חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:38 זריחה: 6:29 כ"א באלול התשע"ט, 21/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

זה קלי ואנוהו
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1197 - כל המדורים ברצף
נשיאות – בדרכי נועם
הגאולה גילתה את האמת
זה קלי ואנוהו
פרשת חוקת
כמה ארך אפיים לפניו
הלכות ומנהגי חב"ד

הרבי הסביר מדוע אין נוהגים בנוי סוכה אך צידד במנורות נאות לחנוכה * ראיה לדבריו מדברי ה'חתם סופר' * הקשר למצוות ציצית ולמצוות סוכה * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בשיחת יום שמחת תורה תש"ל (תורת מנחם כרך נח עמודים 193-186) נתבאר מנהגנו שאין עושים נוי סוכה, אף שמבחינה הלכתית הנוי אכן בטל אל הסוכה הרי זה בכל זאת דבר צדדי שניתוסף אל הסוכה. וכיון שהסוכה מצד עצמה יש בה קדושת קרבן, הרי מצד רגש האדם צריך להיות מושלל ענין של תוספת יופי ע"י דבר חיצוני, עיין שם.

ויש להביא ראיה לחידוש זה מדברי ה'חתם סופר' בחידושיו למסכת סוכה דף לו, ב ד"ה במינו:

"במינו היו אוגדים אותו למטה. אי ס"ל לר"מ לולב א"צ אגד והיו אוגדים אותו למטה משום זה א-לי ואנוהו, אע"ג דהיו מייפים אותו בגמוניות של זהב למעלה מ"מ אין זה ואנוהו אלא מה שהתורה מייפה עלינו ולא מה שאנו ממציאים יפויים והדורים, ע"כ [על כן] עיקר ואנוהו לאגדו במינו ממש ולעשותו ב' קשרים זע"ז [זה על זה] ולא כמו שנוהגים לעשות כמין טבעות של עלי לולב יפה ומהודר ומכניסים בו ההדסים והערבות שזה אינו ואנוהו שאמרה תורה אלא קשר על-גבי קשר או כעלה של ירק".

אמנם – לגבי אופן איגוד הלולב שיכול להיות אנוהו – ב'לקוטי שיחות' כרך כז עמ' 11 הע' 27 כותב הרבי שדברי הרמב"ם בהל' לולב פ"ז ה"ו "מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשותן שלשתן אגודה אחת" לכאורה גם זה אינו הענין ד"לולב נאה" שבגמרא (שבת קלג, ב) שבפשטות פירושו – שגוף הלולב עצמו יהי' נאה.

אלא שלבסוף – מסיק הרבי בהערה שם – גם על איגוד הלולב איתא בגמרא (סוכה יא, ב) דהמצוה היא משום שנאמר זה א-לי ואנוהו (מובא במגיד משנה והגהות מיימוניות שם). וראה שו"ת אבני נזר סימן תלג. לקו"ש חי"ב עמ' 215 בקשר להשמועה בשם הגר"ח הלוי מבריסק (כתבי הגרי"ז מנחות כג, א. רשימות שיעורים סוכה יא, ב. לג, א).

וממשיך החתם-סופר:

"אך אח"כ יכול לייפותו משום חבוב מצוה בייפוים אחרים כמו שציפו קרני שור של שלמי בכורים בזהב משום חבוב מצוה, ה"נ אחר שאגדוהו למטה במינו שזהו ואנוהו של תורה חזרו ואגדו בגמוניות של זהב משום חבוב מצוה".

כלומר:

א) הידור מצוה מן התורה – הוא רק בפרטים המוכרחים עפ"י תורה ולא כאלה חיצוניים שהמציאו בני אדם.

ב) חיבוב מצוה – יכול להיות בכל מה שמייפה את המצוה, גם כאלה שהמציאו בני אדם.

