חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:30 י' בכסליו התש"פ, 8/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שבירת הלוחות בשביל להציל את ישראל
דבר מלכות

נושאים נוספים
שבירת הלוחות בשביל להציל את ישראל
שולחן ערוך אדמו"ר הזקן והלימוד בו
לקחת מהשמחה לכל השנה
נעליים קרועות בגן-עדן
פרשת זאת הברכה
שמחת-תורה בעולם החסידי
שמחת תורה
הלכות ומנהגי חב"ד
הלכות ומנהגי חב"ד

במקום "מסיימין בטוב", סיום התורה כולה עוסק לכאורה בעניין הופכי בתכלית – שבירת הלוחות בידי משה רבינו * מדוע מעשה נורא של שבירת הלוחות היה לעיני בני ישראל, ולא בסתר ובצנעה? * המעלה בשבירת הלוחות גדולה יותר מקבלתם! * כאשר הרועה הנאמן רואה שעם ישראל בסכנה – הוא עושה הכול כדי להגן עליהם * ממעשי משה לומדים את עוצמת וחשיבות אהבת ישראל, ואת מעלתם של ישראל – שעולה אף על התורה עצמה

א. על התיבות "לעיני כל ישראל" שבסיום פ' ברכה, סיום התורה כולה – מפרש רש"י: "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר1 ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר2 אשר שברת, יישר כחך ששברת".

ולכאורה, תמוה ביותר:

א) כיצד ייתכן לסיים את התורה כולה, "גמרה של תורה", בעניין שהוא היפך קיומה של תורה – שבירת הלוחות?!

ב) ונוסף לזה: ישנו כלל ש"סיום" כל עניין צריך להיות בדבר טוב3, כמובא גם בפירוש רש"י בנ"ך4. ואם כן, כיצד ייתכן שרש"י מסיים את פירושו על התורה כולה (ובפרט על פי הידוע5 שפירושו לנ"ך הוא בסגנון שונה כו') בענין בלתי-רצוי, היפך הכלל ש"מסיימין בטוב"?

כלומר: אפילו אם ישנו הכרח לפרש ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות – היה לו לרש"י לכתוב את הפירוש באופן שהסיום לא יהיה בתיבות "ששברת", עניין בלתי-רצוי כו', כי אם, בתיבות "יישר כחך", או "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו", וכיו"ב6, כלומר, בעניין זה גופא יש להשתדל שהסיום יהיה בדבר טוב, במידה האפשרית.

ויש להוסיף, ששאלה זו מתחזקת עוד יותר – על-פי הידוע שה"סיום" משנה את תוכן הדברים שלפני-זה:

הכלל שמסיימים בדבר טוב – מודגש בעיקר במקומות שבהם מדובר אודות עניין בלתי-רצוי, שמוסיפים עוד עניין כדי לסיים בטוב. ונתבאר כמה פעמים7 שהסיום בדבר טוב מהפך גם את העניינים הבלתי-רצויים שאודותם מדובר לפני הסיום.

ומזה מובן גם לאידך גיסא, שכאשר הסיום הוא בעניין בלתי-רצוי, חס-ושלום, הרי זה פועל שינוי גם בעניינים הטובים שאודותם מדובר לפני זה, כבנדון-דידן, שלאחרי אריכות הכתובים אודות מעלותיו של משה רבינו, בא הסיום בעניין בלתי-רצוי, שבירת הלוחות?!

ב. ומכאן באים לשאלה נוספת ועיקרית – בנוגע לתוכן פירוש רש"י על הכתוב "לעיני כל ישראל", פירוש המעורר תמיהה ופליאה:

תוכן הכתובים הוא – גודל מעלת משה רבינו: "לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו", "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

ולכאורה, הפירוש ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות ("שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם כו'") הוא היפך פשטות הכתובים שתוכנם גודל הפלאת מעלת משה:

גם לאחרי ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו... יישר כחך ששברת", הרי, שבחו של משה הוא – ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו... יישר כחך", ולא בעצם העניין דשבירת הלוחות!

ואם כן, מדוע מפרש רש"י ב"פשוטו של מקרא" ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות – מצד פשוטו של מקרא מסתבר יותר לפרש כשאר פשטני המקרא8, ש"לעיני כל ישראל" אינו עניין בפני עצמו, אלא, קאי על "היד החזקה" ו"המורא הגדול" ש"הכין אותם ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל"?!

