המשימה שהטיל בעל יום-ההולדת על תלמידי התמימים להיות "נרות להאיר" ו"חיילי בית דוד" מוטלת על כולם * בזמן בית-המקדש, כשהיו ישראל בדרגה עליונה - עבודת הקרבנות נעשתה על-ידי כהנים דווקא, ואילו עתה יכול כל אחד לפעול את העניין דעבודת הקרבנות על-ידי תפילה! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אחת ההוראות העיקריות שנתפרסמו לראשונה על-ידי בעל יום ההולדת, היא - שצריכים להיות "נרות להאיר"¹.

ובזה הוראה כפולה²: (א) נר שדולק ומאיר, כלומר, לא רק נר (פתילה ושמן הנמצאים בתוך כלי) שעומד מוכן להאיר, אלא נר המאיר בפועל ובגלוי. (ב) "נרות להאיר" - לעשות שגם השני יהיה נר מאיר, שהרי לא נאמר "נר אור" (על-דרך לשון הכתוב³ "תורה אור"), או "נר מאיר", כי אם "נר להאיר", ובלשון ההלכה⁴: "טופח על מנת להטפיח".

נוסף לזה, יש להתעכב על הוראה נוספת של בעל יום ההולדת, שבה באים הדברים בפרטיות יותר.

והכוונה - לשיחתו הידועה⁵ בעניין "כל היוצא למלחמת בית דוד"⁶, שבה ביאר בארוכה ובפרטיות את תפקידם של "חיילי בית דוד", כדלקמן.

תוכן השיחה בקיצור:

"בית דוד" קאי על גילוי אורו של מלך המשיח - משיח בן דוד. ומלחמת בית דוד - קאי על העבודה דהפצת המעיינות חוצה, שעל-ידי זה פועלים את ביאת משיח צדקנו, כמענה מלך המשיח להבעש"ט על שאלתו "אימתי קאתי מר" - "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"⁷, כאשר המעיינות דתורת החסידות (תורת הבעש"ט) ודרכי עבודתו יפוצו בעולם.

והצורך בעניין של מלחמה - מכיוון שישנם אלו שמנגדים לכך, ובלשון חז"ל⁸: "אם ראית דור אחר דור מחרף, צפה לרגליו של משיח, ומאי טעמא - אשר⁹ חרפו אוייביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך", כלומר, ישנם ב' דרגות-דורות של מחרפים: דור ראשון - "אשר חרפו אוייביך ה'", אלו שאינם מאמינים בה', בתורתו ובמצוותיו; ודור שני - "אשר חרפו עקבות משיחך", שבסוג זה יכולים להיות אפילו בני תורה, אלא שחלשים הם באמונת הגאולה וביאת המשיח.

וזהו תפקידם של חיילי בית דוד - לצאת למלחמת בית דוד, מלחמה שמתנהלת "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי"¹⁰ - גילוי והפצת פנימיות התורה, תורת החסידות, וחיזוק האמונה בגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו, עד כאן מתוכן השיחה - בנוגע לענייננו.

והנה, אף ששיחה זו נאמרה לתלמידים שלמדו את תורתו בד' אמות שלו, בישיבת תומכי-תמימים שבליובאוויטש, ואם כן, מה שייך עניין זה כאשר נמצאים ב"ברוקלין"... ומדברים לאו דווקא עם בחורי ישיבה, ואדרבה: רוב קהל המשתתפים בהתוועדות אינם בחורי ישיבה, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר לוקחים בחשבון את כל אלו ששומעים את הדברים על-ידי מכשירים שונים, שאז בוודאי קטן ביותר ה"אחוז" של בחורי ישיבה בכלל, ועל-אחת-כמה-וכמה בחורי ישיבה דישיבת "תומכי תמימים" - מכל-מקום, יש לומר, שבימינו אלו שייכים הדברים גם לכל אחד ואחת מישראל, כדלקמן.

ובהקדמה - שבלאו הכי בהכרח לומר כן בנוגע לכללות עניין העבודה, שישנם עניינים שהיו שייכים בתחילה לסוג מיוחד בבני ישראל, ואף-על-פי-כן, בדורות שלאחרי זה, הרי למרות העניין דירידת הדורות, נעשו עניינים אלו שייכים לכל בני ישראל, כדלקמן בארוכה.