אבל באנציקלופדיה תלמודית ערך הדור מצוה עמ' רעד לא הבינו את חילוקו של החת"ס בין ואנוהו של תורה לבין חבוב מצוה – וכללו הכל יחד: "יש הדור מצוה שאינו בגוף המצוה, אלא – מהדרים אותה מבחוץ, כמו עטור בכורים.. בקלתות של כסף ושל זהב.. והשור של שלמים.. קרניו מצופות זהב.. בגימוניות של זהב.. וכן היו תולים בסוכה לנוי.." (למרות שבתחילת הערך שם עמ' רעג הובאו דברי החת"ס כמצויין בהערות 22-23).

אמנם יתירה מזו מצינו שהחתם-סופר עצמו מתייחס באופן ישיר לנוי סוכה (כמו שצויין בשולחן מנחם עמ' קצ הע' כו) וכותב:

"ואנוהו דאורייתא היינו שתהיה המצוה עצמה מהודרת, אבל להדרה מבחוץ כגון נוי סוכה, אינו אלא מדת חסידות".

וכוונתו לכאורה, שיפוי הסוכה בדברים חיצוניים היא "מדת חסידות" – "חיבוב מצוה".

ולפי עיקרון זה של הרבי והחתם-סופר יש לבאר פרט חשוב בסוגיית זה א-לי ואנוהו:

דהנה דרשו חז"ל "זה א-לי ואנוהו – התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

ומצינו בזה כמה גירסאות:

א) הגירסא ברוב המקומות היא "ציצית נאה" (מכילתא בשלח עה"פ. גמרא שבת קלג, ב. נזיר ב, ב. ירושלמי פאה פ"א ה"א. מסכת סופרים פ"ג הי"ג. וראה תורה-שלימה בשלח מילואים ערך הדור מצוה).

ב) במדרש לעולם, הרי"ף בסוכה טז, א. לג, א. וברא"ש סוכה לג, א. רבינו יונה אבות פ"ב משנה א. הקדמה לספר חרדים. ספר חסידים סימן קכט: טלית נאה.

[בשו"ת ארץ צבי (סימן א' – דלקמן) העיר כי ברש"י ד"ה להראות (יומא ע, א) "לא העתיק טלית נאה" אבל בפשטות קושיא מעיקרא ליתא כי שם קאי בס"ת (וצע"ק שהזכיר "לולב נאה")]

ג) רש"י ב"ק ט, ב (ד"ה בהידור מצוה), המגן אברהם וכן אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סכ"ד ס"א. משנה ברורה סכ"ד ס"ט: טלית נאה וציצית נאה.

[ישנם (רד"ל בשו"ת דברי נחמי' סו"ס ו') שכתבו שט"ס מ"ש בדברי רש"י "טלית נאה", אבל לכאורה (אין זה מוכרח, כי) י"ל שמקורם במדרש שכל טוב דף 202 "אעשה לכבודו טלית נאה ומצוייצת כהלכה" (הובא בתו"ש שם עמ' רצא-ב).]

והנה לאור דברי החת"ס והרבי ניתן לבאר, לכאורה, כי מובנת בעיקר הגירסא הראשונה "ציצית נאה" שהיא המצוה מן התורה, שהרי בפשטות הטלית אינה מעצם מצות ציצית אלא רק משהו (שניתוסף) המאפשר לקיים המצוה – ובהכרח לומר שיש הבדל גדול בין קדושת הציצית לקדושת הטלית (ולהעיר מספר חסידים סימן תתעח) – [אבל ראה לקמן].

ואכן הקשו על דברי הגמ' בשו"ת דבר אברהם (שפירא) ח"ב סימן כה (אות ג' – בין חצאי-אריחים) "דמאי שייך הידור בטלית אטו הטלית היא המצוה והרי רק הציצית הם המצוה"

"דמה ענין הטלית אצל המצוה הרי המצוה רק בציצית שאם יש לו בגד של ד' כנפות חייב בציצית" (הגאון בעל ארץ צבי – הי"ד – שו"ת סימן א ד"ה עוד הבאתי).

