חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

עבודת בירור העולם נרמזת בשמו הארמי של החודש – מרחשוון
דבר מלכות

נושאים נוספים
עבודת בירור העולם נרמזת בשמו הארמי של החודש – מרחשוון
מכריזים "יהי אור" ואזי – "ויהי אור"!
מנהגים שלא הונהגו, וכאלה שלא נהגו בהם
ההפטרה ד'שבת בראשית' בשנה מעוברת
הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע כאשר מברכים את חודש מרחשוון, נוקטים בשמו הארמי, ולא בשמו בלשון הקודש – "בול"? * גדולי ישראל – הרמב"ם, הבעל-שם-טוב, אדמו"ר הזקן וכו', השמיעו את דבריהם במכוון שלא בלשון-הקודש * כשם שבירור הלכה בתורה נפעל על-ידי לשון ארמי דווקא, כמו כן מובן שבירור העולם נפעל על-ידי לשון ארמי דווקא * אל ליהודי להתפעל מהקדרות שמביא עמו החורף, עם הקור והגשמים, ואדרבה: יתרון האור נעשה מן החושך דווקא * עניין השליחות של נשיא-דורנו שייך מוטלת כחובה וזכות על כל-אחד-ואחד מאנשי הדור * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת זו היא גם שבת מברכים חודש מרחשון.

והנה, מבואר בכמה מקומות, שחודש זה נקרא בשם "מרחשון" – על שם "כמר מדלי", ש"מר" פירושו "טיפה", וקאי על טיפות הגשמים שמתחילות לירד בעיקר בחודש חשון, ולכן נקרא "מרחשון".

דהנה, ברוב ימי חודש תשרי מזכירים רק "מוריד הטל", ורק בשמיני-עצרת מתחילים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם"; וחודש מרחשון עניינו – שבו מתחילה עונת הגשמים, ולכן במשך כל ימי החודש מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם".

ב. שם החודש "מרחשון" הוא משמות החדשים ש"עלו בידם מבבל". וכידוע ב' הדעות שבזה – אם מקור השמות הוא מבבל, או שרק "עלו בידם מבבל", כי היו גם לפני זה.

והנה, חודש זה הוא א' מהחדשים ששמו המקורי (בלשון הקודש) מופיע בתנ"ך: במלכים1 נאמר: "בירח בול הוא החודש השמיני", וקאי על חודש מרחשון, שבראשונה היה נקרא בשם "בול". וכמבואר במרז"ל שזהו על שם "שהארץ עושה בולין בולין2".

[והרי פסוק זה מדבר אודות סיום בניין בית-המקדש על-ידי שלמה המלך – ולכן מודגש כאן שם החודש בלשון הקודש, מאחר שהמדובר אודות בניין בית המקדש בארץ הקודש, על-ידי שלמה המלך כו'].

והנה, מבואר במדרש3 שתיבת "בול" היא בדוגמת "מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום" שירדו גשמים בזמן המבול, שהתחלתם הייתה בחודש מרחשון (לדיעה א'). ומבאר במדרש "שאף-על-פי שנשבע הקב"ה כי מי נח זאת לי, אף-על-פי-כן מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש, ופסקו אותם מ' יום. לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו".

ומאחר שכל ענייני (וסיפורי) התורה עניינם – הוראה בעבודת האדם לקונו, מובן שגם בסיפור זה המובא במדרש ישנה הוראה בנוגע לעבודת כל-אחד-ואחד מישראל היודע ושומע סיפור זה (כדלקמן).

ואם ישנם כאלו שעדיין לא שמעו סיפור זה – הנה מאחר שזהו סיפור והוראה שהזמן גרמא (הוראה בנוגע לחודש מרחשון), מובן שצריכים להשתדל ולפרסם סיפור והוראה זו באופן המתאים, כך שכל אחד ואחד מישראל ידע זאת.

ג. והביאור בזה – בהקדים:

לכאורה אינו מובן: כיצד אפשר לומר שבזמנינו זה ישנה הוראה הקשורה עם השם "בול" דחודש זה – הרי השם "בול" היה רק בראשונה, ואילו עתה נקרא החודש בשם "מרחשון" (ולא בשם "בול")?!