ב. אחד העניינים העיקריים והכלליים שבעבודת האדם הוא - עבודת התפילה, להיותה התחלת וסיום עבודת היום:

התחלת עבודת היום היא - תפילת שחרית, שכן, סדר העבודה הוא "מבית-הכנסת לבית-המדרש"¹¹, היינו, שלכל-לראש צריכה להיות עבודת התפילה, ורק אחר-כך הולך לבית-המדרש לעסוק בתלמוד תורה (ש"כנגד כולם"¹²), ואחר-כך - "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"¹³, דקאי על כל פרטי העבודה במשך היום כולו, שכללותם - כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁴, כל ענייני הרשות שנעשים "לשם שמים", בדוגמת "הכשר מצווה", ויתירה מזו: "בכל¹⁵ דרכיך דעהו"¹⁶, עד לקיום המצוות כפשוטן.

וסיום עבודת היום - תפילת ערבית, ובפרט קריאת-שמע שעל המיטה, שכן, לפני שיהודי מפקיד את רוחו ונשמתו בידי הבורא, באומרו "בידך אפקיד רוחי"¹⁷, עליו לעשות "חשבון צדק" מכל ענייני עבודת היום (כמבואר בארוכה במקומות שבהם מדובר אודות העבודה דקריאת שמע שעל המיטה - הן ספרי נגלה, והן ספרי מוסר וחסידות).

ודוגמתו בזמן שבית-המקדש היה קיים - עבודת הקרבנות, כמאמר רז"ל¹⁸ "תפילות כנגד תמידין תקנום": תמיד של שחר - שבו היתה התחלת היום, ותמיד של בין הערביים - סיום עבודת היום, "עליה השלם כל הקרבנות כולם"¹⁹.

והנה, אף שעבודת התפילה היא כנגד הקרבנות - מכל-מקום, יש חילוק ביניהם בנוגע לאופן עשיית העבודה:

עבודת הקרבנות - נעשתה על-ידי הכהנים דווקא ("כהנים בעבודתם"), מה-שאין-כן לוויים וישראלים לא היו יכולים לעבוד עבודה זו. ולאידך, החלק שבו השתתפו הלוויים וישראלים בעבודת הקרבנות - "לוויים בדוכנם וישראל במעמדם" - היה צריך להעשות על-ידי לוויים וישראלים דווקא, ולא על-ידי כהנים.

מה-שאין-כן בעבודת התפילה - עם היות שנתתקנה על-ידי אנשי כנסת הגדולה כנגד התמידים, מכל-מקום, לא תיקנו שכהנים יאמרו תפילה מיוחדת שתהיה כנגד הקטרת האימורים על גבי המזבח (או שאר עבודות שנעשו על-ידי הכהנים), ולוויים יאמרו תפילה מיוחדת שתהיה כנגד השתתפותם "בדוכנם", וישראלים יאמרו תפילה מיוחדת שתהיה כנגד השתתפותם "במעמדם", אלא תיקנו נוסח שווה לכל בני ישראל, היינו, שכל יהודי - כהן, לוי או ישראל - פועל את כל עניין העבודה שכנגד תמידים.

וכאן רואים דבר פלא:

בזמן שבית-המקדש היה קיים, כאשר בני ישראל היו בדרגה עליונה - היתה עבודת הקרבנות יכולה להעשות על-ידי כהנים דווקא, ואילו לאחרי חורבן בית-המקדש, כאשר היתה ירידה בדרגתם של בני ישראל - יכול כל יהודי, יהיה מי שיהיה, לפעול את העניין דעבודת הקרבנות על-ידי תפילתו!

וכן בנוגע לפעולתם של הכהנים: בזמן שבית-המקדש היה קיים - היו הכהנים זקוקים לסיוע והשתתפות של "לוויים בדוכנם וישראל במעמדם", ואילו לאחרי חורבן בית-המקדש - פועלים את העבודה בשלימותה בכוח עצמם!