ב. ואכן הרמב"ם השמיט כל הפרטים שבמסכת שבת קלג, ב שם (אבל ראה כסף משנה שם) ובמיוחד הפרט "וכורכן בשיראין נאים" (שנזכר במסכת סופרים פ"ג הלכה יג) שלכולי-עלמא אינן (השיראין) חלק מעצם הס"ת כי אין זה מעצם המצוה של הס"ת (ויש לחלק בין זה למה שנתבאר בלקו"ש חכ"ג עמ' 142 ואילך).

אמנם המעיין בשיחה (תורת מנחם עמ' 189; שולחן מנחם עמ' קפט) רואה שהרבי מדגיש כן ניתוסף נוי ויופי בהס"ת או בטלית עצמו.

וכן מפורש ב'לקוטי שיחות' כרך ח' עמ' 310 שם נדפס מכתב כ"ק אדמו"ר (נדפס אח"כ ב'אגרות-קודש' כרך יד עמ' שכט) ובו נאמר:

"פשוט אשר כל ההידור שאפשר באיזו מצוה שתהיה – נכון ביותר. ופשיטא בהנוגע לציצית ולטלית. וכדרשת רז"ל, זה א-לי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות, והרי ידועה הכוונה בעטיפת ציצית להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים וכו' לייחדה עלינו ע"י מצוה זו (תניא ריש פרק מ"א), שלכן כל ההידור האפשרי בזה משפיע על כל שאר עניני האדם, הן שיהיה מצמר רחלים בלי שום פקפוק, ועבודה לשמה בכל הענינים כו' וכו', וכמבואר בשו"ע ובשולחנו של רבנו הזקן, שו"ת דברי נחמיה ועוד".

וביאור הדברים:

נתבאר באחרונים:

א. טלית מנהג העולם היום שקונין טלית כדי לקיים בו מצות ציצית ולולא המצוה לא היו לובשין טלית כלל, על-כן היום גם הטלית מן המצוה ומהאי-טעמא כתב רש"י טלית נאה משום דגם בימי רש"י ז"ל היה המנהג בזה כמו בזמננו ובימי הגמרא לא היה המנהג כן רק שהיו לובשין בלאו-הכי טליתות כאלו שהם למצוה וזה היה דרך לבישה אפילו אצל נכרים ולא היתה עיקר לבישת הטלית מחמת המצוה על-כן בגמרא שבת ליתא טלית נאה כי אז בימי הגמרא לא הוי הטלית מן המצוה (שו"ת ארץ צבי שם).

[וכן כתב בלקט קמח החדש לסימן כד ס"ג יג: דבזמן הגמרא שלא הי' הציצית מיוחד רק לטלית דתפלה כבזמנינו, רק בכל בגד היו להם ציצית לכן אמרה הגמרא ציצית נאה, אבל בזמנינו פשוט שבכלל התנאה לפניו במצות גם הטלית].

ב. כיון דאי אפשר לקיים מצות ציצית רק בצירוף בגד על-כן גם הבגד מן המצוה כעין שכ' הר"ן רפ"ב דקידושין דכיון שא"א לאיש לקיים מצות פו"ר בלעדי האשה ע"כ גם האשה בכלל המצוה (שו"ת ארץ צבי שם).

כלומר: הטלית והציצית הרי הם חפצא (אחת) של מצוה. והחידוש הוא – לדברי הרבי – שגם הנוי סוכה בטל אל הסוכה מבחינת הלכה ורק מצד הרגש האדם יש בעיה כו'.

אמנם, לעומת העובדה שאין מנהגנו בנוי סוכה הנה בנוגע למנורת חנוכה (חנוכיה) בשיחת ש"פ מקץ תש"נ (התוועדויות תש"נ כרך ב' הערה 69) הובאה דרשת חז"ל ממסכת שבת קלג, ב "זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות.. בשיראין נאין" ומוסיף:

"וכן בכל המצוות, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה".

לפני שניגש לבחון גופו של ענין יש להצביע על הצד השוה שבין סוכות וחנוכה שבשניהם מודגש הענין ד"הדר" – הדר הנוגע לד' מינים (אמור כג, מ שו"ע אדה"ז סימן תרמה ס"ב) ו"מהדרין מן המהדרין" בחנוכה (שבת כא, ב).

