אלה היו הימים השחורים של יהדות אירופה. הצורר הנאצי כבש מדינה אחר מדינה, ויישם בהן את 'הפתרון הסופי' להשמדת היהודים. ועדיין, ממדי החורבן טרם נקלטו.
סמוך לשנת תש"ד הִפנו הגרמנים את מזימותיהם לעבר יהודי הונגריה. בעיר פאפא למד באותה עת הנער אברהם קאהן. בערב פסח, כאשר החלו הגזרות וההתנכלויות, מיהר אביו, שהיה בבודפשט, לשלוח אליו שליח מיוחד ובידו תעודת זהות מזויפת המציגה אותו כגוי. "ברח מיד מפאפא ובוא לבודפשט", ציווה עליו.
משפחת קאהן, שמקורה בפרשבורגש שבסלובקיה, כבר הרגישה את נחת זרועם של הנאצים. היא איבדה את האם והאחיות הי"ד, ועתה חשה בטבעת החנק מתהדקת.
אברהם מיהר להסתפר כפי שהסתפרו נערי הגויים. הוא נסע לבודפשט ברכבת, והתפלל שלא יזוהה כיהודי. שמחתם של האב והבן בהתאחדותם הייתה גדולה. האב מיהר ליצור קשר עם מבריח גבולות, וזה ניאות, תמורת הון רב, להבריח את השניים לסלובקיה. המהלך היה מסוכן. המבריח לא היה מוּכר, והגבולות שרצו שוטרים.
הוחלט כי אברהם יֵצא ראשון לדרך. אם חלילה ייתפס, גילו הצעיר יעמוד לזכותו. השניים נפרדו בדמעות. יום שלם נסע אברהם ברכבת. כמה קילומטרים לפני הגבול ירד והחל לצעוד ברגל בזהירות, לעבר מקום המפגש המסוכם עם המבריח. הלה קבע סימן מוסכם שעליו יצביע אברהם כאשר ייפגשו, וזה יהיה האות לתיאום ביניהם.
בבואו למקום גילה אברהם להפתעתו עוד כעשרים גברים ונשים העומדים וממתינים. הוא הביט כה וכה, תר בעיניו אחרי המבריח, אך לא הבחין בו. כשהתבונן באנשים קלט בחושיו החדים כי אלה יהודים המתחזים לגויים. לבו התמלא פחד: איך תוכל קבוצה גדולה כל-כך להבריח את הגבול? בהחלטה של רגע קפץ אל בור ביוב סמוך, ומבעד לחרכים עקב אחר הנעשה.
כעבור זמן הופיע המבריח. זה היה אדם גדול גוף. מיד התקבצו אליו הממתינים, והחלו לצעוד לעבר הגבול. הערב ירד. אברהם יצא ממחבואו ועקב אחרי הקבוצה מרחוק, מקפיד לשמור על קשר עין עם הצועדים.
זמן רב צעדו בין שדות וכרמים, אורוות ואסמים. אברהם התמיד בצעידה במרחק קבוע מן הקבוצה. הוא בחר לצעוד בצדי הדרכים, סוקר את סביבתו ובוחן דרכי מילוט למקרה שייתפסו. כך צעד כמה שעות, לבו הולם למשמע כל רחש.
ופתאום, בחצות הלילה, קרעה את הדממה צווחה מקפיאת-דם: "עצור!". אברהם הפיל את עצמו לארץ וזחל לתוך שדה תבואה סמוך. בקומה שפופה רץ בין השיבולים, אוחז בשני התיקים שבהם כל חפציו.
דקות נס על נפשו, ואז החלו להישמע יריות. שריקות הכדורים נשמעו קרובות וצמררו את אברהם. הוא חש חולשה, והחליט להקל את ריצתו ולהשליך את התיקים. האש התקרבה אליו. אברהם הבין שרודפיו מבחינים בו. הוא רץ שפוף, בלי להרים את ראשו, מתמרן בתוך התבואה ומנסה לחמוק מן האש. עד שכוחותיו אזלו, והוא צנח על הארץ מתעלף.
אברהם לא ידע כמה זמן היה מוטל, אולם כאשר התעורר שמע דוברי גרמנית חוקרים בצעקות את בני הקבוצה שנתפסו. הוא נרעד באימה והתכווץ בין השיבולים. הקולות היו קרובים אליו מאוד. הוא שמע את הדי הפסיעות הרומסות את האדמה סביבו, והתפלל לישועת ה'.
אט-אט התרחקו הצעדים והדיבורים נחלשו. זמן רב הוסיף לשכב דומם, עד שאזר אומץ וקם מרבצו. הוא הביט לכל עבר, תוהה לאיזה כיוון עליו לפנות. עליו להחליט מהר, שכן הבוקר מתקרב.
פתאום שמע רחש סמוך אליו. הוא כרע תחתיו בבהלה, כולא את נשימתו ותוהה מניין בא הקול. ואז שמע פסיעה, ועוד פסיעה. האם זה אויב או רֵע? בסופו של דבר החליט לעשות בדיקה. הוא המתין שיישמע שוב קול תנועה, ואז הניע בזהירות את השיבולים הסמוכות, כדי להשמיע רחש קל.
מיד השתררה דממה. אברהם הבין כי אין זה אחד מרודפיו, אלא נרדף כמותו. הוא הרעיש שנית, ושוב נענה בשקט ארוך. בהמשך החל לקבל רעשים בתגובה על רעשיו. הוא החל 'לשוחח' עם המסתתר הנוסף בשפת הרעשים, עד שפסק, והמתין שהלה יקום ממחבואו.
בזווית העין הבחין בדמות גדולה קמה ופותחת בריצה. אברהם מיהר לרוץ בעקבות האיש, וזה הגביר את מהירות ריצתו. כאשר התקרב אליו – הסתובב אליו האיש ובידו חרב, נכון להשיב מלחמה בתוקף. כעבור רגע קלט שאין זה שוטר גבולות, אלא נער נמלט, והשיב את החרב לנדנה.
זה היה מבריח הגבולות. הוא סיפר לאברהם כי לדאבונו כל בני הקבוצה נתפסו, והוא עצמו הצליח למצוא מסתור בין שיחי התבואה. הוא הכניסו לביתו שבכפר סמוך, והצפינו בארובת התנור. למחרת שוב יצאו אל הדרך, והפעם עבר המסע בבטחה.
מאורעות רבים עברו בהמשך על אברהם ועל אביו, עד שהצליחו להינצל מציפורני הנאצים ולהיות לשריד ופליטה לכל משפחתם, אולם זכר אותו לילה לא נשכח ממנו כל ימיו.
(על-פי סיפורו ב'קובץ העשור') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
