חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:08 י"ג בחשון התש"פ, 11/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 523 - כל המדורים ברצף


גיליון 532, ערב חג-הסוכות, י"ד בתשרי ה'תשס"ה (29.9.2004)

דבר מלכות

כוח התורה - הקדושה שבה

"דוד מלך ישראל חי וקיים" נותן כוח לכנסת-ישראל אפילו במשך ימי הגלות - שענייני תורה ומצות יחדרו ויגיעו לעומק הגשמיות והחומריות, עד לתהום * כאשר בני-ישראל באים לבית-המקדש ומקיימים מצוותו של הקב"ה לנסך מים בשמחה - הנה על-ידי ה"שיתין" חודרת מצווה זו את הגסות של הגשם והחומר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הסדר בניסוך המים וכן ניסוך היין - שהיו מנסכים המים והיין על-גבי המזבח לתוך שני נקבים שהיו במזבח, ומשם היו מקלחין ויורדין לשיתין1.

והנה, בנוגע לשיתין - מצינו ב' דעות2, ודעה אחת היא ש"כרה דוד שיתין", והיינו, שכאשר דוד הכין את כל העניינים עבור בית-המקדש3, כרה גם שיתין, ובמקום זה העמיד שלמה את המזבח, והיין והמים שהיו מנסכים על-גבי המזבח היו יורדין לשתין.

ואיתא בגמרא4: "בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא (צף התהום למעלה) ובעא למשטפא עלמא (וביקש לשטוף את העולם). אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח (האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב את שם ה' על חרס ונשליך אותו לתהום - דרך הנקב - וישקוט). ליכא דקאמר ליה מידי (אף אחד לא אמר דבר). אמר דוד, כל דידע למימר ואינו אומר (כל היודע תשובה ואינו אומרה) כו', נשא אחיתופל קל-וחומר בעצמו - ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם על-אחת-כמה-וכמה! אמר ליה שרי וכו'".

ב. וצריך להבין5:

ישנו כלל בכל התורה שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה6. ואם-כן, הקושיא היא בשתיים: (א) לשם מה הוצרך דוד שמישהו יורה לו את הדין, בה בשעה שזהו דבר פשוט שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה? (ב) כאשר אחיתופל הורה שמותר לכתוב שם על-גבי חרס ולזרוק למים - למה הוצרך לקל-וחומר מ"לעשות שלום בין איש לאשתו", הרי היה יכול ללמוד זאת ב"בניין אב" מדוגמה של פיקוח-נפש אפילו של נפש אחת, ועל-אחת-כמה-וכמה של כל העולם?

וגם בנוגע לדוד ש"דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל (כדאיתא באבות, ש"קראו רבו אלופו ומיודעו") והוא היה שם"7 - עדיין אינו מובן: כיוון שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה, הרי זה דוחה גם את הדין שאסור להורות הלכה בפני רבו, ואם-כן, היה לו להורות הלכה בפני רבו ולפסוק את הדין, כדי להציל את העולם?

ג. והתירוץ הפשוט על זה:

מה שהיה בכוחו של החרס לסתום את הנקב של התהום - הרי זה רק לפי שנכתב עליו שם קדוש. והיינו, שפעולת הצלת העולם היא מצד הקדושה שיש בכתיבת השם על-גבי החרס ובזריקתו אחר-כך אל המים. וכדי שיהיה בזה עניין של קדושה - הרי זה רק כאשר מוצאים מקום בתורה שמותר לעשות זאת, ולולי זאת, הרי כתיבת שם על-גבי חרס על-מנת להשליכו במים, אין בה עניין של קדושה, ובמילא לא היה נעשה על-ידי זה הצלת העולם.

כלומר: בנדון דידן לא מדובר אודות עשיית פעולה שיש בה משום פיקוח-נפש שדוחה את כל התורה  כולה - שהרי החרס וכתיבת השם עליו מצד עצמם אין בכוחם להציל מהצפת התהום, ואם-כן, פעולה זו כשלעצמה היא מחיקת השם שלא לידי תועלת,

אלא יש צורך בדבר קדוש, ובעשייה באופן של קדושה - שדוקא אז תוכל פעולה זו להציל את העולם.

ולכן יש צורך למצוא דוגמה בתורה על כתיבת שם קדוש בקדושה על מנת למחקו אחרי כן, שפועלת מצד הקדושה שבדבר - שמזה יהיה ניתן ללמוד בנוגע לכתיבת שם קדוש והשלכתו במים כדי להציל מהצפת התהום.

וזהו הלימוד ב"קל-וחומר... ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" - שהתורה מצווה לכתוב את השם ולמוחקו על המים, ועל-ידי שתיית המים היה נעשה עניין ניסי - "הנקי", "אם לא שכב, הנקי, הא אם שכב חנקי8 שאין זה עניין טבעי, אלא עניין שמצד קדושה, והיינו, שהקדושה נשארת בקיומה אף-על-פי שכתיבת השם היתה מלכתחילה על-מנת למוחקו לאחרי כן; ואם-כן הוא "בשביל לשעות שלום בין איש לאשתו - לעשות שלום לכל העולם על-אחת-כמה-וכמה".

ד. ההוראה מזה בנוגע אלינו עתה - שהרי הגמרא (ותורה בכלל) אינה ספר דברי הימים לספר סיפורים, אלא התורה היא מלשון הוראה9, והתורה היא נצחית10, שבכל דור ובכל מקום יכולים ללמוד מזה עניין בנוגע להנהגתו של כל אחד ואחת בחייו ובענייניו:

כאשר ישנו עניין שלכאורה יש לו מקום אפילו בתורה - אין לשכוח שהכוח של התורה הוא מצד הקדושה שיש בה,

אבל כאשר לוקחים את התורה בגלל ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"11 - אזי יכול להיות שלא זו בלבד שלא יציל את העולם, אלא אפילו לא יפעל שלום בד' אמות של הפרט, אף-על-פי שהוא לומד את אותם עניינים שלומד פלוני, אלא שלימודו הוא בקדושה, ובאופן ש"יראתו קודמת לחכמתו" שאז "חכמתו מתקיימת"12.

כאשר התורה היא רק "חכמתכם ובינתכם" - הרי היא אמנם חכמה עמוקה, וצריך להיות בה הבנה והשגה, אבל עדיין אין זה עניין שיכולים לילך עמו ולהצליח בכל מקום.

מעלתה של התורה לגבי חוכמות חיצוניות, להבדיל, היא - שהתורה שולטת על הטבע:

חכמות בכלל - עניינן לחקור ולדרוש את הטבע של מציאות היש (לאחרי שנברא ונעשה יש), למצוא את החוקים והתכונות שלו, כדי לידע כיצד לנצל את הדבר. והיינו, שהטבע הוא שליט על החכמה, והחכמה אינה אלא שמוצאת ומגלה מה שנמצא במציאות ובטבע.

