בכמה הזדמנויות תיאר הרבי בפרוטרוט את הלך רוחם של 'גבירים' ובעלי ממון * על פחד העשירים מפני איבוד מעמדם בגאולה * כשגביר מקיים התוועדות בבית כדי להראות לשכניו את רהיטיו שיובאו מחו"ל * כדי להיות גביר צריך להטמין את הכסף בקרקע – דהיינו להיות בתנועה של 'ביטול' * וכיצד יש להתרים בעל ממון לענייני צדקה?
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
ביום ב' דחג השבועות תשי"ב ('תורת מנחם' כרך ה' עמ' 251) אמר הרבי:
בעלי מוסדות אחרים כאשר משוחחים עם "גביר", מציעים לו להוסיף במסחר, להרוויח יותר ולתרום יותר... אבל אצלנו, קודם כל דורשים מה"גביר" שלאחרי התפילה לא יברח מיד אל החנות, אלא יאמר תחילה את השיעור תהלים, ילמד תניא וכיוצא-בזה... ואף שייתכן שעל-ידי הנהגה זו ירוויח פחות כסף, וממילא תגרע תמיכתו לישיבה, אין מתפעלים מכך!...
שולחן מסין, ועליו תניא
בהזדמנות נוספת (א' דראש-חודש מרחשון תשמ"ב – התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 338 ואילך) התייחס הרבי ל"גביר גדול" ה"הופך עולמות" – להלן הדברים בשלמותם:
העובדה שצריכים לברך להקב"ה על אכילה ושתיה – הרי זה דין מפורש בשולחן-ערוך, והחידוש במדרש הוא שצריכים לברך ולקלס להקב"ה אפילו "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם".
והנה, רואים בפועל שגם כאשר מדובר אודות אכילת לחם ושתית מים וכיו"ב, קשה לפעול על הנה"ב שלא יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא ידע שהקב"ה נותן לו את כל ענינים אלו, וכנוסח הברכה שמברכים קודם שתיית מים – "שהכל נהי' בדברו".
הוא "גביר גדול", הוא "הופך עולמות", "יא טיביע דאם", "ער פארדרייט זיך די קאפ, און פארדרייט די גאנצע וועלט ארום אים די קאפ", וכאשר מדובר אודות סכומי כסף, אינו מדבר על סכומים קטנים ממליוני דולרים,
[כאשר מדברים עמו אודות סכום קטן ממליון דולר – 999,000 דולר – טוען הוא שזהו בדוגמת המשל המובא במדרז"ל אודות מלך שיש לו ריבוי כסף וזהב ומשבחים אותו בפרוטה של נחושת!],
וא"כ, כאשר מדובר אודות לגימת מעט מים – במה נחשב הוא לגבי רכושו העצום, וכי עליו להודות למישהו על לגימת מעט מים?!
הנה על זה אומרים לו שכאשר הוא שותה מעט מים, עליו לברך ולהודות להקב"ה (ובאופן שיוכלו לשמוע את הברכה ולענות "אמן"), והברכה היא – "שהכל נהי' בדברו": מעט המים שלוגם הם אך ורק תודות להקב"ה ש"הכל נהי' בדברו"!
יש לך אמנם ריבוי כסף, אתה נותן כסף לצדקה ועושה מעשים טובים וכו'; אבל כאשר אתה רוצה ללגום מעט מים – צריך אתה להודות ולברך להקב"ה ש"בדברו" נבראו המים!
ובמדרש הנ"ל מחדש עוד יותר – "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא":
נשימה היא דבר טבעי אצל כל בעל-חי, לא רק אצל יהודי, ולא רק אצל בן-אדם, אלא כל בעל-חי ("כל אשר נשמת רוח חיים באפיו") מוכרח לנשום כל זמן היותו מציאות של דבר חי. וענין זה אינו תלוי ברצונו והנאתו ובחירתו כו' – אלא זוהי פעולה הכרחית וטבעית אצל כל בעל חי.