ובלשון הידוע²⁰ - "קלקלתנו זוהי תקנתנו": "קלקלה" זו שאין בית-המקדש קיים, ואין יכולים להקריב קרבנות בפועל ממש - הביאה לידי "תקנה" ועילוי גדול ביותר, שכל אחד ואחד מישראל, לא רק כהן, יוכל לפעול בעצמו את (העבודה שהיא בדוגמת) עבודת הקרבנות, עד לעבודה שהיא באופן של שלימות, כמו שכתוב²¹ "ונשלמה פרים שפתינו", שהפירוש ד"ונשלמה" הוא - לא רק מלשון תשלום, אלא גם מלשון שלימות (שלימות האפשרית בזמן שאין בית-המקדש קיים).

ג. אמנם, עדיין צריך להבין את הסבר וביאור הדבר - כיצד ייתכן אמנם שדווקא לאחרי החורבן יהיה בכוחו של כל אחד ואחד מישראל לפעול את כללות העניין דעבודת הקרבנות?!

והביאור בזה - שהיא הנותנת: כללות עניין החורבן והגלות פעל אמנם ירידה במצבם של בני ישראל, אבל ביחד עם זה, הרי גם עבודת הקרבנות שבזמן הגלות (על-ידי התפילה) היא בדרגה נמוכה ואינה מגעת לשלימות עבודת הקרבנות שהיתה בזמן שבית-המקדש היה קיים, ולכן, כדי לפעול את עבודת הקרבנות בדרגא כזו - מספיק לכך כוחו של כל אחד ואחד מישראל, לאו דווקא כהן, מה-שאין-כן כאשר היו צריכים לפעול את עבודת הקרבנות בשלימותה - היו זקוקים למעלתו של הכהן דווקא, וגם הכהן היה זקוק לסיוע ד"לוויים בדוכנם וישראל במעמדם".

ליתר ביאור:

בזמן שבית-המקדש היה קיים היתה עבודת הקרבנות בשלימותה - בפועל ובגשמיות ממש, שהיו לוקחים בהמה גשמית, שור או כבש וכיוצא בזה, ומקריבים אותה על גבי המזבח, זריקת דמים והקטרת האימורים, ועל-ידי זה מעלים לה' את כל מין החי שבעולם (וכיוצא בזה בשאר פרטי ענייני הקרבנות)²², כלומר, שבירור והעלאת הבהמה (ועל-ידי זה - כל מין החי) היה באופן גלוי לעין כל, שהרי ראו בפועל ובגלוי את השינוי שנעשה בבהמה על-ידי הקרבתה על גבי המזבח.

מה-שאין-כן בזמן הזה - הרי כל עבודת הקרבנות אינה אלא באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו", היינו, שעל-ידי דיבור התפילה ("שפתינו") פועלים את עניין הקרבן ברוחניות, בעבודה בנפש האדם בלבד, אבל בפועל ובגשמיות - לא רואים שום שינוי בבהמה הגשמית שממשיכה להלך בחוץ (במצב של חולין) כמקודם, ונמצא, שעבודת הקרבנות בזמן הזה (על-ידי התפילה) אינה מגעת כלל לשלימות דעבודת הקרבנות בזמן שבית-המקדש היה קיים.

- אמנם הוזכר לעיל שהפירוש ד"ונשלמה" הוא גם מלשון שלימות, אבל מובן ופשוט שהכוונה אינה אלא לשלימות האפשרית בזמן הזה.

ועל-פי זה מובן בפשטות כיצד ייתכן שדווקא בזמן הזה ביכלתו של כל אחד ואחד מישראל לפעול את העניין דעבודת הקרבנות:

עבודה שהיא בתכלית העילוי והשלימות - דורשת כוחות נעלים באופן מיוחד כדי למלא עבודה נעלית זו, מה-שאין-כן עבודה שאינה בתכלית העילוי והשלימות - די בכוחות נמוכים יותר כדי למלא עבודה זו.

ובנוגע לענייננו:

בזמן שבית-המקדש היה קיים, שאז היו צריכים לפעול את העניין דעבודת הקרבנות בתכלית השלימות - היה צורך בכוחות מיוחדים ונעלים ביותר, ולכן, הוצרכה להיות העבודה בכהנים דווקא, ביחד עם העזר והסיוע ד"לוויים בדוכנם וישראל במעמדם";

אמנם, בזמן הזה, כאשר העבודה דקרבנות אינה בשלימותה - די בכוחות נמוכים יותר, ולכן, בכוחו של כל אחד ואחד מישראל (לא רק כהן) לפעול עבודה זו בעצמו (ללא עזר וסיוע).