ובפרט שעניין זה ("לעיני כל ישראל") נאמר לאחרי כמה וכמה מעלות גדולות ונפלאות דמשה רבינו,

"אשר ידעו ה' פנים אל פנים", "שהי' לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שירצה"9; "לכל האותות והמופתים... בארץ מצרים"; "ולכל היד החזקה", "שקיבל את התורה בלוחות בידיו"10; "ולכל המורא הגדול", "נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא"11

הרי, לא ייתכן, לכאורה, שהמעלה הגדולה ביותר (שלכן נמנית בסיום העניין) היא – "שנשאו לבו לשבור את הלוחות", כלומר, לא זו בלבד שבשבירת הלוחות יש מעלה כו', אלא עוד זאת, שמעלה זו גדולה יותר מ"המורא הגדול", נסים וגבורות שנעשו במשך מ' שנה שהיו ישראל במדבר, ויתירה מזה – מעלה גדולה יותר מ"היד החזקה", "שקיבל את התורה בלוחות בידיו", היינו, שמעלת שבירת הלוחות גדולה יותר ממעלת קבלת הלוחות – דבר הכי תמוה ומופרך?!

ג. נוסף על השאלה האמורה בנוגע לכללות הפירוש ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות – יש לדייק גם בפרטי הדברים בפירוש רש"י:

א) "נשאו לבו לשבור את הלוחות" – נשיאת לב, מאן דכר שמיה?! מדוע מוסיף רש"י "שנשאו לבו", ומה עניין נשיאת לב לשבירת הלוחות?! ומה גם שהלשון הרגיל בכגון-דא הוא – נשיאת ראש, ואילו בנוגע ללב – הלשון הרגיל הוא נדבת לב!

ב) הדיוק "לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם", הוא – בהתאם למה שכתוב "לעיני כל ישראל", אבל, הא גופא טעמא בעי: מדוע שבר משה את הלוחות "לעיני כל ישראל" – לכאורה, איפכא מסתברא, שכן, דבר שהוא היפך הרצוי בתכלית, אין לעשותו בפרהסיא הכי גדולה, אלא בצינעא כו', ובמילא, מתאים יותר לשון הכתוב12 "וישבר אותם תחת ההר", וכיוצא בזה, ולא "לעיני כל ישראל".

ד. ויובן על-פי פירוש רש"י לפני זה בביאור הטעם דשבירת הלוחות שמצינו בפירוש רש"י ב' טעמים:

א) על הפסוק13 "וישלך מידיו את הלוחות וישבר גו'" – מפרש רש"י: "אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה14 כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרין, ואתננה להם" (בתמיהה).

ב) ועל הפסוק15 "פסל לך" – מפרש רש"י: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו, עדיין אינה אשתך... המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל".

ועל-פי-זה, מכיוון שהמשל דמלך וארוסתו מביא רש"י (לא בהתחלת הסיפור דשבירת הלוחות, כי אם) על הפסוק "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת", "אתה שברת הראשונות אתה פסל לך אחרות", כבמשל, שהמלך אומר לשושבין, "אתה קרעת אותה (הכתובה), אתה קנה לה נייר אחר, ואני אכתוב לה כו'" – מסתבר, ששבחו של משה בשבירת הלוחות, שנלמד ממה שכתוב "אשר שברת", "יישר כחך ששברת", מודגש ומתבטא (בעיקר) בטעם שמביא רש"י בפירוש הכתוב "אשר שברת" – קריעת הכתובה על-ידי השושבין להציל את ארוסתו של המלך, שבגלל זה נאמר לו "פסל לך... אשר שברת"16, כדלקמן.

ה. ביאור החילוק דב' הטעמים שבפירוש רש"י:

בטעם הא' – מודגש עניין של חסרון בלבד, שאינם ראויים לקבל את התורה כו'. ואילו בטעם הב' – מודגשת מעלתן של ישראל, שכדי להגן עליהם ולהצילם מעונש כו', שובר משה רבינו את הלוחות (קריעת הכתובה על-ידי השושבין).