אבל התורה היא למעלה מזה שלא בערך - שהיא מושלת ושולטת על הטבע ועל המציאות, שכן, לא זו בלבד שהתורה חוקרת ודורשת כיצד נעשה מציאות ה"יש" מ"אין" (שזהו אחד העניינים שבלימוד תורה החסידות), אלא עוד זאת, שאפילו לאחרי התהוות ובריאת המציאות והיש, בכוח התורה לשנות את מציאות הטבע בהוה ובעתיד, ואפילו גם בעבר, כדאיתא בירושלמי נדרים13 על הפסוק14 "לא-ל גומר עלי", שכאשר בית-דין עיברו את השנה או החודש אזי "בתוליה חוזרין", והיינו, שהתורה היא עניין שמושל ושולט על הטבע.

אמנם, במה דברים אמורים - כאשר יהודי לומד תורה בגלל שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכוונתו בלימוד זה לקיים ציווי הבורא, כיוון שמקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול תורה,

על-דרך שהיה במתן-תורה שבני-ישראל הקדימו נעשה לנשמע15, היינו, שתחילה יעשו מה שיאמרו להם, ואחר-כך ישמעו ויבינו בשכלם למה נצטוו לעשות כן,

ואז - "תומת ישרים תנחם"16, שהתורה מוליכה אותם בדרך הישרה - שמצילים את הד' אמות הפרטיים, ומצילים את העולם מה"מבול" של "מים הזידונים" שמבחוץ לאדם, אפילו מבחוץ לאדם הגשמי ושכלו האנושי.

מה-שאין-כן כאשר "לא זכה"17, היינו, שלומד תורה בשעה שאינו מזכך ומברר את עצמו18, ובמילא הלימוד הוא בכל הגסות והישות, אלא שיש לו תענוג ("געשמאק") מצד ההבנה וההשגה שבזה, כמו בכל חכמה אחרת - אזי לא זו בלבד שהתורה אינה "סם חיים" עבורו, אלא עוד זאת, שנעשית לו היפך דסם החיים17.

ה. וזהו גם הלימוד  שניתן לנו בנוגע להעניין דכריית השיתין:

ובהקדמה - שתפקידו של האדם והחוב המוטל עליו הוא, שלא להסתפק במה שנמצא אצלו בכיס חיקו ("אין בוזעם-קעשענע") ובד' אמות שלו,

שהרי "ואהבת לרעך כמוך"19 "זה כלל גדול בתורה"20, ו"כל ישראל ערבין זה בזה"21, ולכן, ככל שייטב לו, עליו להשתדל שגם לזולתו יהיה טוב, הן בגשמיות והן ברוחניות, שגם הוא יהנה מה"טעם" של התורה ומה"ריח" של המצוות, ויקיימם בפועל ממש בחיי היום-יומיים,

והיינו, שצריך להתייגע ולחפור ("דערגרונטעווען") בכל מציאות העולם כולו, כך, שבכל העולם כולו יאיר "נר מצווה ותורה אור"22.

וזוהי נקודת מאמר רז"ל23 "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", היינו, שעל כל אחד בפרט מוטלת האחריות עבור מציאות כל העולם, ו"צריך כל אדם שיראה... כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצווה אחת הרי הכריע... את כל העולם כולו לכף זכות"24 (או ח"ו להיפך).

ו. ועניין זה מרומז בכך ש"כרה דוד שיתין":

"דוד מלך ישראל חי וקיים"25 - שנותן כוח לכנסת-ישראל אפילו במשך ימי הגלות - מורה רמז שצריכים לחפור בעומק עד התהום. והיינו, שאין להסתפק בכך שבחיצוניות ובגלוי ("אויבן-אויף") הכל מתוקן אצלו, אלא שצריך להשתדל שעניין של תורה ומצות יחדור ויגיע להעומק של הגשמיות והחומריות, עד לתהום.

אמנם, כאשר פוגשים בהגשם והחומר, יכול להיות שלא זו בלבד שאין לו כוח לברר ולזכך את הגשם והחומר ולעשות ממנו מצווה, אלא אדרבה - שהגשם והחומר עולה למעלה מעלה ורוצה להציף את המקום שבו צריכים לבנות את המזבח ובית-המקדש.

ואז בא בן-תורה ואומר, שכיוון שזהו עניין של פיקוח-נפשות שדוחה, כל התורה כולה, אין להתחשב בשום דבר, ויכולים למחוק שמו הקדוש על המים, העיקר שיוכלו לפעול עניין של מצווה כו'.

ועל זה אומרים לו: אין הדבר כן ("עס הויבט זיך ניט אן"!...); אין לך עניין שדוחה תורה! - הסיבה לכך שפיקוח-נפשות דוחה את כל התורה, היא, בגלל שישנו דין בתורה שפיקוח-נפשות יכול לדחות את התורה, ולא בגלל שפיקוח-נפשות מצד עצמו הוא למעלה מהתורה.

כאשר התורה פוסקת שישנם מקרים מיוחדים שמשום פיקוח-נפשות יכולים לעשות פעולה זו וזו - הרי זה נעשה דין בתורה כמו הדין של שמירת שבת, אכילת כשר, הנחת תפילין וכל שאר ענייני התורה ומצוותיה;

וכשם שמצוות תפילין צריכים לקיים אפילו אם לא מבינים בשכל כיצד משפיע הדבר על בריאות הגוף, ובריאות הלב והמוח, אלא צריכים לעשות זאת רק משום שכך גזר הקב"ה בתורתו - כן הוא גם במקרים מסויימים ובתנאים מיוחדים שעושים פעולה שדוחה עניינים של תורה משום פיקוח-נפשות, הרי זה רק משום שהתורה קבעה את הדין שבמצב כזה צריכים לעשות באופן כזה; כך אומרת תורה!

ולולי זאת, כאשר עושים זאת שלא כפי הוראת התורה - אזי גם כאשר מדובר בפיקוח-נפשות, הנה לא זו בלבד שלא יפעלו הצלת הנפש, אלא עוד יוסיפו שבר על שבר, והחורבן על חורבן, כיוון שעושים דבר כזה שהתורה אומרת שאין לעשות זאת אפילו משום פיקוח-נפשות.

וכאמור, שדוקא כאשר מוצאים בתורה ש"לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים", היינו, שכאשר מדובר אודות עניין פרטי אומר הקב"ה "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים", כדי להציל יהודי זה עם העניינים שלו - אזי למדים מזה קל-וחומר ש"לעשות שלום לכל העולם על-אחת-כמה-וכמה".

ז. וזוהי גם הוראה כללית באופן לימוד התורה:

אימתי יכול לימוד התוה להציל מה"מבול" של "מים הזידונים" - כמו שכתוב26 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כפי שמבאר רבינו הזקן27 שישנה אהבת ה' בכל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב28 "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ולעומת זאת ישנם ה"מים רבים" דטרדות הפרנסה, ולמטה מזה, "מים הזידונים" מהעניינים ההפכיים, ועל-זה נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" -

רק כאשר עושים זאת על-פי הוראת התורה כבנדון דידן, שהתורה אומרת שמותר לזרוק לתוך התהום שמו שנכתב בקדושה,

וכאשר עושים זאת מפני שהתורה אומרת לעשות כן - הרי זה סותם את הנקב שבפי התהום.