ואף-על-פי-כן, מדגיש ומחדש מארז"ל הנ"ל – ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא" – למרות שזהו דבר המוכרח מצד טבעו.
ובפשטות:
מבואר בספרי מוסר ובכ"מ שככל שמתרגלים יותר לדבר טבעי, באופן ד"עולם כמנהגו נוהג", כך קשה יותר לפעול ולהחדיר לעצמו את ידיעת האמת שענין זה "נהי' בדברו" – על-ידי הקב"ה.
דוגמא פשוטה לדבר:
כאשר יהודי עוסק בעניני מסחר, הנה כאשר מתנהג בערמומיות רבה ("ער מאכט א גרויסן דריי און א גרויסע שווינדלעריי"), ומצליח להרויח סכום כסף גדול ביותר, שלא בערך לגבי מה ששיער לכתחילה – הרי נקל ביותר שיונח בשכלו (אפילו בשכל דנפש הבהמית) שהצלחתו באה מאת הקב"ה.
אבל כאשר המסחר שלו אינו נעשה מתוך ערמומיות רבה ("א קליינע שווינדלעריי"), או כאשר המסחר שלו הוא ע"ד הרגיל (ללא כל ערמומיות), ולדוגמא: הוא קנה "מני'" ב"בורסה" (ב"וואל סטריט"), ובין לילה עלו השערים של "מני'" זו, ועי"ז הרויחו כל אלו שקנו "מניות" אלו – שואלת הנפש הבהמית: מה יש להודות להקב"ה על ענין זה?!
מדובר אודות חברה בעלת מליוני "מניות", שחלק קטן מהם שייך ליהודים, והוא אחד מאותם יהודים שקנו "מניות" בחברה זו. וא"כ, כאשר ישנה עליית שערים ב"מניות" של החברה – אינו רואה בזה את פעולתו של הקב"ה לטובת בנ"י, כי עליית השערים היתה בכל "מניות" החברה, שרובם שייכים לאינם יהודים, ואילו ה"מניות" השייכות ליהודים הם אחוז קטן בלבד [ובלבד שהקב"ה לא יעשה נס מיוחד – באופן בלתי רצוי – שה"מניות" של היהודים לא יעלו], וא"כ, טוענת הנה"ב – מדוע עליו להודות להקב"ה על הריוח שהרויח ע"י עליית השערים ב"בורסה", הרי זה דבר טבעי ב"וואל סטריט"?
הנה על זה אומרים לו ש"כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני": כל "מניות" החברה, החברה עצמה, וכל ה"בורסה" כולה – לא נבראו אלא כדי שיהודי זה יוכל להרויח עוד כמה דולרים, כדי שיוכל להוסיף בנתינת צדקה!
וכאשר עושה חשבון זה – שכל ה"וואל סטריט", וכל הסוחרים למינהם אשר שם (סוחרים ו"דרייער'ס" גדולים ממנו), נבראו רק כדי שהוא יוכל לעשות את המסחר (וה"דרייעריי") שלו, ותכלית המסחר שלו הוא שירויח עוד כסף כדי שיוכל להוסיף בנתינת צדקה – שוב אינו זקוק להסברה נוספת מדוע צריך להודות להקב"ה על הרויח שהרויח ב"בורסה".
אבל לאידך – קשה לאדם לפעול על עצמו להגיע לידי הכרה זו באופן אמיתי. ועד"ז מובן בנוגע למאמר המדרש "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא".
וזוהי כללות עבודתו של כאו"א מישראל – להמשיך במה שסיים דוד – "כל הנשמה תהלל י-ה":
עבודתו של דוד היתה – להמשיך אלקות בעוה"ז הגשמי, כפי שזה מתבטא בהכנות לבנין ביהמ"ק ("מיד ה' עלי השכיל"), ועד"ז בנוגע לכיבוש ארצות מסוימות באופן שגם שם יהי' חיוב תרומות ומעשרות (מדרבנן עכ"פ, כידוע הפרטים שבזה).