הרבי לא קבע איזה סוג של מנורה אלא סתם "מנורת חנוכה נאה" דהנה לגבי המעלות וההידור שיש במיני המנורות כתב הכף החיים (סימן תרע"ג ס"ק ס) בשם החסד לאברהם – ר"א אזולאי – [והוא במעין ב' נהר נח הובא בשד"ח מע' חנוכה אות צ] שיש ט"ו מיני כלים הראויים לנר חנוכה וכל הקודם משובח: א. זהב. ב. כסף. ג. נחושת (קלל) הדומה לזהב. ד. נחושת אדומה. ה. ברזל. ו. בדיל. ז. עופרת. ח. זכוכית. ט. אבן. י. עצם. יא. חרס מצופה באבר. יב. חרס חדש שאינו מצופה. יג. קליפת רימון. יד. קליפות אגוז הודו. טו. קליפת אלון.

אמנם בספר 'סדר היום' – שחי בתקופת הבית-יוסף – (סדר חנוכה וקריאות לחנוכה) ד"ה והרואה, הקדים והאריך חשיבות המצוות וכתב: "וכשאבוא לידי מצוה גדולה וקטנה אשתעבד עצמי וממוני לעשית המצוה ההיא בכל לב ובכל נפש.. לא יתרשל בשום מצוה להניחה שתֵעָשֶה על ידי אחרים.. ויעשה המצוה בכבודו ובעצמו בזהירות ובזריזות" – וממשיך:

ובענין הנרות שידליקו בהן [הפמוטות] כל אחד יעשה אותן כפי כוחו, וכל המהדר אותם ביותר הרי זה משובח. ומי שידו משגת לעשות אותם מכסף יעשה אותם, כי אין ההוצאה בהם כל כך, וה' יודע כמה דאגתי על ענין זה ולא עלה בידי לקוצר ההשגה, אבל בטחתי בחסד אלקים שיגמור בידי לעשות כוונתי. לפחות מי שאין בידו לעשות כל הח' נרות כסף יעשה [=לכל הפחות] אחד מהם כסף.. מראה בה חביבות המצוה וחפצו והשמחה שיש לו בה שהוא עיקר העבודה כנ"ל.

[ובדיעבד – ראה שם בהמשך (ד"ה יש מדקדקין) "יש מדקדקין שאין מדליקין בנרות של חרס משום דמאיסי, ולכן צריך לבקש נרות יפים ומשופים ראויים להדר המצוה, וכל המוסיף בזה הרי זה משובח" (וראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך חנוכה, וש"נ)].

קניית מנורה של כסף – היא הנהגת המהרש"ל שהובאה בפוסקים ראה באר היטב סימן תרעג סי"ג: "רש"ל קנה של כסף".

ואילו במשנה ברורה סתם – בדומה לדברי הרבי – וכתב בסימן תרע"ג ס"ג: "כתבו הספרים שטוב כל אחד שיטריח לעשות לו מנורה יפה לפי כוחו וכן הנרות יעשה יפה".

נר בלשון חז"ל הוא הכלי שבו השמן והפתילה – ראה לדוגמא תוספות ד"ה הבא לי – מעילה כא, א (במשנה שם נאמר: הבא לי בחצי' נרות) נר הוא כור של ברזל או של חרס שמשימין בו שמן ופתילות. – אמנם כאן דייק המשנה ברורה כפל וכתב "מנורה יפה" ואח"כ "וכן הנרות יעשה יפה" ולכאורה היה צריך לומר ועל אחת כמה וכמה הנרות יעשה יפה.

עכ"פ, נמצא שהמנורה היא מכלל המצוה, ולכן צריך שתהיה בו תורת כלי – ונפק"מ אם הדביק נרות שעוה או חלב ולא הניחם בכלי אם יצא ידי חובתו.

