חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:08 י"ג בחשון התש"פ, 11/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

החידוש בהעלאת הגשמיות במשכן ובתפילה
דבר מלכות

נושאים נוספים
החידוש בהעלאת הגשמיות במשכן ובתפילה
הנשמה אינה בגלות וגם הגוף אינו בגלות
השמטה בהוראה מלמעלה
פרשת ויקהל-פקודי
הרחבה למעלה מהטבע
כ"ה באדר
הלכות ומנהגי חב"ד

מה ההבדל בין ציווי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה לנאמר בפרשיות ויקהל-פקודי? * קודם התחלת התפילה צריך האדם לרומם עמו את הדברים הנמוכים ביותר, הן בעצמו והן בזולת – באמירת "הריני מקבל כו'" * וככל שהביטול נעלה יותר מלמטה, כך ניתן להמשיך יותר מלמעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע מסופר אודות ציווי משה רבינו לבני ישראל על דבר בנין המשכן, וכן אודות בנייתו בפועל על ידי בני ישראל.

המשכן1 שאודותיו ציוה הקב"ה את משה, כפי שמפורט בפרשיות תרומה ותצוה, והמשכן שעשו בני ישראל, כפי שמסופר בפרשיות ויקהל ופקודי – מרמזים על שני סוגי משכנות, ובלשון רז"ל2: "משכן למטן משכן למעלן", ולכן נמנים כל הפרטים עוד הפעם.

ובפרטיות: כלי המשכן ולבושי הכהונה, כפי שנאמרו בראשונה (תרומה-תצוה), הם: א) מהקב"ה, ב) למשה רבינו, שהמעלה שבדבר ובפרט בעניין זה – היא בשלשה:

א) שומע ומקבל הדיבור, משה, הוא נשמה דאצילות, דהיינו, שבהיותו כאן למטה היה כמו בעולם האצילות ממש3, וכמאמר רז"ל4 "שכינה מדברת מתוך גרונו".

ואף שכל הנשמות נמשכות מאצילות, הרי זה רק ששרשם הוא באצילות5, מה שאין כן "נשמות דאצילות" פירושו שגם בהיותם למטה עומדים הם במדריגת האצילות.

הגם שיש חילוק בין הנשמות להכלים דאצילות, וכדאיתא באגרת הקודש6: "שכבר יצאו ונפרדו מהכלים", דקאי על נשמות דאצילות – אף על פי כן הם עדיין במדריגת האצילות.

ב) אופן קבלת דיבור ונבואה זו הוא – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"7. ובזה גופא ישנם ב' פרטים: א) משה "עמד על עמדו"8 בשעת גילוי הנבואה, ולא כמו שאר הנביאים, ב) נבואת משה היתה בבחינת "זה" ולא בבחינת "כה"9. והיינו, שאצל כל הנביאים היה הגוף הגשמי מבלבל אפילו לגילוי בבחינת "כה", מה שאין כן משה רבינו היה גופו הגשמי כלי10 אפילו לבחינת "זה".

ג) מקום הקבלה – בהר סיני11, שאז היה משה במדריגה נעלית יותר מכפי שהיה למטה, והראייה: בהיותו שם – "לחם לא אכל ומים לא שתה"12, אף שגם לאחר שמשה "ירד מן ההר" היו אכילתו ושתייתו באופן אחר משאר בני-אדם.

מכל הנ"ל מובן, שמשכן כזה – אינו נעשה מזהב וכסף וכו' גשמיים13.

מה שאין כן כלי המקדש ולבושי הכהונה כפי שנכתבו בויקהל-פקודי – נעשו: א) על ידי בני ישראל, שרוב הנשמות הן נשמות דבי"ע14, ב) כאן למטה, ג) מזהב וכסף ונחושת כו' גשמיים.

ב. ואף על פי כן, מבלי הבט על גודל החילוק בין ה"בכוח" ל"בפועל" – מתי נתמלא תכלית הרצון של הקב"ה, ומתי התקיימה הבטחתו "ושכנתי15 בתוכם"? – דווקא במשכן הגשמי של ויקהל-פקודי, ולא במשכן הרוחני ש"הראת בהר"16, כמו שכתוב במדרש שם.

