חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 י"ח בתשרי התש"פ, 17/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1216 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"ח (10/11/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1216 - כל המדורים ברצף
'מודה במקצת' חייב שבועה – בעבודה הרוחנית
ודאי ימהר הקב"ה את הגאולה שלא נישאר רגע מיותר בגלות
צעירי אגודת חב"ד בפעילות חינוך ונוער
פרשת חיי-שרה
גילוי אור המשלח
ביטול "רוח ביש"

גיליון 1216, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשון ה'תשע"ח (10.11.2017)

  דבר מלכות

'מודה במקצת' חייב שבועה – בעבודה הרוחנית

שבועה היא נתינת כוח מיוחדת מלמעלה לעבודה בעולם, אלא שנדרש לשם כך חפץ מצוה שעל ידו תחדור הקדושה בגשמיות * מצות מילה דומה בעניין זה לספר-תורה, וכן גם תפילין * על האדם להתייגע בתורה יומם ולילה, ובדיעבד – עליו לשעבד את מוחו ולבו בתחילת היום על-ידי מצוות תפילין * ומדוע שבועת 'מודה במקצת' היא יסוד לכל עבודת ה'? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשתנו1, נאמר, שאברהם אבינו אמר לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי"2.

הגמרא3 לומדת מכך, ששבועה צריכה להיות דווקא בנקיטת חפץ4. ומפרש רב פפא, שהכוונה בזה היא לספר-תורה, דהיינו שחייבים להשביע בספר-תורה דווקא, ודיין שהשביע ללא ספר-תורה, "נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר".

אבל מסקנת הגמרא דלא כרב פפא, והדין נשאר, שאף שלכתחילה יש צורך בספר-תורה, אבל בדיעבד גם תפילין כשרים. ותלמיד-חכם, משום כבודו, אפשר להשביעו "לכתחילה בתפילין", ולאו דווקא בספר-תורה.

הדין אודותיו מדובר בגמרא הוא על-דבר שבועתו של מודה במקצת הטענה.

ויש כאן שני דברים שאינם מובנים:

א) קושיית התוספות שם5: כיוון שכל עניין זה למדים מאברהם אבינו, שאצלו לא היה עניין של מודה במקצת מדוע למדים כאן עניין זה על מודה במקצת דווקא, והרי היה לנו ללמוד עניין זה גם לשבועת הביטוי ושבועת הפיקדון? והתוספות נשארים בקושיה.

ב) אצל אברהם לא היו לא ספר-תורה ולא תפילין, אלא מצווה אחרת ומנין לנו לומר שיש צורך בספר-תורה או תפילין דווקא?

ב. עניין השבועה מבואר במאמר אדמו"ר הזקן6, וביתר אריכות במאמר הצמח-צדק7, ש"שבועה" היא מלשון "שובע", דהיינו שנותנים כוח מלמעלה. ולכן הדין הוא ש"נשבעין לקיים את המצוות"8, אף שגם בלאו הכי "מושבע ועומד מהר-סיני הוא", כיוון שעל-ידי השבועה נותנים לו כוח נעלה יותר. וזהו גם-כן עניין "משביעין אותו (את האדם קודם שנולד) תהי צדיק ואל תהי רשע"9.

בכדי שהכוח שנותנים מלמעלה יתקשר עם האדם כאן למטה, שיקבל את הכוח ויוכל לנצלו צריך להיות "ממוצע", שיקשר את האדם עם הכוח מלמעלה. וקשר זה הוא על-ידי מצווה, כיוון שהמצוות הן שלוחיו של הקב"ה, כדאיתא10 "כבדו את המצוות שהן שלוחיי", ו"שלוחו של אדם כמותו"11, ולכן בכוחה של מצווה להמשיך ולקשר את הכוח מלמעלה עם האדם.

וזהו הטעם ששבועה צריכה להיות דווקא בנקיטת חפץ, כי על-ידי זה שאוחז חפץ של מצווה בידו, מקשר אותו חפץ זה עם הכוח שלמעלה.

ג. זהו הביאור בנוגע לנקיטת חפץ בכלל, אבל מדוע נוטלין דווקא ספר-תורה או תפילין?

איתא12: "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה". ולכן, בכל מקום שבו נמצא יהודי, עליו לעשות מכל דבר קדושה, וממילא עליו לנצל את השבועה הכוח שנותנים לו מלמעלה בכל העולם.

קשר זה של הכוח שמלמעלה על-ידי האדם עם כל העולם, הוא על-ידי התורה, כיוון שהתורה היא הממוצע הכוח המחבר בין הקב"ה והעולם, כמאמר רז"ל13 "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

על-פי-זה יובן הטעם שנוטלין תפילין לשבועה, כיוון שתפילין עניינם תורה, כמבואר במאמר חסידות14 דיבור-המתחיל "איתא במדרש תהילים"15: "ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, ריבונו-של-עולם רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר-להם הקב"ה, קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".  ומובן ממאמר רז"ל זה, שתפילין הם אותו עניין של ספר-תורה.

וביאור העניין הוא כיוון שעניין התורה הוא להמשיך מוחין במידות16, ואותו עניין נפעל גם על-ידי תפילין. על-ידי הנחת תפילין למטה פועלים הנחת תפילין למעלה, כפי שמצינו17 ש"הקב"ה מניח תפילין": הקב"ה ז"א, מידות; ותפילין הם עניין המוחין; ו"הקב"ה מניח תפילין" פירושו: המשכה ממוחין במידות.

ולכן אפשר גם על-ידי אחיזת תפילין בשעת השבועה שעניינם בעבודת השם הוא שעבוד המוח והלב18 לפעול את קישור הכוח שלמעלה עם העולם, כמו על-ידי התורה.

ואף-על-פי-כן זהו עניין של "דיעבד" בלבד, וכפי שהוא גם בלשון המדרש הנ"ל, שבני-ישראל היו "רוצים ליגע בתורה יומם ולילה", אלא שמכיוון ש"אין לנו פנאי", הרי בדיעבד די בעניין התפילין שיעבוד המוח והלב לכל הפחות בתחילת היום שעל-ידי-זה נשאר העניין גם במשך כל היום כדבעי.

