חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:15 כ"ב בחשון התש"פ, 20/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

'מודה במקצת' חייב שבועה – בעבודה הרוחנית
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1216 - כל המדורים ברצף
'מודה במקצת' חייב שבועה – בעבודה הרוחנית
ודאי ימהר הקב"ה את הגאולה שלא נישאר רגע מיותר בגלות
צעירי אגודת חב"ד בפעילות חינוך ונוער
פרשת חיי-שרה
גילוי אור המשלח
ביטול "רוח ביש"

שבועה היא נתינת כוח מיוחדת מלמעלה לעבודה בעולם, אלא שנדרש לשם כך חפץ מצוה שעל ידו תחדור הקדושה בגשמיות * מצות מילה דומה בעניין זה לספר-תורה, וכן גם תפילין * על האדם להתייגע בתורה יומם ולילה, ובדיעבד – עליו לשעבד את מוחו ולבו בתחילת היום על-ידי מצוות תפילין * ומדוע שבועת 'מודה במקצת' היא יסוד לכל עבודת ה'? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשתנו1, נאמר, שאברהם אבינו אמר לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי"2.

הגמרא3 לומדת מכך, ששבועה צריכה להיות דווקא בנקיטת חפץ4. ומפרש רב פפא, שהכוונה בזה היא לספר-תורה, דהיינו שחייבים להשביע בספר-תורה דווקא, ודיין שהשביע ללא ספר-תורה, "נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר".

אבל מסקנת הגמרא דלא כרב פפא, והדין נשאר, שאף שלכתחילה יש צורך בספר-תורה, אבל בדיעבד גם תפילין כשרים. ותלמיד-חכם, משום כבודו, אפשר להשביעו "לכתחילה בתפילין", ולאו דווקא בספר-תורה.

הדין אודותיו מדובר בגמרא הוא על-דבר שבועתו של מודה במקצת הטענה.

ויש כאן שני דברים שאינם מובנים:

א) קושיית התוספות שם5: כיוון שכל עניין זה למדים מאברהם אבינו, שאצלו לא היה עניין של מודה במקצת מדוע למדים כאן עניין זה על מודה במקצת דווקא, והרי היה לנו ללמוד עניין זה גם לשבועת הביטוי ושבועת הפיקדון? והתוספות נשארים בקושיה.

ב) אצל אברהם לא היו לא ספר-תורה ולא תפילין, אלא מצווה אחרת ומנין לנו לומר שיש צורך בספר-תורה או תפילין דווקא?

ב. עניין השבועה מבואר במאמר אדמו"ר הזקן6, וביתר אריכות במאמר הצמח-צדק7, ש"שבועה" היא מלשון "שובע", דהיינו שנותנים כוח מלמעלה. ולכן הדין הוא ש"נשבעין לקיים את המצוות"8, אף שגם בלאו הכי "מושבע ועומד מהר-סיני הוא", כיוון שעל-ידי השבועה נותנים לו כוח נעלה יותר. וזהו גם-כן עניין "משביעין אותו (את האדם קודם שנולד) תהי צדיק ואל תהי רשע"9.

בכדי שהכוח שנותנים מלמעלה יתקשר עם האדם כאן למטה, שיקבל את הכוח ויוכל לנצלו צריך להיות "ממוצע", שיקשר את האדם עם הכוח מלמעלה. וקשר זה הוא על-ידי מצווה, כיוון שהמצוות הן שלוחיו של הקב"ה, כדאיתא10 "כבדו את המצוות שהן שלוחיי", ו"שלוחו של אדם כמותו"11, ולכן בכוחה של מצווה להמשיך ולקשר את הכוח מלמעלה עם האדם.

וזהו הטעם ששבועה צריכה להיות דווקא בנקיטת חפץ, כי על-ידי זה שאוחז חפץ של מצווה בידו, מקשר אותו חפץ זה עם הכוח שלמעלה.

ג. זהו הביאור בנוגע לנקיטת חפץ בכלל, אבל מדוע נוטלין דווקא ספר-תורה או תפילין?

איתא12: "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה". ולכן, בכל מקום שבו נמצא יהודי, עליו לעשות מכל דבר קדושה, וממילא עליו לנצל את השבועה הכוח שנותנים לו מלמעלה בכל העולם.

