חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 כ"ב בתשרי התש"פ, 21/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

ההוכחה למתן-תורה
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1241 - כל המדורים ברצף
להיות למעלה מהעולם תוך התעסקות בענייני עולם
גאולה בשובה ובנחת
ההוכחה למתן-תורה
פרשת בהר
"וספרתם לכם"
"ועל כרחך אתה חי"

כך התבטא הרבי על גדלותו של רבי יהונתן אייבשיץ * על כוח הפסיקה של החיד"א * הרבי קבע: בעניני מצוות התלויות בארץ כפי שנקבע על-ידי רבני אנ"ש * מציאת פתרונות בתורה לבעיות שנתחדשו בדור האחרון

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הרבי על רבי יהונתן אייבשיץ

בהתוועדות שבת קודש פרשת שלח תשל"ה התייחס הרבי לליקוי לבנה שנראה בחודש סיון של אותה שנה, והלקח שנדרש להפיק ממנו בעבודת ה'.

אחרי ההתוועדות כתבו המניחים לרבי, כי מדבריו משתמע שאינו רואה את הדברים כפי שביארם בספר 'יערות דבש' של רבי יהונתן אייבשיץ.

לימים הוגהה השיחה (ב'לקוטי שיחות' שיצא לאור לש"פ בראשית תשל"ט, ומשם בכרך ט"ו עמ' 7 ואילך), והרבי, אחרי ציטוט ה'יערות דבש', הגיב:

"אבל לא זכיתי להבין דבריו"...

בשעתו (תשל"ה) ציין הרבי (דבריו שהובאו בשינויים מעטים ובתוספת בלקו"ש שם בשולי-הגליון): "מפורסם שהיה צ"ל [= צריך להשתתף] בויכוחים רבים עם חכמי או"ה [=אומות-העולם] בימיו (כולל-תוכנים [=חכמים שעסקו בחכמת התכונה]), ועיין ב"ב [=בבא בתרא] קטז, רע"ב. מנחות סה, רע"ב. ועוד". וכבר הצבעתי על מקור הדברים (במדור זה בגליון תרמח) בהקדמתו לספרו 'כרתי ופלתי'.

סמכותו של החיד"א

במספר הזדמנויות שיבח הרבי את הרב החיד"א "פוסק בנגלה דתורה . . ופוסק גם בנסתר דתורה" ('התוועדויות תשמ"ו' כרך א' עמ' 156) "פוסק בישראל . . וכמו-כן מביאים בשמו עניינים השייכים לפנימיות התורה, סודות התורה" (שם עמ' 536). וראה רשימתינו בגליון רד"ע (י"ב במרחשון תש"ס) עמודים 11-14.

להבהרת הדברים מהראוי להביא את דברי ה'בני יששכר' (תשרי מאמר ד' דרוש יד אות לט) שהביא דברים מהחיד"א והוסיף:

"ואע"פ שלא נודע לי איה מקום דברי המפרשים אבל כיון שכן פסק הלכה הרב המובהק החיד"א בבית דין של מטה, בודאי שכך פוסקים גם בבית דין של מעלה".

מעתה יובן אולי למה טרח הרבי להדגיש את חשיבותו של החיד"א בתור פוסק.

הוכחה של ששים ריבוא מבוגרים

יותר מפעם אחת הצביע הרבי על העובדה ש"ענין מתן-תורה נתאמת דור אחר דור בתור עובדה שנתרחשה במעמד ששים רבוא הגברים לבד מטף... אין עדות זו מצומצמת לנביא אחד... והיש לך עדות נאמנת ומדוייקת יותר מזו?" (לשון הרבי ב'אגרות-קודש' כרך ח"י עמ' שצא).

כנראה שמקור הוכחה זו ב'ספר העקרים' מאמר ראשון פרק כ:

"ובעבור זה רצה השם יתברך שתנתן התורה על-ידי משה בפרסום גדול וריבוי עצום מששים רבוא . . שהדת האלהית צריך שתתפרסם בנתינתה פירסום גדול... כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא כדי שלא ישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם ולא בלב הבאים אחריהם כלל. . כל ישראל עדים בנתינת התורה מן השמים שהם שמעו את קול ה' אלהים מדבר אליהם עשרת הדברים.

וכן מבואר בהקדמה לספר החינוך:

"כשרצה האלקים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים רבים להיות כולם עדים נאמנים על הדברים...".