ד. הטעם שבתלמיד-חכם די אפילו לכתחילה באחיזת תפילין בידו בשעת השבועה:

איתא בזוהר19 שתלמיד-חכם נקרא שבת, רמז לזה ישנו גם בגמרא20: הגמרא מספרת שהגיע אורח תלמיד-חכם, ונתנו לפניו סעודה גדולה. שאל אותו תלמיד-חכם: מנין לקחו סעודה זו, והרי לא התכוננו לבואו? וענו לו, שהכינו את הסעודה לשבת, וכשהגיע, נתנו לו את הסעודה של שבת21.

שייכות השבת לתלמיד-חכם היא, כיוון שבשבת האדם מובדל מעסקי החול, דהיינו מענייני העולם החומרי, וכן הוא גם תלמיד-חכם: הוא מובדל מהעולם החומרי22.

לכן, תלמיד-חכם, גם לכתחילה אינו צריך לאחוז ספר-תורה בשעת השבועה, כיוון שעניינו של ספר-תורה הוא (כנ"ל) לקשר את הכוח שלמעלה עם העולם, ומכיוון שהוא מופרש מהעולם אינו זקוק לזה.

אבל לתפילין זקוק גם תלמיד-חכם, כיוון שתפילין עניינם לשעבד את המוח והלב, וזה פועל את קישור הכוח שלמעלה עם האדם, דלא כספר-תורה, שעניינו קישור כוח זה עם העולם.

ה. הטעם שבשבועה של אברהם אבינו לא היה ספר-תורה ותפילין, אלא מצוות מילה דווקא יובן בהקדמת הקושיה הידועה23: כיוון שאברהם אבינו קיים את כל התורה24, מדוע המתין במצוות מילה עד שיצווהו הקב"ה?

והתירוץ לזה על-פי הידוע בעניין החידוש של מתן-תורה על המצוות שהאבות קיימו קודם לכן. לפני מתן-תורה היתה הגזירה ש"בני רומי לא יירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי"25, כלומר, שלא יהיה קשר של רוחניות עם גשמיות. במתן-תורה נתבטלה הגזירה, ונעשית אפשרות לקשר כזה. מתן-תורה פעל, שאם יהודי מקיים מצווה בדבר גשמי, נעשה הדבר הגשמי קדוש.

המצוות שקיימו האבות, אף שקיימום בדברים גשמיים, אף-על-פי-כן לא הייתה לזה שייכות לדבר הגשמי עצמו. הגשמי נשאר בחומריותו כמו קודם לכן. אחרי מתן-תורה נעשה על-ידי המצווה הגשמי עצמו קדוש, ולכן נשארת עליו קדושה גם לאחר קיום המצווה.

הטעם לזה הוא, מכיוון שקיום המצוות על ידי האבות היה בכוחם שלהם, ולכן לא היה ביכולתו לחדור בגשמי, כפי שהיה לאחרי מתן-תורה.

וכיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים"26, וזהו גם נתינת-כוח לבנים לכן ניתנה לאבות מצווה דומה למצוות שלאחר מתן-תורה, והיא מצוות מילה, שעל-ידה עושים את הגשמי קדוש, והקדושה אינה רק בשעת קיום המצווה, אלא נשארת גם לאחרי-זה, כמו המצוות שלאחר מתן-תורה (וראיה לכך שבשעת השבועה אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי", כיוון שהקדושה נשארה גם לאחרי-זה, אפילו לאחר שכבר קיים את המצווה).

ולכן היתה מצוות מילה שונה משאר המצוות שקיימו האבות כיוון שהיתה על-ידי ציווי הקב"ה. ולכן המתין אברהם אבינו במצווה זו עד שיצווהו הקב"ה, כיוון שמצווה זו שונה לגמרי משאר המצוות שקיים אברהם, ולזה היה צריך להיות כוח מלמעלה.

ועל-פי-זה יובן הטעם ששבועת אברהם היתה במצוות מילה, אף שעתה צריכים לזה ספר-תורה: עניין מצוות מילה אז היה לקשר ולהמשיך את הקדושה בעולם, עד לגשמי אותו עניין שנפעל על ידי מתן-תורה ושהתורה פועלת עתה, כיוון שאז היתה מצוות מילה כללות עניין התורה27.

ו. על-פי-זה יובן גם הטעם שלמדים עניין זה רק לשבועת מודה במקצת, ולא לשאר השבועות כיוון ששבועת מודה במקצת נוגעת לכללות עבודת ה', ובשעה שמקבלים כוח מלמעלה בעניין של מודה במקצת, מתתקנים בדרך ממילא העניינים הפרטיים.

ביאור עניין מודה במקצת בעבודה הרוחנית28:

"נשמה שנתת בי"29 הנשמה שהקב"ה נתן בי היא בכדי שהאדם על-ידי עבודתו יבוא לידי עלייה. וכדאיתא במדרש30 בנוגע לכל פרט מהעבודה: "מי הקדימני ואשלם"31 שהקב"ה נותן כוח לאדם מישראל לכל מצווה בפרט. והכוחות שהקב"ה נותן הם "בהקפה" ("אויף בארג") הוא תובע שיפרעום, היינו, שינצלום בעבודה.

וכמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר32 בשם רבותינו נשיאינו שלפניו בפירוש לשון "הקפות": מכיוון שחודש תשרי הוא חודש כללי "חודש השביעי", מלשון "מושבע" מכל טוב, שבו משביעים אדם מישראל גם בכוחות על השנה כולה, שנותנים לו "בהקפה", ותובעים שתהיה עבודה, (וכמו שכתוב באברהם) "וילך למסעיו"33, ש"בחזרתו פרע הקפותיו"34.

והנה, אף שכוחות אלו ניתנים מלמעלה, אף-על-פי-כן, מצד היצר-הרע ש"מתגנב" ("כאפט זיך אריין") אצל היהודי, אפשר שיתחיל "לכפור במקצת" ולטעון ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"35.

"כופר הכל" אומרת הגמרא36 שלא ייתכן דבר כזה, כיוון ש"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".