ולא זו בלבד שמי התהום אינם מציפים את מקום המזבח ובית-המקדש, ועל-ידי זה את כל העולם כולו, אלא אדרבה - ה"שיתין" נשארים קיימים לעד ולעולמי עולמים,

וכאשר בני-ישראל באים לבית-המקדש ומקיימים מצוותו של הקב"ה לנסך מים בשמחה (מצווה שלא נתפרשה בתורה שבכתב, אלא בתורה שבעל-פה, שזהו עניין הקשור עם אמונת חכמים) - הנה על-ידי ה"שיתין" חודרת ("דרינגט-דרוך") מצווה זו את כל עובי כדור הארץ, היינו, את כל העביות והגסות של הגשם והחומר, ומגעת עד לתהום.

ח. ועניין זה (שעל-ידי השיתין פועל ניסוך המים בכל העולם כולו) מודגש גם בעניין השמחה שב"זמן שמחתנו":

שאיבת המים לניסוך על-גבי המזבח היתה באופן של שמחה - "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"29.

ושמחה זו שנערכה ב"עזרת נשים" - היתה  מתפשטת ויוצאת להר הבית ומגעת בכל ירושלים, ש"לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה"30, ועד ש"אשה היתה בוררת חיטים לאור של בית השואבה"31.

וכיוון ש"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ-ישראל, ועתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות"32 - נמצא, שהשמחה נמשכת בכל העולם כולו, שמחה שלימה ושמחה אמיתית.

(קטעים מהתוועדות שמחת-בית-השואבה, ה'תשי"ז;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז , חלק ראשון (יח), עמ' 35-41 -  בלתי מוגה)

----------

1) סוכה מח, רע"ב (במשנה) ובפרש"י.

2) שם מט,א ובפרש"י (ד"ה מעשה) ותוס' (ד"ה א"ת). שם נג, סע"א ובפרש"י (ד"ה בשעה).

3) ראה דברי הימים-א כב,ג. דברי הימים-ב ב,ו.

4) שם נג, סע"א ואילך (ובפרש"י)

5) ראה בספרים שהובאו ב"המועדים בהלכה" (לרש"י זעווין) סוכות ריש עמ' קטז.

6) ראה יומא פב,א. וש"נ.

7) פרש"י סוכה שם.

8) נשא ה,יט ובפרש"י - מקידושין סב, רע"א. וש"נ.

9) ראה רד"ק לתהילים יט,ח. ועוד.

10) ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.

11) ואתחנן ד,ו.

12) אבות פ"ג מ"ט.

13) פ"ו סה"ח. וש"נ.

14) תהילים נז,ג.

15) שבת פח,א.

16) משלי יא,ג. וראה שבת שם, רע"ב.

17) יומא עב,ב.

18) ראה גם תו"מ חי"ד עמ' 279.

19) קדושים יט,יח.

20) תו"כ ופרש"י עה"פ.

21) שבועות לט, סע"א. וש"נ.

22) משלי ו,כג.

23) סנהדרין לז, סע"א (במשנה)

24) רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

25) נוסח קידוש לבנה (ר"ה כ"ה א).

26) שה"ש ח,ז.

27) תו"א ר"פ נח.

28) ואתחנן ו,ה.

ניצוצי רבי

ולקחתם לכם

על השימוש באתרוגי קלבריה ונטיעתם בארץ-ישראל * הרב אלטיין מגלה דברים 'מתוך החדר' * החלפת איגרות תורניות עם הרב עלבערג על קציצת לולב ואתרוג

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

אחד האישים שזכה לשוחח עם הרבי על הבאת אתרוגים מקלבריה שבאיטליה לארץ-ישראל היה הרה"ח ר' דובער לודמיר ז"ל - מחניכי ישיבת 'תורת אמת' בחברון, ממושפעיו של המשפיע ר' אלתר שימחוביץ ז"ל ומצאצאי רבנו הזקן. אף שנמנה עם חסידי בויאן היה הרב לודמיר מקורב מאוד לרבי.

לימים סיפר חתנו הרב יחזקאל בסר, מראשי אגודת ישראל  בארצות-הברית (פורסם ב'כפר חב"ד'):

"חותני הר"ד לודמיר התעסק באתרוגים, ומדי שנה הרבי היה חוזר ושואל על כך: 'נו, איך היתה העונה? איך היה הגידול?'. לאחר שחותני ענה, היה הרבי משיא לו עצות שונות בנושא.

"אין צורך לומר שחותני היה מביא לרבי אתרוגים מובחרים בכל ביקור. באחת ה'יחידויות' שאל חותני את הרבי על איזה אתרוג הוא מברך, והרבי לא רצה לומר לו - מסיבות מובנות. חותני אמר: 'אני מבין שיש לרבי קבלה על אתרוגי יאנאווע', והרבי חייך. חותני הוסיף ואמר כי אפשר לקחת אתרוג מאיטליה ולטעת אותו בארץ-ישראל ואז תהיינה בו כל המעלות. הרבי עודד רעיון זה והוסיף הנחיות איך לבצעו, מתי לטעת, מה לעשות כדי שתהיה שנה פחות לעורלה. אחר-כך אכן אימצו את הרעיון ונטעו בכפר-חב"ד שתילים מיאנאווע".

בכל זאת "אינו דומה"

במהלך סעודת ליל ב' דחג הסוכות תשכ"ג ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' עו) נסובה השיחה על אתרוגי איטליה, והרבי התבטא:

איני רואה שום נפקא-מינה אם האתרוג גדל באיטליה, או (ששתלו מגרעיניו) בארץ-ישראל, ואדרבה, מכיוון שהוא מאותו מקור.

אין ודאות מוחלטת אם הדברים נאמרו כ"משנה אחרונה" וקביעת מסקנה סופית, משום שבאיגרת בנושא (לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 390) כותב הרבי: "אודות נטיעת שתילי קלבריה באה"ק ת"ו, הנה... אינו דומה לאתרוגי קלבריה עצמם, ורק שסר בזה העניין דההרכבה כו'". ואולי המדובר בסעודת תשכ"ג נגע לעניין ההרכבה בלבד.

האתרוגים שהרבי בירך עליהם

"כמו בכל שנה ליקטנו את אתרוגי יאנאווע בזהירות יתרה כפי כל פרטי הוראות כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש וכ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו משתמש באתרוגים שלנו" - כך ובסגנון דומה נהג הרב מרדכי-דוב אלטיין לפרסם בכל שנה לקראת חג הסוכות (שלל המודעות התפרסמו במדור זה בגיליון תקט עמ' 12-13).

סיפורו המלא של הרב אלטיין הושמע השנה לפני תלמידי ישיבת קיץ 'צעירי ליובאוויטש', וקטעים ממנו מובאים כאן, מרשימת הת' משה-לוי-יצחק שיחי' לאופר:

"היינו נוסעים לאיטליה והיינו הולכים רק לפרדסים שיד בני-אדם לא נגעה בהם. עוברים מעץ לעץ ובודקים זמן רב האם שורשי העץ לא מתחברים לעצים אחרים. הלכנו בעקבות השורשים עד לסיומם, לוודא שאכן הם אינם מורכבים. על-פי הוראת הרבי, רק עץ שהיו עליו שני עדים כשרים שהוא אינו מורכב - נקטף. הבאנו לרבי כארבעים-חמישים אתרוגים והרבי היה בודק כל אתרוג.

