מדוע אליהו הביא דוקא פותר ספיקות בהלכה? התקנת פרה אדומה העשירית * צוואת הרמב"ן לכבד חכמים ועשירים * האומנם חורבן ירושלים מהווה שמחה? * עזרא ונחמיה והחלוקה שביניהם * הצורך להתחבר לאנ"ש והתמימים כדי להתחבר לרבי
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
'כיבוש' הארץ (ברוחניות)
בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ו ערך הרבי 'סיום' על מסכת כתובות (אשר הוגה לימים ונדפס ב'לקוטי שיחות' כרך ח"י עמ' 399 ואילך). השיחה נאמרה בקשר עם נסיעת השלוחים לארץ-הקודש, ראה שיחות-קודש תשל"ו כרך א', עמ' 445; ושם עמ' 471, כשהרבי מדגיש זאת במפורש: "מתאים לכל ענינים האמורים סיום מסכת העוסקת בחביבות ארצנו-הקדושה, וגודל הענין שבעליה לארץ-הקודש".
ויש להצביע על מקור מעניין בשייכות לפסוק (דברים א, ח): "באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם" – איתא בספר 'אמרי פינחס' (שער התורה אות יו"ד): אמר בשם המגיד ממעזריטש ז"ל דהנה בתורה נברא העולם, וכל מקום [בעולם] יש לו חלק ושייכות בתורה, וכשרצו לכבוש ארץ ישראל, עסקו באותו משא ומתן והלכה השייך לאותו מקום, ועל ידי זה כבשוהו. וזהו שכתוב גבי עי "וילן יהושע בתוך העמק" (יהושע ח, ט) ודרשו חז"ל (מגילה ג, ב) בעמקה של הלכה, דעסקו באותה הלכה ששייך לעי...". (וראה גם בספר 'ערבי נחל' פרשת שמות דרוש ב').
ולפי זה מובן היטב, שמכיון שמטרת שיגור השלוחים הוא 'כיבוש' הארץ (ברוחניות), הקדים הרבי את סיום מסכת כתובות העוסקת בשבחה של ארץ-ישראל!
"יעשה המלך המשיח" – עפ"י הוראתו והדרכתו
ברמב"ם הלכות פרה אדומה סוף פרק ג' נאמר: "ותשע פרות אדומות... ראשונה עשה משה רבינו... והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן-כן-יהי-רצון". ומסביר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כח עמ' 131 הערה 2), שכשם ש"עשה משה רבינו" פירוש הדברים שהוא כ"רבינו" הורה וציווה, ולפועל ביצע זאת אלעזר הכהן – כך "יעשה המלך המשיח", שייתן את ההוראה אך הביצוע בפועל יהיה על-ידי כהן.
[וכבר הבאתי סימוכין לכך ראה בגיליון תתקעו (ש"פ שמיני תשמ"ג) עמ' 9 מגמרא ומ'כסף משנה']
ויש לציין שכן הוא גם בפשוטו-של-מקרא, כמפורש בפרשת וישב לט, כב: "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה". ובפירוש רש"י: "כתרגומו במימרה הוה מתעביד" – כלומר: דאין לפרש כפשוטו שהיה עושה מלאכה שעליהם לעשות, דהא כתיב "כל אשר עושים", משמע עושים ממש ('דברי דוד').
ובפירוש הרס"ג: הוא היה עושה – "הוא היה המדריכם". ובראב"ע (בפי' הב' – "והקרוב אלי"): "כאילו היה הוא העושה, כי פקיד היה עליהם". וברד"ק: כתרגומו – שלא היו עושים דבר אלא על פיו כאילו הוא היה עושה [וראה גם מפרשים (רא"ם, חזקוני ושם) עה"פ נשא ד, כו].
במה זכה אליהו הנביא?
פעמים רבות נקט הרבי בפשיטות, שבשעה שיבוא אליהו יברר כל הספיקות כפי הראשי-תיבות "תיקו" – "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות".
