"מוסאן נעלם! מוסאן נעלם!" – הדהדו הצעקות ברחובות העיר חַלַבּ. זה היה סמוך לחג הפסח בשנת תרכ"ט. אווירה רעילה מילאה בבת אחת את העיר. סיסמאות שנאה הופרחו לחלל. קריאות נקם ודרישות לעשיית שפטים בקהילה היהודית נשמעו מכל עבר. פחד אפף את הקהילה.
בעבור השכנים הערבים לא היה צורך כלל בחקירה. האצבע המאשימה הופנתה מיד לעבר היהודים. הלוא חג הפסח קרב ובא, והכול יודעים שהיהודים צריכים דם נוצרי כדי ללוש בו את מצותיהם...
מוסאן, ילד נוצרי, שימש משרת בביתו של סוחר יהודי אמיד. "הוא נרצח!", סיננו שונאי ישראל בזעם, והחשד נהפך במהירות לכתב אישום נגד היהודים כולם. ההמון המשולהב הוסת בידי אנשי הדת, וכך עברו ימים סוערים ומתוחים. אחרי חג השבועות הגיע המתח לשיאו.
הלחץ הציבורי היה כבד. ההמון דרש נקם. מושל העיר זימן אליו את רבי חיים-מרדכי לבטון, רב העיר, ששמו נישא עד היום בהערצה בפי צאצאי קהילת חַלַבּ.
הרב לבטון היה בן למשפחת דיינים ממגורשי ספרד. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונות נדירים, והוא הגה בתורה בשקידה עצומה. עוד בהיותו צעיר הוצב בשורה הראשונה עם גדולי רבני העיר, ולאחר הסתלקות רבי אברהם ענתבי ירש את מקומו בהנהגת הקהילה כרב ראשי וראש אב בית הדין.
השמועה על זימונו של הרב לבטון אל המושל עשתה לה כנפיים בקהילה. מי יודע מה המושל זומם לעשות כדי לספק את תאוות הנקם של הערבים.
בתפילה על שפתיו נכנס הרב לבטון אל לשכתו של המושל. פניו של זה היו חמורות סבר. "אני מודיע לך חד-משמעית", סינן המושל, "אם לא יימצא הילד אעניש קשות את יהודי חַלַבּ. אגרש את כולכם מן העיר".
הרב ניסה להסביר כי זו עלילת שקר וכי אין ליהודים שום מעורבות בהיעלמות הילד, אך אוזני המושל היו אטומות. יצא הרב מלשכת המושל בלי אומר ודברים, ועם הגיעו לביתו ביקש להקהיל את כל היהודים לתפילה בבית הכנסת.
זה היה ביום שני, י"ד בסיוון. התושבים עזבו את עיסוקיהם, נעלו את החנויות ואת בתי המלאכה, ובאו כאיש אחד להתחנן על נפשם לפני היושב במרומים.
לאחר התפילה החל הקהל להתפזר. המתח היה רב. הכול חשו בגזירה התלויה מעל ראשיהם. התחנונים שהרקיעו שחקים ביטאו את גודל הסכנה. ולצד החרדה פיעמה בלבבות התקווה שאבינו שבשמים לא ייטוש את עמו בעת צרה, וכבר אמרו חז"ל שאין הקב"ה מואס בתפילת רבים.
רגליו של הרב לבטון נשאו אותו לעבר המקום שבו, על-פי השמועות, נחטף הילד מוסאן. הוא ראה כמה ילדים ערבים משוחחים ביניהם בפינת הרחוב. עצר הרב והטה אוזן לדברי הילדים. פתאום שמע אחד מהם אומר לחברו: "ראיתי את הנוצרים לוקחים מכאן את מוסאן אל הכנסייה. הוא עכשיו בכנסייה!".
הרב לבטון נדהם למשמע הדברים. משם פנה היישר אל ביתו של המושל. "אנא ממך", ביקשו בבהילות, "הצטרף אליי לסיור ברחוב העיר, וכולי תקווה שנמצא את הילד האבוד". המושל המופתע לא יכול היה להתנגד להצעה. השניים יצאו יחדיו, והרב לבטון הוביל את המושל אל הכנסייה.
כשהגיעו לשערי המבנה הציע הרב לבטון למושל להיכנס פנימה בלי הודעה מראש. המושל ניאות. הכמרים הנדהמים לא יכלו לסרב למושל הנכבד, ואירחו אותו בסבר פנים יפות. פתאום הבחין המושל בילד משוטט בחצר המקום. "מה שמך?", שאל.
"מוסאן!", השיב הילד.
בבת אחת הוסר הלוט מעל הארשת התמימה של הכמרים, והעלילה הזדונית נחשפה. התברר כי הללו זממו להפליל את הקהילה היהודית בעלילת דם בזויה, ולשם כך פיתו את הילד מוסאן לבוא עמם וכלאו אותו בכנסייה. פניהם של הכמרים חפו. המושל הורה לערוך חקירה יסודית, והכמרים שנמצאו אשמים נכלאו מיד מאחורי סורג ובריח.
המושל הרכין את מבטו וביקש להתנצל לפני הרב לבטון על חשד השווא שכמעט הוביל למעשה בלתי-הפיך. "אנא, סלח לי", התחנן, "אני מודה לך מעומק ליבי על שבזכותך יצאה האמת לאור, וניצלתי מעשיית עוול לתושבים הגונים שלא היה עוול בכפם!".
הבשורה נודעה במהרה, והעיר חַלַבּ צהלה ושמחה. מאותה שנה נעשה יום י"ד בסיוון יום ששון ושמחה. הרב לבטון תיקן במנהגי הקהילה שאין אומרים ביום הזה 'תחנון', ושמו נקבע לדורות: 'נס מוסאן'.
שנים חלפו, ורבני קהילת חַלַבּ החליטו להעביר את ציון היום לי"ג בסיוון, כדי ליצור רצף של אי-אמירת תחנון עם י"ב בסיוון, בלי שיהיה הפסק של יום ביניהם. עד היום הזה נוהגים בקהילות של יוצאי חַלַבּ שלא לומר תחנון בי"ג בסיוון, לזכר הנס הגדול שאירע לאבותיהם.
(תודה לנכדו של הרב לבטון, הרב אליהו שוויכה, תל-אביב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:30