וזהו כללות הענין ד"כל הנשמה תהלל י-ה" – שכל יהודי שיש לו "נשמה" ("נשמת רוח חיים" אמיתיים), תפקידו ושליחותו להאיר את העולם כולו ע"י גילוי בחי' י"ה, ובאופן ד"הללוי-ה", היינו, שכל העולם כולו יהלל ויודה להקב"ה, כמ"ש, "הללו את ה' כל גוים". וזוהי עבודת כאו"א מישראל – במה שסיים דוד.
ועד"ז בנוגע לפירוש המדרש "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא" – בנוגע לעבודתו בעצמו – שאפילו כאשר מדובר אודות דבר טבעי המוכרח לקיום מציאותו [וזהו ענין שהתורה מצווה עליו "ונשמרתם לנפשותיכם", ולכן אסור לו להמצא במקום שהאויר שבו אינו נקי וכו', ועד"ז בנוגע לכל הפרטים המבוארים בהלכות שמירת גוף ונפש], עליו להודות להקב"ה על ענין זה, ובאופן ד"כל הנשמה תהלל י"ה" – היינו, שעל ידי כל פעולה שלו הרי הוא מגלה וממשיך גילוי בחי' י"ה בכל העולם כולו.
והנה, מובן בפשטות שהפעולה בכל הענינים האמורים לעיל – אינה יכולה להעשות על-ידי אכילת "בולבע" – תפוחי אדמה!
ועד"ז מובן שאי אפשר לפעול בכל הנ"ל על ידי השתדלות יתירה שיהיו בדירתו כלים נאים, שלא בערך לגבי הכלים שישנם אצל כל השכנים שבסביבתו!
ישנים כאלו שמארגנים "התוועדות חסידית" בביתם, ומטרתם היא – שכל השכנים שבאים להתוועדות יוכלו לראות שהרהיטים שבביתו לא נרכשו ב"ניו-יורק" – אין זה לפי כבודו – אלא הרהיטים הובאו מעבר לים!
הוא מוציא כסף מיותר, וטירחא יתירה [ונותן ליהודי להרויח על ידו] – כדי להביא רהיטים מעבר לים!
ומובן שאם אף אחד לא ידע אודות ענין זה, אין לו שום הנאה מזה – ולכן, מארגן בביתו "התוועדות חסידית", והוא מניח "בקבוק משקה" בפני המסובים, ואח"כ מספר הוא – כאילו "בדרך אגב" – שהכסא שיושב עליו, והשולחן שמניח עליו את ספר ה"תניא" (כאשר לומד שיעורי "חת"ת") אינם "תוצרת ניו-יורק", או "תוצרת ארצות הברית", ואינם אפילו "תוצרת אירופה" – אלא רהיטים אלו הובאו מ"המזרח הרחוק" – מ"הונג קונג"!
לא לכאו"א ישנם "קשרים" עם "סין" – אבל בהשגחת הקב"ה ובברכתו ובהצלחתו כו' התאפשר לו [עם היותו "עניו הכי גדול" ו"שפל אנשים", באופן ד"נפשי כעפר לכל תהי'"] שספר ה"תניא" שלו יהי' מונח על גבי שולחן שהובא מ"סין"!!
כאשר חושבים אודות אדמו"ר הזקן וספר התניא שלו, וכאשר חושבים אודות תקנת שיעורי "חת"ת" ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – מובן איזה "פנים" ותפיסת מקום יש לדבר, וכיצד מסתכלים הם (אדמו"ר הזקן ונשיא דורנו) על זה שמקשרים את הבאת השולחן וכיו"ב מ"הונג-קונג" עם ספר ה"תניא", ולימוד הענינים שבו, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"!!
