הידיעה התקבלה כבשורה מרנינה בלבו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, רבה של העיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) שבאוקראינה, אביו של הרבי מליובאוויטש. הוא שהה בגלות קשה בצ'יאלי הרחוקה, לאחר שנעצר בידי המשטרה החשאית הרוסית בשנת תרצ"ט (1939), בעוון קיום היהדות, ונגזרו עליו חמש שנות הגליה.
תנאי החיים של הרב, ולאחר מכן של רעייתו, הרבנית חנה, שהצטרפה אליו, היו קשים מנשוא. הם שהו בכפר מבודד ולא מפותח, ונאסר עליו לצאת מתחומו. הם סבלו מפגעי מזג האוויר הקיצוני ומרעב. אט-אט הורע מצב בריאותו של הרב. גופו נעשה כחוש ופניו חיוורים. אך רוחו הייתה איתנה. הוא עשה ככל יכולתו לחזק את היהודים המעטים שהיו במקום ולעודד את רוחם במצבם הקשה.
זה היה בחורף תש"ג (1943). גלי קור קשים פקדו את האזור. אלה הצטרפו לרעב המתמיד שהציק לכול והפיל חללים רבים. מחלת טיפוס התפשטה ועשתה שמות בקרב הגולים. מדי יום נודע על עוד גולים שנפחו את נשמתם בייסורים קשים.
אחד ממכריהם של רבי לוי-יצחק והרבנית היה יהודי מהעיר פולטווה שבאוקראינה, שאף הוא הוגלה בעוון הפצת יהדות. 'חטאו' היה – שיעור יומי ב'עין יעקב' שמסר בבית הכנסת שבעירו. דיי היה בכך להאשימו. בצ'יאלי הורע מצבו. האיש כמעט גווע ברעב, ונאלץ לפשוט יד ולבקש נדבות מיהודים ומלא-יהודים.
יום אחד פגשו אותו רבי לוי-יצחק ורעייתו בתור לחלוקת לחם. הרב שמח על ההזדמנות לשוחח עם יהודי בדברי תורה, ובין השניים החל שיח שנעשה נלהב מרגע לרגע. הדיבורים הקולניים משכו את תשומת לב שאר העומדים בתור. הרבנית חששה מכך ופנתה אל האיש בבקשה להנמיך את קולו. "יש כאן 'עין רואה ואוזן שומעת'", רמזה.
"המשטרה החשאית", ענה האיש נחרצות, "אינה 'בעלת הבית' שלי. מי ששלח אותי לכאן הוא הקב"ה".
לזמן מה הצטרפו אל האיש אשתו ובנו הצעיר. הבן הועסק כשוליה אצל סנדלר בכפר סמוך, והפרוטות שהשתכר הקלו מעט את מצבם הכלכלי של הוריו. לאחר זמן נשברה האישה. בעלה כבר היה חולה, והיא נטשה אותו וחזרה עם בנם לביתם.
היהודי נותר בודד ועזוב. רבי לוי-יצחק חש רחמים על האיש, אסף את כוחותיו הדלים וצעד חמישה קילומטרים כדי לבקרו. שם גילה שמצבו הבריאותי הורע מאוד. הוא שוחח עם הרופאים, אחד מהם גולה בעצמו, ודיבר אל ליבם לטפל היטב בחולה האומלל.
אלא שבתוך ימים השיב היהודי את נשמתו לבוראה. עכשיו החל רבי לוי-יצחק לפעול להבאתו לקבר ישראל. ראשית שוב צעד אל בית הרפואה, ושם הצליח להשיג את הבטחת הרופא להחזיק את גופת הנפטר שלושה ימים.
בית עלמין יהודי לא היה במקום, ורבי לוי-יצחק החל להוגיע את מוחו במחשבה כיצד לקבור את האיש. מובן שמעשה כזה היה כרוך בעבירה על החוק, במיוחד ל'עבריין' גולה הנתון למעקב.
רבי לוי-יצחק לא נרתע. הוא הלך לדואר ושיגר מברק לקהילה היהודית הקטנה שבעיירה קזיל אורדה. הוא ביקש לשלוח נציג כדי לטפל בקבורת היהודי. מטעמי זהירות ציין את שמו הפרטי בלבד וקיווה שהמסר יובן.
למחרת בא השליח מקזיל אורדה – רב המקום בכבודו ובעצמו. הוא היה יהודי בוכרי, שבשעות היום צחצח נעליים לפרנסתו ובערב חלק עם בני הקהילה את הידע המועט שהיה לו. ליווה אותו איש החברה קדישא, יהודי קזחי גדול גוף, שלא ידע לקרוא לשון הקודש, אך היה ירא שמים גדול.
השניים היו מצוידים בכל הדרוש: בד פשתן לתכריכים וקרשים לארון קבורה. ה'גבאי' סיפר שבנו קצין בצבא, וסיפק לו את החומרים היקרים. הם ביקשו מרבי לוי-יצחק הוראות כיצד לנהוג.
תחילה פנו לבית הרפואה, כדי לברר שאכן המת לא נמסר לקבורה. "אם הבטחתי דבר מה לשניאורסון", אמר הרופא, "לא אפר את הבטחתי!".
הם יצאו אל השדה, למצוא חלקת אדמה מתאימה לקבר. כשאיתרו את מבוקשם הלך רבי לוי-יצחק לבית הרפואה לבקש 'מחילה' מהנפטר, ולאחר מכן מיהר להסתלק מהמקום, כדי שנוכחותו החשודה לא תשבש את המשימה.
אחר הצהריים נכנסו שני היהודים לביתם של הרב והרבנית. פניהם נהרו באושר. "תודה, רבי, שזיכית אותנו במצווה היקרה!", הודו נרגשות לרבי לוי-יצחק. המשימה הוכתרה בהצלחה. היהודי הגולה בערבות קזחסטן בא למנוחת עולמים בקבר ישראל.
עיני איש החברה קדישא נצצו בהתלהבות של קדושה. הוא ביקש לבטא את המיית ליבו, אך בורותו עמדה לו לרועץ. בסופו של דבר לחץ את ידו של רבי לוי-יצחק בחוזקה, והסתפק במילים היחידות שידע בלשון הקודש: "לחיים, רבי!".
רבי לוי-יצחק עצמו נפל למשכב, ולאחר ייסורי גוף ונפש קשים השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה בכ' במנחם-אב תש"ד (1944).
(על-פי יומנה של הרבנית חנה שניאורסון נ"ע) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