קשר זה של הכוח שמלמעלה על-ידי האדם עם כל העולם, הוא על-ידי התורה, כיוון שהתורה היא הממוצע הכוח המחבר בין הקב"ה והעולם, כמאמר רז"ל13 "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

על-פי-זה יובן הטעם שנוטלין תפילין לשבועה, כיוון שתפילין עניינם תורה, כמבואר במאמר חסידות14 דיבור-המתחיל "איתא במדרש תהילים"15: "ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, ריבונו-של-עולם רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר-להם הקב"ה, קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".  ומובן ממאמר רז"ל זה, שתפילין הם אותו עניין של ספר-תורה.

וביאור העניין הוא כיוון שעניין התורה הוא להמשיך מוחין במידות16, ואותו עניין נפעל גם על-ידי תפילין. על-ידי הנחת תפילין למטה פועלים הנחת תפילין למעלה, כפי שמצינו17 ש"הקב"ה מניח תפילין": הקב"ה ז"א, מידות; ותפילין הם עניין המוחין; ו"הקב"ה מניח תפילין" פירושו: המשכה ממוחין במידות.

ולכן אפשר גם על-ידי אחיזת תפילין בשעת השבועה שעניינם בעבודת השם הוא שעבוד המוח והלב18 לפעול את קישור הכוח שלמעלה עם העולם, כמו על-ידי התורה.

ואף-על-פי-כן זהו עניין של "דיעבד" בלבד, וכפי שהוא גם בלשון המדרש הנ"ל, שבני-ישראל היו "רוצים ליגע בתורה יומם ולילה", אלא שמכיוון ש"אין לנו פנאי", הרי בדיעבד די בעניין התפילין שיעבוד המוח והלב לכל הפחות בתחילת היום שעל-ידי-זה נשאר העניין גם במשך כל היום כדבעי.

ד. הטעם שבתלמיד-חכם די אפילו לכתחילה באחיזת תפילין בידו בשעת השבועה:

איתא בזוהר19 שתלמיד-חכם נקרא שבת, רמז לזה ישנו גם בגמרא20: הגמרא מספרת שהגיע אורח תלמיד-חכם, ונתנו לפניו סעודה גדולה. שאל אותו תלמיד-חכם: מנין לקחו סעודה זו, והרי לא התכוננו לבואו? וענו לו, שהכינו את הסעודה לשבת, וכשהגיע, נתנו לו את הסעודה של שבת21.

שייכות השבת לתלמיד-חכם היא, כיוון שבשבת האדם מובדל מעסקי החול, דהיינו מענייני העולם החומרי, וכן הוא גם תלמיד-חכם: הוא מובדל מהעולם החומרי22.

לכן, תלמיד-חכם, גם לכתחילה אינו צריך לאחוז ספר-תורה בשעת השבועה, כיוון שעניינו של ספר-תורה הוא (כנ"ל) לקשר את הכוח שלמעלה עם העולם, ומכיוון שהוא מופרש מהעולם אינו זקוק לזה.

אבל לתפילין זקוק גם תלמיד-חכם, כיוון שתפילין עניינם לשעבד את המוח והלב, וזה פועל את קישור הכוח שלמעלה עם האדם, דלא כספר-תורה, שעניינו קישור כוח זה עם העולם.

ה. הטעם שבשבועה של אברהם אבינו לא היה ספר-תורה ותפילין, אלא מצוות מילה דווקא יובן בהקדמת הקושיה הידועה23: כיוון שאברהם אבינו קיים את כל התורה24, מדוע המתין במצוות מילה עד שיצווהו הקב"ה?

והתירוץ לזה על-פי הידוע בעניין החידוש של מתן-תורה על המצוות שהאבות קיימו קודם לכן. לפני מתן-תורה היתה הגזירה ש"בני רומי לא יירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי"25, כלומר, שלא יהיה קשר של רוחניות עם גשמיות. במתן-תורה נתבטלה הגזירה, ונעשית אפשרות לקשר כזה. מתן-תורה פעל, שאם יהודי מקיים מצווה בדבר גשמי, נעשה הדבר הגשמי קדוש.

המצוות שקיימו האבות, אף שקיימום בדברים גשמיים, אף-על-פי-כן לא הייתה לזה שייכות לדבר הגשמי עצמו. הגשמי נשאר בחומריותו כמו קודם לכן. אחרי מתן-תורה נעשה על-ידי המצווה הגשמי עצמו קדוש, ולכן נשארת עליו קדושה גם לאחר קיום המצווה.

