חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:33 י"ד בכסליו התש"פ, 12/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מצוות מחצית השקל פועלת על העבר, ההווה והעתיד
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1229 - כל המדורים ברצף
מצוות מחצית השקל פועלת על העבר, ההווה והעתיד
צורך והכרח להוסיף בזירוז הגאולה
גוי אחד בארץ
פרשת משפטים
הלכות ומנהגי חב"ד

מצוות מחצית השקל רומזת על העתיד – פורים, אך השתייכה גם להווה – לצורך הקרבנות שיירכשו מ'תרומה חדשה', ואף לעבר – כפרה על החטאים שהחלו בחטא העגל * כאשר אדם נותן צדקה, הוא מצהיר שגם עסקיו בענייני העולם הזה, כדוגמת ממון, תכליתם לשם שמים * כשיהודי פועל למעלה מכוחותיו, נפתחים לו צינורות חדשים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו


א. ביאור השייכות דפ' שקלים לחודש אדר:


תוכנו של חודש אדר הוא – חג הפורים. וכמבואר בירושלמי שכל החודש כשר לקריאת המגילה, שנאמר "והחודש אשר נהפך גו'", היינו, שכללות הענין דפורים שייך לכל חודש אדר.


והנה, ידוע מארז"ל1 "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו כו'", זאת אומרת, שכללות הענין דביטול גזירת המן, ובאופן ד"ונהפוך הוא" – נפעל על-ידי נתינת מחצית השקל (שזהו התוכן דפ' שקלים) – "הקדים שקליהם לשקליו".


[ובפרט על פי המבואר בספרים שהמספר דמחצית השקל שנתנו בנ"י בפעם הראשונה מתאים למספר ד"עשרת אלפים ככר כסף" שרצה המן "לשקול אל גנזי המלך ביהודים גו'"].


על פי זה מובן בפשטות הקשר והשייכות דפ' שקלים לחודש אדר – כי ככלות הנס דפורים (תוכנו של חודש אדר) נפעל על-ידי מצוות מחצית השקל (פ' שקלים) – "הקדים שקליהם לשקליו".


ב. והנה, הקריאה בתורה דפרשת שקלים באה במקום נתינת מחצית השקל בזמן שבית-המקדש היה קיים. ועל-דרך מארז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה".


ועל-פי-זה מובן שקריאת פ' שקלים התחילה כבר בהתחלת גלות בבל (כאשר נתבטלה המצוה דנתינת מחצית השקל), בזמנו של נבוכדנצר – קודם הנס דפורים שהי' בזמנו של אחשורוש, ובזמנו גופא – לאחרי שעברו כמה שנים עד למאורע דגזירת המן וביטולה – הנס דפורים.


ומאחר שקריאת פ' שקלים (בסמיכות לחודש אדר) הייתה גם קודם נס פורים – אינו מובן: מהו הקשר דפ' שקלים לחודש אדר?


ואף-על-פי שמצינו כמה ענינים שנקראים על-שם העתיד, וכמו-כן אפשרל ומר בנוגע לעניננו, שהשייכות דפ' שקלים לחודש אדר (קודם הנס דפורים) היא על-שם העתיד, ובלשון חז"ל שהקב"ה הקדים רפואה למכה – הרי מובן שיומתק יותר באם נאמר שישנו גם קשר ושייכות בהוה (ולא רק שענין זה הוא על שם העתיד בלבד).


והביאור בזה:


איתא במשנה2 "באחד באדר משמיעין על השקלים".


זאת אומרת: בא' בניסן צריך להקריב את הקרבנות מתרומה החדשה, "דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה"3, "וגמרי שנה שנה מניסן, דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה"4, ומזה למדים שמה שכתוב "זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה" קאי על חודש ניסן.


ולכן, שלושים יום לפני זה – באחד באדר – "משמיעין על השקלים", כדי שבני ישראל יספיקו להביא את שקליהם, ועל-ידי-זה יוכלו להקריב את הקרבנות החל מא' בניסן מתרומה החדשה.


ועל-פי-זה מובן שהקשר והשייכות דפ' שקלים לחודש אדר קודם הזמן דנס פורים היא – לא רק על שם העתיד ("הקדים שקליהם לשקליו"), אלא גם מצד ההווה, כדי שיוכלו להקריב קרבנות מתרומה החדשה.