והרי קריאת שמות החודשים אינה רק "מנהג" בעלמא, אלא זהו עניין הנוגע להלכה בפועל – בנוגע לכתיבת שטרות וכיוצא-בזה, שבהם צריכים לכתוב את שם החודש "מרחשון", ולא את השם "בול".

והביאור בזה:

החילוק שבין השם "בול" לשם "מרחשון" הוא – שהשם "בול" הוא בלשון הקודש, והשם "מרחשון" הוא מהשמות ש"עלו בידם מבבל", לשון ארמי.

והנה, גם בתורה ישנם עניינים הכתובים בלשון הקודש, וישנם עניינים הכתובים בלשון ארמי וכיוצא-בזה. והחילוק ביניהם:

פסוקי התנ"ך הם – רובם ככולם – בלשון הקודש (מלבד פרקים ופסוקים מסויימים הכתובים בלשון ארמי). אבל הגמרא, הן תלמוד בבלי והן תלמוד ירושלמי, כתובה בלשון ארמי.

זאת אומרת: כאשר צריכים לברר ולפסוק פסק-דין בנוגע למעשה בפועל, היינו, שהתורה צריכה לירד ולפעול את הבירור בענייני העולם כו' – הרי זה נעשה על-ידי לשון ארמי דווקא; אבל התורה עצמה כתובה בלשון הקודש.

ולכן, כאשר הרמב"ם והבית-יוסף ואדמו"ר הזקן כתבו פסקי דינים בנוגע להלכה בפועל – הרי אף-על-פי שהם כתבו ספריהם בלשון הקודש, הנה כדי לברר ולהגיע לפסק-דין האמיתי, היו זקוקים ללימוד הגמרא (תלמוד בבלי או תלמוד ירושלמי) הכתובה בלשון ארמי. ולא היו יכולים לברר ולפסוק הלכות מהמשנה שבגמרא (הכתובה בלשון הקודש), כי אלו שפוסקים הלכה מתוך משנה נקראים "מבלי עולם", ולכן היו מוכרחים להגיע ללימוד הגמרא, בלשון ארמי דווקא.

ועל-דרך-זה מובן בנוגע לאופן לימודם בשקו"ט כו', קודם שכתבו את הפסקי דינים: בנוגע לבית-יוסף – לא ידוע באיזה שפה היה משתמש בעת לימודו כו', אבל בנוגע לרמב"ם הרי ידוע שהיה משתמש בלשון ערבי, ועד שישנם כמה וכמה תשובות מהרמב"ם והרי"ף וכיו"ב שלשונם המקורי הוא – ערבית, ורק אחר-כך תורגמו ללשון הקודש, ומתוך הדגשה (על-ידי המתרגמים עצמם) שיתכן שהתרגום אינו מדוייק כל כך בהתאם למקור העניין שנכתב בערבית.

ובספרי הרמב"ם גופא מצינו חילוק זה: הספר "יד החזקה", הנקרא "משנה תורה", נכתב על-ידי הרמב"ם בלשון הקודש, כי מאחר שזהו "משנה תורה", הנה כשם שהתורה עצמה נכתבה על-ידי משה רבינו בלשון הקודש, כמו כן נכתב "משנה תורה" בלשון הקודש; אבל הספר "מורה נבוכים" [ששם מובא ברמז כללות העניין ד"דע את אלקי אביך כו'"] וכיוצא-בזה – נכתב על-ידי הרמב"ם (לתלמידו) בערבית, ורק אחר-כך תורגם ללשון הקודש.

ועל-דרך-זה מובן בנוגע לאדמו"ר הזקן – ששפת לימודו בשקלא-וטריא כו' הייתה "זשאַרגאָן" (אידיש). וכפי שכותב אדמו"ר הזקן באגה"ק4 ש"הבעש"ט ז"ל הי' אומר דברי תורה בל"א ולא בלשון הקודש", ואחר-כך נכתבו הדברים על-ידי תלמידיו בלשון הקודש. ולכן, ישנם מקומות שבהם "המלקט... לא ידע לכוין הלשון בדקדוק".