לכפור חס-ושלום בהקב"ה אין ביכולתו של אדם מישראל, כיוון שיש בו נשמה שאפילו בשעה שחוטא היא "באמנה אתו יתברך"37. הנשמה רואה אלוקות באופן תמידי, היא נמצאת "בפני בעל חובו", ו"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" אפילו קל שבקלים אין בו ההעזה לכפור לגמרי בחוב, מתוך מחשבה שזהו "כוחי ועוצם ידי".

אלא מאי? הוא "מודה במקצת": בפרטים מסויימים סבור הוא שהם כוחו ועוצם ידו. בפרטים מסויימים חושב שהוא בעל-הבית בעצמו, וביכולתו לעשות כל שברצונו. אמנם הוא לומד ומתפלל, אבל לאחר התפילה והלימוד חושב הוא כבר פרע להקב"ה את חובו, ומעתה הרי זה כוחו ועוצם ידו בשאר הוא כופר.

הוא עושה חשבון בעצמו כלשון במאמר38 שלא עבר עבירה, ועוד קיים מצווה או עסק בתורה, ואם-כן, כבר פרע להקב"ה את כל המגיע לו, והשאר הוא כוחו הפרטי.

על כך אומרים לו, שכל מה שיש ברשותו, וכל מציאותו אינם כוחו ועוצם ידו, אלא הוא חייב להודות שהכל שייך להקב"ה, וממילא מחוייב הוא לפרוע לו הכל.

ועל זה היא השבועה מלשון שובע שנותנים לו כוח מלמעלה, "הקב"ה עוזרו"39 שתהיה בו ההכרה ("איבערצייגונג") שאין שום דבר פרטי כלל ("קיין אייגענע איז אינגאַנצן ניטא"), וממילא חייבים לעשות מכל ענייני העולם אלוקות, כיוון שכל העולם שייך להקב"ה.

ומתי לוקחים כוח זה וממשיכים אותו בעולם לאחר שמברכים ברכה (ש"ברכה" היא מלשון "המבריך"40, המשכה למטה41), אזי נעשה "והארץ נתן לבני אדם"42: הוא מקבל מקצת, חלק שנעשה שלו.

ז. כשם שבשבועה גשמית צריכים לאחוז בספר-תורה, או על-כל-פנים תפילין, כדי לקבל את הכוח מלמעלה כן הוא בעבודה רוחנית:

לכתחילה צריך להיות עניין הספר-תורה להתייגע יומם ולילה בתורה, שהתורה נותנת את הכוח לקשר את העולם עם אלוקות, כנ"ל, שהחידוש במתן-תורה היה לקשר גשמיות עם אלוקות, והרי זהו גם עניין התורה כפשוטו: תורה מלשון הוראה43 התורה מורה כיצד לנצל כל עניין בעולם לפי רצון הקב"ה.

אלא שאם אינו יכול לפעול שיתייגע כל היום בתורה צריך להיות על-כל-פנים בתחילת היום שיעבוד המוח והלב על-ידי מצוות תפילין, ועניין זה יהיה ההתחלה וההוראה על כל היום, שכל עיסוקיו במשך היום יהיו מיוסדים על שיעבוד המוח והלב שבתחילת היום.

ועניין זה, של אחיזה בספר-תורה ובתפילין, במובן האמור – פועל עליו שיהיה "מודה בכולו", שהכול שייך להקב"ה, וממילא לא יצטרך לשבועת הביטוי ושאר שבועות.

על-פי-זה יובן גם-כן הטעם שלמדים שבועה זו משבועת אברהם אבינו בנוגע לנישואי יצחק ורבקה, שהוא עניין יחוד מ"ה וב"ן, יחוד כללי44, כידוע בספרי הקבלה. וממילא למדים מזה גם בנוגע למודה במקצת, שגם הוא עניין כללי בעבודה.

ח. ההוראה לפועל מכל העניין היא, שבשעה שיוצאים לעולם יש לדעת עניין כללי, שהיסוד של העבודה הוא לקחת עמו ספר-תורה, להתייגע בתורה ככל שיש לו – על-פי שולחן-ערוך – זמן,  ובשאר הזמן תהיה על-כל-פנים ההנהגה בשיעבוד המוח והלב. וזה ייתן לו הכוח לעשות את כל ענייניו הגשמיים כלים לאלוקות.

* * *

ט. בפרשתנו מתחיל הדיבור אודות התחלת הגאולה. בפרשה שלפני זה מדובר אודות גלות: "והכנעני אז בארץ"45, וכמאמר רז"ל46 ש"היה הולך וכובש כו'". אבל בפרשתנו מדובר אודות הגאולה, שאברהם אבינו קנה שדה בארץ-ישראל מעפרון, ועניין זה היה "לעיני בני חת"47, שהכל הודו שזה שייך לאברהם התחלה של גאולה כללית לכל בני-ישראל.

ואף שאברהם שילם על זה "ארבע מאות שקל כסף"48 הרי מצינו שלא זו בלבד שעל-ידי-זה לא היתוסף לעפרון שום מעלה, אלא אדרבה, נעשה אצלו חיסרון49,: על-ידי-זה נחסרה משמו האות "ו".

וכמו-שכתוב בספר "פענח רזא"50 – ספר מאחד הראשונים – שעל-ידי הארבע-מאות שקל כסף ששילם אברהם אבינו, קיבל כל יהודי חלק בארץ-ישראל, כפי שמחשב שם לפי חשבון "זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף"51 – שעבור ארבע-מאות שקל קיבל כל אחד מששים ריבוא בני-ישראל אמה על אמה בארץ-ישראל.

הגאולה התחילה כבר אז. יש צורך רק להסיר את ההעלמות והסתרים, ולהמשיך את הגאולה למטה בגילוי על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, ה'תשט"ז;

תורת-מנחם כרך טו, עמ' 228-234)

___________________________

1)     מכאן עד סיום ההתוועדות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 38 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה. 

2)     כד,ב.

3)     שבועות לח,ב ובפרש"י.

4)     ראה גם בפרש"י עה"פ.

5)     ד"ה לאתפושי.

6)     ראה גם לקו"ת דרושי שמע"צ פג,ג.

7)     קיצורים והערות לתניא ד"ה משביעין אותו (ס"ע נז ואילך).

8)     נדרים ח, רע"א. וש"נ.

9)     נידה ל, סע"ב.