ויתירה מזו: קיום מצוות נתינת מחצית השקל בפעם הראשונה הי' קשור עם קרבנות ציבור, כמרז"ל (הובא בפרש"י5) "ג' תרומות נכתב כאן . . והשנית . . לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה". ומזה מובן שהקשר דפ' שקלים לחודש אדר הוא – מאז שנצטוו בני-ישראל בפעם הראשונה.


ג. והנה, לא זו בלבד שכללות הענין דפ' שקלים פועל בהווה ("באחד באדר משמיעין על השקלים" כדי שהקרבת הקרבנות תהי' מתרומה חדשה), ולא זו בלבד שהעניין ד"שקלים" פועל גם בעתיד (ביטול גזירת המן – "הקדים שקליהם לשקליו") – אלא יתירה מזו: הענין ד"שקלים" פועל גם לשנות ולתקן את עניני העבר.


והביאור בזה:


בנוגע לנתינת מחצית השקל נאמר "לכפר על נפשותיכם", היינו, שעל-ידי נתינת מחצית השקל נפעל ענין הכפרה. ועד שמבואר בירושלמי6 שמה שכתוב "כל העובר על הפקודים" קאי על אלו שחטאו בעגל, ונתינת מחצית השקל באה לכפר על חטא העגל. ולכן נאמר "זה יתנו" – כדי לבטל לו את החטא העגל שהתחיל באמירת "כי זה משה האיר גו' לא ידענו מה הי' לו". זאת אומרת, שעל-ידי "זה יתנו" מהפכים את הענין ד"כי זה משה האיש לא ידענו גו'" (שבזה התחיל חטא העגל), באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא.


ועפ"ז מובן שכללות ענין ה"שקלים" פועל גם בנוגע לשינוי ותיקון עניני העבר – ענין הכפרה, ועד לכפרה על חטא העגל, שזהו השורש דכל החטאים.


דהנה, ידוע מארז"ל שבשעת מתן-תורה פסקה זוהמתן, ועל-ידי חטא העגל חזרה כו' [אבל אף-על-פי-כן, מובן בפשטות שהזוהמה שחזרה על-ידי חטא העגל אינה בדוגמת הזוהמה שהיתה קודם מתן-תורה חס-ושלום – כי בוודאי ישנו חילוק עצום בין בני ישראל לאומות העולם בעניין זה (גם בנוגע להלכה7) כמדובר כמה פעמים בארוכה], זאת אומרת, שלולי חטא העגל לא הייתה אפשרות לכללות ענין החטאים, ושורש החטאים הוא מחטא העגל. וזהו מה שכתוב "וביום פקדי ופקדתי", "אין פורענות כו' שאין בה קצת מפרעון עון העגל"8, מאחר שחטא העגל הוא השורש דכל החטאים.


ומזה מובן שהפעולה ד"לכפר על נפשותיכם" שעל-ידי מחצית השקל (הכפרה על חטא העגל), היינו, שעל-ידי נתינת מחצית השקל מתקנים את עניני העבר כו', ועד ששוללים ומבטלים לגמרי את כללות האפשרות לענין של חטא.


ועל-פי כל האמור לעיל מובן, שכללות הענין ד"שקלים" שייך לכל המצבים דעבר הווה ועתיד: ביטול גזירת המן – על-שם העתיד, "משמיעין על השקלים" כדי להקריב קרבנות ציבור מתרומה חדשה – בהווה, ו"לכפר על נפשותיכם" – תיקון עניני העבר.


ד. ההוראה מזה בעבודת האדם:


כללות הענין דמחצית השקל בזמן הזה – קאי על מצוות הצדקה9. ומאחר שנתינת מחצית השקל קשורה עם בית-המקדש – מובן, שבזמן הזה מתבטא ענין זה בנתינת צדקה עבור בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכיוצא בזה.


והנה, גודל העילוי שמצות צדקה, מובן על-פי המבואר בתניא10 ש"הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו, הרי נותן חיי נפשו לה'" – בדוגמת הענין דמחצית השקל – "תרומת ה'".


ועל זה נאמר "זה יתנו" – היינו, שנתינת הצדקה צריכה להיות באופן ד"כל הנותן בעין יפה נותן" – בתכלית השלימות.


והענין בזה:


עבודה האדם היא – לעשות מכל עניניו משכן ומקדש להקב"ה, באופן ד"ושכנתי בתוכם", זאת אומרת: לא זו בלבד שאין לו שייכות עם ענינים בלתי רצויים (כי בהיותו יהודי אינו חשוד על זה), אלא כל עניניו הם עניני קדושה – אפילו לא עניני הרשות (סתם). וכמבואר בתניא (פ"ז) שאכילה סתם אינה כדבעי, כי כל עניני האדם צריכים להיות עניני קדושה – "לשם שמים".