בסגנון אחר ובעומק יותר:

בטעם הא' – מודגשת מעלת התורה על ישראל, שלכן, בהיותם במצב מסויים כו', אי-אפשר לתת להם את התורה. ואילו בטעם הב' – מודגשת מעלתם של ישראל על התורה, עד כדי כך, ששוברים את הלוחות כדי להציל את ישראל.

ו. וביאור העניין – על-פי המאמר דתנא-דבי-אליהו-רבא "שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני-ישראל, דבר אל בני-ישראל, אומר אני ישראל קדמו":

לכאורה אינו מובן: "צו את בני-ישראלדבר אל בני-ישראל" – הוא עניין המפורש בתורה, ואם כן, מדוע "איני יודע איזה מהם קודם", עד שיש צורך בחידוש ד"אומר אני" (אליהו הנביא) ש"ישראל קדמו"?!

והביאור בזה – שמה שכתוב "צו את בני-ישראל, דבר אל בני-ישראל", יכולים לפרש גם שהעיקר הוא עניין התורה (תורה קדמה), ומעלתם של ישראל ("צו את בני-ישראל דבר אל בני-ישראל") היא שרק הם בכחם וביכלתם לקיים ולפעול את ציוויי התורה17; וזהו החידוש ד"אומר אני" – שמעלתם של ישראל היא מצד עצם מציאותם, מעלה עצמית שלמעלה ממעלת התורה, "ישראל קדמו", ועניין התורה, "צו את בני-ישראל דבר אל בני-ישראל", הוא – כדי לגלות את מעלתם העצמית של ישראל.

[ויש לומר, ש"אומר אני" – קאי על העצם שלו, עצם הנשמה, שמיוחדת עם עצמותו ומהותו ית', "אני הוי'", ובלשון הכתוב18 "אני אני הוא", החיבור והיחוד ד"אני" שלמעלה עם ה"אני" שלמטה, שמצד זה הכיר והרגיש את מעלתם העצמית של ישראל שלמעלה מתורה].

ועל-פי זה מובן שגם לאחרי ש"אומר אני ישראל קדמו" נשאר גם העניין ד"איני יודע איזה מהם קודם" – כי, מצד התורה עצמה, הרי זה גם עכשיו באופן ד"איני יודע איזה מהם קודם", ומה ש"ישראל קדמו", הרי זה חידוש ד"אומר אני" (אלא, שעניין זה גופא (קדימת ישראל לתורה) מתגלה על-ידי התורה – כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל").

ונמצא, שטעם הא' דשבירת הלוחות הוא – לפני שמתגלית מעלתם העצמית של ישראל, כפי שהם למטה מתורה,

[ועל-פי-זה, יש להוסיף ולבאר שבטעם זה הובא הקל-וחומר מ"קרבן פסח" דווקא – מצווה שהייתה לפני הדיבור, ונוסף לזה, בהיות בני-ישראל במצב ירוד כו', בגלות מצרים, היינו, לפני שנתגלתה מעלתם העצמית],

ואילו טעם הב' דשבירת הלוחות הוא – לאחרי שמתגלית מעלתם העצמית של ישראל, "ישראל קדמו", למעלה מתורה, שלכן, כדי להגן על ישראל שוברים את הלוחות.

ז. ועל-פי-זה יש לבאר את שבחו של משה בשבירת הלוחות – "שנשאו לבו לשבור את הלוחות... אשר שברת, יישר כחך ששברת", ובהקדמה:

לכאורה, גם לאחרי הסבר המשל הנ"ל – עדיין אינו מובן כיצד היה משה רבינו יכול לשבור את הלוחות:

בלוחות – ישנם כל ענייני התורה כולה19, ובתכלית השלימות – בבחינת אותיות החקיקה (שלמעלה מאותיות הכתיבה)20, ובזה גופא – לוחות ראשונות שהיו "מעשה אלקים"21 (דלא כלוחות אחרונות שנאמר בהם "פסל לך גו'", על-ידי משה רבינו, ורק הכתב היה של הקב"ה, "מכתב אלקים"), לוחות שנעשו על-ידי עצמותו ומהותו ית' בכבודו ובעצמו (כמבואר בדרושי חסידות22 גודל העילוי דלוחות ראשונות – גם בדרושים שבהם נתבאר העילוי דלוחות אחרונות).