זאת אומרת: אף-על-פי שהבעש"ט ידע שדבריו יכתבו בלשון הקודש, ובמילא יתכן שתרגום הדברים לא יהיה בדיוק כל-כך – אף-על-פי-כן, אמר דברי תורה באידיש דווקא, מפני הטעם האמור לעיל, שהבירור בענייני העולם כו' צריך להיות על-ידי לשון שלמטה במדרגה מלשון הקודש – לשון ארמי, לשון ערבי, אידיש וכיוצא-בזה.

ד. על-פי-זה יובן גם בנוגע לשבת מברכים חודש מרחשון – ולא "בול":

מאחר שנמצאים אנו בזמן הגלות, והעבודה צריכה להיות בבירור העולם במעמדו ומצבו בזמן הגלות כו' – הנה כשם שבירור הלכה בתורה נפעל על-ידי לשון ארמי דווקא, כמו כן מובן שבירור העולם נפעל על-ידי לשון ארמי דווקא. ולכן מדגישים בברכת החודש ששם החודש הוא "מרחשון" – שמות החודשים ש"עלו בידם מבבל", לשון ארמי.

ובפרט שכללות העניין דשבת מברכים החודש נעשה מצד חושך הגלות דווקא – דהנה, בזמן שבית-המקדש היה קיים, לא היו יכולים לדעת בשבת שקודם ראש-חודש באיזה יום בשבוע הבא יהיה ראש-חודש, כי היו צריכים לחכות לעדים שיבואו להעיד שראו את מולד הלבנה; ורק לאחר חורבן בית-המקדש, בזמן הגלות, ובזמן הגלות גופא – כאשר גבר חושך הגלות והפסיקו לקדש את החדשים על-פי הראיה (למרות שגם לאחרי חורבן בית-המקדש קידשו על-פי הראיה במשך זמן כו'), דווקא בזמן זה נפעל כללות העניין דשבת מברכים החודש.

ובפשטות – היות ורוצים להודיע באיזה יום בשבוע יהיה ראש-חודש, נקבע המנהג לברך את החודש ולהכריז באיזה יום יהיה ראש-חודש – ביום השבת שלפני-זה, שאז מתכנסים כולם בבית הכנסת, ומתפללים וקוראים בתורה בציבור דווקא, היינו, כאשר עשרה מישראל נמצאים ביחד (לא שכל אחד מהם נמצא בקרן זווית שלו כו'), וקבעו לברך את החודש לאחרי קריאת התורה, בין אמירת קדושה דשחרית לאמירת קדושה דמוסף וכו'.

ומאחר שכללות העניין דשבת מברכים החודש נפעל מצד כללות עניין הגלות – לכן, כאשר מברכים את החודשים מדגישים במיוחד את השמות ש"עלו בידם מבבל", ולא את השמות שנקראים בלשון הקודש. ובעניינינו – "מרחשון", ולא "בול".

ה. אבל לאידך גיסא – הנה כשם שהיסוד לבירור ההלכה בתורה (שנעשה בלשון ארמי) נלקח מהמשנה ומתורה שבכתב שנכתבה בלשון הקודש, כמו כן מובן בנוגע לשמות החודשים שהיסוד והשורש של השמות ש"עלו בידם מבבל" הוא – לשון הקודש.

זאת אומרת: כאשר עוסקים בשקלא-וטריא דבירור ההלכה בגמרא, בלשון ארמי – צריכים לזכור תמיד מה שנאמר במשנה, בלשון הקודש. ולכן, כל פיסקא בגמרא מיוסדת על מאמר המשנה דווקא, ובהמשך לזה מובאים גם עניינים נוספים, מעניין לעניין אפילו לא באותו עניין, כדמצינו בכמה וכמה סוגיות בש"ס.

ולא זו בלבד שכל פרט בגמרא מיוסד על דברי המשנה, אלא יתירה מזו: כל פרט בגמרא מיוסד על פסוקי התנ"ך, שנכתבו בלשון הקודש דווקא. וכמודגש בכל מקום – "מנא הני מילי, דאמר קרא כו'".

