב).

27)  ראה זח"א קעט, ב.

28)  תהלים נ, טז.

29)  פ"ד ה"ג. וראה רמב"ם הל' ת"ת רפ"ד.

30)  פי"ז.

31)  ספכ"ד.

32)  אבות ספ"ד.

33)  לקו"ד ח"א קעג, א ואילך.

34)  שם קפח, א.

35)  ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).

36)  תו"א בראשית ד, א.

37)  לקו"ת נצבים מה, א.

38)  ישעי' מ, יב.

39)  ראה תו"מ סה"מ כסלו ע' קצה הערה 19.

40)  כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה מאד בדברו ענין זה.

41)  הקדמת הרמב"ן לאיוב – הובא בתניא אגה"ת פי"ב.

42)  חגיגה טו, ב.

43)  ראה לקו"ת בשלח א, ד. ובכ"מ.

44)  תהלים כז, ד. וראה תניא אגה"ק סכ"ט (קמט, א).

45)  שם קלט, טז. וראה לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.

46)  ראה לקו"ת שלח נב, א. שה"ש כב, ב. ובכ"מ.

47)  סוטה ג, רע"א.

48)  אבות ספ"ד.

49)  פ"ב (לעיל ע' 184).

50)  נצבים ל, טו-יט.

51)  ראה המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך (סה"מ תרל"ז ח"ב ס"ע תרטו ואילך). סה"מ תרנ"ט ע' צז ואילך. המשך תרס"ו ע' תקכח. סה"מ תרח"ץ ע' ריט. ועוד.

52)  ראה גם סה"ש תרצ"ו ע' 48. וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)