ופשיטא, שמשה רבינו, מקבל התורה, שכל מציאותו היא תורה (כמודגש גם בכך שהלוחות ניתנו בידו וברשותו, שלכן היה יכול לשוברם כו'), שידיעתו והשגתו בתורה הייתה בתכלית השלימות (כמובן גם ממארז"ל23 "לך (דווקא) אני מגלה טעם פרה") – בוודאי ידע להעריך את גודל מעלת התורה, ועל-אחת-כמה-וכמה לוחות ראשונות, בתכלית השלימות שאין למעלה מזה.

ואם כן, נשאלת השאלה: הן אמת שצריכים להגן על ישראל, אבל אף-על-פי-כן, סוף-כל-סוף, כיצד יכול משה רבינו לשבור את הלוחות הראשונות שנעשו (וניתנו לו) על-ידי עצמותו ומהותו ית' בכבודו ובעצמו?!

והמענה לזה – על-פי האמור לעיל – ש"ישראל קדמו" (מכאן ועד סוף העניין – נאמרו הדברים בקול חנוק מבכי, כשמידי פעם נקטע הדיבור בבכיות):

כל מעלתה וחשיבותה של התורה, החל מלוחות הראשונות, היא – בשביל ישראל, "צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל". ולכן, כשיצא שם רע כו'... ויש מקום לחשש שמא יפגע הדבר בישראל ח"ו... – לא מהסס משה רבינו לרגע... ואינו מתייעץ עם אף א', גם לא עם הקב"ה... כביכול, ושובר את הלוחות... לוחות שנעשו על-ידי מהותו ועצמותו ית' בכבודו ובעצמו... דמכיוון שכל מעלתה וחשיבותה של התורה היא כדי לגלות את מעלתם העצמית של ישראל, הרי, במקרה שיכול לבוא מזה ההיפך חס-ושלום... ויש צורך לבחור בתורה או בישראל – אין מקום לספק בדבר, ולכן, עומד משה רבינו ושובר את הלוחות (תורה)... כדי להציל את ישראל!...

ולא עוד, אלא ששבירת הלוחות היא אפילו כדי להציל חלק קטן מעם ישראל, הנמצא במצב ירוד ביותר, שנכשל בחטא העגל:

כל המושג ד"יצא עלי' שם רע" – שייך רק במלך בשר ודם, שיכול לטעות וכו', מה-שאין-כן אצל הקב"ה24 - הרי יודע מלכתחילה "שלא הי' הקלקול אלא מן השפחות", "ערב רב", כאמרו למשה רבינו "לך רד כי שחת עמך"25, "ערב רק שקבלת כו'"26. וגם משה רבינו, בהיותו "רועה ישראל", ידע והכיר במעלתן של ישראל, שאינם שייכים לחטא העגל. ואפילו אותם המעטים מישראל שנכשלו כו' – הרי זה אך ורק בגלל "קלקול השפחות", ה"ערב רב".

ונמצא, שאין כאן חשש סכנה לכלל ישראל חס-ושלום, כי אם, לחלק קטן מישראל שנכשלו בחטא העגל.

ואף-על-פי-כן, גם כדי להגן על חלק קטן מישראל שנכשלו בחטא העגל (שלאחרי קבלת העונש ישובו למעלתם כו') – לא מהסס משה רבינו לשבור את הלוחות הראשונות!...

ח. ונמצא, שבשבירת הלוחות מודגש שבחו של משה רבינו, ואדרבה – שבח הכי גדול:

לאחרי שהתורה מונה כמה וכמה מעלות גדולות ונפלאות דמשה רבינו [דיבורו של הקב"ה "פנים אל פנים", אותות ומופתים דיציאת מצרים, קבלת התורה, ונסים וגבורות שנעשו במשך ארבעים שנה שהיו במדבר (נסים שהורגלו בהם עד שנעשו כדבר טבעי, כתורת הבעש"ט27 אודות החילוק דנס וטבע)] – מוסיפה התורה ומסיימת במעלה הגדולה ביותר: "לעיני כל ישראל", שנשאו לבו לשבור את הלוחות", מעלה גדולה יותר מכל המעלות שלפני זה (כולל – קבלת הלוחות, "היד החזקה"),

שכן, המעלה הכי גדולה של משה רבינו, רועה נאמן של ישראל, "רעיא מהימנא", היא – שכדי להגן על ישראל, צאן מרעיתו, אפילו על חלק קטן מהם שנכשלו בעניין הכי חמור כו', מפקיר את כל מציאותו (לוחות, תורה)... שהרי התורה (לוחות) היא היא עצם מציאותו של משה, ולא עוד, אלא שאינו מהסס לרגע... לשבור את הלוחות שנעשו על-ידי מהותו ועצמותו ית' בכבודו ובעצמו... כדי להגן, כאמור, אפילו על אלו שנכשלו בחטא העגל!

