אל"מ יעקב בליטשטיין, אז מפקד בסיס הדרכה 7 בצריפין וכיום המשנה למנכ"ל משרד התחבורה, היה נרגש לקראת השתתפותו במסע 'קצינים במדים' למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין. בטקס בחודש אלול תשס"ג היה מרכיב ייחודי – שלושה מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי טסו מעל המחנה.
הביקור במחנה ההשמדה הותיר במשתתפים רושם עמוק. אחריו יצאו הקצינים לבקר בקהילה יהודית מתחדשת. הם נסעו לקייב בירת אוקראינה, לפגוש את צעירי הקהילה ולראות את פריחת החיים היהודיים בעיר.
יעקב שמח על ההזדמנות לבקר בקייב, שכן שמע מאימו כי נולדה בעיירה קורוסטין, הסמוכה לקייב. במהלך הביקור בקייב שמע את אחד הקצינים, עולה מאוקראינה, מבקש את רשות מפקד המשלחת לבקר את עיירת מולדתו. הוא החליט לנסות לנסוע לקורוסטין, בתקווה למצוא שם שורשים משפחתיים.
מפקד המשלחת אישר לו לנסוע עם כמה מחבריו, ואף סידר לו רכב ונהג ומתורגמנית דוברת רוסית. בשעת בוקר מוקדמת יצאה החבורה לקורוסטין. במהרה התברר להם כי קורוסטין סמוכה לקייב כמו שצפת קרובה לבאר-שבע – מאתיים וחמישים קילומטרים...
הנסיעה ארכה חמש שעות. בהגיעם לקורוסטין הִפנו אותם עוברים ושבים לבית הכנסת העתיק של העיירה. למעשה לא היו בידי יעקב פרטים רבים. הוא זכר ששמה המקורי של אימו היה ליזה קסלמן, וכי בית הוריה היה הגדול בעיירה. כמו-כן ידע שסבו, אהרון קסלמן, קבור בעיירה. יותר מזה לא ידע.
באותה שעה עמדה להתחיל בבית הכנסת תפילת שחרית, בהשתתפות כמה עשרות מזקני העיירה. המתפללים התרגשו מאוד למראה הקצינים מישראל.
ראש הקהילה הוזעק לקבל את פני המשלחת. הוא הביא את ספרי הקהילה, שתיעדו את הלידות, הבריתות, אירועי בר-המצווה והפטירות של יהודי המקום, מהמאה ה-17. בתחילה הכול כתוב בלשון הקודש, אחר-כך ביידיש ולבסוף ברוסית.
יעקב גילה שהשם 'קסלמן' מופיע בספרים פעמים רבות, אולם לא מצא את שמו של סבו, התואם את תאריך פטירתו. ראש הקהילה ניסה להתקשר לאנשים מבני הקהילה, בתקווה להשיג פרטים שיסייעו באיתור שורשי משפחתו של יעקב – לשווא.
"חכו עוד קצת", אמר להם. "עוד מעט תסתיים התפילה, וננסה להיעזר באחד הזקנים". התפילה הסתיימה, וראש הקהילה ביקש מהמתפלל המבוגר ביותר להיכנס אל החדר. לאחר שהוסבר לו מה מחפשים שאל את יעקב: "מה שמה של אימך?".
"ליזה", השיב יעקב, "ליזה קסלמן".
הזקן אימץ את זיכרונו אך לא נראה שהעלה דבר מה. באותו רגע הבזיק זיכרון עמום במוחו של יעקב. אימו התגאתה בקשר המשפחתי שלה למשפחת קיפניס. "אולי קיפניס?", ניסה.
"קיפניס?!", עלה רטט של התרגשות על פניו של הזקן, "גם אני קיפניס! אהרון קיפניס".
בעוד יעקב חוכך בדעתו כיצד להתקדם מכאן, שמע את הזקן אומר למתורגמנית: "אוליצה (=רחוב) גבעתי בת-ים". יעקב נדרך. אימו התגוררה שנים רבות ברחוב גבעתי בבת-ים.
המתורגמנית תרגמה לו את דברי הזקן: "הוא אומר ששם התגוררה בת דודתו, ויש לה בן קצין בצבא!".
הנשימה נעתקה מחזהו של יעקב. "זה אני!", הגיב בהתרגשות.
עיניו של הזקן החלו דומעות. הוא סיפר על התכתבות ארוכת שנים שניהל עם בת דודתו, עד שחדלה להשיב על מכתביו. יעקב נשך את שפתיו: אימו הלכה לעולמה.
רבים מהנוכחים באו לחזות בפגישה הנרקמת בין קרובי המשפחה. "בואו לביתי", הזמין אותם הזקן, וכך יצאה לה שיירת מכוניות לרחובות קורוסטין. בראש אהרון קיפניס וברכב האחרון יעקב, נרגש מרצף האירועים הפלאי. עם זה, עדיין ציפה להוכחה שתאשר את קרבת המשפחה.
עד שהחנו את הרכב ויצאו מתוכו הספיק הזקן לעלות לדירתו שבקומה השנייה ולחזור ובידו שתי תמונות. יעקב כמעט התעלף מתדהמה: בתצלום אחד נראה הוא עצמו כילד, מחופש לשוטר, עם אחותו המחופשת למלכת אסתר, ישובים על ברכי אביהם. תמונה זו שמורה בביתו. בתמונה השנייה מצולמים הוא ורעייתו ביום חתונתם.
השניים התחבקו חיבוק אמיץ, ואהרון סיפר: "אימך ואני בני דודים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אימך, שעבדה במפעל לייצור מטוסי קרב, פונתה לסיביר. אני גויסתי לצבא האדום ונלחמתי בנאצים. בתום המלחמה גיליתי שהנאצים רצחו כמעט את כל יהודי העיירה והשליכו אותם לבורות גדולים. הוריי ניצלו. אימך חזרה לעיירה והתגוררה בביתנו.
"כעבור כחמש-עשרה שנים היא עלתה לארץ. התכתבנו תכופות והיא שלחה אליי את תמונותיכם. אבל בשלב מסוים הפסיקה לכתוב"...
יעקב נפרד בהתרגשות מקרוב משפחתו, והחבורה חזרה לקייב נתונה לרושם ידה המופלאה של ההשגחה. "אין ספק שזו יד אלוקים", אומר יעקב. "ההחלטה הפתאומית לנסוע לקורוסטין, הסיכוי שמבין עשרות המתפללים דווקא בן דודה של אימי יצא לשוחח איתנו. זה מדהים!".
(תודה למר יעקב בליטשטיין שסיפר לנו את סיפורו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