כי, נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים17 דווקא, וכמבואר בתניא18, שקאי על עולם הזה "שאין תחתון למטה ממנו". ואף שהוא גשמי וחומרי, ונוסף לזה יש בו חושך כפול ומכופל, כפי שמונה בפרטיות בתניא – אף על פי כן, מצד עניין זה גופא, מתמלאת תכלית הכוונה בעולם הזה דווקא.

– על פי זה מובנת יותר הקושיא ששואלים19 בנוגע לאבנים הטובות ש"הנשיאים הביאו"20: כיון שהיה זה מעשה ניסים21, איך אפשר היה לעשות מהם בגדי כהונה? וביאור הקושיא: כל תכלית המשכן והמקדש היא שיעשו אותם מדברים גשמיים דווקא, ואם כן, הרי זה צריך להיות לא מעשה ניסים, אלא עניינים המלובשים בטבע.

ג. על פי זה22 יובן גם מה שכתוב בירושלמי23: "בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה . . כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני".

"משכן ראשון" – נקרא בירושלמי המשכן שבפרשת תרומה- תצוה, ו"משכן שני" נקרא שם המשכן שבפרשת ויקהל-פקודי. וכיון שב"משכן שני" נאמר י"ח פעמים "כאשר ציוה", לכן מתפללים ח"י ברכות.

ומבהיר הירושלמי על אתר: לכאורה, הרי ישנם י"ט פעמים "כאשר ציוה", ומתרץ: "ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך24 עד סופיה דסיפרא", כלומר, מונים רק את הלשון "כאשר ציוה" שנאמר גבי בצלאל ואהליאב יחד, אבל מה שנאמר "כאשר ציוה" בבצלאל לבדו, אינו נכלל בחשבון.

ולכאורה אינו מובן: א) מהי השייכות דח"י ברכות שבתפלה לח"י פעמים "כאשר ציוה"? ב) מהי השייכות דתפלה למשכן שני דווקא? ג) מדוע מונים "כאשר ציוה" כנגד ח"י הברכות רק במקומות שנזכר גם אהליאב?

ויתרה מזו אינו מובן: על פי הידוע25 ש"תפלה" היא מלשון חיבור (וכמו "התופל כלי חרס"26, "נפתולי . . נפתלתי"27), שעניין התפלה הוא חיבור האדם המתפלל – לאלקות. אם כן, היה צריך להיות עניין זה שייך לבצלאל לבדו, שהוא משבט יהודה, יותר מאשר לאהליאב, "למטה דן", כי: א) שבט יהודה הוא המעולה שבשבטים (כדאיתא במדרש28 שמטעם זה נבחרו בצלאל ואהליאב דווקא, להיותם המעולה שבשבטים והירוד שבשבטים), (ב) יהודה הוא מלשון הודאה, ושייך בפרט לשמונה עשרה29, כי עניין הדביקות שבתפלה יכול להיות רק על ידי הודאה וביטול. ומדוע שייך עניין זה להזכרת אהליאב דווקא?

ד. על הפסוק30 "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", איתא בזוהר31: "סולם דא צלותא" – תפלה. ובמדרש32 איתא: "סולם זה סיני" – תורה. ומבואר בחסידות33 החילוק בין תורה ותפלה: תורה היא המשכה מלמעלה למטה, ותפלה היא העלאה מלמטה למעלה.

וזהו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בעניין התפלה): הסולם "מוצב ארצה" – לא סתם "בארץ" (בי"ת בשב"א), אלא "ארצה", בתוספת ה"א, דהיינו שהוא נמשך לארץ34, לענייני ארציות, למדריגה תחתונה בארץ35. והעבודה היא, לקחת את הדברים התחתונים, עד לאלו שמתחת לארץ, ולהעלותם – לא רק "בשמים", מקיפים, אלא למעלה הרבה יותר – "שמימה" בתוספת ה"א, מקיפים למקיפים, ולמעלה עוד יותר – "השמימה", עצמות36. לשם יש להעלות את הדברים הגשמיים.