וענין זה מתבטא בנתינת מחצית השקל – "זה יתנו גו' מחצית השקל תרומה לה'" – כללות ענין הצדקה, ש"נותן חיי נפשו לה'":


יהודי צריך אמנם לעסוק בעניני העולם לצורך פרנסתו, כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו – בני חיי ומזוני רויחי. אבל כדי שיהי' מודגש שענינים אלו הם עניני קדושה (ולא דברי הרשות בלבד), העצה לזה – נתינת "מחצית השקל תרומה לה'", היינו, שמחצית ממונו נותן "תרומה לה'" (עניני צדקה), שבזה מודגש שעסקו בעניני העולם הוא ענין של קדושה.


וההדגשה בזה היא "זה יתנו" – "כל הנותן בעין יפה נותן", היינו, שאינו עושה זאת מתוך הכרח חס-ושלום, מאחר שאין לו ברירה וכו', אלא אדרבה: "בעין יפה נותן", מאחר שכל עסקו בעניני העולם הוא באופן של קדושהכדי שיוכל לתת "מחצית השקל גו' תרומה לה'".


ה. והנה, כשם שנתבאר לעיל שכללות הענין דמחצית השקל פועל בכל המצבים דעבר הווה ועתיד, כמו כן מובן בנוגע לעניין דמחצית השקל בנוגע לעבודת האדם:


לכל לראש – בהווה:


נתבאר לעיל (סעיף ג') שאחד העניינים דמחצית השקל הי' – "לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה". והנה, כשם שבמשכן ובבית-המקדש הייתה עבודת הקרבנות העבודה העיקרית, כמו כן מובן בנוגע לעבודת כאו"א – עליהם נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד" – שעבודת הקרבנות קאי על כללות עבודת האדם לקונו.


ונוסף לזה: בין ג' התרומות הנ"ל היתה "תרומת האדנים", "שנותנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר . . ומהם נעשו האדנים, שנאמר ויהי מאת ככל הכסף וגו'". והרי האדנים הם היסוד של כל המשכן – כי המשכן נעשה מקרשים, כמו שכתוב "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", וקרשי המשכן היו נתונים בתוך האדנים, היינו, שהאדנים מהווים את היסוד והבסיס של כללות המשכן. ומזה מובן בנוגע לעבודת האדם – שמחצית השקל הוא היסוד דכללות עבודת האדם.


ועל-פי-זה מובן שהעניין דמחצית השקל קשור עם כללות עבודת האדם בהווה – כי כללות עבודת האדם נכללת בעבודת הקרבנות, ו"באחד באדר משמיעין על השקלים" כדי שיוכלו להקריב קרבנות מתרומה חדשה, היינו, שעבודתו צריכה להיות באופן של חידוש – "חדש והבא מתרומה חדשה".


[ועד שעבודתו היא באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא – בדוגמת הענין דחג הפורים, שזהו תוכנו של חודש אדר – "החודש אשר נהפך גו'", ובאופן ד"שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כדלקמן].


וזוהי כללות ההוראה שלמדים מקריאת פ' שקלים (סמוך לר"ח אדר) – בציבור ובפרהסיא, ובברכה לפני' ואחרי' – שכאשר מגיע "אחד באדר", אומרים לו ליהודי שהיות שניתן לו יום נוסף, הרי זה גופא מוכיח שצריך להוסיף בעבודתו (כי עדיין לא הגיעו אותם ימים "אשר תאמר אין לי חפץ בהם"), ויתירה מזו: הוספת אופן חדש בעבודתו – "חדש והבא מתרומה חדשה".


ו. על דרך זה מובן בנוגע לתיקון ושלימות כל עניני העבודה שהיו בעבר:


גם כאשר עבודתו היתה בשלימות, הנה בעשותו חשבון צדק בנפשו, "כאפט ער זיך" שעבודתו היתה יכולה להיות באופן נעלה יותר – ביודעו שכל עניני טוב וקדושה הם אין-סופיים, מאחר שהם קשורים עם הקב"ה שהוא אין סוף ובלי גבול.