והענין בזה - כידוע שאצל כל אחד ואחד מישראל ישנה ההתכללות דכל הסוגים שבבני ישראל ("ניצבים כולכם"),

[ובלשון חז"ל²³: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" - כולל בני ישראל שבעולם, וכמו כן אמרו שכל אחד ואחד מישראל הוא "עולם מלא"²⁴, אמנם "עולם קטן זה האדם"²⁵, אבל אף-על-פי-כן, "עולם מלא", ומטעם זה - כל אחד ואחד מישראל הוא במעמד ומצב ד"קבוע לא בטיל"²⁶].

ולכן, כלולים בו גם כל הבחינות דכהן, לוי וישראל, ועניין זה מספיק כדי לפעול את עבודת הקרבנות כפי שהיא בזמן הזה.

ד. וכמו כן יש לומר בנוגע לדבריו של בעל יום ההולדת אודות העבודה דכל היוצא למלחמת בית דוד - זהו חלק ושלב חשוב בכללות העבודה דהפצת המעיינות "חוצה":

בתקופה שבה התחילה העבודה דמלחמת בית דוד, בשנים הראשונות להתייסדותה של ישיבת תומכי-תמימים - הנה מפני כמה וכמה סיבות היה הדבר צריך להתבצע על-ידי אלו שהיו בבחינת נשמות כלליות (בעניין זה), אלו שלמדו בליובאוויטש ונתחנכו ברוחה במשך זמן ארוך (לפי ערך), שעליהם הוטלה שליחות זו, ולהם ניתנו כוחות מיוחדים שיוכלו לפעול זאת כדבעי, באורך וברוחב ובעומק כו'.

אמנם, בשנים שלאחרי זה, לאחרי שישיבת תומכי-תמימים התרחבה והתפשטה בכמה וכמה מקומות [הסיבה הפשוטה לכך היתה קשורה עם עניין של גלות כו', אבל אף-על-פי-כן, בנוגע לפועל הביא הדבר להתפשטותה של ישיבת תומכי-תמימים בכמה וכמה מקומות], עד להתפשטות ברחבי העולם כולו, בד בבד עם התפשטות והפצת תורת החסידות במקום ה"חוצה" - הנה לאחרי כל מה שפעלו במשך שנים אלו, נעשתה עבודה ושליחות זו שייכת גם לאלו שהם בציור של "בעלי-בתים", שגם הם צריכים להיות "נרות להאיר", וגם עליהם מוטלת השליחות דמלחמת בית דוד.

ובקשר לשאלה והתמיהה, הייתכן, כיצד יוכל הוא לפעול מה שפעלו החסידים בדור ההוא כאשר ידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו, ובפרט שאז היה העניין ד"והיו עיניך רואות את מוריך"²⁷, מה-שאין-כן עתה, שצריכים להזכיר ולספר אודות בעל יום ההולדת והוראותיו?!

המענה לזה - כאמור לעיל - שבד בבד עם ירידת הדורות, נדרשת עבודה קלה יותר, על-דרך ובדוגמת החילוק שבין בירור פ"ו ניצוצות בלבד לאחרי הבירור דר"ב ניצוצות בגלות מצרים, ועל-דרך זה בנוגע לבירור דפ"ו ניצוצות גופא מהזמן שלאחרי גלות מצרים עד ימינו אלו - שבד בבד עם הירידה מדור לדור [אפילו בזמן הבית - הירידה דבית שני, שחסרו בו ה' דברים²⁸, לגבי בית ראשון, ועל-אחת-כמה-וכמה הירידה דזמן הגלות לגבי זמן הבית, ובזמן הגלות גופא - עד ל"עקבות משיחך"], נדרשת עבודה קלה יותר, ובמילא, גם העבודה דהפצת המעיינות חוצה, או בלשון השיחה הנ"ל: מלחמת בית דוד - שייכת היא לכל אחד ואחד מישראל.