ועל-פי-זה מובן גם בנוגע לשמות החודשים, שאף-על-פי שעתה נקראים החודשים בשמות ש"עלו בידם מבבל", אף-על-פי-כן, צריכים לזכור תמיד שהיסוד והשורש דשמות החודשים נלקח מלשון הקודש, ובנוגע לחודש זה – שמו בלשון הקודש "בול".

ולכן, הוראות התורה בקשר לשם החודש "בול" (על-דרך סיפור המדרש הנ"ל) שייכות גם לזמנינו זה, אף-על-פי שמדובר אודות סיפור שאירע לפני אלפי שנה – בזמן שלמה המלך, כדלקמן.

ו. ההוראה מסיפור המדרש הנ"ל:

נתבאר לעיל שבחודש מרחשון מתחילה עונת הגשמים – תקופת החורף: בחוץ יורדים גשמי-זעף, והמזג אוויר קר; כאשר יוצאים לרחוב צריכים ללבוש לבוש חם, וגם כאשר נמצאים בבית צריכים להסיק תנור כדי לחמם את הבית, כי לולי זאת הרי הקור שברחוב פועל שגם בבית יהיה קר [על-דרך המבואר ברמב"ם שהאדם הוא מדיני כו', ולכן ישנה השפעת הסביבה כו'], וחימום הבית כרוך בטירחה והוצאות כספיות וכו' – הרי כל זה עלול ליצור אווירה קודרת. וכפי שרואים בפועל שכאשר יורדים גשמים, לא כל פעם יוצר הדבר מצב רוח מרומם כו'.

ובפשטות – בימי הקיץ, כאשר השמש מאירה בתוקפה כו', היה יכול לצאת לנופש, והיה לו זמן להתעסק בעבודת ה' כדבעי, כי הואל א היה שרוי במתח כו', ועל-דרך-זה כאשר היה פוגש את חבירו, היה גם חבירו במעמד ומצב דומה; אבל בימי החורף אינו יוצא לנופש, והוא עסוק בוטרוד בענייניו כו' – ואם כן, קשה יותר להתמסר לענייני עבודת ה' כדבעי.

ובלשון המדרש שהובא במאמר דשמחת-תורה – "עצרת של חג על-ידי שהן יוצאים מן הקיץ לחורף לית ביומייהו דיזלון וייתון, משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות הרבה, מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק כו'", זאת אומרת, שכללות היציאה מקיץ לחורף  מורה על עבודה קשה יותר, בדוגמת ה"נשואות למקום רחוק", וכו'.

והנה על זה אומרים שאין לו ליהודי להתפעל מכל זה, ואדרבה: יתרון האור נעשה מן החושך דווקא, ויתרון החכמה נעשה מן הסכלות דווקא.

וזוהי ההוראה המודגשת בסיפור המדרש הנ"ל:

בניין בית-המקדש על-ידי שלמה המלך היה בחודש מרחשון דווקא. זאת אומרת, אף-על-פי שחודש זה היה קשור עם כללות עניין המבול, עוד ש"מ' יום בכל שנה היו אותם הימים (שתהחלתם בחודש מרחשון) עושים רושם בעולם", אף-על-פי-כן לא התפעל שלמה המלך מכל זה, ובנה בימים אלו את בית-המקדש. ולא זו בלבד שימים אלו לא פעלו חסרון בבניין בית-המקדש, אלא אדרבה: על-ידי-זה "פסקו אותם מ' יום", ובאופן דאתהפכא – סיום בניין בית-המקדש בימים אלו.

ז. וזוהי ההוראה בנוגע לפועל:

בהמשך להמדובר לעיל אודות ההוספה בכללות העבודה דהפצת היהדות והמעיינות חוצה במשך כל השנה כולה – אין מה להתפעל מזה ש"יוצאין מן הקיץ לחורף" וכו', מאחר שהולכים בשליחותו של נשיא דורנו ומקבלים ממנו נתינת כח והמשכת ברכות והצלחות בנוגע לכללות העבודה דהפצת היהדות והמעיינות חוצה.