מקור ענין זה במשנה שבסוף מסכת עדיות: "אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנני שולח לכם את אליהו הנביא וגו'". וכתב התוספות יום טוב: "ונראה לי דמהכא רגילין לומר דתיקו שאמרו בגמרא היא נוטריקון תשבי יתרץ קושיות ואבעיות [ובשיחות הרבי צויין אכן: "תויו"ט סוף מס' עדיות, של"ה תט, א. והיא ע"פ זח"ג כח, א. ועייג"כ ערוך השלום בערכו"].
היו ששללו ענין זה, כמו ר' אליהו בחור בספר 'התשבי' (ערך תיקו) שהביא ("יש דורשין אותו נוטריקון ראשי תיבות תשבי יתרץ קושיות ואבעיות") "והוא פירוש של הבל"!
וכן היעב"ץ ז"ל בספרו 'לחם שמים' (סוף עדיות) לא קיבל פירוש זה.
אמנם, החיד"א ב'מראית העין' (יבמות צו, א) כתב: "ונשארו בתיקו, שהוא ראשי-תיבות תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, והגם כי הרב יעב"ץ ז"ל בספר לחם שמים סוף עדיות הלעיג על זה, לא ראה דבספר הקדוש גם כתב כן, גם הרמב"ם ז"ל בשני פרקים שלא נדפסו בהקדמתו לפירוש המשנה והמה בכתובים כתב כך".
אלא שהחיד"א עצמו ב'פתח עינים' (מנחות מה, ) הקשה: הלא אליהו היה שכיח במתיבתא דתנאים ואמוראים ועד אחרון גם בימי מר יוסף גאון (כמ"ש בתשובות רב שרירא גאון) ומדוע לא פתר את הספיקות "פשיט כל תיקו" שבתלמוד? ותירץ החיד"א: "אליהו יש לו כמה בחינות וכשהיה נגלה לרבותינו היה בבחינה אחת ובאותה הבחינה לא היה אפשר לו לפשוט התיקו שבש"ס אך כשיבוא לעתיד יהיה בכל בחינותיו אז פושט והולך הכל".
למה באמת זכה אליהו לכך? כתב המקובל רבי נתן שפירא [אודותיו ראה בלקוטי שיחות כרך טו"ב עמ' 517] בהגהותיו על ספר הגלגולים (פרק נב):
"נראה לי שאליהו התשבי הוא יפרש קושיות ואבעיות לעתיד, ואז יהיה שלום בין התלמידי חכמים, וזה שנאמר 'הנני נותן לו א"ת' שהוא ראשי תיבות אליהו תישבי, כדי 'בריתי' שהוא התורה, שהוא יעשה 'שלום' בין הת"ח שהם מרבים שלום בעולם. וזה זכה אליהו בשביל שאמר למשה, לימדתני רבינו הבועל ארמית קנאים פוגעים בו וכו', ומאחר שהיה מזכיר הלכה לרבו, ולכן יזכה לעתיד שהוא יהיה לפה למשה ויפרש כל התורה".
בזוהר – שצויין לו בשיחות הרבי – איתא שהתלמידים אמרו לרעיא מהימנא [שהוא נשמת משה רבינו ע"ה שנתגלה להם]: "תלמיד בקי שלך שיתרץ כל הקושיות מי הוא? כי מצינו 'הכל יהא מונח עד שיבא אליהו' אמר להם, ודאי שכן הוא שהוא תלמיד חבר שעליו נאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כדמצינו באהרן 'הוא יהיה לך לפה' כן בנו שהוא פנחס זה אליהו יהיה לי לפה שהיא תורה שבעל-פה, כשם שהייתי בעולם-הזה כבד פה וכבד לשון כן יעשה לי הקב"ה [לעתיד לבוא] כבד פה – בתורה שבעל-פה וכבד לשון בתורה שבכתב שלא יאמרו אלה שלא הכירוני אחר הוא [ולא משה] ואליהו הוא יהיה לי לפה, יבוא לתקן כל הספיקות ולפדותנו באותו זמן".