וכפי שאכן רואים בפועל ממש באופן עבודתו של נשיא דורנו בהפצת המעיינות חוצה - שההפצה חוצה לא היתה רק באותו אופן כפי שהיה בזמנו של בעל יום ההולדת, אלא גם באופן של הפצה עד לחוצה דחוצה דחוצה, כידוע גודל השתדלותו, עד לאופן של מסירת נפש, כדי להפיץ את מעיינות החסידות - הן מאמרי עבודה והן מאמרי השכלה - באופן שיגיעו לכל אחד ואחת מישראל, בלשון עם ועם, אפילו לקטנים שבקטנים בידיעה, וכן לקטנים שבקטנים ביהדות, ועל-אחת-כמה-וכמה - קטנים שבקטנים בחסידות.

ה. והמעשה הוא העיקר:

כאשר פוגשים יהודי - צריכים לדעת שכל העניינים שהוא חושב אודות תכלית ומטרת פגישתו, הרי ספק אם אכן זהו העיקר; מה שברור ללא כל ספק - שצריך לפעול עליו את העניין דהפצת המעיינות חוצה!

ועל-ידי ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל"קא אתי מר דא מלכא משיחא", ובפשטות - ששומעים את "עקבות משיחך" בפועל ממש, והולכים לקבל את פני משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"²⁹, שכן, אפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות³⁰.

וההכנה לזה היא - על-ידי זה שפועלים על כל אחד ואחד מישראל וכללות עם ישראל לצאת למלחמת בית דוד, ובוודאי שמנצחים במלחמה זו, שהרי "דוד מלך ישראל חי וקיים"³¹.

ותיכף ומיד, בעגלא דידן - "מיד הן נגאלין" (כפסק דין הרמב"ם³²), בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא.

(קטעים מהתוועדות כ' במרחשוון ה'תשמ"ה; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ה, כרך א, עמ' 615-617 - בלתי מוגה)

----------

1) ראה לקו"ש ח"ב עמ' 484. וש"נ.

2) ראה גם לקו"ש שם עמ' 485.

3) משלי ו,כג.

4) ברכות כה, רע"ב.

5) משמח"ת תרס"א - נדפסה בלקו"ד ח"ד תשפז,ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 141 ואילך.

6) שבת נו,א. כתובות ט, רע"ב.

7) אגה"ק דהבעש"ט - נדפסה בסו"ס בן פורת יוסף. ריש ס' כש"ט (הוצאת קה"ת). ובכ"מ.

8) ראה יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט).

9) תהילים פט,נב.

10) ל' הכתוב - זכריה ד,ו.

11) ברכות ומו"ק בסופן. טושו"ע ואדה"ז רסקנ"ה.

12) ריש פאה. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ג. טושו"ע יו"ד סרמ"ו סי"ח. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"א. פ"ד ס"ב.

13) ברכות לה,ב.

14) אבות פ"ב מי"ב.

15) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

16) ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907. שם עמ' 932. ועוד.

17) תהילים לא,ו.

18) ברכות כו,ב. וראה רמב"ם הל' תפילה פ"א ה"ה. שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ט.

19) פסחים נח,א-ב. וש"נ. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"א ה"ג. הובא בפרש"י עה"ת צו ו,ה.

20) ע"ד ל' חז"ל - שבת פ, ב. ירושלמי פ"ב הי"א. וראה רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"א ה"ז.

21) הושע יד,ג. שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ת) סוס"א.

22) תניא פל"ד.

23) סנהדרין לז, סע"א - במשנה.

24) סנהדרין שם. ב"ב י, רע"א.

25) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג. ב. תקו"ז תס"ט (ק, ב). מו"נ ח"א פע"ב. וראה אבות דר"נ ספל"א.

26) ראה כתובות טו,א. לקו"ש חכ"ג עמ' 399 הע' ד"ה דקבוע. וש"נ.

27) ישעיה ל,כ.

28) יומא כא,ב.

29) בא י,ט.

30) ראה לקו"ש חי"א בתחילתו. וש"נ.

31) ר"ה כה,א.

32) הל' תשובה פ"ז ה"ה.