הניסיון לקשור את שחרור המחבלים ל'הפסקת-אש' הוא בבחינת איבוד הצפון מבחינה מוסרית. וכי מישהו רואה במחבלים חיילים שפעלו בשליחות לגיטימית של עמם?

השבוע אנו מתחילים לציין את ימי בין-המצרים, ימי האבל על החורבן והגלות. יש סבורים שאלה ימי-ציון לאירועים היסטוריים, אי-שם לפני אלפי שנים, ולא היא – אלה ימי אבל על הגלות הקשה שאנו שרויים בה כאן ועכשיו, גלות הזועקת אלינו מכל צד ופינה.

הגלות הקשה מכול היא הפנימית, כשאדם שרוי בגלות בנפשו. כל-כולו אומר גלותיות, התרפסות, העדר שמץ של חירות עצמית. לצערנו ולדאבון ליבנו, הגלותיות הזאת ספוגה בחיים הציבוריים שלנו, עד שרבים בציבור כבר אינם מעלים בדעתם שאפשר גם אחרת, שאפשר להיות בני-חורין ולהתנהג כעם בריא ונורמלי.

אסירים או רוצחים?

הדוגמה המובהקת לכך היא הפרשה שניתן לה שם יפה ממכבסת המילים שלנו – שחרור אסירים. קודם-כול, לשם איפוס נכון של עולם המושגים, הבה נפנה מבט לעבר ידידתנו הגדולה, ארצות-הברית של אמריקה. כבר שמונה-עשרה שנים כלוא בה אסיר – יהונתן פולארד. זה אסיר – לא חלילה רוצח או טרוריסט. הוא הואשם שפעל בשירות מדינה אחרת והעביר לה חומר מסווג. והוא נמק בכלא וידידתנו הגדולה אינה מוכנה לשחררו. כי היא סבורה, עד כדי הגזמה קיצונית, שמי שפעל נגד מדינתו צריך לשאת את עונשו עד תום.

ואילו אצלנו מדובר ברוצחים נתעבים, בפושעים שפלים, על-פי כל אמת-מידה. ה'אסירים' האלה אחראים לטבח מאות נשים וילדים, קשישים ועוברי-אורח תמימים. אלפי פצועים עוברים סבל יום-יומי קשה מנשוא בגלל רצחנותם של אותם חלאות-אדם. חיילי צה"ל ואנשי השב"כ מסרו את נפשם כדי ללוכדם ולהכניסם אל מאחורי סורג ובריח. איך עולה על הדעת לתבוע מאיתנו לשחררם?!

הניסיון לקשור את שחרור המחבלים ל'הפסקת-אש' הוא בבחינת איבוד הצפון מבחינה מוסרית. אכן, בין צבאות מקובל שחרור שבויים בתום המלחמה, שכן החיילים השבויים אינם בבחינת פושעים או עבריינים, אלא חייליה של מדינה שפעלו בשמה ובשליחותה. כאשר שתי המדינות היריבות מגיעות להסדר, אין סיבה שחייליהן יישארו בכלא (גם כאן יש יוצא מן הכלל, אם החיילים ביצעו פשעי מלחמה, שאז הם עתידים לעמוד לדין למרות ההסכמים בין המדינות).

אולם בעניין המחבלים, וכי מישהו רואה בהם חיילים שפעלו בשליחות עמם? האם הרשות הפלסטינית מוכנה לקבל אחריות למעשיהם ולהודות שהיא שלחה אותם להתפוצץ באוטובוסים ובשווקים, ולרצוח אנשים, נשים וטף? אחת מהשתיים – אם תודה שהם שליחיה, בכך נהפכה היא עצמה לכנופיה טרוריסטית שדינה לעבור מן העולם; ואם תתנער מהם ותטען שהמחבלים פעלו שלא לפי הוראותיה, כיצד היא מעזה לתבוע לשחררם?!

הגלות הפנימית

יסוד המלחמה בטרור הוא שלילת הלגיטימציה שלו. הטרור איננו חלק מדרכי המאבק הלגיטימיות של עם או קבוצה אנושית כלשהי להשגת מטרותיה. מי שמשתמש בטרור, המכוון נגד אזרחים, הוציא את עצמו ממשפחת העמים בני-התרבות, וירד למדרגת תת-אדם. כללי-המשחק של העולם התרבותי אינם חלים עליו עוד, ומעתה מוכרזת עליו מלחמת-חורמה. עקרונות אלה הם העומדים מאחורי מלחמתו של העולם הנאור באפגניסטאן, בעיראק ובשאר משטרים תומכי טרור.