הואיל אותיות אליהו
ועוד באותו עניין: לפחות בשתי הזדמנויות (ש"פ דברים תשמ"ז – 'התוועדויות תשמ"ז' כרך ד' עמ' 178; ש"פ דברים תשמ"ח – 'התוועדויות תשמ"ח' כרך ד' עמ' 129) ציטט הרבי את דברי אביו הרב לוי יצחק זצ"ל בהערותיו למסכת כלים (תורת לוי יצחק עמ' שכה), על הפסוק "הואיל משה באר את התורה" ש"הואיל אותיות אליהו" [וביארם באופנים שונים].
ויש לציין, כי מקור ענין זה מופיע ב"אגרת הטיול" להר"ר חיים אחי המהר"ל מפראג (חלק הדרוש אות ת): "אנו אומרים על כל קושיות הנשארות בלי תירוץ תיקו, ורצה לומר ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'אבעיות. רמז לדבר (דברים א, ה) הואיל משה באר את התורה, הואיל אותיות אליהו, אמר משה מי שיש בשמו אותיות הואי"ל דהיינו אליה"ו, הוא יבאר לכם כל ספיקי התורה".
וכנראה הדברים קדומים עוד יותר – והובאו בשם הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות – בילקוטי הראובני (פ' דברים) וכתב שלכן נסמך בפסוק (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" שכן אליהו יפתור את הספיקות מתורת משה.
"ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים"...
ידועה ההוראה לגבי ההתקשרות לרבי – ב'היום יום' כ"ד סיון "ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה... לומד המאמרי חסידות... קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם...".
ויש בנותן טעם להביא מ"ש הרב החיד"א ב'לב דוד' פרק יד אות ח ערך חברה: "אמרו רז"ל, אינו דומה מועטים העושים את המצוה, למרובים העושים את המצוה, כי היא מתעלית יותר הרבה בהשתתפו עם האחרים.. דכי היכי.. גמירי כל טונא דמדלי איניש אכתפיה, תלתא דטוענא היכא דמטעינו אחר, הוא הדין וקל וחומר בדברים האלוקיים שתתעלה יותר ענין המצוה בהתאחד בה כמה בני אדם מכפי הערך לכל אחד".
הספרים עזרא ונחמיה ומה שביניהם
ב'לקוטי שיחות' כרך י"ד עמ' 370 מובא הפסוק "אכלו משמנים ושתו ממתקים" ככתוב בעזרא ומובא בשלחן ערוך. ומצויין על-כך בהערה:
פסוק הוא בנחמיה (ח, י). בבית יוסף ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן (אורח חיים סימן תקפג סעיף ד. וראה גם פירוש-רש"י ביצה טו, ב ד"ה אכלו משמנים) כותב "וכן כתוב (בספר) עזרא – ע"פ מאמר-חז"ל (סנהדרין צג, סע"ב) ונחמיה כו' לא אקרי סיפרא על שמי' [=לא נקרא ספרו על שמו]. ולהעיר גם מבבא בתרא יד, ב (שלא נמנה נחמיה לספר בפני-עצמו).
אמנם לפועל בשיחותיו המוגהות של הרבי (ראה גם הנסמן במפתחות ללקו"ש א-כט כרך א' עמ' 167) נזכרים כמה עשרות פעמים פסוקים מספר נחמיה וכן ב'תורת מנחם' התוועדויות וצויין בפשטות לנחמיה.
והנה ידועים דברי החיד"א (חומת אנך – נחמיה) "וזה כמה מאות שנים מאז, בהגלות נגלות הדפוס בעולם מדפ"ס ועולה ספר נחמיה לחוד".
ובספרו 'מראית העין' לסנהדרין צג, ג קובע הוא: "ולומר שהוא במקרה או בטעות לא הונח לנו, דידוע דהכל מן השמים בדקדוק גמור ובפרט בעניני קדושה כאלה". וממשיך החיד"א ומבאר עפ"י דברי מהר"י סרוק שהסיבה בגינה לא נקרא שמו של נחמיה על ספרו כבר נתקנה ע"י רבן גמליאל כשהעבירוהו מנשיאותו (ברכות כז, ב ואילך).