10)   תנחומא ויגש ו. וראה לקו"ת ויקרא ב,א.

11)   ברכות לד,ב (במשנה). וש"נ.

12)   שבת עז,ב.

13)   זח"ב קסא, ב. זח"א מז, א. קלד, א.

14)   נדפס בסה"מ תרנ"ג עמ' רעט. תש"ח עמ' 271.

15)   עה"פ (א,ב) כי אם בתורת.

16)   ראה בארוכה במאמר דלעיל (עמ' 214 ואילך).

17)   ברכות ו,א.

18)   שו"ע או"ח סכ"ה ס"ה, שו"ע אדה"ז שם סי"א. תניא פמ"א.

19)   ח"ג כט,א.

20)   שבת קיט,א.

21)   וכיוון שאצל בני ישראל אין עניינים של "אקראי", אלא הכל הוא בהשגחה פרטית – מרומז במעשה זה שתלמיד-חכם איקרי שבת (מהנחה בלתי מוגה).

22)   ראה רמב"ם הל' דעות רפ"ה.

23)   הובא בתו"א ס"פ לך רד"ה בעצם היום הזה.

24)   יומא כח,ב. וש"נ.

25)   שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

26)   ראה תנחומא לך-לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך-לך יב, ו. ועוד.

27)   ראה גם תורת-מנחם ח"ו עמ' 122 ואילך. חי"ב עמ' 85 ואילך. וש"נ.

28)   ראה גם לקו"ש חט"ז עמ' 270 ואילך. וש"נ.

29)   נוסח ברכות-השחר.

30)   ויק"ר פכ"ז, ב.

31)   איוב מא,ג.

32)   לקו"ד ח"א קצו,א.

33)   לך-לך יג,ג.

34)   ב"ר פמ"א, ג. הובא בפרש"י עה"פ.

35)   עקב ח,יז.

36)   ב"מ ג, סע"א.

37)   תניא ספכ"ד.

38)   ד"ה פדה בשלום שי"ל ז"ע בקונטרס בפ"ע – סה"מ תרע"ח עמ' צד. סה"מ תש"ז עמ' 203.

39)   ראה קידושין ל,ב. וש"נ.

40)   כלאים רפ"ז.

41)   תו"א מקץ לז,ג. ובכ"מ.

42)   תהילים קטו,טז. ברכות לה, סע"א.

43)   גו"א (למהר"ל) ר"פ בראשית בשם הרד"ק (לתהילים יט,ח).

44)   ראה לקו"ת ברכה צו,ג. אוה"ת חיי-שרה ד"ה יפה שיחתן (קכז,ב ואילך).

45)   לך-לך יב,ו.

46)   פרש"י עה"פ.

47)   פרשתנו כג,יח.

48)   שם,טז.

49)   מכילתא ר"פ יתרו. וראה פרש"י עה"פ.

50)   לרבינו יצחק ב"ר יהודה הלוי ז"ל. – עה"פ.

51)   בחוקותי כז,טז.

 משיח וגאולה בפרשה

ודאי ימהר הקב"ה את הגאולה שלא נישאר רגע מיותר בגלות

הסיבה לקפיצת הדרך של אליעזר

אודות רבקה בהיותה בבית בתואל ולבן – איתא במדרש  "למה היא דומה כשושנה בין החוחים", אשר דווקא "בין החוחים" גדלה השושנה, והם (החוחים) שייכים לגידולה וצמיחתה של השושנה, וכדי להוציא את השושנה מבין החוחים – למרות התנגדותם של החוחים שאין מניחים להוציאה מביניהם, כיון שבזכותה יונקים גם הם חיותם, על-ידי זה שמשקים את כל שטח המקום שבו גדלה השושנה – יש צורך בטענה וכוח כו'.

וכשמלאו לרבקה שלש שנים ויום אחד, שאז נעשית ראויה לביאה, להינשא ליצחק – היה זה הכוח והטענה לקשר את רבקה עם קדושה ולהוציאה מבין החוחים. ומיד שלח אברהם – שהרגיש בדבר – את אליעזר להביא את רבקה, באמרו: "אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק".

ולכן: לא היתה אפשרות להתחיל את הוצאתה של רבקה מבין החוחים – על-ידי שליחותו של אליעזר – לפני שרבקה נעשית בת שלש שנים ויום אחד (כיון שלא היה עדיין הכוח לכך); ולאידך, כשהתאפשר להוציאה מבין החוחים (כשנעשית בת שלש שנים ויום אחד), יש להוציאה משם מיד, ולא להשאירה בין החוחים זמן מיותר. ומשום זה הוצרכה להיות קפיצת הדרך – "היום יצאתי והיום באתי".

וכיון שבבואו לארם נהרים לקחת את רבקה הבין אליעזר שבודאי יטענו לבן ובתואל שרבקה תישאר עמם עוד משך זמן (ואכן "ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור" ) – הקדים ואמר: "היום" – דעו לכם שהמדובר הוא בעניין שתלוי ברגעים ("עס האַנדלט זיך אין מינוטן"), וחבל על כל רגע, והראיה – ש"היום יצאתי והיום באתי".

לא עיכבן המקום כהרף עין

[. .] ההוראה מסיפור התורה אודות קפיצת הדרך – היא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים":

קפיצת הדרך שנעשתה כדי שרבקה לא תישאר בבית בתואל רגע מיותר, מהוה "סימן לבנים" – שאין ליהודים ליפול ברוחם ("אַראָפּפאַלן ביי זיך") בגלל חשכת הגלות, כיון שבודאי ימהר הקב"ה את הגאולה שלא נצטרך להישאר בגלות רגע מיותר.

כשם שבגלות מצרים, שרש לכל הגלויות, נאמר "בעצם היום הזה יצאו גו'", ואיתא במכילתא "כיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין", כך גם – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – ביציאה מגלות זה;

צריכים רק להשלים את ה"פכים קטנים", ומיד לאחרי זה תהיה הגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו.