וכמדובר כמה פעמים שכאשר מדובר אודות השליחות וההוראות ד"נשיא דורנו" – הרי זה עניין השייך לכל-אחד-ואחד מאלו שנמצאים בדור זה, ולכן מוטלת החובה והזכות על כל-אחד-ואחד מאנשי דורנו להשתדל ולמלא את כל ההוראות של נשיא הדור!

וכידוע הפתגם המיוסד על הפסוק "ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – שזהו דבר ברור שסוף-כל-סוף יבוצעו כל ההוראות דנשיא הדור, אלא כל-אחד-ואחד מאנשי הדור צריך להשתדל להיות במעמד ומצב ד"לעת כזאת הגעת למלכות", היינו, שתהיה לו שייכות למילוי ההוראות דנשיא הדור, ושלא יהיה במעמד ומצב ד"את ובית אביך תאבדו" חס-ושלום!

ולא כאותו שמסתכל ומביט מהצד כו' – כאשר הוא נמצא במצב רוח טוב, הרי הוא מוכן להצטרף ל"שליחים" ול"טנקטיסטים" של נשיא הדור, ולמלא את כל ההוראות של נשיא הדור; וכאשר מצב רוחו אינו כדבעי, טוען הוא שאין לו פנאי להתעסק בעניינים אלו, כי הוא עסוק בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ויש לו כמה וכמה עניינים בעבודת ה', נתינת צדקה וכו', ואם-כן, מדוע תובעים ממנו להתעסק עם עניינים כאלו ש"לא שערום אבותיכם" – בדור שלפני-זה לא התעסקו בעניינים אלו!

וממשיך לטעון: כיצד יכולים "פּראווען בעל-הבתישקייט" על כל הדור כולו, ולומר שהנהגת הדור צריכה להיות באופן כך וכך – הוא "סאַם סאַפּאָזשניק" ["סאַפּאָזשניק" הוא "סנדלר", ו"סאַם סאַפּאָזשניק" פירושו – שהוא בעצמו סנדלר], וכל העולם כולו נברא בשבילו, יודע הוא כיצד צריך להתנהג כל הדור!

וכידוע הסיפור שסנדלר גוי גנב פעם מיהודי זוג תפילין, וכאשר ראו אצלו את התפילין, וטענו שהוא גנב אותם – אמר שהוא "סאַם סאַפּאָזשניק", הוא בעצמו "סנדלר", ועשה לבד את התפילין. הוא ראה שהתפילין עשויות מעור בהמה, ומאחר שהוא היה "סנדר" והיה תופר נעליים מעור בהמה, טען שהוא בעצמו עשה את התפילין!

הנה כאשר מדובר אודות "סנדלר" – אי אפשר להתווכח עמו, כי על כל דבר צריכים להביא לו ראייה מענייני "סנדלרות", וגם כאשר מביאים ראייה מענייני "סנדלרות", צריכים להתווכח מי מהם "סנדלר" מומחה יותר, הוא או זה שמדבר עמו!

וחבל על הזמן שיתבזבז עבור הוויכוחים עם ה"סנדלר" – כדאי יותר לנצל את הזמן כדי לפעול על יהודי (שמוכן לקבל) ולקרבו לנשיא הדור, על-ידי לימוד תורה של נשיא הדור, או על-ידי קיום מצווה כו', שהרי "מצוה גוררת מצוה", ודבר תורה אחד מעורר תשוקה ורצון לדעת דבר תורה נוסף (או לדעת כיצד הגיעו למסקנא זו וכו').

ח. סיפור הנ"ל (אודות "סאַם סאַפּאָזשניק") אינו "בדרך צחות" בלבד – כמובן מזה שמספרים סיפור זה לילדי ישראל הלומדים ב"חדרים", וכמדומה שסיפור זה מובא בא' ממכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר – אלא ישנה בזה הוראה, ונוסף לזה – ישנו מקור לזה בתורה:

איתא במדרש שמה שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" – הרי זה מרמז על מצוות חליצה ומצוות תפילין. ובזה רואים את הקשר שבין תפילין לנעליים הנעשים על-ידי סנדלר (כבסיפור הנ"ל).