וכאמור לעיל – זוהי עבודה מלמטה למעלה. עבודה בדרך עבודת עבד. ואף שמצד זה גופא ישנו תענוג, אבל ענינה הוא עבודת עבד.

הגם שנותנים על זה כוח מלמעלה, שזהו עניין "וישכם לבן בבוקר"37, שבכל צפרא מאיר לובן העליון38 – הרי אין זה אלא נתינת כוח בלבד, אבל העבודה עצמה היא מלמטה למעלה.

ועל פי זה יובן שייכות התפלה ל"משכן שני" דווקא, כי שניהם עניין אחד – לקיחת דברים גשמיים ועשייתם למשכן ודירה לו יתברך.

ה. מצד זה שהתפלה היא העלאה מלמטה למעלה, וצריכים להעלות אפילו את הדברים התחתונים ביותר, וכלשון הידוע שצריך לקחת אפילו את "נעלי-הבית" ("פּאַנטאָפל")39 – הנה כשם שאצלו גופא צריך לקחת עמו את כל כוחות הנפש, גם הכוחות הנמוכים, ולהעלות אותם,

כמו כן הוא גם בכללות ישראל, שקודם התפלה צריך לקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך"40, כדאיתא בפרי עץ חיים41 ומביאו אדמו"ר הזקן בסידור42, צריכים לכלול עצמו עם כולם יחד, ולכן אפילו אותם מישראל שהם בבחינת אהליאב – כדאיתא במדרש: הירוד שבשבטים – גם אותם צריכים להעלות.

והרי זהו עניין "ואהבת לרעך כמוך", כמאמר הבעל שם טוב43 שמצות אהבת ישראל היא גם ליהודי הנמצא בקצווי תבל, שמעולם לא ראהו ולא היתה לו שייכות עמו.

בשעה שיהודי עומד להתפלל, דהיינו, שכבר עשה את ההכנות שיש לעשות קודם התפלה והוא כבר מוכן לעמוד להתפלל,

– והרי בעצם ענין העמידה להתפלל, ובפרט לאחרי ההכנות שקודם התפלה, הרי הוא נתעלה בעילוי נעלה ביותר, שהרי הוא מנתק עצמו מכל עניני העולם ועומד לפני הקב"ה44

עלול הוא לחשוב: איזו שייכות יש לו עתה עם יהודי שאינו שייך עדיין לתפלה, ואפילו לא בהכנות לתפלה, יהודי ירוד?

על כך אומרים לו, שמצות אהבת ישראל פירושה אפילו ליהודי הנמצא בקצהו השני של העולם, בקצהו השני של העולם שלו ברוחניות.

יתירה מזו אומרים לו, שמצות אהבת ישראל היא אפילו למי שמעולם לא ראהו – דהיינו אפילו קודם שעמד להתכונן לתפלה – ומעולם לא היתה לו שייכות עמו, כיון שהלה הוא באין-ערוך אליו אפילו כפי שהוא קודם שעומד להתפלל, שנשמתו (היא אז רק) באפו45.

ועניין זה הוא לא רק מצוה של אהבת ישראל, שהיא יסוד כל התורה, אלא עניין שנוגע גם לתפלה שלו ולעליות שלו. אהבת ישראל היא הכנה והקדמה לתפלה שלו.

והטעם לזה – כי סדר העלייה הוא שצריכים להגביה מהמדריגה התחתונה ביותר, כידוע46 משל הגבהת הבניין על ידי "ליווער".

ופשיטא, שגם בנפשו עליו לקחת עמו לא רק את "בצלאל" שבנפשו, אלא גם את "דן" וירוד שבנפשו. עליו להתפלל עם כל הכוחות יחד, ומכולם לעשות משכן לו יתברך.

ו. וזהו עניין ח"י הברכות שבשמונה-עשרה, כנגד ח"י פעמים "כאשר ציוה" שנאמרו ב"משכן שני", שבהם נזכר גם אהליאב – כי תכלית הכוונה היא לעשות גם מענייני "אהליאב" משכן, וכן בעניין התפלה יש צורך להעלות גם את "אהליאב"47.