"הרבי היה נוטל את משקפיו, מרכיבם ומעיין באתרוגים, על נקודות שחורות קטנות לא היה מקפיד (דלא כמנהג כמה שנוטלים זכוכית מגדלת ובודקים נקודות במגדלת שאינן נראות בעיני בני אדם).

"הרבי היה בוחר כעשרים-שלושים אתרוגים בשביל כל אלו שזכו לקבל מהקודש ד' מינים. פעם אמר לנו הרבי שאת האתרוגים שהוא בוחר - הוא בוחר כפי שבוחר לעצמו.

"הרבי היה אומר לנו 'א גרויסען יישר-כוח' (=יישר-כוח גדול). לרבי היו עוד שני אתרוגים, אך היה מקפיד לברך על האתרוגים שאנו היינו מביאים, וכנראה רק עליהם היה מברך".

סיפורן של שתי איגרות

שתי איגרות תורניות, מיוחדות, של הרבי נכתבו אל הגאון רבי שמחה עלבערג, עורך 'הפרדס' ומראשי אגודת-הרבנים בארצות-הברית. ומעשה שהיה, כך היה:

קרוב לסיום התוועדות יום שמחת-תורה תשל"ו השמיע הרבי ביאור כהשתתפות ב'כינוס תורה' שיתקיים למחרת היום. הרבי דן בעניין קציצת האתרוג והלולב - אם יש לה גדר של מצווה.

הרב עלבערג, שהיה אורח קבוע ונואם ב'כינוסי התורה', שמע את ה'חזרה' של החוזר הרה"ח הרב יואל כהן, ומיהר לשגר לרבי מכתב שנפתח כך:

"ב"ה יום ה' נח תשל"ו

"הוד כבוד מרן הגה"ק מליובאוויטש שליט"א

"בשיחת-קודש, במוצאי יום-טוב של חג הסוכות דהשתא, שמעתי מה שכבוד מרן שליט"א פלפל בחכמה בדבר השאלה אם עשיית הסוכה היא מצווה בפני-עצמה, ובתוך דבריו הזכיר הירושלמי..." (המכתב בשלימותו נדפס ב'חידושים וביאורים בש"ס', כרך ב, עמ' שכו-שכז).

על-אף טרדותיו המרובות, מיהר הרבי להשיב לו ("ואמהר מפני הכבוד לבוא על-כל-פנים בקצרה") באיגרת שצילומה ניתן בזה (וברובה בספר 'חידושים וביאורים' הנ"ל, עמ' 3).

הרב עלבערג מיהר להגיב על מכתבו של הרבי (פורסם שם עמ' שכז-שכח), והרבי השיב לו במכתב ארוך (פורסם בלקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 214-215).

בין השאר התייחס הרבי לשמועה בשם הגר"ח מבריסק ז"ל ש"בלולב, האיגוד הוא חלק מקיום המצווה" וכתב, "בכיוצא-בזה על-ידי שינוי תיבה אחת במסירת שמועה מא' לב', אפשר להיות שינוי תוכני. ואם אמיתית כללות השמועה, לפי עניות-דעתי צריך-לומר דפירוש חלק מנטילת הלולב (ולא חלק מהלולב - דאז הקושיא לקנויי בשינוי מעשה (סוכה ל,ב) בעינה עומדת)".

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד*

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום חמישי
ט"ו בתשרי, א' דחג-הסוכות

רביעי בערב, ליל חג-הסוכות:

תפילת ערבית של יום-טוב.

שמחת החג, וגם שמחת בית-השואבה, מתחילות מליל ראשון של חג-הסוכות. נוהגים לשיר, למחוא כף ולרקוד [לא רק בחול-המועד, אלא] גם ביום-טוב.

פעמים רבות דיבר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על המבצע לבקר בבתי-כנסת (ולנסוע בחול-המועד לערי-השדה) כדי לשמח בשמחת בית-השואבה ושמחת החג בכלל. החל משנת תשמ"א היתה ההוראה לערוך שמחה זו בחול-המועד "ברחובה של עיר", וברוב עם הדרת מלך.

סדר הקידוש:

מקדשים בסוכה: "אתקינו" (דיום-טוב), "בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", "לישב בסוכה", ו"שהחיינו".

קודם שהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מברך 'לישב בסוכה', היה מביט בסכך.

מי שבירך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות - לא יברכנה עתה. ברכת 'שהחיינו' בקידוש שבסוכה עולה גם על עשייתה ועל מצוות הישיבה בה, ולכאורה יש לכוון על כך בשעת הברכה, הן המקדש והן השומעים. איש שבירך (בטעות) 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, אם הדליקן חוץ לסוכה, יכוון לצאת כעת, או יברך בעצמו שוב ברכה זו בקידוש.

ביום-טוב דחג הסוכות טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום).

אף-על-פי שנשים פטורות מן הסוכה, בכל-זאת אינן נמנעות מלאכול בה ולברך 'לישב בסוכה'.

בלילה הראשון של חג הסוכות חייבים [האנשים] מן-הדין לאכול כזית פת בסוכה. ואפילו ירד גשם, מקדשים בסוכה ומברכים 'לישב בסוכה' ו'שהחיינו', אוכלים כזית וגומרים את הסעודה בבית (ובשעת ברכת 'המוציא' יש לכוון לגמור הסעודה בבית). ואם פסק הגשם אחר-כך, יש לשוב לאכול בסוכה כזית פת (מבלי לברך שנית 'לישב בסוכה') ולברך ברכת-המזון בסוכה. אם כשיורד גשם נראה שהוא ייפסק אחרי שעה או שעתיים, צריך להמתין.

מנהגנו שלא לצאת מהסוכה באמצע הסעודה גם כשיורד גשם, וגם במשך שאר ימי החג, במצב כזה נכנסים לסוכה, מקדשים ואוכלים בה ומברכים 'לישב בסוכה', ללא פקפוק, וגם מתוועדים. וכן נהג הרבי.

מברכים 'לישב בסוכה' רק על לחם או מיני מזונות יותר מכביצה (כביצה: 54 סמ"ק). ומברכים תחילה 'המוציא' או 'מזונות' ואחר-כך, לפני שטועמים, מברכים 'לישב בסוכה'.

המהדרים - גם מים אינם שותים מחוץ לסוכה.

אין מנהגנו לישון בסוכה.

בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן נפסק, שהנכנס לסוכת חברו ל"שינה וטיול", מברך 'לישב בסוכה'. [והנכנסים לביקור קצר ומסתפקים אם זו קביעות, משתדלים לכבדם במיני מזונות יותר מכביצה].

אין מנשקים את הסוכה בכניסה או ביציאה.