הלכות התלויות בארץ

בשנת תשט"ז, ערב שיגור ה'תמימים השלוחים' לארץ-הקודש, הורה להם הרבי ללמוד את ההלכות בעניני מצוות התלויות בארץ, וכשהתעוררו אצלם כמה שאלות אחרי שלמדו את הנושאים הורה הרבי:

"בכהנ"ל יש מנהג שנקבע מכבר ע"י רבני אנ"ש אשר באה"ק ת"ו. ויבררוהו וכן יעשו."

שוב הזכיר הרבי את הנושא ערב שיגור השלוחים לארץ-הקודש בשנת תשל"ו.

ומעשה במשפחה שעלתה לארץ-הקודש וסבלה מבעי' רפואית, והרבי כתב להם (לקוטי שיחות' כרך לו עמ' 298):

"בטח שגגו באכילת דעניני שמיטה...".

מן הראוי לציין ולהביא כאן את דברי השל"ה בשער האותיות קדושת האכילה יט:

"כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצות אשר שמה, כענין שאמרו רז"ל סוף פרק קמא דסוטה (יד,א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך כו' אלא לקיים המצות התלויות בארץ".

ועוד שם לפני זה:

"והנה שנה אחת אחר בואי לירושלים עיר הקודש תוב"ב... דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחוייב לקיים יותר מהם [=מתושבי אה"ק, שביקשו אותה שנה להקל לעצמם מחמת דוחק גדול]... כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצווה הזה... בשלמא הדרים כבר שמה אין עונשם גדול כל כך.. [עיין שם].

מציאת פתרונות בתורה לבעיות שנתחדשו בדור האחרון

בהתוועדות יום ב' דחג-השבועות תש"נ (ספר השיחות תש"נ כרך ב' עמ' 491; התוועדויות תש"נ כרך ג' עמ' 281) דיבר הרבי על הצורך בכינוסי רבנים "להתדבר פנים אל פנים ולברר שאלות וספיקות שונות העומדות על הפרק... במיוחד בדורנו זה ודורות האחרונים בכלל... לאור ההתפתחויות והחידושים שנעשו בעולם... שאלות אשר לא היו במציאות בזמן חיבור השולחן ערוך, ובמילא דורש עיון מיוחד כדי לברר את השאלות... במכשירים שנתחדשו לאחרונה; בנוגע לטיפולי רפואה שונים".

דברים אלו מבוססים, כנראה, על הנאמר ב'ספר העיקרים' מאמר ג' פכ"ג:

"לפי שאי אפשר שתהיה תורת ה' יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על-כן ניתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים [=כללים עקרוניים] נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים".

איסור נטישת משרת הרבנות

יותר מפעם אחת גילה הרבי את דעתו כי אין לרבנים לעזוב את משרותיהם אפילו לטובת משרה מכובדת יותר – ראה 'אגרות-קודש' כרך כח עמ' קלח:

שנטשו את המערכה של מלחמת הקיום היהודי של הנוער דבני ישראל.. שבאם המקיים נפש אחת כו' על-אחת-כמה-וכמה כמה-וכמה נפשות. ופשיטא שאינה דומה כלל ההשפעה בריחוק מקום.

ובהזדמנות נוספת ציין (כרך כד עמ' רצב):

כבר מילתי אמורה ומפורסמת... שכל מי שביכולתו לפעול בצרכי ציבור ביראת שמים, ובפרט בשטח החינוך על טהרת הקודש, ועוזב "עניי עירו" ומדינתו... הרי זה עריק ונוטש את המערכה, מערכה במלחמת הטמיעה רחמנא-ליצלן ממש, היינו פקוח נפש...

בביקור האדמו"ר מסדיגורא בשנת תש"מ הוסיף הרבי ואמר (בצל החכמה' עמ' 103):

בזמנים שעברו, כשרב נסע לארץ-ישראל הוא השאיר ממלא-מקום כמותו... אך עתה בזמננו: רב, מלמד או ראש-ישיבה העוזב את נ"י, שיקגו, בוסטון או לונדון... הרי הוא פשוט בורח "מן המערכה"!

ונראה שדברי הרבי נועדו לענות על התמיהה הבאה:

נהוג היה ומקובל בכל תפוצות הגולה שרבנים ששימשו בקהילות קטנות היו מתקדמים בתפקידם, עוזבים את קהילותיהם הקטנות לטובת משרות מכובדות יותר בקהילות גדולות ומפורסמות.