ואכן בשו"ת אבני נזר או"ח סימן תק כתב שלדעת החסד לאברהם – שכתב שכלי שאינו ראוי (יכול) לעמוד מאליו ללא סמיכה שאינו ראוי לנר חנוכה – לא יצא ידי-חובתו [(וכ"כ השדי חמד)]. ותלה הדבר במחלוקת ראשונים ואחרונים אם הכלי בכלל הנר שתיקנו חז"ל (וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך חנוכה ע' שלג-ד וש"נ).

והנה היסוד לכל זה הוא מ"ש בס' אלי' רבא (סימן תרעג ס"ק טו) שהמהרש"ל קנה לעצמו שרגות קטנות של כסף כדי להדליק בהן נרות חנוכה, וביום שני בירך שהחיינו עם להדליק ושעשה ניסים.

והעיר הא"ר על מנהגו של המהרש"ל "ואף דקיי"ל דבשעת קנין יש לברך – מכל-מקום ניחא לי' לסדר שהחיינו עם אלו ב' ברכות".

כלומר: ברכת שהחיינו זמנה בשעת קניית כלי הכסף בעוד המהרש"ל סבור כנראה דבשעת ההדלקה מתקיים "ואנוהו" עם המנורה.

ולפי מה שנתבאר לעיל בדעת החתם-סופר הרי כל זה הוא משום חביבות המצוה ולא משום זה א-לי ואנוהו, שהרי בכל אופן חידוש גדול לומר שב"הנרות הללו קודש הם" הכוונה למנורה של כסף או זהב וכו' בשעה שכל מטרתה הוא חיבוב המצוה.

ולהעיר שבחנוכה ישנו דגש מיוחד על חביבות המצוה ["מצוה חביבה היא עד מאד" – רמב"ם פ"ד ה"ב; והמאירי פירש את מאמר הגמ' (שבת כג, ב) אמר רב הונא הזהיר [בנ"ח יהיו לו בנים ת"ח] – בהידור ודרך חיבוב],

ומכל מקום סובר, כנראה, המהרש"ל, שזה כן בכלל "ואנוהו".

אבל באמת אולי יש לחלק. כי מצות חנוכה בכלל היא דרבנן, ולכן אין בעי' שה"אנוהו" יהיה בחיצוניות!

[ואפילו אם באמת "זה א-לי ואנוהו" הוא דין מן התורה – כמ"ש ב'שדי חמד' (וראה גם לקו"ש חי"א עמ' 241) אין בכך סתירה, כמו שכותב הרבי ('לקוטי שיחות' כרך ו' עמ' 324) לגבי תפילה "דאפשר דתפילה תהי' רשות ובכל זאת כשמתפלל יונחו בה כמה גדרים ואפילו מן התורה"].

אמנם לפי המבואר בשיחת הרבי שבה פתחנו, אכן אפשר והכלי בו מניחים השמן הפתילות או הנרות בטל אליהם עצמם, מבחינה הלכתית, והכל על מקומו יבוא בשלום.

ואכן לגבי מה שנהוג בזמנינו שמדליקים במנורת כסף ואת השמן והפתילות נותנים בתוך כוסיות זכוכית ומניחים בקנים של המנורה כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן קנז) שהכוסיות בטלות להמנורה וה"ז נחשב להידור מצוה של הדלקה בחנוכיית כסף (וראה גם הליכות שלמה חנוכה פט"ו ארחות הלכה הע' 17).

אמנם, בנוגע לעצם ההוצאה שלכאורה מנורת כסף שווי' הרבה יותר מכל הנרות של חנוכה ונפסק בשו"ע (סתרנ"ו ס"א) שאין להוציא על הידור מצוה יותר משליש – כתבו האחרונים שאכן אין זה מדין הידור מצוה אלא רק מדין כבוד המצוה.

עכ"פ נמצא שיש הבדל בין סוכה – שקדושתה כקדושת קרבן וממילא תוספת בה של ענין צדדי גורעת משהו, בעוד שמנורת חנוכה בטלה מלכתחילה אל הנרות. וק"ל.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)