ממצוות שמחת יום-טוב לשתות בכל אחד מימי החג רביעית יין, אך אפשר לצאת ידי חובה בשתיית הרביעית מכוס הקידוש (גם בלילה).

שחרית:

משכימים ומקדימים לקיים מצוות לולב, ובפרט בפעם הראשונה.

אסור לאכול לפני נטילת לולב. והבריאים אינם טועמים, וגם אינם שותים מאומה לפני-כן [מפי השמועה, הוראת הרבי שמן הראוי לאכול 'מזונות' אחר נטילת הלולב, כדי שברכת 'לישב בסוכה' תעלה גם על הנטילה שלפניה (אף שגם היא 'קביעות' בקל-וחומר משינה וטיול, ראה לקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 125)].

נטילת לולב בסוכה היא מצווה מן המובחר, ואפילו קודם התפילה מברכים בסוכה. וגם אם יורדים גשמים, מצווה מן המובחר להמתין עד שייפסק הגשם כדי ליטלו בסוכה.

כשנותנים את ארבעת המינים לאחר לברך, נכון לומר בפירוש שהוא "במתנה על-מנת להחזיר" [בס' המנהגים משמע, וכן נהג הרבי למעשה, לומר זאת גם בחול-המועד], "והוא תועלת לנותן ולמקבל".

איטר יד נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל-כל-אדם, ואת האתרוג בשמאלו שהוא ימין-כל-אדם.

שדרת הלולב צריכה להיות מול פני הנוטל.

עומד כשפניו למזרח, נוטל את הלולב ביד ימין ומברך על הלולב, ומתחיל ברכת שהחיינו - כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו. בסיום הברכה - מחברים אותם.

את הלולב ומיניו מחבר לשליש העליון של האתרוג, אשר אוחזו באלכסון קצת.

הנענועים: לדרום וצפון - לקרן דרומית מזרחית, קרן צפונית מזרחית. למזרח - לאמצע המזרח. למעלה - בהבאה מורידים תחילה מעט "המשכה בעולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למטה - בהבאה מעלים תחילה מעט "העלאת העולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למערב [דרך ימין] - שתי פעמים הראשונות לקרן מערבית דרומית, בפעם השלישית - לאמצע מערב. [הכיוון צריך להיות למזרח ומערב העולם, ולא שה"מזרח" הוא תמיד לכיוון ירושלים כבתפילה. ראה בס' ארבעת המינים השלם עמ' תעד, שכן מנהג הנוהגים ע"פ האר"י בצפת ובטבריה].

לכל צד - הולכה והבאה שלוש פעמים. בהבאה צריך להגיע עד החזה, "מקום שמכים באמירת 'אשמנו'".

גם ההולכה, כולל ההולכה הראשונה, מתחילה מן החזה. אחר כל הולכה מנענעים (מכסכסים) את הלולב, ואחר-כך עושים את ההבאה.

ראש הלולב יהיה למעלה בכל הנענועים.

במשך כל הנענועים, האתרוג מכוסה ביד - חוץ מהנענוע האחרון, שאז מגלהו קצת.

[עוד נהג הרבי:

היה מביא את ד' המינים אל מול החזה, ואחר-כך בתנועה נוספת היה מביאם ומגיעם אל החזה ממש.

בכל משך הנענועים עמד במקום אחד כשפניו למזרח. לא פנה לכיוון הנענועים, אלא בהפניית הידיים וחלק הגוף העליון.

בכל הנענועים המינים זקופים ובגובה החזה, מלבד הנענועים למעלה ולמטה, שבהם המינים זקופים, ורק הידיים מורמות לגובה הפנים או מושפלות למטה].

תפילת שחרית:

שמונה-עשרה של יום-טוב.

מי שלא הספיק ליטול לולב לפני התפילה "ואי אפשר לצאת מבית-הכנסת מפני הרואים", יברך עליו שם לפני ההלל, וב'אנא' שבסוף ההלל ינענע רק פעם אחת, כדלהלן.

הלל: אחר חזרת הש"ץ אומרים הלל שלם. לכל הדעות מברכים תחילה וסוף, וגם ביחיד (וכן גם בימי חול-המועד ושמחת-תורה).

באמירת הלל אוחזים את הלולב (ביד ימין), ולנענועים מצרפים אליו גם את האתרוג (ביד שמאל).

באמירת הלל (תמיד), כופלים הודו לה' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו... " והציבור [ולא הש"ץ, כמ"ש בהגש"פ של הרבי וכן משמע בהיום יום ל' תשרי - קובץ 'הערות וביאורים - אהלי תורה' גיליון תתי"ט עמ' 73] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל... "; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל... ", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרן... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון... ", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת) "הודו...".

הנענועים:

מנענעים את הלולב ומיניו ארבע פעמים בהלל: ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ב"אנא ה' הושיעה-נא", ובכופלו [בין שני הנענועים ב"אנא ה'" היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עושה הפסק כלשהו, כגון הנחת האתרוג, פיזור הרגליים, סידור הטלית על כתפיו וכדומה], וב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הראשון אשר בסוף ההלל. ואם בירך על הלולב בבית-הכנסת קודם הלל, אינו מנענע ב"אנא ה' הושיעה-נא" אלא פעם אחת.

סדר הנענועים: "הודו" - לדרום (הכיוון המדוייק לכל הצדדים - כנ"ל בברכת הלולב), "לה'" - אינו מנענע (אבל מצרף אמירתו לאמירת מילת "הודו"), "כי" - לצפון, "טוב" - למזרח, "כי" - למעלה, "לעולם" - למטה, "חסדו" - למערב.

"אנא" - לדרום ולצפון, "ה'" - אינו מנענע,  "הושיעה" - למזרח ולמעלה, "נא" - למטה ולמערב. [צ"ע איך מקיימים כראוי אמירה וענייה דש"ץ וקהל ב'הודו' וב'אנא', כשלמעשה כל אחד אומר ומנענע בקצב שלו].

הושענות:

מוציאים ספר-תורה אחד, ועומד איתו ליד הבימה ומחזיקו. [בלוח כולל-חב"ד כתוב שאם לכולם יש לולבים, יניחו את ספר-התורה על הבימה. וע"ע]. ארון-הקודש נשאר פתוח עד גמר אמירת ההושענות.

[כמדומה שנהוג להקיף בבית-הכנסת גם כשמתפללים ביחיד].

באמירת ההושענות היה הרבי מחזיק את ארבעת המינים בשתי ידיו, ומצמידם לחזהו.

אומרים תיבת "הושענא" בראש כל ארבעת ה'אותיות' המקדימות (הושענא למענך אלוקינו... בוראנו...), וכן קודם כל 'אות' שבסדר אותו היום (הושענא למען אמיתך, הושענא למען בריתך... - כך נהג הרבי). באותיות שאומרן החזן בקול רם - שאז מקיפין בהן - אומרים 'הושענא' לפניהן ולאחריהן.

הושענות דיום זה: "למען אמתך".

מנהגנו שהש"ץ מתחיל לומר בקול רם מאות ס' או ע'. מדייקים לעשות היקף אחד שלם סביב הבימה, ומסיימים אותו באמירת אות ת'.