וזוהי מעלתו האמיתית של רועה ישראל – שמכיר ומרגיש את מעלתן העצמית של ישראל שלמעלה מהתורה ("ישראל קדמו"), שלכן, שובר את הלוחות כדי להגן על ישראל.

ומעלה זו גדולה יותר מכל שאר המעלות – שכן, כל שאר המעלות קשורים עם עניינים שניתנו לו מלמעלה, אשר, ביחס אליהן מרגיש משה רבינו שאילו ניתנו למישהו אחר, ייתכן שהיה עושה יותר טוב ממנו, כדברי רבינו הזקן28 בביאור הכתוב29 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", מה-שאין-כן מעלתו בשבירת הלוחות – אין זה עניין שניתן לו מלמעלה, כי אם, חידוש שלו, "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו", מצד מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה.

ט. על-פי-זה יש לבאר את כל פרטי הדיוקים בפירוש רש"י – "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת":

בשבירת הלוחות כדי להגן על ישראל, מתבטאת גודל מעלתו של משה רבינו באהבת ישראל – "משה רבינו אוהב ישראל הי'"30 – שלא היסס לרגע, ושבר את הלוחות הראשונות, כדי להגן על ישראל.

וזהו הדיוק "שנשאו לבו לשבור את הלוחות" – עניין של הרמה והגבהה ("נשאו") במדות שבלב, ובנדון-דידן, במידת אהבת ישראל שבלבו, כלומר, הוספה על העניין ד"אוהב ישראל הי'", מצד העניין ד"נשאו לבו", אשר, כתוצאה מזה הי' יכול לשבור את הלוחות כדי להגן על ישראל.

ופעולה זו עשאה משה רבינו "לעיני כל ישראל", "שנאמר ואשברם לעיניכם" – כדי להראות לכל ישראל עד כמה צריך להיות העניין דאהבת ישראל... ועל-ידי-זה, לנטוע בלבן של כל ישראל עד סוף כל הדורות רגש של אהבת ישראל בתכלית השלימות!

וממשיך, "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו", היינו, שזוהי דעתו של משה, ודעתו של משה פועלת שכך תהיה גם דעת הקב"ה – כידוע31 בעניין "עושין רצונו של מקום"32, שעושין רצון חדש למעלה ("יהי רצון"), אלא, ששם מדובר אודות רצון בעניין פרטי, וכאן מדובר אודות עניין כללי – מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה, שגם בעניין זה פועל משה רבינו ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו" – על-דרך האמור לעיל (סעיף ז') שהעניין ד"ישראל קדמו" אינו מצד התורה עצמה (איני יודע איזה מהם קודם"), כי אם חידוש ד"אומר אני" (אלא, שעניין זה גופא מתגלה על-ידי התורה, כנ"ל).

ומסיים, "אשר שברת, יישר כחך ששברת", ובהדגשה שהסיום הוא בתיבת "ששברת" דוקא (ולא בתיבת "יישר כחך", או "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו") – כי, מעלתו של משה רבינו כאן (המעלה הגדולה ביותר לאחרי כל המעלות שנימנו לפני זה) היא (לא מה ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו", ואמר לו "יישר כחך", כי אם) "ששברת", עצם העניין דשבירת הלוחות, היינו, ההכרה במעלתם העצמית של ישראל שלמעלה מהתורה, "ישראל קדמו", כנ"ל.

י. והנה, על-פי כל האמור לעיל – יובן גם הקשר והשייכות ד"לעיני כל ישראל" (שבירת הלוחות) עם "גמרה של תורה":

ב"גמרה של תורה"33, סיומה וחותמה של התורה כולה, "הכל הולך אחרי החיתום"34 – צריך להתבטא התוכן דכל התורה כולה.