[וראה עוד ב'פתח עינים' (לחיד"א) סוף מסכת סנהדרין (מה שהמדפיסים שילבו מתוך קונטרס מלא האומ"ר הנדפס בסוף שו"ת חיים שאל של החיד"א דפוס ליוורנו); אהבת דוד (לחיד"א) דרוש ד' לשבת תשובה ד"ה ומכלל הדברים; ככר לאדן עמ' קצא – ליקוטים לסנהדרין שם]
ומסיק החיד"א: "ומדברי הש"ס נראה דהיה ראוי דכל הספר בין חלק שהיום נקרא עזרא בין חלק נחמיה הכל היה ראוי שייקרא ס' נחמיה. ולכן אף שנתקן הדקדוק [=הקפידא] שהיה על נחמיה אינו בדין שעתה "קרא הכל ס' נחמיה דכבר זכה עזרא ונקרא על שמו ואינו ראוי שלא יזכר עזרא ח"ו ולכן מן השמים עשו שיהי' הס' שני חלקים חלק אחד יהיה נקרא עזרא.. וחלק אחד ייקרא נחמיה.. ומיהו כיון דמעיקרא [=בתחילה] לא היה אלא ספר אחד ונקרא הכל ספר עזרא, הגם שאחר-כך נחלק לשנים אינו נחשב כי אם אחד מכ"ד ספרים. ועזרא ונחמיה נחשבים ספר אחד ממנין כ"ד ספרי תנ"ך הקדושים".
ולאור דברים אלו יש לתרץ מה שהקשו על רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס לסוכה יב, א. שם (בד"ה צאו) מציין רש"י על פסוק בספר נחמיה "ספר עזרא". וציין רעק"א עוד מספר מקומות מסוג זה, ומוסיף שבגמרא עצמה (סוכה לז, א) נאמר: "וכן בעזרא אומר 'צאו ההר'".
[אגב: בש"ס ובתנ"ך מצויים למעלה מעשרים מקומות בהם רש"י ציין כנ"ל]
מדברי רעק"א נמצא שהספר באמת נקרא נחמיה, אך מכיון שדבריו היו דברי עזרא, אפשר לקרוא לספר שלו 'ספר עזרא' והקשו ע"ז שלכאורה הענין הוא פשוט השם 'נחמיה' נולד אחר מהדורת ונציה רפ"ח.
גם מהרא"ל צינץ בספרו 'שמחת יום טוב' על מסכת ביצה (טו, ב ד"ה אכלו משמנים) – שנזכר בהערת הרבי בלקו"ש חי"ד – תמה על רש"י מדוע כתב עזרא במקום נחמיה, ותירץ: "ואפשר דספר נחמיה נמי נקרא על שם עזרא, וכן בבא בתרא (טו, א) מבואר עזרא כתב ספרו עד לו [=עד שייחס עצמו] ומאן אסביה [=מי סיימו] נחמיה בן תכליה".
אמנם לפי דברי החיד"א לק"מ, וק"ל.
והרבי י"ל לשיטתי' כבענין חלוקת התורה לפרקים "נמצאת חלוקה זו בכל הספרים... ומאז כמה-וכמה דורות, ומנהג ישראל תורה היא... ומנהג שפשט בכל ישראל".
איך יתכן שחורבן ירושלים הוא ענין של שמחה?
ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ט, בשיחה לפרשת דברים שבת חזון (עמודים 17-9) מבאר הרבי בסעיפים ה-ו שחורבן ביהמ"ק כל ענינו היה "על מנת לבנות", וכלשון המרדכי במגילה: "ההיא נתיצה בנין מקרי" – כלומר מטרתו לתקן ולבנות את בית המקדש (שלא יהיה כקודמיו הראשון והשני בנין שבידי אדם שאין בו ענין נצחיות) השלישי.