ההקפות הן (נגד כיוון השעון) מזרח - צפון - מערב - דרום (מי שהתחיל ממקומו - ישלים סיבוב).

מי שאין לו ד' מינים - ייקח מאחר שכבר סיים ויקיף גם הוא. מי שאירע לו אבל (רח"ל) בחג, אינו מקיף, וכן אבל על אביו ואמו במשך כל י"ב חודש אינו מקיף. ויש לו לכבד בארבעת-המינים שלו אדם אחר שאין לו ד' מינים - שיקיף הוא.

את הפסוקים "כי אמרתי..." (ודומיו, שבסוף כל הושענא) אומרים רק בהושענא-רבה.

בשנים האחרונות הורה הרבי לנגן "הושיעה את עמך..." בניגון הידוע.

את הפסוק "למען דעת..." שבסוף ההושענות, אומרים בקול רם כשמכניסים את ספר-התורה להיכל.

מותר להחזיר לולב למים ביום-טוב, ואף להוסיף עליו מים (עד מחצית מהכמות הנמצאת), אבל לא להחליף את המים. לרוב נשמרים המינים כראוי ללא מים כשהם סגורים היטב בתוך נרתיק ניילון (שהוכן מערב יום-טוב, עם טפטוף קל של מים פנימה, ליצירת לחות).

קריאת התורה: 'אתה הראת'. בפתיחת הארון אומרים פעם אחת י"ג מידות. "ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי (פעם אחת), וממשיכים כרגיל: "בריך שמיה... ישועה ורחמים". מוציאים שני ספרי-תורה, את הראשון מוליך הש"ץ, וקוראים בספר הראשון לחמישה עולים (ויקרא כב) "שור או כשב", מניחים ספר שני על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. קוראים למפטיר בספר השני (במדבר כט) "ובחמישה-עשר יום". הגבהה וגלילה.

הפטרת היום (זכריה יד): "הנה יום בא לה'", ומזכירים קדושת היום בברכה אחרונה. אשרי. הש"ץ נוטל את ספר-התורה השני ואומר 'יהללו'. חצי קדיש. מוסף של יום-טוב.

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית.

הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהמילים: 'יברכך', 'וישמרך', 'אליך', 'ויחונך', 'אליך', 'לך', 'שלום'.

כשאומרים תיבת 'יברכך' - המתברך ראשו באמצע. ה' - מיסב ראשו לימינו. וישמרך - באמצע. יאר - לשמאלו. ה' - באמצע. פניו - לימינו, וכן הלאה עד לתיבת שלום - באמצע.

אין הקהל אומרים "ברוך הוא וברוך שמו" כשמזכירים הכוהנים את השם, ולא "כן יהי רצון" וכדומה.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומרים הקהל "ריבונו של עולם... " - בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם . . הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" - "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" - "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני".

"אדיר במרום... " - אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על הפנים.

קידוש:

"אתקינו" דיום-טוב, "אלה מועדי", וברכות "בורא פרי הגפן" ו"לישב בסוכה".

המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא".

 

מבצע לולב:

הרבי הנהיג, אשר בימי חג הסוכות יוצאים עם הד' מינים לרחוב וכיוצא בזה, מקומות שם נמצאים בני ובנות ישראל לזכותם במצווה זו. גם במבצע לולב משתדלים שייטלוהו בסוכה. [וכן לכבדם במיני-מזונות, ולברך עמהם "לישב בסוכה"].

ידועה הנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הד' מינים שהוא מברך עליהם הוא מוסרם כדי שהקהל יוכל לברך עליהם. "מסופר על אחד הרה"צ (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו והרי על-ידי המשמוש נוגעים בהעניין ד'הדר', ענה, שאין לך 'הדר' [יותר] מזה, שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצווה נעלית זו".

יום שישי,
ט"ז בתשרי, א' דחול-המועד1

יום חמישי בערב - מוצאי יום-טוב:

[לעניין בן חו"ל הנמצא בארה"ק, רבים מרבני אנ"ש בארה"ק פוסקים לנהוג תמיד יום א', גם כשחוזרים לחו"ל באמצע החג, וזאת על-פי סתימת אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך סו"ס תצו (ראה שדי-חמד כללי הפוסקים סי' יג אותיות ח-יב) ודברי הרבי ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' רה, שיכולים לבחור את הרב בעל 'שער הכולל' כהרב הפוסק בזה].

ערבית: אתה חוננתנו. יעלה ויבוא.

אם שכח - בכל תפילות חול-המועד, או שנסתפק בזה, ונזכר לאחר 'ברוך אתה ה'' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך", יתחיל "יעלה ויבוא" וימשיך כסדר. אם נזכר אחר סיום הברכה קודם 'מודים' - אומר זאת שם, וימשיך "מודים" (ללא חזרת "ותחזינה"). אם התחיל 'מודים' חוזר ל'רצה'. אם כבר סיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה. אם נזכר בשחרית מתפלל שתים - הראשונה לחובה, והשנייה לתשלומין.

הבדלה בסוכה. כשמבדיל על היין מברך אחר ברכת "המבדיל" "לישב בסוכה".

שמחת-בית-השואבה נעשית בשנים האחרונות בלילות חול-המועד בכל אתר ואתר בפרסום גדול וברחובה של עיר, בהשתתפות תזמורת וברוב עם. כמו-כן נעשית שמחה וכו' לנשים בפני-עצמן.

המניחים את הלולב ומיניו במים, מצווה להחליף בחול-המועד מדי פעם את המים, כדי שיישאר הלולב לח והדור.

במשך ימי חול-המועד מחליפים את ההדסים והערבות, כולם או חלק מהם, אבל אין לוקחים בכל יום ערבה חדשה (זו ההוראה לרבים בספר המנהגים, ואילו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות במשך חול-המועד, וכיוון כך שלנטילת-לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים, סה"ש תש"ד עמ' 14. לעיתים היה מחליף רק את חלקם, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנ).

מבצע תורה:

מכיוון שחול-המועד אסור במלאכה, וגם אין בו מצוות "חציו לכם" דיום-טוב, ו"לענגו" דשבת, לכן נשאר בו על כל אחד ואחד הציווי המלא של "חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" (מלבד זמני התפילה ומלבד שמחת יום-טוב [ומבצעיו], כמובן).

מבצע חינוך:

בהוראת כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד.

מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך - גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד.

שחרית:

היום (ומכאן ואילך) אין מברכים 'שהחיינו' על הלולב (וגם ב'מבצעים' - למי שכבר בירך על הלולב בחג זה).

אין מניחים תפילין בכל ימי חול-המועד. תפילה של חול, יעלה ויבוא. הלל, הושענות 'אבן שתיה', קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.