ואפילו כאשר ניצל את כל הכוחות שניתנו לו, "כדבעי לי' למיעבד" – הרי ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שכאשר יהודי מחליט באמיתיות ובתוקף המתאים לעשות ענין שלמעלה מכוחותיו (היינו, שמצד כוחותיו, גם כפי שהם בשרשם בכל סדר ההשתלשלות, אינו מסוגל לעשות עניין זה) – הן בנוגע לעניין הצדקה, והן בנוגע לעבודה דהפצת המעיינות חוצה, ולדוגמא – הדפסת כתבי רבותינו נשיאינו (שבנוגע לעניין זה נאמר פתגם הנ"ל), וכיוצא בזה – הנה על-ידי החלטתו בתוקף המתאים לעשות ענין זה, פותחים לו מלמעלה צינורות חדשים, כדי שיוכל לקיים את החלטתו באופן המתאים.


ומאחר שמדובר אודות פתיחת צינורות חדשים מלמעלה – מובן, שבזה אין הגבלה כלל (כי פתיחת הצינורות היא מלמעלה), ולכן, יכול הוא להתעסק בענינים שהם למעלה מכפי הכחות שניתנו לו (קודם פתיחת הצינורות החדשים), באופן נעלה יותר מאשר "כדבעי לי' למיעבד".


וההגבלה היחידה שבדבר היא – שהוא צריך להחליט בזה בתוקף המתאים, ואז פותחים לו צינורות חדשים כו'.


ומאחר שעל-ידי החלטתו להתעסק בענין מסויים למעלה מכוחותיו, פותחים לו צינורות חדשים בנוגע לענין זה – הרי בודאי שמחליט להתעסק בענינים נעלים ביותר (ולא בענינים פחותי הערך), כי אז נפעל הענין דפתיחת צינורות חדשים בנוגע לענינים נעלים.


וכיודע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שישנם אמנם "פערל-גרופן" במרק (דבר מאכל ששים במרק, הנקרא בשם "פערל-גרופן" – "פנינים"), אבל אף-על-פי-כן, מאחר שהוא שייך ל"עם חכם ונבון", הרי בוודאי שיבחר להיות מונח ב"פנינים" אמיתיות, היינו, לא "פערל-גרופן" שבמרק, אלא "פנינים" שעל גבי הצוואר – תכשיט של אבנים טובות ומרגליות!


ועד"ז בנמשל – מאחר שהחלטתו להתעסק בענין מסויים למעלה מכפי כוחותיו פועלת פתיחת צינורות חדשים, מובן, שביכלתו לבחור בענינים נעלים ביותר (לא "פערל-גרופן" שבמרק, אלא "פנינים" ממש), שבהם יפתחו לו צינורות חדשים.


ובכל אופן (גם כאשר בוחר בענינים פשוטים יותר) – הרי כללות הענין דפתיחת צינורות חדשים מורה על עבודה באופן דבלי גבול, היינו, באופן נעלה יותר מאשר העבודה כפי הכוחות שניתנו לו "כדבעי לי' למיעבד".


ולכן, כאשר עושה חשבון צדק בנפשו – יודע הוא שאף-על-פי שעבודתו הייתה "כדבעי לי' למיעבד" (ניצול כל כוחותיו), הרי הי' יכול לפעול שיפתחו לו צינורות חדשים, ואז הייתה עבודתו באופן דבלי גבול – ונמצא, שגם בהיותו במעמד ומצב נעלה ביותר (שעבודתו היא "כדבעי לי' למיעבד") – שייך כללות העניין דתיקון ושלימות ענייני העבר. וכל זה נפעל על-ידי העבודה דמחצית השקל.


ז. והנה, בנוגע לתיקון ושלימות העבר – ישנו ענין נוסף:


עבודת בני ישראל בזמן הגלות אינה יכולה להיות בשלימות, זאת אומרת, ככל שהעבודה תהי' נעלית – הרי זה רק לפי ערך זמן הגלות, ובאמת אין עבודה זו בשלימות.


ובפשטות – בזמן הגלות ישנם כמה ענייני עבודה שהנשמה אינה יכולה להתעסק בהם, זאת אומרת, שבזמן הגלות מוגבלת הנשמה בעבודתה. והגבלה זו היא חסרון בבריאות הנשמה, וכאשר ישנו חסרון בבריאות הנשמה, הרי זה פועל גם חסרון בבריאות הגוף.


דהנה, גם כאשר יהודי נמצא בזמן הגלות במעמד ומצב דבריאות הנשמה והגוף – הרי זה רק לפי ערך הבריאות שיכולה להיות בזמן הגלות, אבל בערך למעמד ומצב האמיתי דבנ"י (ללא הגבלת הגלות) – הרי זה באופן של חסרון כו'.