הטעם לזה הוא, מכיוון שקיום המצוות על ידי האבות היה בכוחם שלהם, ולכן לא היה ביכולתו לחדור בגשמי, כפי שהיה לאחרי מתן-תורה.

וכיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים"26, וזהו גם נתינת-כוח לבנים לכן ניתנה לאבות מצווה דומה למצוות שלאחר מתן-תורה, והיא מצוות מילה, שעל-ידה עושים את הגשמי קדוש, והקדושה אינה רק בשעת קיום המצווה, אלא נשארת גם לאחרי-זה, כמו המצוות שלאחר מתן-תורה (וראיה לכך שבשעת השבועה אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי", כיוון שהקדושה נשארה גם לאחרי-זה, אפילו לאחר שכבר קיים את המצווה).

ולכן היתה מצוות מילה שונה משאר המצוות שקיימו האבות כיוון שהיתה על-ידי ציווי הקב"ה. ולכן המתין אברהם אבינו במצווה זו עד שיצווהו הקב"ה, כיוון שמצווה זו שונה לגמרי משאר המצוות שקיים אברהם, ולזה היה צריך להיות כוח מלמעלה.

ועל-פי-זה יובן הטעם ששבועת אברהם היתה במצוות מילה, אף שעתה צריכים לזה ספר-תורה: עניין מצוות מילה אז היה לקשר ולהמשיך את הקדושה בעולם, עד לגשמי אותו עניין שנפעל על ידי מתן-תורה ושהתורה פועלת עתה, כיוון שאז היתה מצוות מילה כללות עניין התורה27.

ו. על-פי-זה יובן גם הטעם שלמדים עניין זה רק לשבועת מודה במקצת, ולא לשאר השבועות כיוון ששבועת מודה במקצת נוגעת לכללות עבודת ה', ובשעה שמקבלים כוח מלמעלה בעניין של מודה במקצת, מתתקנים בדרך ממילא העניינים הפרטיים.

ביאור עניין מודה במקצת בעבודה הרוחנית28:

"נשמה שנתת בי"29 הנשמה שהקב"ה נתן בי היא בכדי שהאדם על-ידי עבודתו יבוא לידי עלייה. וכדאיתא במדרש30 בנוגע לכל פרט מהעבודה: "מי הקדימני ואשלם"31 שהקב"ה נותן כוח לאדם מישראל לכל מצווה בפרט. והכוחות שהקב"ה נותן הם "בהקפה" ("אויף בארג") הוא תובע שיפרעום, היינו, שינצלום בעבודה.

וכמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר32 בשם רבותינו נשיאינו שלפניו בפירוש לשון "הקפות": מכיוון שחודש תשרי הוא חודש כללי "חודש השביעי", מלשון "מושבע" מכל טוב, שבו משביעים אדם מישראל גם בכוחות על השנה כולה, שנותנים לו "בהקפה", ותובעים שתהיה עבודה, (וכמו שכתוב באברהם) "וילך למסעיו"33, ש"בחזרתו פרע הקפותיו"34.

והנה, אף שכוחות אלו ניתנים מלמעלה, אף-על-פי-כן, מצד היצר-הרע ש"מתגנב" ("כאפט זיך אריין") אצל היהודי, אפשר שיתחיל "לכפור במקצת" ולטעון ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"35.

"כופר הכל" אומרת הגמרא36 שלא ייתכן דבר כזה, כיוון ש"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".

לכפור חס-ושלום בהקב"ה אין ביכולתו של אדם מישראל, כיוון שיש בו נשמה שאפילו בשעה שחוטא היא "באמנה אתו יתברך"37. הנשמה רואה אלוקות באופן תמידי, היא נמצאת "בפני בעל חובו", ו"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" אפילו קל שבקלים אין בו ההעזה לכפור לגמרי בחוב, מתוך מחשבה שזהו "כוחי ועוצם ידי".

אלא מאי? הוא "מודה במקצת": בפרטים מסויימים סבור הוא שהם כוחו ועוצם ידו. בפרטים מסויימים חושב שהוא בעל-הבית בעצמו, וביכולתו לעשות כל שברצונו. אמנם הוא לומד ומתפלל, אבל לאחר התפילה והלימוד חושב הוא כבר פרע להקב"ה את חובו, ומעתה הרי זה כוחו ועוצם ידו בשאר הוא כופר.