הקדושה והגדושה
בש"פ במדבר תשי"ב ('תורת מנחם' כרך ה' עמ' 25 ואילך) השמיע הרבי שיחה בביאור דברי חז"ל "יש חכמה בגוים תאמין וכו'", ותוכנה: ענין ההבנה וההשגה בתורה שייך גם לגוים. ברם, הביטול לקיים הוראות התורה מבלי להתחשב בשיקולים גשמיים הוא רק בישראל.
דוגמה לכך הביא הרבי: יהודי אינו יוצא למסחרו קודם שיעורי תורה ותפילה. גם כשמגיע 'משולח' לעיר אינו יוצא למסחרו עד שיסיים לסייע לו. הרבי פירט (שם עמ' 208):
יזמינו להתארח על שולחנו, ינעים את שהותו אצלו, יסיענו במכוניתו לכל האנשים שיכולים לתרום מממונם, ואם לאחר כל זה יחסר עדיין – ישלים הוא את כל החסר משלו...
וקבע הרבי:
כאשר הגביר יתנהג לא על-פי טבע, אלא כמו גביר של תורה שאינו מתחשב בדרכי הטבע, אזי יהיה באמת גביר של הרבי, ויזכה לקבל ברכת ה' באופן שלמעלה מהטבע "מידו המלאה הפתוחה הקדושה וגם הגדושה" – מלא וגדוש עד שעובר על גדותיו – והרחבה.
הרכוש האמיתי
באופן יוצא מן הכלל קיבל הרבי ל'יחידות' בטו"ב שבט תשמ"א ('שיחות-קודש' תשמ"א בהוספות; כפר חב"ד גליון 15 עמ' 7) משפחה מאנגליה, שבראשה עמד גביר מפורסם.
במהלך ה'יחידות' שאל אחד מבני המשפחה את הרבי שאלה בסוגיית 'בחירה חופשית'. הרבי השיב לו בהרחבה, ולאחר-מכן הסיק את המסקנה הבאה:
כשגביר נותן צדקה, מגיע אליו היצר-הרע ומבלבלו בטענה: הרי ממילא כל מה שמגיע ליהודי פלוני – כל מה שנכתב ונחתם לו מלמעלה בראש-השנה – יקבל הכל, ואם-כן, מדוע עליך להוציא מכספך ומהונך ולתת ליהודי אחר [כאשר הלה יקבל בכל מצב כל מה שמגיע לו].
כתוב בספרים שדווקא נתינת צדקה היא הרכוש האמיתי:
"צדקתו" – הינה "עומדת לעד": הכסף שמונח בבנק – חלק ממנו נמסר למיסים, לנסיעות לפה ולשם וכל מיני צרכים שמצד-עצמם אין בהם שום תועלת. אמנם, כשלוקחים כסף ועל-ידו מושיבים "מלמד" שילמד ילדי ישראל, או אפילו כשנותנים ליהודי – שזקוק לכך – אוכל, נתינה זו שייכת לכם (להנותן) וזהו הרכוש האמיתי – לו זקוקים – בעולם-הזה ובעולם הבא!
קושיה טובה
באותה הזדמנות סיפר הרבי:
פעם טען כלפיי גביר מסויים – על דבריי אליו אודות ביאת משיח – מה אעשה אז עם כספי ורכושי? עתה הנני גביר ובאפשרותי להנהיג "עולם שלם" וכו' וכו'?
השבתי לו:
כשיבוא משיח יבוא עמו גם אליהו הנביא והוא תפקידו לתרץ. יתרץ, אפוא, גם קושיא זו. ומובטחני שתהיו מרוצים.
והרבי הוסיף:
יעזור הקב"ה לנצל את הכסף שיש עכשיו באופן טוב. הן כסף כפשוטו – כסף וזהב – והן הכוחות והאפשרויות שהקב"ה נותן כדי לפעול דברים טובים בעולם, שזהו הרי הרכוש הגדול ביותר שיש לאדם...