אם אנחנו מוכנים לשחרר טרוריסטים, בכך אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בצדקת מאבקנו נגד הטרור. בעצם השחרור אנו מוכיחים, כי הטרוריסטים אינם פושעים נתעבים, אלא חיילים במסגרת מאבק לגיטימי, שבבוא ה'הודנה' עתידים להשתחרר. וכל זה הוא במישור המוסרי בלבד, בלי להביא בחשבון את הקרבנות העתידיים של שילוח מחבלים מסוכנים לחופשי.

הוא שאמרנו, גלות. ולכן אנו מצפים לגאולה.

בציפייה לגאולה

כיוון שעומדים על סף הגאולה, שבאה תיכף ומיד ממש, מובן, שלימוד הלכות בית הבחירה בשנה זו צריך להיות... מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה 'הלכתא למשיחא', כי-אם הלכה למעשה בפועל"

(הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת בלק תנש"א)

 יש חדש

בציפייה למקדש

נכנסנו לימי בין המצרים, ייהפכו לשמחה, וזה הזמן להזכיר לציבור את קריאת הרבי מליובאוויטש להוסיף בימים אלה בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש - בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרקים מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית-הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

ועידת המחנכים

מסתיימת והולכת ההרשמה לוועידה השנתית של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידותי של צעירי-אגודת-חב"ד. הוועידה תהיה אי"ה בימים י"ב-י"ד במנחם-אב, בכפר-הנופש אלמוג, הנשקף לחופו הצפוני של ים-המלח. בוועידה ישתתפו מחנכים מחוגים שונים ויידונו בה נושאים מגוונים בחינוך ובהוראה. הרב נפתלי רוט, מנהל הוועידה, אומר כי המטרה השנה להגביר את המודעות למשמעות השליחות של כל המתעתד לשמש מורה ומשפיע. טלפון: 5385255-02.

אוטובוסים לקבר רחל

נוספו עוד חמישה מועדי נסיעה ביום של האוטובוס בקו ירושלים קבר רחל, ועכשיו הוא עושה את הדרך הלוך וחזור שמונה פעמים ביום. תגבור הקו הוא לשלושה חודשי ניסיון, ועל-כן המארגנים קוראים לציבור לבוא ולנסוע, כדי להוכיח את נחיצות הקו. טל' 530537-056.

שלחן שבת

מסירת-נפש שמביאה את הגאולה

פרשת פינחס נפתחת בשכר שנתן הקב"ה לפינחס, ובהמשכה התורה דנה בסדרי חלוקתה של ארץ-ישראל, בהתמנותו של יהושע לרועה ישראל, המכניס את עם-ישראל לארץ-ישראל, ולאחר מכן בפרשת הקרבנות, שאת מקצתם אפשר היה לקיים רק לאחר הכניסה לארץ. נראה שיש קשר בין מעשהו של פינחס לשאר העניינים המסופרים בפרשה.

יתרה מזו: חז"ל אומרים, שאילולא חטאו בני-ישראל, הייתה כניסתם הראשונה לארץ נהפכת לגאולה האמיתית והשלמה, ולא היו גולים ממנה עוד. נמצא אפוא שפרטי הכניסה לארץ דומים לגאולה העתידה. ואף עניין זה קשור לפינחס, שהרי אמרו חז"ל "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה.

בלי צמצומים

עיקר החידוש של זמן הגאולה, שאז יתקיים "ולא ייכנף עוד מוריך", כלומר, שהקב"ה לא יתכסה עוד בלבושים ובהסתרים, אלא יאיר בגלוי. כיום מאיר האור האלוקי דרך לבושים ועל-ידי צמצומים, שגורמים להתגלות של הארה מצומצמת ומוגבלת בלבד. לעומת זאת, בזמן הגאולה יאיר האור האלוקי עצמו, ללא צמצומים ולבושים.

