הפשיטה על בית הספר המחתרתי תוכננה בקפידה. ידיעות על קיומו של 'תלמוד תורה' חשאי בעיר קולאשי שבגרוזיה, שבו לומדים שמונים תלמידים, הצטברו במטה המשטרה החשאית הרוסית. בשנת תרצ"א (1931) כיתרו אנשי הבולשת את המקום, בשאיפה ללכוד את המורים בשעת ביצוע ה'פשע'.
כאשר התפרצו השוטרים למקום הצליחו הילדים הזריזים לחמוק ולברוח, ואולם חמישה תלמידי חכמים ששימשו מורים – נתפסו. אלה היו חכם שבתי מיכלאשוילי (בנו של חכם אברהם מיכלאשוילי), חכם שלום מירילאשוילי, חכם יוסף מודז'גרלישוילי, חכם חיים בותראשוילי וחכם מרדכי מירילאשוילי.
חמשת הרבנים הובלו לעיר טבּיליסי, ושם הושלכו לבית הסוהר 'מטחי', שדיי היה בהזכרת שמו כדי להטיל אימה. זה היה כלא לנידונים למוות.
ימים רבים נחקרו בעינויים בידי אנשי הבולשת, בניסיון להסגיר את שמות שולחיהם. בסופו של דבר נגזר עליהם עונש מוות.
מאסרם זעזע את יהודי גרוזיה. בקולאשי ובערים אחרות התקיימו תפילות בבתי הכנסת. היהודים הפעילו את כל הקשרים האפשריים בניסיון להמתיק את דינם של החמישה, אך מאמציהם עלו בתוהו. הקומוניסטים היו נחושים לממש את גזר הדין, למען ישמעו וייראו.
מועד ביצוע גזר הדין קרב והלך. מתח ודאגה שררו ברחוב היהודי. אלא שחכם אברהם מיכאלשוילי לא אמר נואש. אחד מתלמידיו בעבר היה אברהם (בקו) בתאשוילי, חבר ילדות של מי שנתמנה באותה עת לנשיא הרפובליקה הסובייטית של גרוזיה, פיליפה מחרדזה.
יממה לפני ההוצאה להורג פנה חכם אברהם אל אברהם בתאשוילי: "סע לטבּיליסי הבירה ולך אל מחרדזה, ידידך", אמר לו. "הפצר בו להעביר את רוע הגזירה. עשה כל שביכולתך, ואל תימנע גם מצעדים לא-הגיוניים!".
אברהם בתאשוילי יצא מייד לטבּיליסי, ובידו מתנות יקרות ערך בעבור הנשיא. לעת ערב נקש על דלת ביתו, אך רעייתו הודיעה לו שבעלה נמצא בבית הממשלה, בישיבה מיוחדת עם השרים. אברהם השאיר בידיה את המתנות, וביקשהּ לטלפן לבעלה ולהודיע לו על דבר בואו ועל רצונו לפוגשו מייד. סמוך לחצות הלילה השיב הנשיא לאשתו: "אמרי לו שיבוא עכשיו לבניין הממשלה. אמתין לו באולם הישיבות".
תקווה זהירה נצנצה בליבו של אברהם. הוא נשא תפילה לאביו שבשמים שיצליח את שליחותו החשובה, ופנה אל ארמון הנשיאות. השומר ציפה לבואו והכניסו בלי עיכוב.
אברהם הוכנס לאולם גדול וארוך, שבקצהו ישב ידידו הנשיא. הוא השתטח על הארץ, הוציא מתיקו שרשרת שבה תלוי סכין שחיטה וענד אותה על צווארו, בעודו מתקדם בזחילה לעבר הנשיא.
הלה פער עיניים נדהמות. "מה קרה לך?", שאל בחלחלה, ופרש את ידיו בתימהון, "עמוד על רגליך!".
אברהם הניד בראשו לשלילה. "לא, כבוד הנשיא! בבקשה קח את הסכין וטול את חיי!".
"הנשתבשה עליך דעתך?!", הזדעק הנשיא, "חדל מלזחול על הארץ ככלב. קום ודבר כאדם שפוי!".
"באתי לבקש ממך להורגני", התעקש אברהם, "למען חברותנו האמיתית".
"בשום פנים ואופן!", התרגז הנשיא. "כעת עצור והסבר לי מה עומד מאחורי התנהגותך המשונה".
אברהם נשם עמוקות והשיב: "בבית הכלא מטחי בטבּיליסי כלואים חמישה רבנים, מחשובי הקהילה היהודית בקולאשי. כל אחד ואחד מהם כמוהו כאב בעבורי. אם ימומש גזר דין המוות הצפוי להם, אני מבקש שתהרוג אותי לפניהם".
עננה עלתה על פניו של הנשיא. "אין בידי לעשות דבר", אמר. "גזר הדין הוא סופי. בלתי-אפשרי לשנותו".
"הוא אשר אמרתי", השיב אברהם, "הרוג אותי בטרם אראה במות רבותיי!".
הנשיא פכר את אצבעותיו ושקע במחשבות. על הארץ המתין אברהם, שפתיו לוחשות תפילה, והסכין תלוי בצווארו.
"שמע, בעבור חברותנו איענה לבקשתך, אפילו אם יעלה הדבר במשרתי", התנער הנשיא מהרהוריו. "אני מורה עכשיו לשחררם מהכלא". באומרו זאת נטל את תיק החקירה של הקבוצה, ולנגד עיניו הדומעות של אברהם קרעו לגזרים.
עוד באותו לילה שוחררו האסירים, לאחר שנדרשו להתחייב כי יימנעו מפעילות דומה בעתיד. הם מצאו עצמם באישון ליל ברחובות העיר הזרה. בסופו של דבר צעדו לעבר בית הכנסת על שם יוצאי אחלציחה, כדי להמתין לבוקר.
לתדהמתם הופתעו לגלות שהאורות בבית הכנסת דולקים וקולות תפילה בוקעים ממנו. "מה פשר התפילות?", התעניינו למראה הקהל הרב העומד ומתפלל.
"אינכם יודעים?", השיבו להם בבכי, "מחר צפויים להיהרג חמישה רבנים בני העדה!".
"קומו על רגליכם!", קראו החמישה, "תפילתכם נתקבלה. אנחנו הרבנים, וברוך ה' שוחררנו מבית הכלא!".
שמחה גדולה הציפה את אולם בית הכנסת. בבוקר יצאו חמשת הרבנים לשוב לעירם קולאשי, והם חזרו לפעילותם האמיצה, במסירות נפש, כאילו לא ראו את החרב שכבר הונחה על צווארם.
(על-פי 'האות והמופת', מפי רבי בן-ציון מיכאלאשוילי) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