(קטעים משיחת שבת פרשת חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 179-180)

 ניצוצי רבי

צעירי אגודת חב"ד בפעילות חינוך ונוער

"צעירי חב"ד שעושים הרבה דברים לחזוק התורה ואין להם כסף לשלם" * לגייס מורים לשדה החינוך * פעילות עם הנוער בתוך בתי ספר של הרשת * עידוד טיפול בנוער שוליים *

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בהזדמנות כתב הרבי מענה בגוף כתב-יד-קדשו, ובו כללי יסוד בדרכי ההשפעה בכלל ועל הנוער בפרט. יתכן שהדברים נכתבו לעסקנים – שלוחים בשדה החינוך, וצילום המענה נחשף ע"י המזכיר הרה"ח הרב בנימין קליין (ז"ל) ופורסם ב'כפר חב"ד' גליון 833 עמ' 15:

בכדי להשפיע על מי שהוא, ובפרט על הנוער בתקופתנו – צ"ל [צריך להיות] הדבור עמו כמה פעמים ובפרטיות הדרושה ובאופן שהזקוק להשפעה ירגיש עצמו חפשי להתוכח ולענות וכו'.

באם מפגישים אותי עם א' [אחד] שאינו מכירו ואין כל אפשריות הנ"ל – עלול גם, ח"ו [חס ושלום], להזיק, כיון שיענה: הרי כבר נפגש וכבר שמע כו' ויצא ידי חובתו. וק"ל. ועליו למצוא כאלה שיתאימו לאופן הנ"ל, ולהשתדל שישפיעו ע"י דבור פעמים רבות וכו'.

בחורף תשי"ז פרצה מלחמת סיני ('מבצע קדש'). הרבי ניצל את שעת הכושר וקרא להוסיף בהפצת המעיינות והפצת היהדות. משימה מיוחדת הטיל אז על אנ"ש, להתגייס לשדה-החינוך. לצורך כך פנה הרבי במכתב-חוזר באמצעות המזכירות להנהלות אירגוני חב"ד בארץ-הקודש וביקשם לקרוא לאנ"ש להירתם ולהיחלץ חושים.

הנה צילום המכתב בפירסום ראשון:

ראשיתך מצער

בראשית ימי התייסדות צעירי אגודת חב"ד בארה"ק היה מצבו הכלכלי קשה עד כדי כך, כפי שמשתקף מההתכתבות הבאה, בתאריך כ"ח ניסן תשט"ו. המזכיר הרב א. קווינט כותב לחסיד ר' יהודה שמוטקין (ע"ה), שניהל חנות ספרים שבה נמכרו גם ספרי מל"ח וקה"ת:

"הוו"ח אי"א נו"מ כו' מוהר"י שי' שמוטקין

"שלום וברכה:

"בזה היינו מציבים לכב' שהספרים אשר נתן לצעירי אגודת חב"ד (סך הכל 32 ספרים) יהיו בתור מתנה בהתחשב עם זה שהם אגודה שעושים הרבה דברים לחזוק התורה ואין להם כסף לשלם.

"כן היינו מציעים שיתן להם (לצעירי חב"ד) בתור מתנה 25 תניא.

"בתודה וברכה:

"א. קווינט מזכיר".

בו ביום כתב גם להנהלת צעירי אגודת חב"ד תל אביב:

"שלום וברכה:

"ממכתבנו לשמוטקין תראו שקבלנו את מכתבכם מח' ניסן.

"ומה שהודעתם לנו כי החלטתם ליסד שעורי ערב לנוער עובד בטח תסדרו את הדבר באופן הכי יותר מהיר ותודיענו מזה.

"בברכת כט"ס, א. קווינט מזכיר".

טיפול בנוער מוזנח

בכ"ז טבת תשט"ז כתב המזכיר הרב ניסן מינדל לכבוד צעירי אגודת חב"ד באה"ק ת"ו ה' עליהם יחיו – מכתב ובו שני נושאים שונים, ובסיומו (כאן בפירסום ראשון):

"לפלא, אשר זה זמן רב שכתבנו לכבודם בענין התעסקות בנוער המוזנח והבטיחו להתענין בזה ועדין לא קבלנו תשובה וחבל על אבידה שאינה חוזרת הכרוכה בדבר, ות"ח [ותשואת-חן] אם יודיעו מה עשו ועושים בפועל בזה".

חומר בעניין טיפול בנוער שוליים – פורסם לראשונה במדור זה בגיליון שלג (י"א כסלו תשס"א) עמודים 14-15; ספר 'צעירי אגודת חב"ד' עמ' 62-60).

באחד ממכתבי יו"ר המזכירות של הרבי הרב חודקוב לרב ישראל לייבוב (עליהם השלום) מז' אייר תשכ"ה, הוא כותב בין השאר (פרסום ראשון):

"ידוע הדבר אשר מתאים לשיטת ליובאוויטש, אשר היא בלתי מפלגתית, ויותר נכון, על-מפלגתית, אין מקום לפעולות ארגוני נוער של המפלגות בבתי הספר של הרשת וכדומה. אבל ביחד עם זה נחוץ למלאות באופן המתאים את שאיפת הנוער באה"ק ת"ו [=בארץ-הקודש תבנה-ותכונן] לפעילות ארגונית ע"י שיסדרו פעילות המתאימה מיוחדת לנוער שבבתי"ס [=שבבתי-ספר] הנ"ל.

"אשר לבד שיכולים לנהל את הדבר באופן חיובי ע"י ניצול זמנים הפנוי של התלמידים, הרמת רוחם, הלהבת לבם בשאיפות טובות וכו' וכו', מונע זה אותם מהנסיונות בקשר עם התעמולה מצדדים אחרים להצטרף לחוגי הנוער שלהם.

"כמובן שאצלנו צריכים לשים לב מאד שהפעילות הזאת לא תשפיע ח"ו להיסח הדעת איזו שהיא מהלימודים, אלא תהי' במדה הדרושה ובאופן הדרוש.

"והנה, ע"פ השמועה חסרה הפעילות הנ"ל בבתיה"ס שלנו, וזה גורם באיזה מהם שיגבר הלחץ מהצד השני.

"אשר לכן הי' כדאי אשר הנהלת צאגו"ח, כתנועת נוער [כאן לא ברורה המלה – ויתכן שצריך להיות: כללית] של חב"ד, תתדבר בזה עם הנהלת הרשת וידונו מה שיש לעשות בזה.

"נבקשו להודיענו מהמצב בענין הנ"ל בכלל ומהנעשה בדבר הצעתנו בפרט, ות"ח למפרע.