הדרך אל העושר
ביו"ד בשבט תשמ"ו, במהלך ביאור שיעור היומי ברמב"ם (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 474-475) אמר הרבי:
מי שרצונו להיות "גביר" אמיתי (כדי שיוכל לתת ריבוי צדקה) עליו לשמור את הכסף "בקרקע" – כלומר להיות בתנועה של ביטול. פירוש: נדרשת ממנו שלילת הרגש של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". היפך מן החשיבה שלהיותו "סוחר ממולח", "א גרויסער דרייער" בעל קשרי מסחר ענפים, יכול "לבלבל" עולם ומלואו... – אלא אדרבה [בדיוק להיפך]: "ונפשי כעפר לכל תהיה", תכלית הביטול.
ויתירה מזו מוסיף הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ד' הלכה ד'): "ויתן עליהם טפח עפר" – עליו לכסות הכספים ב"טפח עפר", שיעור חשוב. כאשר האדם נוהג כך באופן של "ונפשי כעפר לכל תהיה" זוכה הוא קודם כל לעשירות בתורה (כנוסח "פתח לבי בתורתך") ולאחר-מכן (כתוצאה מזה) "נשתלשלו מהן" זוכה הוא לעשירות כפשוטה, ממון כפשוטו, בני חיי ומזוני רוויחא.
רפואה באיטליה
בל"ג בעומר תשל"ח ירד הרבי לנבכי נפשם של הגבירים (שיחות קודש תשל"ח כרך ב' עמ' 334 ואילך). להלן ביטויים אחדים:
"ברגעים האחרונים של הגלות רוצה הוא ליהנות מהרחבות שקיימת בארצות-הברית, ליהנות מכספו. יושב הוא ומונה את שטרי הכסף ועורך חשבונות כמה דולרים נמצאים בחשבון-הבנק שלו!...; לצדקה אין הוא מוסיף יותר מהרגלו, ואף לפרנסת בני-ביתו אינו נותן יותר מעד-עתה – הוא נהנה מתוספות ה"אפס" של סיכום כספו!...; לכשיבוא משיח הדולר לא יתפוס מקום; הייתכן, הוא כל-כך הרבה התייגע לאגור דולרים והוא הפקידם בבנק שמשלם אחוזים הכי גבוהים... ולפתע מגיע משיח וכל מציאותו (של הגביר) לא תתפוס מקום, שכן אז לא יהיה צורך בכל אלה שכן "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'"; יש לך כל-כך הרבה דולרים... למי יש צורך בהם עתה?! אין זה (הדולר) מטבע מהלכת!; ממילא רוצה הוא שיאפשרו לו עוד מעט בגלות!...".
טובה לנותן הצדקה
בביקורו של האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם' זצ"ל אצל הרבי בשנת תשמ"ב אמר הרבי ('בצל החכמה' עמ' 159):
כ"ק מו"ח אדמו"ר היה סבור שהתרמת כספים עבור מוסדות תורה וצדקה הרי זה דבר טוב וחשוב ביותר. ולא זו בלבד שזוהי טובת המוסד אלא זהו לטובת האדם שנותן את הכסף לצדקה כמאמר רז"ל "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעל הבית". ולכן גם כאשר זקוקים לדבר עם הנותן כמה פעמים ובתוקף – אין להתרגש מכך, משום שסוף-סוף עושים לו (להנותן) טובה.
אחד משלוחי הרבי שמע מהרבי ב'יחידות' בשנת תשל"ה כדברים הבאים (רשימות רמ"א שי' זעליגסאהן):
כשהנך מדבר עם גביר אודות כסף, אל תסתפק בדיבורים אודות חלקו הטוב ב"גן עדן" ועניינים רוחניים, אלא תאמר לו בפשטות שגם בגשמיות יהיה לו טוב!... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