וכבר לימד עליהם זכות בשו"ת כנסת יחזקאל (אורח חיים סימן ח) "דוודאי שידעו דאדעתא דהכי [=מראש שעל דעת כן] נתמנה דאם-לא-כן שום רב ומורה... לא יתרצה להתמנות בעיר קטנה".

ולזה הוסיף הרבי: בזמנים שעברו כשרב נסע הוא השאיר ממלא-מקום כמותו.

ומצינו מעין מקור לזה בדברי הרמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ב ה"ו: שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו כו' שאינו יוצא מן המקדש.

וכתב הכסף משנה שם:

"שאע"פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע"י אחר נראה כמזלזל בעבודה... שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבוא ולגמור... ולפיכך אסרה לו [תורה] לצאת עד שתגמר עבודה ע"י אחר".


כלומר: אין לרב לעזוב משרתו אלא אם כן העמיד מישהו ראוי במקומו.

ובמענה לשאלת רב שרצה לעזוב את קהילתו למקום אחר ענה הרבי:

כיון שכנראה הוא נוגע בדבר—יתייעץ בזה עם כאלו שאינם נוגעים כו'.

בכלל—השקפתי ידועה נגד עזיבת כמה וכמה מבני ישראל לנפשם וכו'.


המותר – מיותר...

בלוח "היום יום" כ"ה אדר ב' – איתא, שחסידים הראשונים אמרו:

מה שאסור – אסור ומה שמותר – אין צורך בו.

ומן הראוי להשוות זאת לדברים שכתב בנו של הרמב"ם בספר 'המספיק לעובדי ה'' פי"ב עמ' 263:

"אבל מה שאינו דרוש ל(חיי) העולם-הזה [=לפועל ממש] ואינו מועיל ל(עניני) הדת, כגון לצייר (במוחו) פיתוחי-דלתות וקישוטי כתלים בבנינים (אשר) סביב הבית, או לצייר (במוחו) פיתוחי-צורפים של תכשיטים וכלי-בית, כל אלה הם – כפי הנגלה מן התורה – בחזקת דברים מותרים, וכפי הנסתר והטמיר בתורה ואצל יראי ה' החסידים הרי-הם דברים אסורים בהחלט או מכמה בחינות".

חידושו של אדמו"ר הזקן באסורי דרבנן

בהתוועדות אחרון של פסח תשל"ו הוכיח הרבי כי דעתו של אדמו"ר הזקן בתניא (פ"ח) שגם איסורים מדרבנן מהווים איסור חפצא, שלא כפי המקובל בדרך כלל.

הרבי הוסיף והדגיש בהתוועדות סמוכה – בש"פ קדושים תשל"ו (שם עמ' 126):

"עד עתה לא מצאתי בספרי הנגלה של אדמו"ר הזקן כיצד היא שיטתו בנושא, ומן הסתם עוד יימצא הדבר"...

מפורסם המעשה שאירע בזמן אדמו"ר הזקן, כאשר התקיימה חתונה והחתן דנן התגרש קודם לכן מאשתו הראשונה, אולם לדעת אדמו"ר הזקן שמה של האישה נכתב שלא כדין, והגט היה פסול מדאורייתא. ואדה"ז ביקש למונעו מלהינשא בשנית משום חרם דרבנו גרשום, והדברים נכתבו בשו"ת שלו סימן ל"ט. וכתב שם בנחרצות:

"ובפרט בגזירת חכמים על השוחטים שלא ישחטו על החתונה ח"ו שום בהמה ועוף, ואם יעברו ח"ו תהא שחיטתו נבילה כדין העובר כו'". ואכן, תוצאות האירוע היו שילד שאכל בחתונה נתטמטם ליבו וכו' (התפרסם בספר 'ירושלים של מעלה' לר' מנחם גרליץ, ושמעתי מהרה"ג הרה"ח ר' שניאור זלמן סגל שיחי' מבני-ברק שהמעשה אמיתי, ושמעו מפי דודו ר' גדליה סג"ל (ז"ל) עורך ה'די אידישע שטראל')

והגע עצמך:

השחיטה לכשעצמה היתה כשרה, ורק מצד גזירת החכם אדמו"ר הזקן שהפך זאת ל'נבילה', אכן נהפך הדבר לאיסור חפצא. ומכאן הוכחה לדברי הרבי שדעת אדמו"ר הזקן בנגלה, היא מתאימה למה שנתבאר מהתניא שגם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)