הוא עושה חשבון בעצמו כלשון במאמר38 שלא עבר עבירה, ועוד קיים מצווה או עסק בתורה, ואם-כן, כבר פרע להקב"ה את כל המגיע לו, והשאר הוא כוחו הפרטי.

על כך אומרים לו, שכל מה שיש ברשותו, וכל מציאותו אינם כוחו ועוצם ידו, אלא הוא חייב להודות שהכל שייך להקב"ה, וממילא מחוייב הוא לפרוע לו הכל.

ועל זה היא השבועה מלשון שובע שנותנים לו כוח מלמעלה, "הקב"ה עוזרו"39 שתהיה בו ההכרה ("איבערצייגונג") שאין שום דבר פרטי כלל ("קיין אייגענע איז אינגאַנצן ניטא"), וממילא חייבים לעשות מכל ענייני העולם אלוקות, כיוון שכל העולם שייך להקב"ה.

ומתי לוקחים כוח זה וממשיכים אותו בעולם לאחר שמברכים ברכה (ש"ברכה" היא מלשון "המבריך"40, המשכה למטה41), אזי נעשה "והארץ נתן לבני אדם"42: הוא מקבל מקצת, חלק שנעשה שלו.

ז. כשם שבשבועה גשמית צריכים לאחוז בספר-תורה, או על-כל-פנים תפילין, כדי לקבל את הכוח מלמעלה כן הוא בעבודה רוחנית:

לכתחילה צריך להיות עניין הספר-תורה להתייגע יומם ולילה בתורה, שהתורה נותנת את הכוח לקשר את העולם עם אלוקות, כנ"ל, שהחידוש במתן-תורה היה לקשר גשמיות עם אלוקות, והרי זהו גם עניין התורה כפשוטו: תורה מלשון הוראה43 התורה מורה כיצד לנצל כל עניין בעולם לפי רצון הקב"ה.

אלא שאם אינו יכול לפעול שיתייגע כל היום בתורה צריך להיות על-כל-פנים בתחילת היום שיעבוד המוח והלב על-ידי מצוות תפילין, ועניין זה יהיה ההתחלה וההוראה על כל היום, שכל עיסוקיו במשך היום יהיו מיוסדים על שיעבוד המוח והלב שבתחילת היום.

ועניין זה, של אחיזה בספר-תורה ובתפילין, במובן האמור – פועל עליו שיהיה "מודה בכולו", שהכול שייך להקב"ה, וממילא לא יצטרך לשבועת הביטוי ושאר שבועות.

על-פי-זה יובן גם-כן הטעם שלמדים שבועה זו משבועת אברהם אבינו בנוגע לנישואי יצחק ורבקה, שהוא עניין יחוד מ"ה וב"ן, יחוד כללי44, כידוע בספרי הקבלה. וממילא למדים מזה גם בנוגע למודה במקצת, שגם הוא עניין כללי בעבודה.

ח. ההוראה לפועל מכל העניין היא, שבשעה שיוצאים לעולם יש לדעת עניין כללי, שהיסוד של העבודה הוא לקחת עמו ספר-תורה, להתייגע בתורה ככל שיש לו – על-פי שולחן-ערוך – זמן,  ובשאר הזמן תהיה על-כל-פנים ההנהגה בשיעבוד המוח והלב. וזה ייתן לו הכוח לעשות את כל ענייניו הגשמיים כלים לאלוקות.

* * *

ט. בפרשתנו מתחיל הדיבור אודות התחלת הגאולה. בפרשה שלפני זה מדובר אודות גלות: "והכנעני אז בארץ"45, וכמאמר רז"ל46 ש"היה הולך וכובש כו'". אבל בפרשתנו מדובר אודות הגאולה, שאברהם אבינו קנה שדה בארץ-ישראל מעפרון, ועניין זה היה "לעיני בני חת"47, שהכל הודו שזה שייך לאברהם התחלה של גאולה כללית לכל בני-ישראל.

ואף שאברהם שילם על זה "ארבע מאות שקל כסף"48 הרי מצינו שלא זו בלבד שעל-ידי-זה לא היתוסף לעפרון שום מעלה, אלא אדרבה, נעשה אצלו חיסרון49,: על-ידי-זה נחסרה משמו האות "ו".

