הרגע שבו הופיעה דמותו של ר' אברהם-מאיר מוורשה בפתח בית המדרש באלכסנדר סימן את המעבר מימי חודש אלול לכובד המורא של הימים הנוראים.
חסיד נכבד היה ר' אברהם-מאיר, תלמיד חכם ובעל מידות נאצלות. מעל כל סגולותיו התנוססה התקשרותו העזה לרבו, האדמו"ר 'ישמח ישראל' מאלכסנדר. הוא נבחר לתפקיד הגדול לשמש 'בעל תקיעה' בראש השנה בחצר הרבי.
בדחילו ורחימו היה ניגש ר' אברהם-מאיר למלאכת הקודש. את ההכנות הנפשיות החל זמן רב קודם שהימים הנוראים הִשרו את אימתם על הציבור. אחרי ראש השנה לא היה שב לביתו, אלא נשאר לחסות בצילו של רבו עד אחרי שמחת תורה. תקופה זו יוחדה על-ידו להתעלות רוחנית, ללימוד בדבקות ובהתמדה, ולתפילות ממושכות, כבן המתחטא אצל אביו.
יודעי דבר ידעו לספר כי לר' אברהם-מאיר יד גם בחוכמת הקבלה, ואת התקיעות הוא מלווה בכוונות טמירות, הידועות למקובלי תורת הנסתר בלבד. ובכל-זאת סירב ר' אברהם-מאיר להסתמך על ידיעותיו. בכל שנה, בערב ראש השנה, נהג להיכנס אל רבו ולהתברך מפיו. בכל פעם מחדש שטח בהתרגשות תחינה לפני הצדיק כי יואיל ללמדו את כוונת התקיעות.
פעם אחר פעם השיב רבו את פניו ריקם. אף שכבר הורגל בסירוב השנתי, חש ר' אברהם-מאיר כי טעמה של ההחמצה צורב את נפשו. הוא השתוקק כל-כך להתוודע לסוד התקיעות, והתאכזב למשמע התשובה השלילית.
שנה אחת ניצב שוב ר' אברהם-מאיר מול רבו, ועל לשונו המשאלה הקבועה לזכות לגילוי סוד התקיעות. משוכנע היה כי יקבל את הסירוב הצפוי, אולם הפעם נשא אליו הרבי פנים מאירות ואמר לו: "אברהם-מאיר יקירי! רצונך שאלמד אותך את כוונות התקיעות? יהי כן! ובכן, הסכת ושמע היטב".
התרגשות עזה אפפה את 'בעל התקיעה'. הוא עשה את אוזניו כאפרכסת ודרך את מחשבתו בריכוז, בשאיפה לקלוט את הדברים העמוקים שישמיע הרבי. "סוד התקיעות", לחש הרבי, כממתיק סוד, "הוא אהבת ישראל. לאהוב כל יהודי ויהודי, יהיה מי שיהיה!".
תדהמה אפפה את ר' אברהם-מאיר. לא ל'כוונות' כאלו ייחל... בטרם הספיק להתעשת הוסיף הרבי ואמר: "ודאי סבור אתה שכוונתי ליהודי שומר תורה ומצוות, המתפלל בכל יום ויום, או לכזה שבא לבית הכנסת לפחות בשבתות... אולי תרחיק לכת לפרש שיש לאהוב גם יהודי שבא להתפלל 'אחת בשנה', ביום הכיפורים? טעות בידך.
"כוונתי", הוסיף הרבי להפתיע את ר' אברהם-מאיר, "היא ליהודי פשוט, בור ועם-הארץ, שגם אבותיו היו חסרי כל ידע יהודי, המתגורר בכפר קטן ונידח ומנותק מכל דבר שבקדושה. יום אחד הוא יוצא אל הרחוב, ולתימהונו כל החנויות שבבעלות יהודים סגורות. 'מה קרה היום?', הוא תוהה באוזני שכניו הגויים. הללו משיבים לו בפולנית: 'דז'יען סאנדו' – יום המשפט היום.
"הלה מגרד בפדחתו. יום המשפט? על מה מדובר? לפתע הוא נזכר! זיכרון עמום מן העבר צף בתודעתו. זעזוע עובר בו: יום הדין! בוודאי! כיצד שכח?! הנשמה שבקרבו מתעוררת. הוא שב נסער לביתו, פונה אל אשתו ואומר לה בהתרגשות: 'היום יום המשפט! עלינו לנסוע העירה, לבית הכנסת. נזכרתי שגם סבי נהג כך!'.
"האישה תמהה למשמע הדברים ונזעקת: 'מה פשר הבהלה? הרי עדיין לא אכלנו ארוחת צהריים!'. שומע זאת הכפרי וחושב מה לעשות. הלוא החנויות סגורות.
הוא תופס את רובה הציד, רץ ליער, צד ארנבת, ומביא אותה לאשתו, שתכין ממנה צלי לארוחת הצהריים. אחרי הסעודה הוא לוקח את התער ומגלח את זיפי זקנו, שכן עליו להיראות במיטבו בבית הכנסת. לאחר מכן הוא רותם את סוסו, והשניים יוצאים העירה.
"בשערי בית הכנסת נעצר הכפרי", מוסיף הרבי לתאר באוזני ר' אברהם-מאיר. "הוא נושא את כפיו השמימה וקורא: 'ריבונו של עולם! יודע אתה שאיני יודע לקרוא ולהתפלל. אם כן, לשם מה לי להיכנס לבית הכנסת? כל שיש לי לומר לך הוא דבר אחד – תודה על כל מה שנתת לי בעבר, ואנא תן לי ברכה ושפע גם בעתיד'. מסיים הכפרי את נאומו הקצר, מסב את סוסו לאחור, ושב לביתו".
הצדיק סיים את דבריו ופניו האירו. הוא נשא עיניים בורקות אל ר' אברהם-מאיר ואמר ברגש רב: "שומע אתה, אברהם-מאיר! ליהודי כזה התכוונתי! גם יהודי כזה יש לאהוב אהבת נפש!".
ר' אברהם-מאיר נרעש מן הדברים והנהן בראשו. אחרי רגע יצאו מפיו המילים: "רבי! יהודי כזה... רק הרבי מסוגל לאהוב!".
"ומה עלה בדעתך", השיבו הרבי בתרעומת קלה, "שסוד התקיעות נקנֶה בקלות?! את סוד התקיעות חפצת לדעת?... ובכן, עליך לדעת שדברים אלה אינם נקנים באמירה בלבד! יש לטרוח ולהתייגע רבות כדי להשיג את מדרגת אהבת ישראל האמיתית. מי שרק מבקש לדעת, כוונותיו יהיו לריק!".
(על-פי 'תולדות הישמח ישראל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:40
זריחה: 5:37
