הסיפור הזה אירע לפני כמאה שנה. שני יהודים, ששירתו יחדיו בצבא הצאר הרוסי, נהגו מדי בוקר להשכים קום ולהניח תפילין בחשאי. זו הייתה, כמובן, 'עברה' חמורה מאוד, ועונשה חמור.

בוקר אחד הפתיע אותם אחד הקצינים במחנה ותפס אותם בשעת 'קלקלתם'. הוא הקים קול זעקה, ובחמת-זעמו אף סטר לאחד מהם. השניים, שהיו גיבורים בגופם ועזים ברוחם, הביטו זה בזה וקראו איש את מחשבות רעהו. הם הבינו כי צרות-צרורות יצמחו להם מקצין זה, אם לא ישתיקוהו במהירות. התנפלו עליו והכוהו למוות.

מיד לאחר מכן ברחו שני החיילים מן המחנה ונשאו את רגליהם הרחק משם. הם ידעו כי אם ייתפסו ויואשמו בהריגת הקצין - אחת דתם. בדרך-לא-דרך הצליחו השניים לחצות את הגבול שבין רוסיה לגרמניה.

לא חלף זמן רב וצוות החקירה הצבאי, שהוקם כדי לחקור את פרשת מותו של הקצין, הצליח לקשור את קצוות החוט שחיבר את הרג הקצין עם שני החיילים הנמלטים. כעבור ימים אחדים עלו החוקרים על עקבות הנמלטים, שהוליכו לגרמניה.

עד-מהרה התנפח המקרה מאירוע פלילי מקומי לתקרית בין מדינות. הצאר הרוסי הודיע כי שני החיילים היהודים שוהים על אדמת גרמניה ודרש מהקיסר הגרמני לאתרם ולהסגירם לארצו.

הפרשה המוזרה והמסובכת הייתה לשיחת הכול. משטרת גרמניה פתחה בחיפושים נמרצים אחר שני היהודים הנמלטים. חמור מכך - הקיסר הגרמני אף איים מפורשות על האיש או הקהילה שיסייעו לשניים להסתתר.

דבר הפרשה לא נעלם גם מהגאון הרב דוד-צבי הופמן, רבה של קהילת היראים בברלין ומחשובי הפוסקים והוגי-הדעות בדורו. הוא הניח כי השניים אכן מוסתרים על-ידי אחת הקהילות היהודיות בגרמניה. בדרכיו-שלו הצליח להיוודע באיזו קהילה מצאו מקלט.

בחשאיות גמורה יצא הרב הופמן אל בית רבה של אותה קהילה. הוא שוחח עמו וביקש להיפגש עם השניים. רב הקהילה הזהירו כי הוא מסכן את נפשו, אך הרב הופמן עמד על שלו. הרב המקומי הובילו למרתף אחד הבתים הסמוכים, שם התחבאו הנמלטים.

הרב הופמן שוחח עם החיילים והתרשם כי מדובר ביהודים ישרים ותמימי-לב, שעשו את המעשה רק משום שהקצין הרוסי סיכן את חייהם. הוא הודיע לרב הקהילה כי בכוונתו ליטול את השניים לחסותו, ובכך להסיר את הסכנה המרחפת על ראשה של הקהילה כולה. רב הקהילה הופתע מאומץ-ליבו של הרב הופמן ומנכונותו לסכן את עצמו, אך נכנע לדעתו.

הוציא הרב הופמן מתיקו שמלות ופאות נכריות והורה לשניים להתחפש לנשים. "בדרך אל תוציאו מילה מפיכם", הנחה אותם. "אם מישהו יפנה אליכם בשאלה כלשהי, סמנו לו בתנועות ידיים כי אינכם מבינים את השפה והצביעו עליי. אני אציג עצמי כידידכם ואדבר בשמכם".

השלושה מיהרו לתחנת-הרכבת הנוסעת לברלין, כשהרב הופמן ושתי ה'נשים' נוסעים באותו קרון. הדרך עברה ללא תקלות, ובהגיעם לברלין סידר הרב הופמן לשניים מקום מסתור ודאג לכל צורכיהם.

חיפושי המשטרה הגרמנית נמשכו, אך העלו חרס. בתוך כך חלה קשות הקיסר הגרמני. העיתונות דיווחה על המחלה ואף נקבה בשמם של רופאים גדולים שהוזעקו למיטת הקיסר, ללא הועיל. מצבו של המלך הוסיף להידרדר.

יום אחד זימן אליו הרב הופמן את רופאו האישי והורה לו לצאת אל הקיסר. "אמור לאנשי המלך כי יהודי ברלין מודאגים מאוד ממצב הקיסר, וכי אני - הרב דוד-צבי הופמן - שלחתי אותך לרפא אותו".

"וכי אני אצליח במקום שבו נכשלו גדולי הרופאים?!", השתומם הרופא.

ה' יהיה בעזרך ותצליח לרפא את הקיסר!", ענה לו הרב הופמן בטון נוסך ביטחון. "לאחר שתצליח במשימתך", הוסיף, "ודאי יציע לך הקיסר תמורה. בקש אפוא ממנו כי יעניק אזרחות גרמנית לשני החיילים היהודים שהצאר הרוסי מבקש את הסגרתם".

הצלחת רופאו של הרב הופמן הייתה מופלאה. אנשי הקיסר התרשמו מאוד מהדרך שבה הציג את עצמו (כפי שהודרך). הם הובילוהו למיטת החולה והושיטו לו את כל העזרה שביקש. והנה, הלא-יאומן קרה - הקיסר הגיב טוב על הטיפול שהעניק לו הרופא מברלין. בתוך ימים התאושש הקיסר ממחלתו.

בדיוק כפי שצפה הרב הופמן - כן היה. "הושעת אותי מסבל רב והצלת את חיי", אמר לו הקיסר, "כיצד אגמול לך?". הרופא השיב כי לעצמו אין הוא מבקש דבר, אך אם יעניק הקיסר אזרחות לשני החיילים היהודים מרוסיה - יראה בכך הכרת-תודה מצידו.

הקיסר לא ראה בבקשת הרופא, שהציל את חייו, בקשה מופרזת, והבטיח למלאה. עוד באותו יום העביר קיסר גרמניה מסר חד-משמעי לצאר הרוסי כי החליט להעניק לשני הנמלטים מקלט בארצו ובזאת שם קץ לפרשה.

בשוב הרופא לברלין, גולל - אחוז התפעלות - את הקורות אותו באוזני הרב הופמן, וזה הורה לו לשמור את הסיפור בסוד. ואמנם באותה העת רק מעטים ידעו על שאירע.

דבר המעשה זכה לפרסום רק שנים רבות לאחר מכן, כאשר הופיע בהקדמה לספרו של הרב דוד-צבי הופמן - שו"ת 'מלמד להועיל'.