מוציאים ספר-תורה וקוראים לארבעה עולים. מנהגנו בארץ-הקודש - שלוש העליות הראשונות הן כמו בחו"ל: כוהן - "וביום השני", לוי - "וביום השלישי", ישראל - "וביום הרביעי", ורק הרביעי קורא את קורבן היום בלבד "וביום השני" (משא"כ בחו"ל מוסיף לרביעי גם משום ספיקו של יום). וכיוצא-בזה בכל ימי חול-המועד. [ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שכד. כן נדפס גם בסידורים החדשים של קה"ת באה"ק (משלהי תשס"ב). והעירו בצדק, שיש להיזהר מאיסור 'לא תתגודדו' בזה, דהיינו כאשר בקהילה אחת (שיש לכולם רב אחד. וכל-שכן אם באותו בית-כנסת עצמו) נוהגים בשני המנהגים. ועל המרא-דאתרא בכל קהילה להודיע לכל הציבור שלו את הכרעתו עבורם בזה].

בקרבנות בתפילת מוסף אומרים בארץ-הקודש "וביום השני", "ומנחתם".

בכל ימי חול-המועד (כמו ביום-טוב), חייבים האנשים לשתות בכל יום רביעית יין, לקיים מצוות שמחת-יום-טוב.

בדבר ביקור בקברי צדיקים בחול-המועד - ניתן להתפלל שם על הצריכים לישועה, אף ש"הנפשות עולות למעלה ואינן מושגות".

מסעות-מבצעים: במשך ימי חול-המועד יש לנסוע מחוץ לעיר לעורר יהודים בענייני תורה ומצוות, כולל הפצת המעיינות, ולדאוג לכך שיהיו גם שם ארבע מינים כשרים, כולל הוספה במניין ההדסים, לפחות עוד ג' הדסים; ומה טוב - לצרף לנסיעה גם את ה'אשת חבר', וכמו כן את הילדים, לחנכם גם בענייני הפצת המעיינות.

ברכת הדלקת הנרות: "להדליק נר של שבת-קודש", כרגיל.

שבת-קודש
י"ז בתשרי, שבת חול-המועד

קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד", וממשיכים כבכל שבת.

בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה".

כגוונא, חצי קדיש, ברכו, ערבית של שבת עם 'יעלה ויבוא'.

כשנכנסים לסוכה אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול את הקידוש, מ"יום השישי" ואילך. בסיומו, מברך 'לישב בסוכה'. כנ"ל - המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום).

שחרית: אין נטילת לולב בשבת. תפילה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. הלל שלם. בשבת אין מקיפין את הבימה, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל". קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי" עד "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לג,יב - לד,כו). מניחים את הספר השני על הבימה, חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום השלישי". הגבהה וגלילה. בברכת ההפטרה אין מזכירין יום-טוב, רק בחתימת הברכה האחרונה מוסיפים: "(מקדש השבת) וישראל והזמנים".

יקום פורקן, מי שבירך, אשרי, יהללו, חצי קדיש, תפילת מוסף של חול-המועד: "וביום השבת", "וביום השלישי", "ישמחו".

קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" - בלחש. רק "סברי מרנן" וברכת הגפן אומרים בקול.

מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. אין אומרים 'צדקתך'.

ערבית: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא. הבדלה בסוכה (וברכת 'לישב בסוכה'). מברכים על הבשמים ועל האש, כבכל מוצאי שבת.

יום ראשון
ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד

שחרית: הושענות: אומרים "אום אני חומה" (ה'הושענא' דיום השבת) ללא הקפה, ומקיפים רק באמירת "אדון המושיע" דהיום.

קריאת התורה: כוהן - וביום הרביעי. לוי - וביום החמישי. ישראל - וביום השישי. רביעי - וביום הרביעי.

מוסף - "וביום הרביעי".

יום שני
י"ט בתשרי, ד' דחול-המועד

הושענות: "אדם ובהמה".

קריאת התורה: כוהן - וביום החמישי. לוי - וביום השישי. ישראל - וביום השביעי. רביעי - וביום החמישי.

במוסף - "וביום החמישי".

יום שלישי
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד

הושענות: "אדמה מארר".

קריאת התורה: כוהן - וביום החמישי. לוי - וביום השישי. ישראל - וביום השביעי. רביעי - וביום השישי. במוסף - "וביום השישי".

יום רביעי
כ"א בתשרי, הושענא-רבה

יש להתוועד גם בלילה זה (ראה גם שיחת שמחת בית השואבה תשי"ח סכ"ב). מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן של "מועט מחזיק את המרובה" ('התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד). ב'התוועדויות' תשמ"ז (ח"א עמ' 325) הורה בנוגע לפועל, לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך", עיי"ש.

נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת. [מלשון ספר-המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הושענא-רבה אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. והלשון שם "והו"ר - גופא - לאחרי חצות" כוונתו שאמירת תהילים של יום זה (שהיא הנושא הנדון בקטע זה) מתחילה רק לאחרי חצות. ועצ"ע].

מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל.

זמן חצות הלילה באזור המרכז: 11:28.

אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו [לאידך, אירע שמיהרו מאוד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו]. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים. [הרה"ח רי"ל שי' גרונר פירסם ב'הערות וביאורים - אוהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76, שהרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט].

לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב.

מנהג ישן שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה. [כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז ובסידורו. וראה 'הערות וביאורים הנ"ל, גיליונות: תתסח, עמ' 51. תתעו, עמ' 75. תתעז, עמ' 70. תתעט, עמ' 75. תתפ, עמ' 64-84].

אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עלות-השחר באזור המרכז לדעה המקדימה: 3.39) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.

חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר גם את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'.

בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים. לקטנים שבעריסה - י"א גם לחבוט עבורם].

קושרים אותן על-ידי עלים של לולב.

מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, לכאורה אסור ללמוד עד שיברך ברכות התורה [אך הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן העיר, שלא נמצא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' מו-מז האיסור (כלשון לוח כולל-חב"ד וס' שבח המועדים פנ"ז ס"ד) להניעור בלילה ללמוד לפני ברכת התורה. ויל"ע במשמעות הל' בסידור לפני ברכת התורה בזה. ובאמירת תיקון ליל שבועות ובכלל בהתוועדויות - רגילים להמשיך בד"ת ואין נזהרין בזה כלל (והביטוי "מייד כשהאיר היום" נאמר רק על נט"י, בשו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד סי"ג). ואולי הטעם, כיוון שיש דעות שלא נתחייב בברכה זו, וגם להדעות שמברך היינו שרשאי לברך ברכת השבח להקב"ה ככל ברכות השחר, אבל לא שאסור ללמוד קודם לכן. ועצ"ע. תודה להרה"ת ר' שבתי שי' פרידמן מצפת].

גם מי שהיה ער כל הלילה ולא ישן חצי שעה - מברך בבוקר את כל ברכות-השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) - מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך (ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש), חוץ מ'הנותן לשכווי' למי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [יש לצאת לצרכיו תחילה כדי לברך אשר יצר].

שחרית:

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים (אבל אין זו הוראה לרבים, וראה לעיל ביום א' דחוה"מ).

בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד.

לפני תפילת הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכסכוס עלי הלולב ובשמחה.