גם בנפש האדם מתקיימות שתי הדרגות הכלליות הללו. יש הארה של הנפש כפי שהיא מצטמצמת ומתלבשת בכוחות מוגדרים, ויש עצם הנפש, כפי שהיא במלוא עוצמתה הבלתי-מוגבלת.

התמסרות אין-סופית

כל עוד מדובר בדרגות המצומצמות של הנפש, יש מקום לשיקולים לכאן ולכאן, וגם כאשר מתקבלת החלטה, עוצמתה תלויה במידת השכל או הרגש שגרמו לה. לא יכולה להיות כאן התמסרות בלתי-מוגבלת, מאחר שכוחות הנפש, שמהם נובעת החלטה זו, כל עצמם מדודים ומוגבלים.

לעומת זאת, כאשר באדם מתגלית עצם הנפש – היא באה לידי ביטוי בהתמסרות אין-סופית, נטולת גבולות. אנו מגדירים זאת מסירת-נפש, כי בעצם הנפש אין הגבלות ושיקולים לכאן ולכאן, אלא התמסרות מוחלטת, שלמעלה מטעמים ונימוקים והסברים.

למעלה משיקולים

פינחס מייצג את מסירת-הנפש המוחלטת הזאת. הוא מסר את נפשו גם על דבר שעל-פי הדין לא היה חייב לעשותו. לו היה שואל בבית-דין מה לעשות, לא היו מורים לו לעשות את המעשה שעשה, שהרי הדין "קנאים פוגעים בו" הוא מסוג הדברים ש"אין מורין לו". אלא שאצל פינחס האירה נקודת מסירת-הנפש, שלמעלה מכל חשבונות ושיקולים, ולכן לא חיכה להוראות אלא מסר את נפשו ועשה את הדבר הראוי.

זה הקשר בין עניינו של פינחס לבין הגאולה: הגאולה העתידה תבוא דווקא על-ידי מסירת-נפש, שאינה מדודה על-פי חשבונות ושיקולים. זו העבודה הנדרשת מאיתנו בעמדנו בעקבתא דמשיחא, ערב הגאולה – למסור את עצמנו לגמרי לקב"ה ולמילוי רצונו, למעלה מכל חשבון והגבלה. כך נזכה ש"פינחס זה אליהו" יבוא ויבשר לנו על ביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש.

 (לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1071) 

אמרת השבוע

להקריב במועדו

הצדיק רבי יעקב-משה מקומרנה נסתלק בהיותו בן שישים ושמונה בלבד. חתנו, רבי חיים-אליעזר ממונקאטש, הספידו וקרא עליו את הפסוק "את קרבני לחמי לאישיי... תשמרו להקריב לי במועדו". והסביר:

"צדיק שמסיים את עבודתו בעולם ומסתלק הוא בבחינת קרבן עולה שמכפר על הדור, כמאמר 'מיכאל המלאך מקריב נשמותיהם של צדיקים על מזבח שברקיע'. אבל הפסוק מזהיר את בני-ישראל – 'תשמרו להקריב לי במועדו', שבני-ישראל ייזהרו ש'קרבן' זה יהיה רק 'במועדו', כשהגיע הצדיק לגיל זקנה ושיבה, ולא שייספה בחצי ימיו, בעוון הדור".

הקהל כולו געה בבכי, ורבי חיים-אליעזר קרא: "יהיו הדמעות האלה חשובות לפני הקב"ה כנסכים לעולה".

מן המעיין

קנאת ה'

ברכת השלום

"לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה,יב). לאחר שפינחס הראה גבורה גדולה כל-כך ומסירות-נפש למען ישראל ותורתו, הוא נזקק במיוחד לברכת השלום, שכן על-פי-רוב שכרם של אנשים כאלה הוא מחלוקת ורדיפות.

(רבי יונתן אייבשיץ) 

המידה הנגדית

מכיוון שהייתה בפינחס מידה גדולה כל-כך של קנאות, היה צריך למידת השלום, משקל-נגד לקנאות, שהיא מידה שראוי להשתמש בה רק במקרים יוצאים מן הכלל.

(כתב סופר)

רפואה למכה

פרשת פינחס נקראת תמיד לקראת (או בתוך) ימי בין המצרים. בקריאה זו יש משום הקדמת רפואה למכה, שהרי נאמר במדרש "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה.