ועניין זה מודגש בפסוק "לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם" – לומר לך, שכאשר מסיימים את כל התורה כולה, יודעים, ששלימותה ותכליתה של התורה היא – "צו את בני-ישראל דבר אל בני-ישראל", "ישראל קדמו" (שבגלל זה "נשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם", כנ"ל בארוכה).

ועניין זה מודגש בשמחת-תורה – שאז קורין "לעיני כל ישראל" ו"שמחין... לגמרה של תורה"35:

נתבאר לעיל (סעיף כ"א – בספר) שבשמחת תורה מודגשת ומתגלה מעלתן של ישראל שלמעלה מהתורה, "ישראל קדמו", כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהשמחה דשמח"ת אינה קשורה עם לימוד התורה או קריאה בתורה (לא מבעי למנהג חב"ד36 שהקריאה בתורה היא רק למחרת בבוקר, ואילו התחלת ועיקר השמחה היא בהקפות דליל שמח"ת, אלא אפילו להנוהגים לקרוא בתורה גם בליל שמח"ת37, הרי, הקריאה בתורה היא לאחרי ההקפות), כי אם, באופן שיהודי אוחז בספר-תורה ורוקד עמה, שעל-ידי-זה פועל שמחה בתורה, אשר, עניין זה הוא מצד מעלתם העצמית של ישראל שלמעלה מהתורה, "ישראל קדמו".

ומכיוון שבשמחת-תורה מתגלית מעלתן העצמית של ישראל שלמעלה גם מהתורה, לכן, קוראין "גמרה של תורה", "לעיני כל ישראל", כאמור, ששלימותה ותכליתה של התורה היא – "צו את בני-ישראל דבר אל בני-ישראל", "ישראל קדמו", אשר, עניין זה מתבטא בשבירת הלוחות כדי להגן על ישראל, כנ"ל בארוכה.

(משיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ז – תורת-מנחם תשמ"ז, כרך א', עמ' 351)

_______________________

1)     עקב ט, יז.

2)     שם י, ב.

3)     ראה ברכות לא, א. תוס' סוף נדה. ועוד.

4)     ראה פרש"י סוף איכה.

5)     ראה ס' כללי רש"י ספ"ב, ורפ"ג. וש"נ.

6)     ע"ד לשון הספרי כאן.

7)     ראה שיחת כ"ף מנחם-אב תשמ"ו ס"ד ואילך. ועוד.

8)     רמב"ן עה"פ, ועוד.

9)     פרש"י עה"פ.

10)   פרש"י שם – נתבאר בשיחת ש"פ בראשית סי"ב-יג.

11)   פרש"י עה"פ.

12)   תשא לב, יט.

13)   תשא לב, יט.

14)   בא יב, מג.

15)   תשא לד, א.

16)   ראה משכיל לדוד כאן.

17)   ראה תו"א שמות נג, ד ואילך. לקו"ת אחרי כו, ב. ובכ"מ.

18)   האזינו לב, לט.

19)   ראה ירושלמי שקלים פ"ו סה"א.

20)   ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי, ור"פ חוקת. ובכ"מ.

21)   תשא לב, טז.

22)   ראה ספר המאמרים מלוקט חלק א' עמ' קצה.

23)   במדבר רבה פי"ט, ו. תנחומא חוקת ח.

24)   ראה פרש"י קרח טז, כב.

25)   תשא לב, טז.

26)   פרש"י עה"פ.

27)   כש"ט (הוצאת קה"ת) סקי"ט, וסרנ"ו.

28)   ראה סה"מ תקס"ב ע' נא. סה"מ תש"י ע' 236. ועוד.

29)   בהעלותך יב, ג.

30)   מנחות סה, רע"ב.

31)   לקו"ת פרשתנו צט, ג. ובכ"מ.

32)   ברכות לה, ב. ועוד.

33)   רמ"א או"ח סרס"ט.

34)   ברכות יב, א.

35)   רמ"א או"ח סרס"ט.

36)   "היום יום" – כ"ג תשרי, שמח"ת. ספר המנהגים חב"ד ע' 69.

37)   רמ"א או"ח סרס"ט.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)