ועל-דרך-זה איתא בספרי קבלה וחסידות שמט"ט תופר מנעלים ועל כל תפילה ותפירה הרי הוא מייחד ייחודים עליונים, בדוגמת הייחודים שעל-ידי מצוות תפילין.

ועניין זה קשור גם עם פרשתנו – פרשת בראשית, שבה מסופר אודות "חינוך", ויודע שכאשר "לקח אותו האלקים" נעשה חינוך למט"ט, ומאז עניינו – לתפור מנעלים ולייחד ייחודים עליונים כו'.

ועד שעניינו של מט"ט הוא – מליץ טוב על בני-ישראל [נוסף למלאך מיכאל שרם של ישראל], כמאמר מט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, היינו, שהוא פועל את כללות עניין הרצון דלמעלה כו'.

ולכאורה אינו מובן: מדוע מדגישים שמט"ט תופר מנעלים – כיצד מתאים תואר זה לגודל מעלתו של מט"ט שהוא שר הפנים וכו', הרי התורה משתדלת שלא לדבר בגנותם של בעלי חיים, ואם כן, מדוע לא יכלה התרוה למצוא עבור מט"ט תואר מתאים יותר מאשר "תופר מנעלים", ועל כל פנים – יכלה התורה לומר עניין זה כפי שהוא ברוחניות, ולא "תופר מנעלים" סתם?!

אלא בזה ישנה הוראה בנוגע לעבודת האדם – שגם כאשר הוא "סנדלר" התופר מנעלים כפשוטו, עליו לדעת שתכלית הכוונה בזה היא – לייחד ייחודים עליונים כו'.

וכפי שמצינו שא' התאים היה ר' יוחנן הסנדלר – והרי אין עניין יוצא מידי פשוטו – שהוא עסק בתפירת מנעלים, וביחד עם זה היה תנא וכו'.

ט. וכאמור לעיל שעל כל-אחד-ואחד מישראל מוטלת השליחות לפעול את קיום העולם באופן חדש לגמרי, מאחר שבשבת זו קורין "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", זאת אומרת, לא זו בלבד שפועל שהעולם לא יזדעזע ויתפורר כו', אלא אדרבה, הוא פועל את קיום והתהוות העולם באופן חדש לגמרי.

ובפרט כאשר נמצאים לאחרי תפילת מוסף – שבזה מרומזת גם הנתינת כוח שמקבלים מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כידוע שתפלת מוסף היא כנגד יוסף [על דרך שג' התפילות שחרית מנחה ומעריב הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב], וזהו גם שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

וכאמור לעיל שצריכים להתעסק במילוי ההוראות של נשיא הדור – שלא יהיה העניין ד"את ובית אביך תאבדו" חס-ושלום.

ועל-ידי כללות העבודה בהפצת והמעיינות חוצה – זוכים להמשכת ברכותיו של הקב"ה, כולל הברכה שבעניין הגשמים, כמו שכתוב "ונתתי גשמיכם בעתם", וכמאמר חז"ל ש"בעתם" קאי על "לילי רביעיות ולילי שבתות" ("לילי רביעיות" הרי זה קשור עם עניין בלתי רצוי, ו"לילי שבתות" – עם עניין רצוי, בדוגמת ב' העניינים ד"סור מרע" ו"עשה טוב").

וכללות עבודת בני ישראל פועלת את ה"חומת אש" הפורצת ומבטלת את כללות חושך הגלות, ובפרט כאשר העבודה היא בשמחה, ש"שמחה פורץ גדר" – וזוכים לגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת שבת פרשת בראשית תשמ"ב, תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב, א, עמ' 300)

_____________________

1)    א' ו, לח.

2)    ילקוט-שמעוני מלכים א, ו קפ"א.

3)    ילקוט-שמעוני על הפסוק.

4)    סכ"ה.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)