"בברכת כט"ס, הרב ח.מ.א. חודקוב".

 ממעייני החסידות

פרשת חיי-שרה

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב)

בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י)

מחצית השקל – רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".

הלוחות – הם כללות כל התורה כולה.

אליעזר נתן לרבקה נזם ושני צמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36)

* * *

צריך להבין את הקשר הפנימי בין מחצית השקל (בקע משקלו) לתורה (שני צמידים).

יש לומר, שהחידוש של מתן-תורה הוא איחוד מעלה ומטה. גם מחצית השקל רומזת לאיחוד מעין זה, שכן היא רומזת שכל אדם בפני עצמו אינו אלא חצי דבר, ורק כאשר הוא מתחבר עם הקב"ה נעשה לדבר שלם. איחוד זה, של האדם והקב"ה, הוא-הוא אפוא איחוד המעלה והמטה שנתחדש במתן-תורה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 929)

ויאמר שלחני לאדוני... שלחוני ואלכה לאדוני (כד,נד-נו)

בתחילה אמר "שלחוני לאדוני", היינו שילווהו עד לבית אדונו. כי מאחר שהסכימו מיד לשידוך, כאומרם, "הנה רבקה לפניך קח ולך", לא חשש שבאמצע הדרך יתחרטו וימצאו עילה לעכב את השידוך.

אולם כשנוכח לפתע כי הם משתדלים לעכבו – "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" – אמר להם "שלחוני", שילווהו רק מעט, ואחר-כך יֵלך בעצמו, "ואלכה (לבדי) לאדוני". אליעזר חשש, שגם אם ייאותו לשלוח את רבקה תיכף ומיד, הרי אם ילוו אותו אל אדוניו, עלולים הם למצוא בדרך עילה כלשהי לעכב את השידוך.

זהו גם שנאמר בהמשך (פסוק נט-סא) "וישַלחו את רבקה גו' ואת עבד אברהם", היינו שהתחילו ללוותם. כשראה אותם מצטרפים, חשש שמא ילווהו כל הדרך, ואז לקח אותה מהם – "וייקח העבד את רבקה ויֵלך", בלעדיהם.

(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' לא-לב)

ותיקח הצעיף ותתכס (כד,סה)

ותתכס: לשון ותתפעל, כמו ותיקבר ותישבר (רש"י)

בשעת חתונת הרה"ק ר' יעקב-ישראל מטשרקאס עם בת כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש אבי החתן, הרה"צ רבי מרדכי מטשרנוביל מהרבי האמצעי שיגיד דבר תורה תחת החופה, לכבוד החתן והכלה. הרבי סירב וביקש שהרה"צ רבי מרדכי יגיד.

פתח הרה"צ רבי מרדכי ואמר:

יש שלושה זמנים בחיי האדם שבהם עושים ממנו 'רעש': כשנולד, כשנכנס לחופה, וכאשר מלווים אותו לעולם האמת. מובן שבזמן הראשון והשלישי אין האדם מתגאה ומתפאר מה'רעש' שעושים סביבו, אולם כשנכנס האדם לחופה, עלול הוא לבוא לידי גאווה. עליו לדעת ולזכור, שמאורע זה צריך להיות דומה בעיניו, לשני המאורעות האחרים.

רמז לכך מדברי רש"י: כאשר רבקה הלכה לחופה היתה לה אותה ההתפעלות ("ותתפעל") כמו בעת "ותיקבר" ובעת "ותישבר" (מלשון יושבת על המשבר), כלומר שהייתה נטולת כל התפארות והתנשאות.

(שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 63)

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות (כה,ה-ו)

"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – עיקר ומיטב הכוחות והזמן צריכים לנצל לענייני קדושה ועבודת-ה' (יצחק שהיה 'עולה תמימה', רומז לענייני הקדושה).

"ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות" – ואילו להתעסקות בענייני העולם די ב'מתנה' בעלמא, שאין לה שיעור ואפשר לתת גם דבר מועט. יהודי אמנם חייב לעשות 'כלי' טבעי לפרנסתו, שבו תשרה ברכת ה', אך היות שאין כאן אלא עשיית 'כלי' בלבד, אין להיות מושקעים בעשייה זו, ודי בעסק מועט כדי 'לצאת ידי חובה'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 344)

נתן אברהם מתנות (כה,ו)

...מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם (רש"י)

בשני מקומות בתורה מופיעה המילה "מתנת" חסרה ו': כאן ובמשלי (טו): "ושונא מתנת יחיה".

האות ו' היא 'אות אמת' ו'אות חיים' (כידוע בזוהר). "מתנת" חסר ו' מורה שהמתנות באות מצד הקליפה ולא מצד הקדושה (כי חסרה בהן ה'אמת' וה'חיים'). לכן נאמר כאן 'מתנת' חסר ו', כי המתנות שניתנו לאברהם בשל שרה באו מסטרא דקליפה (ולכן לא רצה ליהנות מהן).

גם במשלי מדובר במתנות הבאות מצד הקליפה, שאין בהן האות ו' מ'עץ החיים', ולכן מי ששונא מתנות אלה – יחיה (מ"עץ החיים").

זהו גם שנאמר בפסוק הבא "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי": מאחר שקיים אברהם "ושונא מתנות", נתקיים בו "יחיה".

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' פו-פז)

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנה (כה,ז)

התיבות "אשר חי" נראות לכאורה מיותרות.

רז"ל אמרו (זהר ח"א קסח) שאברהם אבינו נתן חמש שנים משנות חייו לדוד המלך. נמצא, שימי שני חיי אברהם הם מאה ושמונים, אך לא חי את כולם, כי נתן חמש שנים לדוד המלך.

זהו "אשר חי": בפועל אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנים, אבל בעצם היו שנותיו מאה ושמונים.

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' קלב)

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה,יב)

כשלומדים על תולדות ישמעאל, שהיו לו שנים-עשר נשיאים, נשאלת השאלה: מדוע מגיעה לישמעאל 'התפשטות' שכזו? כדי לתרץ את השאלה מדייק הכתוב שישמעאל היה "בן אברהם". כלומר – גדולה זו לא משלו היא, אלא משל אברהם אביו. אברהם, מצד מידת חסדו, ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "לפניך" דייקא, היינו בחסד שלמעלה, שהוא בלי גבול, ותפילתו אכן נתקבלה – "ולישמעאל שמעתיך".