וכמו-שכתוב בספר "פענח רזא"50 – ספר מאחד הראשונים – שעל-ידי הארבע-מאות שקל כסף ששילם אברהם אבינו, קיבל כל יהודי חלק בארץ-ישראל, כפי שמחשב שם לפי חשבון "זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף"51 – שעבור ארבע-מאות שקל קיבל כל אחד מששים ריבוא בני-ישראל אמה על אמה בארץ-ישראל.

הגאולה התחילה כבר אז. יש צורך רק להסיר את ההעלמות והסתרים, ולהמשיך את הגאולה למטה בגילוי על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, ה'תשט"ז;

תורת-מנחם כרך טו, עמ' 228-234)

___________________________

1)     מכאן עד סיום ההתוועדות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 38 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה. 

2)     כד,ב.

3)     שבועות לח,ב ובפרש"י.

4)     ראה גם בפרש"י עה"פ.

5)     ד"ה לאתפושי.

6)     ראה גם לקו"ת דרושי שמע"צ פג,ג.

7)     קיצורים והערות לתניא ד"ה משביעין אותו (ס"ע נז ואילך).

8)     נדרים ח, רע"א. וש"נ.

9)     נידה ל, סע"ב.

10)   תנחומא ויגש ו. וראה לקו"ת ויקרא ב,א.

11)   ברכות לד,ב (במשנה). וש"נ.

12)   שבת עז,ב.

13)   זח"ב קסא, ב. זח"א מז, א. קלד, א.

14)   נדפס בסה"מ תרנ"ג עמ' רעט. תש"ח עמ' 271.

15)   עה"פ (א,ב) כי אם בתורת.

16)   ראה בארוכה במאמר דלעיל (עמ' 214 ואילך).

17)   ברכות ו,א.

18)   שו"ע או"ח סכ"ה ס"ה, שו"ע אדה"ז שם סי"א. תניא פמ"א.

19)   ח"ג כט,א.

20)   שבת קיט,א.

21)   וכיוון שאצל בני ישראל אין עניינים של "אקראי", אלא הכל הוא בהשגחה פרטית – מרומז במעשה זה שתלמיד-חכם איקרי שבת (מהנחה בלתי מוגה).

22)   ראה רמב"ם הל' דעות רפ"ה.

23)   הובא בתו"א ס"פ לך רד"ה בעצם היום הזה.

24)   יומא כח,ב. וש"נ.

25)   שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

26)   ראה תנחומא לך-לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך-לך יב, ו. ועוד.

27)   ראה גם תורת-מנחם ח"ו עמ' 122 ואילך. חי"ב עמ' 85 ואילך. וש"נ.

28)   ראה גם לקו"ש חט"ז עמ' 270 ואילך. וש"נ.

29)   נוסח ברכות-השחר.

30)   ויק"ר פכ"ז, ב.

31)   איוב מא,ג.

32)   לקו"ד ח"א קצו,א.

33)   לך-לך יג,ג.

34)   ב"ר פמ"א, ג. הובא בפרש"י עה"פ.

35)   עקב ח,יז.

36)   ב"מ ג, סע"א.

37)   תניא ספכ"ד.

38)   ד"ה פדה בשלום שי"ל ז"ע בקונטרס בפ"ע – סה"מ תרע"ח עמ' צד. סה"מ תש"ז עמ' 203.

39)   ראה קידושין ל,ב. וש"נ.

40)   כלאים רפ"ז.

41)   תו"א מקץ לז,ג. ובכ"מ.

42)   תהילים קטו,טז. ברכות לה, סע"א.

43)   גו"א (למהר"ל) ר"פ בראשית בשם הרד"ק (לתהילים יט,ח).

44)   ראה לקו"ת ברכה צו,ג. אוה"ת חיי-שרה ד"ה יפה שיחתן (קכז,ב ואילך).

45)   לך-לך יב,ו.

46)   פרש"י עה"פ.

47)   פרשתנו כג,יח.

48)   שם,טז.

49)   מכילתא ר"פ יתרו. וראה פרש"י עה"פ.

50)   לרבינו יצחק ב"ר יהודה הלוי ז"ל. – עה"פ.

51)   בחוקותי כז,טז.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)