ז. כשם שבמשכן, הנה על ידי העלאה מלמטה למעלה (ובפרטיות יותר – בעניין הקרבנות שהיו במשכן, שזוהי אחת העבודות העיקריות שבמשכן, הרי על ידי העלאה) נעשה לאחרי זה ההמשכה מלמעלה למטה, "ושכנתי בתוכם" ("ריח ניחוח"48), והם – ההעלאה וההמשכה – פעלו את העניין של "כאשר צוה", "צוה" מלשון "צוותא", התקשרות והתחברות49, התקשרות הדברים הגשמיים עם עצמות, חיבור נברא ובורא,

– וכיון שהכוח על התקשרות זו הוא ממשה רבינו (ומשה רבינו שבכל אחד ואחד50), לכן נאמר "כאשר צוה ה' את משה" –

כן הוא גם בעניין התפלה (דתפלות כנגד קרבנות תקנום51):

בשעה שישנה ההעלאה השמימה, שהמתפלל יודע שאין לו לפנות לאף אחד אלא להשם יתברך לבדו – על ידי זה ממשיך הוא מלמעלה את כל ההמשכות הנצרכות אליו, רופא חולים ומברך השנים וכו',

וההעלאה וההמשכה פועלים את החיבור ויחוד האדם עם אלקות, עד לייחוד היותר עליון, שהוא סיום התפלה "בשלום", – יחוד היותר עליון, כידוע52.

ח. [. .] והנה, כשם שנתבאר לעיל53 בעניין הקרבנות, שכל העלאה פועלת המשכה, ולפי אופן ההעלאה כן היא ההמשכה – כן הוא גם בעניין התפלות (ש"כנגד תמידין תקנום"51), שכאשר ישנו הביטול האמיתי בתפלה, אזי אפשר לפעול את כל ההמשכות.

וזהו שמצינו54 בר' חייא ש"אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא" – מכיון שעניין הביטול שבתפלה היה אצלו באופן של ביטול במציאות, ש"מנפשיה סליק", הרי לפי אופן ההעלאה היתה אצלו גם ההמשכה.

ויש לבאר שעניין זה הוא דוגמת המבואר במקום אחר55 בעניין החילוק בין רבן יוחנן בן זכאי ובין רבי חנינא בן דוסא, דאף שבעניין התורה היה רבי יוחנן בן זכאי גדול יותר (שהרי "לא הניח . . דבר גדול ודבר קטן"56), מכל מקום, בעניין התפלה היה רבי חנינא בן דוסא גדול יותר. וכן הוא גם בנוגע לר' חייא.

ותוכן העניין:

תורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, ותפלה ענינה העלאה מלמטה למעלה (כנ"ל). וההמשכה הבאה לאחרי ההעלאה היא למעלה מההמשכה הבאה מצד עצמה, כי, עיקר הכוונה היא בבירור הגשמיות וביטול התחתון דווקא ("למעשה ידיך תכסוף"57), ולכן מגעת ההעלאה למעלה יותר.

וזוהי מעלתם של רבי חנינא בן דוסא ור' חייא – שמצד מעלת הביטול שלהם שמלמטה למעלה, היה בכוחם לפעול את כל ההמשכות.

ועניין זה הוא הוראה לכל אחד ואחד – שכאשר יניח את עצמו לגמרי באופן של ביטול במציאות, דהיינו שיהיה בבחינת "שלוחו של אדם כמותו ממש", וכמבואר בלקוטי תורה שם שעבודת הנשמות אינה עניין של שליחות, אלא באופן ד"אני הוא הקורא ואני הוא המדבר" – אזי בכוחו לפעול את כל ההמשכות וההשפעות.

וכפי שכבר דובר פעם, שכאשר בני ישראל יתעקשו ("איינשפּאַרן") באמת – אזי ימשיכו את הגאולה למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.

(מהתוועדות ש"פ ויק"פ ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב עמ' 200-204, 207-208)

______________________

1)     מכאן עד סוס"ב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 196 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     במדב"ר פי"ב, יב. ובכ"מ.