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 356)

 הזמן גרמא

גילוי אור המשלח

פנינים משיחות הרבי לקראת ולרגל כינוס השלוחים העולמי החל בשבוע הקרוב

לצאת ולפעול על יהודים למרות הקושי

באופן כזה צריך להיות גם קיום השליחות של הרבי – "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור":

קשה אמנם לצאת לאיזו עיר כדי לכבשה. איך יכול – טוען הוא – לצאת לעיירה כזו שבה לא יהיה לו אפילו עם מי לדבר אודות הרבי... כיון שאף אחד מהנמצאים שם אין לו מושג בעניינים כאלו, ובמילא, הרי זה ירידה גדולה ביותר.

ואף על פי כן, ביודעו שזוהי השליחות של הרבי, "על פי הדיבור", צריך להניח את עצמו על הצד ולמלא השליחות, "וירד מצרימה".

ובמכל שכן וקל וחומר: אצל הרבי עצמו היתה זו ירידה גדולה יותר שלא לפי ערך כלל, ואף על פי כן, "וירד מצרימה" – כולל גם העובדה שהרבי התעסק עמו... [. .] על אחת כמה וכמה אצלו, שמצד מדרגתו אין זו ירידה גדולה כל כך... – בודאי שצריך למלא את השליחות של "וירד מצרימה".

הרבי לא חיפש לעצמו דברים קלים, וגם לנו אינו מחפש דברים קלים. הוא בעצמו עבר את כל העניינים מתוך מסירת נפש, וגם מאתנו תובע מסירת נפש. ולכן צריך כל אחד ואחד להניח את עצמו על הצד ולעסוק במילוי השליחות לטובת הזולת.

(תורת מנחם כרך א', עמ' 62)

זהירות מ'ריבית' בשליחות

הנהגה כזו נראתה בגלוי במיוחד אצל כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר: לא זו בלבד ששלח שלוחים ונתן להם כוח לפעול בהחזקת היהדות בכלל והפצת המעינות בפרט, אלא שגם תמיד (לא רק בשנים הראשונות, כי אם גם בשנים המאוחרות, לאחר שהעמיד תלמידים ותלמידי תלמידים, שהם היו מסוגלים לבצע את העבודה) התמסר לעבודה זו.

דבר זה משמש הוראה לכל המקושרים אליו והולכים בעקבותיו: אין להם להסתפק בכך שהעמידו תלמידים העוסקים כבר בהרבצת התורה והפצת המעינות, מתוך חישוב שמאחר שעבודת תלמידיהם נובעת מהשפעתם הם, יקבלו גם הם, המשפיעים, את תוספת האור שנמשך על ידי עבודת התלמידים, ומשום כך אין עליהם לעסוק עתה עם הזולת אלא לעסוק בתורה לעצמם. הנהגה כזו – קבלת "ריווח" (תוספת האור) בעד עבודה של העבר – היא (בדקות) ענין של ריבית. כי אם תמיד עליהם לעסוק לא רק עם עצמם, כי אם גם עם הזולת: לעשות אותה עבודה הנדרשת מתלמידיהם.

ושכר ההתנהגות של זהירות מירבית, הוא, שגם בעבודתם העצמית יזכו להשתתפות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובאמצעותו – כיון שהוא עומד בין ה' וביניכם – להשתתפות הקב"ה...

(תורת מנחם כרך א', עמ' 75)

יד ארוכה של המשלח...

איך שתהיה המסקנה בעניין השליחות על-פי נגלה בנוגע להלכה למעשה בעניינים גשמיים וחומריים – הרי ברוחניות העניינים יכול להיות עניין השליחות, "שלוחו של אדם כמותו", במדריגה היותר נעלית.

והיינו, שהנוסע הוא המשלח בעצמו, אלא שעניין זה נעשה באופן שהוא על דרך מה שכתוב "ותשלח את אמתה", "שנשתרבבה אמתה אמות הרבה"...

מקבלים כוחות מראש

לכאורה הרי זו אחריות גדולה ביותר.. – הנה לכל לראש ישנו המאמר הידוע: "וואָס מאָנסטו באַ מיר – מאָן באַ זיך" [=מה אתה תובע ממני – תבע מעצמך].

ובכל אופן, בנוגע לנתינת כוחות – הרי ישנו הכלל "לפום גמלא שיחנא", והיינו, שנותנים את הכוחות לבצע את השליחות עוד לפני שמטילים את השליחות;

כל מה שנדרש הוא – לנסוע על דעת המשלחים, ואז נעשים כל העניינים כדבעי למהוי בנוגע לשלוחים, והעיקר – שאז ישנם ההמשכות וההשפעות באופן שלמעלה מהטבע, ובהצלחה מופלגה.

דרך ארץ לחזור ולדווח

בעניין השליחות ישנם ב' פרטים: א) מילוי השליחות, שזהו חיוב על-פי דין. ב) לאחר מילוי השליחות צריך השליח למסור למשלח כיצד נתקבלה השליחות אצל אלו שאליהם נמסרה השליחות – שעניין זה אינו חיוב על-פי דין, כי אם "דרך ארץ", כמו שכתוב "וישב משה את דברי העם אל ה'", "בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני איני צריך להשיב".

(קטעים מתוך תורת מנחם כרך יז עמ' 62-66, 185-190, בלתי מוגה;

בקשר לנסיעת התלמידים השלוחים לאה"ק וחזרתם)

גדר של שליח גם במשיח

על-פי זה מובן מדוע יש במשיח עצמו (גם) הגדר של שליח, שמתבטא בחיבור ויחוד בין שני עניינים (יחוד מ"ה וב"ן): מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [ כפסק דין הרמב"ם, שמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", ו"ילחום מלחמת ה'", דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, שמשום כך הוא צריך לנהל מלחמה וינצח]; ויחד עם זאת – שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש.

שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף (על-ידי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"), ויחוד הרוחניות והגשמיות בעולם, צריכים להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחדיו.