הושענות:

מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל, ועומדים עמם ליד הבימה. אומרים את ז' ההושענות (ולאחר גמר ההקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה) ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד (בלא הערבות של ה'הושענות'). גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'. לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תיתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.

[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' בקול, הש"ץ ואח"כ הקהל].

יש לפסק כך: "ואוצרך - הטוב לנו - תפתח".

"קול מבשר ..." - אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.

בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. (בגלל שבעת ההקפות של ההושענות - )  הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש, ולא על הבימה או שטיח], מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון".

גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה.

הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש. לעיתים הניחן על כיסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו.

מוציאים ספר תורה, וקוראים לכהן - "ביום החמישי", ללוי - "ביום השישי", לישראל - "ביום השביעי", לרביעי - "ביום השביעי".

קרבן היום במוסף - "ביום השביעי".

אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה "גמר חתימה טבא", "פתקא טבא" וכיוצא בזה (אולי - כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד).

[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב' לפני חצות היום - אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].

טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר).

אחר חצות היום מעבירים את הסדרה (פרשת השבוע - 'ברכה'), שנים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.

נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"2).

במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות.

הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.

בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה.

יום חמישי
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה

בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם.

הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

"את הארבעים ושמונה שעות [בחו"ל; בארה"ק - עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים".

הרבי הנהיג, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג.

תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים-הנוראים.

שיר המעלות, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב (שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ). קדיש שלם.

האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים 'עלינו' [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן].

לאחר מכן - קידוש והתוועדות.

קידוש: "אתקינו" ונוסח הקידוש דיום-טוב, ו"שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות - לא יברכוה בשעת הקידוש).

בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת "שהחיינו" היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו.

בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'.

מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'.

סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".

לאחר מכן היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והענין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז).

אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל - שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש.

מוציאים את כל ספרי-התורה, ומקיפים את הבימה כנהוג. הש"ץ מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש.

הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו.

בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים".

בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד, אלא בליווי.

הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"; "על הסלע הך"; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'; ניגון ריקוד; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים.

נוהגים לנגן את ניגון 'האפ קאזאק' של הסבא משפולי.

אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה.

אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.

בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש.

"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו".

שחרית:

בשחרית נשיאת כפיים כבתפילת מוסף של כל יום-טוב.

לאחר חזרת הש"ץ - הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.

קידוש: "אתקינו" דיו"ט, "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות.

סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים.

לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו.

"אתה הראת" (של פתיחת הארון). י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי, "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים ( בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים - 'אוצר' עמ' שעט) בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה.

בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן - כוהנים, ללוי - לוויים, ולשאר העליות - ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]. למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם.

אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל".

'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.

אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה.

אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית' בלשון יחיד ככתוב בסידור. וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם בפסוקי "ויהי ערב", וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם "ויכולו", והש"ץ חוזר אחריהם.

מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).

אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח", "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות).

אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה.

יזכור: מי שיש לו אב ואם - יוצא מבית-הכנסת. אבלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".

אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים".

הזכרת הגשם: קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.

המתפלל ביחיד - ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית - אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם". טעה ואמר "מוריד הטל" - אינו חוזר.

בחזרת הש"ץ - תפילת גשם. אין נושאים כפיים.

שיעורי חת"ת: לומדים פרשת ברכה החל מ'חמישי' עד סיום הסדרה עם פירש"י, ופרשת בראשית עד 'חמישי' עם פירש"י.

תזכורת: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה' (מניין ימי שנת תשס"ה - שפג).

מוצאי יום-טוב:

הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי" (להעיר שאנ"ש נוהגים שגם היוצאים ידי-חובה אומרים פסוקים אלו בלחש עם המבדיל, וכ"ה ב'ספר מהרי"ל - מנהגים' עמ' רכד, עיי"ש בהערה 5). ברכת הגפן, ברכת המבדיל.

רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.

במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו".

מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה.

למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא הלילה שמו"ת עלייה אחת או שתים מפרשת בראשית, ומחר אחרי חצות לקרוא שוב מתחילתה עד גמירא עם ההפטרה, ובשבת לפני תפילת שחרית לקרוא שוב 'שביעי' [לאחר חצות. ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 396]. נזהרים (עכ"פ לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת.

יום שישי
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות

אין מתענים אפילו חתן ביום חופתו, ומרבים קצת באכילה ושתייה.

שיעורי חת"ת: סיום עליית 'ששי': "לקח אותו אלוקים" (ה,כה -  כדלהלן בקריאת התורה דשבת-קודש).

שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך ('במרחץ') אחרי החג.

כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ ['רשימות' חוברת יד עמ' 23. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה]. לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב - לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג - לעשות מרקחת [לקו"ש חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב - מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן ניתן להמתין עד פסח. לגבי ההדסים - כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה].

----------

*) מקוצר היריעה נשמטו רוב ההערות, אך רוב ההוראות המעשיות הועברו מן ההערות אל גוף הלוח.

1) לבני חו"ל: ערבית דיו"ט. הדלקת הנרות: של-יום-טוב, ושהחיינו. סדר הקידוש בסוכה, הפעם: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, לישב בסוכה.בהוצאת ס"ת בשחרית אומרים י"ג מדות פ"א, רבש"ע וכו', מוציאים ב' ס"ת וקוראים לה' עולים כדאתמול 'שור או כשב', בספר הב' למפטיר כדאתמול, הפטרה "ויקהלו אל המלך שלמה", אשרי, יהללו, מוסף כדאתמול, נשיאת-כפיים וכו'. מנחה של יו"ט. ערבית לשבת כבפנים. מצרפים את חלת עירוב-התבשילין ללחם-משנה בליל שבת וביום השבת (ואוכלים אותה ואת התבשיל בסעודת היום).

2) לבני חו"ל: עירוב תבשילין. העברת הסדרה והפרידה מהסוכה - רק למחר. בשמיני-עצרת מקדשים וגם אוכלים בסוכה - הן בלילה והן ביום (אבל  אין מברכים לישב בסוכה).

3) לבני חו"ל: בהושענא רבה - עירוב תבשילין. יום חמישי - שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). לאחר מעריב -  קידוש והקפות. בשחרית -  אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובשני למפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דש"ת (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). לפנות ערב  נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).

יום שישי - שמחת-תורה. ערבית  של יו"ט, קדיש תתקבל (משניות וקדיש דרבנן). בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש של יו"ט. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפים בחזרת הש"ץ, הלל שלם, ק"ת, קידוש והקפות כמפורט בפנים בשמע"צ.

בשיעורי חת"ת מסיימים היום את פרשת ברכה, ולומדים פרשת בראשית עד סיום ששי כבפנים (ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה סי' פח).

בשיעורי חת"ת אומרים באסרו חג, החל בש"ק, פ' בראשית שביעי (שם).


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)