3)     ראה לקו"ת נצבים מט, ב.

4)     נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087.

5)     ראה לקו"ש ח"א ע' 16. תו"מ חי"ב ע' 122. וש"נ.

6)     ס"כ (קל, א).

7)     ברכה לד, יו"ד.

8)     רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו.

9)     ספרי ופרש"י ר"פ מטות.

10)   והיינו שגופו הגשמי הי' רק בבחי' צנור שעל ידו יומשך דבר הוי' (מהנחה בלתי מוגה*).*) (ושם, שאין זוכרים בבירור אם אמר:) דכיון שאצל משה הי' הגילוי ד"זה" – מהות אלקות, ולא רק מציאות – לכן נמשך הגילוי גם בהגוף.

11)   זח"ב קנט, א. וראה גם במדב"ר פי"ב, ח. וכנראה מדרשות חלוקות הן על הש"ס (מנחות כט, א). ומה שהקשה בעיון יעקב (שם ובברכות נה, א) – בזהר שם מקשה לה ומפרק לה.

12)   תשא לד, כח.

13)   ראה במדב"ר שם: אש אדומה כו'.

14)   תו"א (ר"פ משפטים) ד"ה ואלה המשפטים.

15)   תרומה כה, ח.

16)   שם כו, ל.

17)   ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

18)   רפל"ו.

19)   ראה מדרש הגדול שנעתק בתורה שלימה עה"פ (אות צה).

20)   פרשתנו (ויקהל) לה, כז.

21)   יומא עה, א.

22)   מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 199 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ.

23)   ברכות פ"ד ה"ג.

24)   פרשתנו (ויקהל) לח, כג.

25)   תו"א תרומה עט, סע"ד.

26)   כלים פ"ג מ"ה.

27)   ויצא ל, ח.

28)   שמו"ר פ"מ, ד.

29)   תו"א ד"ה יהודה אתה (מה, ג). ד"ה יהודה אתה תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' נא).

30)   ויצא כח, יב.

31)   ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. ת"ז תמ"ה (פג, א).

32)   ב"ר פס"ח, יב.

33)   ראה תניא אגה"ת פ"י. תו"א בראשית א, ג. סה"מ תש"ח ע' 80.

34)   ראה כלי יקר עה"פ.

35)   ראה ב"ר (שם, יב-יג): מוצב ארצה ויתיצבו בתחתית ההר כו', בבקעת דורא כו'.

36)   ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שיט, רע"א.

37)   ויצא לב, א.

38)   תו"א ויצא כד, ב.

39)   ראה "רשימות" חוברת ד ע' 24. לקו"ד ח"א יד, א. נתבאר בשיחת פורים סמ"ח (לעיל ע' 154).

40)   קדושים יט, יח.

41)   ש"ג פ"ב.

42)   קודם מה טובו.

43)   ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקל"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" טו כסלו. וראה גם שם ג אדר א).

44)   ראה לקו"ש ח"ב ע' 349 ואילך. תו"מ חי"ד ע' 226 ואילך.

45)   ברכות יד, א. ונתבאר בהקדמת לקו"ת לג' פרשיות (אוה"ת בראשית כרך ו' תתרכ, א ואילך).

46)   תו"א בראשית ד, א.

47)   ברשימת ההנחה – שחסר הביאור בענין המספר ח"י (המו"ל).

48)   ויקרא א, ט. ועוד.

49)   לקו"ת חוקת נז, ג. סד"ה וידבר גו' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 196).

50)   ראה תניא רפמ"ב.

51)   ראה ברכות כו, א-ב.

52)   ראה סידור האריז"ל במקומו. פע"ח שער העמידה פ"כ.

53)   וכן במאמר פ"ה (לעיל ע' 193).

54)   ב"מ פה, ב. וראה תו"מ ח"ז ע' 290. וש"נ.

55)   ראה ברכות לד, ב. תו"א מקץ לד, א.

56)   סוכה כח, א. וש"נ.

57)   איוב יד, טו.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)