ואף-על-פי שבזמן הגלות מוכרח להיות חסרון זה, ולא ייתכן באופן אחר – הרי ידוע שאונס כמאן דעביד לא אמרינן, אף-על-פי שרחמנא פטרי'.


ועפ"ז מובן שככל שהעבודה תהי' באופן הכי נעלה – נדרש כללות הענין דתיקון ושלימות העבר, מאחר שנמצאים עדיין בזמן הגלות. וזה נפעל על-ידי כללות הענין ד"מחצית השקל".


ח. על-דרך-זה מובן בנוגע לפעולה דמחצית השקל בעבודת האדם – ביחס למצב העתיד:


נתבאר לעיל שכללות הענין דמחצית השקל הוא (גם) ע"ש העתיד – "הקדים שקליהם לשקליו", היינו, שעי"ז נפעל הנס דפורים. והנה, כללות הענין דפורים הוא – "ונהפוך הוא", "החודש אשר נהפך". ובעבודת האדם קאי על כללות העבודה באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא, היינו, שמבטלים ומהפכים את חשכת הגלות, ועד שזוכים לגאולה העתידה.


ובפשטות: על-ידי כללות העבודה דמחצית השקל (כללות עבודת האדם כנ"ל ס"ו), נפעל כללות הענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועד זוכים לראות את בנין בית המקדש השלישי – שאז יתגלה גם המשכן שעשה משה רבינו, "משכן דאיקרי מקדש", כמבואר במדרז"ל שמעשה ידי משה הם נצחיים, ולכן, המשכן שעשה משה רבינו קיים גם עתה, אלא שעתה הוא נסתר ונעלם, ולעתיד לבוא יתגלה.


דהנה, מה שהנציחות שבמעשה ידי משה היא באופן של העלם (היינו, שהמשכן שעשה משה הוא נסתר ונעלם) – אין זה תכלית הכוונה, כי מהי התועלת שיש לבנ"י מזה שמעשה ידי משה הם בהעלם?! – ולכן, בהכרח לומר שתכלית הכוונה בזה היא – שלעתיד לבוא יתגלה המשכן שעשה משה.


דהנה, מה שהנצחיות שבמעשה ידיד משה היא באופן של העלם (היינו, שהמשכן שעשה משה הוא נסתר ונעלם) – אין זה תכלית הכוונה, כי מהי התועלת שיש לבנ"י מזה שמעשה ידי משה הם בהעלם?! – ולכן, בהכרח לומר שתכלית הכוונה בזה היא – שלעתיד לבוא יתגלה המשכן שעשה משה.


ובדוגמת כללות ענין בריאת העולם – שאף-על-פי שגם קודם הבריאה הי' העולם בכח (בהעלם), אף-על-פי-כן, תכלית הכוונה בזה היא – כאשר הדבר בא בפועל. ועל-דרך-זה בנוגע לכללות עבודת בני ישראל – הקב"ה יודע אמנם שבני ישראל הם "נצר מטעי", ועבודתם תהי' כדבעי וכו', אבל אעפ"כ, תכלית הכוונה בזה היא – כאשר הענין מתגלה מההעלם אל הגילוי, מהכח אל הפועל.


וכמאמר רז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", זאת אומרת, גילוי כבודו של הקב"ה נעשה על-ידי הבריאה בפועל, ובזה גופא – לא מספיק הענין ד"בראתיו", עולם הבריאה, ולא מספיק הענין ד"יצרתיו", עולם היצירה, אלא זקוקים גם לענין ד"עשיתיו" – עולם העשי', ואדרבה: בעולם העשי' הרי זה נפעל באופן של הוספה – "אף עשיתיו".


ומאחר שכל העניינים תלויים במעשינו ועבודתנו – מובן, שכאשר עבודת בנ"י היא באופן של גילוי (בנוגע לכל העניינים האמורים), זוכים לגילוי המשכן שעשה משה רבינו – שיתגלה בבית המקדש השלישי.


ויקויים היעוד "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", "ומשה ואהרן עמהם", בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.


(מהתוועדות שבת פרשת משפטים מברכים אדר תשמ"ב; תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב, כרך ב', עמ' 890)


__________________________


1)    מגילה יג, סע"ב.


2)     ריש שקלים.


3)     מגילה כט, ב.


4)     ר"ה ז, א.


5)     תשא ל, טו.


6)     שקלים פ"ב ה"ג.


7)     ראה שבת פו, ב.


8)     תשא לב, לד ובפרש"י.


9)     ראה שע"ת לשו"ע או"ח סתרצ"ד.


10)   פרק ל"ז.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)