מוסיף בסעיף ז' – שעם ענין החורבן נסללה הדרך – הכנה, התחלת ואפשריות הגאולה. וכך, למרות שבגלוי מורגש ענין החורבן (הלכות ט' באב) אך המטרה להביא לגאולה ובנין המקדש (ע"י תשובה ועבודת ישראל בפועל).
בעיני בשר לא ניכר הדבר איך ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" ישנם כבר הגילויים דלעתיד מן המוכן, אך צדיקים ונשיאי ישראל שיש להם עיניים מאירות רואים בגלות גופא את ענין הגאולה שבזה – מוסבר בסעיף ח. וכן בהמשך השיחה (סעיפים ט-יו"ד).
ובהערה 57 כותב הרבי:
ולהעיר שגם האופן ד"גדול יותר" דבית שני הוא "בבנין" או "בשנים" (בבא בתרא ג, סע"ב) היינו שהיה לו קיום יותר שהוא גדלות גם באיכות וברוחניות.
ולאור היסוד בשיחה יש לבאר מה שאיתא במדרש רבה לך פמ"ב ס"ג: בכל מקום שנאמר [ויהי – משמש צרה] והיה – שמחה, ומתיבין ליה [ומקשין על-כך] והכתיב (ירמי' לח, כח) "והיה כאשר נלכדה ירושלים"?
[והתירוץ:] אמר להם עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אפוכי על עוונותיהם כו' ביום שחרב בית המקדש שנאמר תם עינך בת ציון וגו'.
בדומה לזה לגבי ספר ירמי' בכלל... איתא בגמרא (ב"ב טו, א) ירמי' כתב המגילה ברוח נבואה וידועה קושיות המפרשים (ראה ישמח משה הפטורת פרשת ואתחנן) הרי קיימא לן (שבת ל, ב) אין השכינה שורה מתוך עצבות, ותירצו "כי הנביא הוא פקח ואין לך שמחה גדולה מזה מהעונשים שמקרבין אותנו אליו"
ומעין זה חילקו בין "עצבון הבא לו לאדם מחמת עצמו", "משא"כ הנביאים הקדושים כשניבאו פורענותן של ישראל... היו מודים למברכים להבורא ב"ה ושוחחים בצדק משפטיו ויושר דינו ולא היו מרגישים על עצמם שום צער פרטי" (יד המלך לרמב"ם יסוה"ת פ"ז ה"ד).
והנה לפי המבואר בשיחה, הנה אדרבה י"ל, הרבה מעבר לזה שהנביאים ראו בפורענות את הגילויים הטמונים בזה וכן ירמי' ראה כבר הגילויים שיהיו בבית שני ביחס לבית ראשון וכו', וכמבואר בלקו"ש חכ"ט שם ולכן "והיה – שמחה – כאשר נלכדה ירושלים".
ומתאימים הדברים להסברו של הרבי בלקוטי שיחות כרך ב' עמ' 362-361 ש"אין הגלות רק ענין של כפרה על חטאים עונות ופשעים, אלא יש בזה גם ענין פנימי... גילוי אור חדש", כמבואר שם בפרטיות ההוכחת לכך מסדר הגלות וכו'.
ומסיימין בטוב.
כך ביאר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 3361 ובריבוי מקומות; ראה 'התקשרות' גליון תתקעא עמ' 8) את מאמר חז"ל "רבי מכבד עשירים" – "עשירים, אנשים אשר ההשגחה-העליונה נתנה בידם האמצעים לפעול רבות טובות בעולמו של הקב"ה, בודאי גם כוחות נפשם מתאימים למילוי תפקיד זה...".
לאור ביאור הרבי מובנת יותר הוראתו של הרמב"ן באיגרתו המפורסמת: "ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו" שאין הכוונה רק מדין כיבוד תלמידי חכמים שהוא דין תורה (ביורה דעה) אלא בדוגמת כיבוד העשיר שה' נתן לו אפשרות לפעול לטובת בני אדם וכו', וק"ל. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