(משיחת שבת פרשת חיי שרה תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 294-5)

גילוי אור המשלח

בשעה שהולכים בשליחות לדבר בבית-כנסת, למקום שאין יודעים בו ע"ד תורה, או שאין יודעים על-דבר חלק מסויים בתורה, או שידיעתם על התורה היא באופן מעוות, שמצב זה הוא גרוע עוד יותר – הנה אף על פי שגם השליח מצד עצמו שייך לעניינים שאינם כדבעי, וממילא יש מקום לחשש כו',

וכמו כן ישנו חשש שיבוא לידי ישות, כתוצאה מכך שדיבר היטב – והראיה, שהשומעים ניגשים אליו, טופחים על שכמו, ואומרים לו: הנך "בחור טוב", אמרת "בדיחה טובה"...

[. .] אף על פי כן, כיון שהולך הוא בשליחות – יש אצלו גילוי אור המשלח, וממילא בשעת העבודה עליו לעשות זאת בהתיישבות, והיינו שעליו להיות שקוע בעבודתו, ואין לו להתפעל משום דבר.

(תורת מנחם כרך יד, עמ' 29)

לא לשנות כדי שלא לטעות

שליחותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששלח או שולח או ישלח את פלוני למקום מסויים לברר חלקו בעולם, היא, בדוגמת השליחות של משה בנוגע לכיבוש הארץ, כי, תוכן השליחות דמשה בכיבוש הארץ הוא לעשותה ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות, וזהו גם תוכן השליחות דמשה שבדורנו בבירור חלקו בעולם – המקום שאליו שלחו כ"ק מו"ח אדמו"ר ונתן לו את הכחות לבררו – לעשותו ארץ ישראל, חולין על טהרת הקודש.

ומההוראות שעלינו ללמוד מפרשת המרגלים – שלא לערב את השכל ולעשות איזה שינוי, אפילו שינוי הסדר בלבד, בדברי הרב, כ"ק מו"ח אדמו"ר, גם כשנדמה לו שע"י שינוי זה יצליח יותר בשליחותו, כי, בשינוי קצת מדברי הרב אפשר לטעות עד בדומה לטעות המרגלים, ובמכ"ש וק"ו: ומה המרגלים שנאמר עליהם "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", כששינו מדברי משה, באו לטעות עד שאמרו "לא נוכל לעלות וגו'" – אנשים כערכנו על אחת כמה וכמה.

(תורת מנחם כרך א, עמ' 105)

 כ"ה במרחשון

ביטול "רוח ביש"

30 שנה ל'דידן נצח' * ביום הבהיר כ"ה בחשוון תשמ"ח דחה בית המשפט הפדרלי את ערעור הצד שכנגד במשפט הספרים * להלן קטע משיחת כ"ק אדמו"ר בש"פ ויקהל-פקודי תשמ"ז, בעיצומה של תקופת המשפט, המתייחס לפרשה

רואים במוחש שישנים ענינים בלתי־רצויים המבלבלים לעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, מתוך שמחה וטוב לבב,

ובלשון המדרש — שגם לאחרי הנצחון בנוגע לביטול ה"רוח ביש" (המנגד מעין ונהר, מקום מים חיים, הוי' תורתו ומצוותיו, ובפרט המעיינות דפנימיות התורה), עדיין נשאר רושם כו', "מין חררא דדמא על אפי מיא",

אשר, אע"פ שלאמיתתו של דבר אין להתפעל מזה כלל וכלל, שהרי בודאי יהי' הנצחון דתורה ויהדות כו' בתכלית השלימות, מ"מ, יש כאלה שדבר זה גורם להם רגש של פחד וכיו"ב, ובמילא, יש צורך לבטל זאת לגמרי (אפילו אם הפחד אינו אלא באופן ד"פחדו בציון חטאים").

ובהתאם לכך, הרי, בעמדנו בסמיכות לערב ראש חודש (ובפרט ער"ח ניסן), הנקרא "יום כפור קטן" — יוסיפו פעולות מיודות בנוגע לביטול הענינים הבלתי־רצויים כו',

ובהקדמה — שאין הכוונה לענין של תענית, ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן באגה"ת ע"ד שלילת התענית בדורותינו אלה, כי אם, הוספה בעיני תומ"צ תמורת ענין התענית, ואדרבה — מתוך שמחה וטוב לבב.

ובפרטיות — להוסיף בכל ג' הקוין־עמודים (שעליהם העולם עומד וקיים) דתורה תפלה (עבודה) וגמ"ח:

תורה — הוספה מיוחדת בלימוד התורה, ובמיוחד — בתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (כאמור, שבש"ק זה מתברך יום התחלת הנשיאות שלו), ומה טוב — במאמרי פורים או פסח, בהתאם לכך שנמצאים אנו בין ימי הפורים לימי הפסח.

תפלה — הוספה מיוחדת באמירת מזמורי תהלים, היינו, מלבד השיעור דימי החודש, יאמרו גם מהשיעור דימי השבוע (השיעור דאמירת תהילים בשופי), כולל — המזמור המכוון לספר שנותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, מזמור ק"ז, שראשו והתחלתו: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חזרו" — הודאה להקב"ה, ועד לחיוב של ברכה בשם ומלכות — "ארבעה צריכים להודות" (כפי שלמדים מהפסוקים דמזמור זה).

וצדקה — הוספה מיוחדת לצדקה, כשיעור מזון סעודה אחת (לכל הפחות) תמורת ענין התענית, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגה"ת בנוגע לפדיון התענית בצדקה ("וחטאך בצדקה פרוק"). ומה טוב — צדקה עבור עניני תורה תפלה וגמ"ח הקשורים עם המוסדות והפעולות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

ובקשה מיוחדת — לפרסם את הדברים בכל מקום ומקום, ובהדגשה — שענין זה שייך לכאו"א, אנשים ונשים וטף.

ובודאי יוסיפו עוד יותר בכל עניני טוב וקדושה, כאו"א לפום שיעורא דילי', ובמיוחד — מוסרים זאת לשלוחים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שיתאספו ויתדברו יחדיו, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", להחליט מה שיכולים וצריכים להוסיף בכל ענינים אלו.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ב', עמ' 729)


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)