 (הרבי מליובאוויטש)

רמז לפרשת-החיים

אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש נכנס לבריתו של אברהם אבינו בפרשת פינחס, ופעם אחת התבטא ואמר, שרוב מאורעות חייו נרמזים בפרשה זו.

(ספר השיחות ת"ש)

למעלה מציווי

פינחס פעל על-פי ההלכה "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". דין זה אינו בבחינת חיוב, שהרי ההלכה היא ש"הבא לימלך אין מורין לו". וכך גם הרבי הריי"צ מסר את נפשו על החזקת התורה והיהדות גם בדברים שאין אדם מצווה למסור את נפשו עליהם.

(לקוטי שיחות)

 קנאות "בתוכם"

השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס, שקנאתו הייתה "בתוכם", בתוך עם-ישראל. ככל שקנאותו של אדם אמיתית וכנה יותר, הוא נשאר "בתוכם", ואינו פורש אל מחוץ למחנה ובונה במה לעצמו.

(רבי פינחס מקוריץ)

אהוב על הבריות

לפינחס ניתנה ברכת השלום. טבע הבריות שהם שונאים את מי שמוכיחם בענייני תורה ויראת שמים. לכן נתן הקב"ה לפינחס את ברכת השלום, שיהיה אהוב על הבריות.

(פנים יפות)

זה אליהו

"פינחס" – רומז לעבודת ה' מתוך מסירות-נפש, שבה מתגלה עצם הנפש, בחינת ה"יחידה". "הוא אליהו" – עבודה זו מקרבת את ביאתו של מבשר הגאולה, שאז תתגלה מהותו ועצמותו יתברך, בחינת "יחיד".

(הרבי מליובאוויטש)

מעשה שהיה

מלך בגלות

החסיד הנודע הרב חיים-שאול ברוק, שעמד בראש ישיבת חב"ד בראשון-לציון, ביקש פעם אחת לעורר את תלמידיו לנצל את הזמן ולהרבות יגיעה ושקידה בלימוד התורה ובעבודת התפילה. שוחח עם התלמידים בלשונו הציורית המיוחדת ובתוך כך סיפר:

מעשה באחד מאדמו"רי פולין שנהג בכל מוצאי-שבת, בסעודת 'מלווה מלכה', לפנות אל חסידיו ולבקשם לספר סיפור כלשהו שאירע בעולם הגדול או ששמעו במקום מגוריהם. בתום כל סיפור וסיפור היה מפיק מהעלילה הוראה כלשהי בעבודת הבורא.

פעם אחת, בסעודת 'מלווה מלכה', פתח אחד החסידים וסיפר:

מלך פלוני יצא יום אחד בלוויית איש-אמונו הקרוב אליו למסע ציד ביער. תחילה התנהל המסע על מי-מנוחות, והמלך ומלווהו נתברכו במעשי ידיהם. אולם בחלוף כמה שעות התקדרו לפתע השמים ובתוך רגעים אחדים נתכסתה החמה ועלטה השתלטה על היער.

כעבור עוד כמה דקות הבריקו ברקים מסנוורים, הרעימו רעמים מתגלגלים וגשם זלעפות החל ניתך ארצה. נבהלו המלך ומלווהו. תחילה ניסו להסתתר תחת ענפי העצים, אולם אלה לא סיפקו להם הגנה ראויה והם נרטבו עד לשד עצמותיהם.

השניים החלו להסתובב ביער אנה ואנה, מנסים למצוא את הדרך החוצה. העלטה והגשם העז הגבילו מאוד את כושר ראייתם, וגם אחרי שעות רבות של הליכה לא מצאו את הנתיב הנכון. כמעט נואשו, כשפתאום הבחינו באור קלוש הנוצץ מרחוק. צעדו בעקבות האור והגיעו לבקתה קטנה וחרבה.

נקשו על דלת הבקתה, ואדם ששערו פרוע, לבוש בלויי סחבות, פתח להם את הדלת. "מה רצונכם?", שאל.

"להתארח בביתך, עד שתחלוף הסערה", השיבו השניים. הכניסם בעל הבקתה פנימה והתנצל לפניהם על שאינו יכול לארחם כראוי. "בעבר שימשה בקתה זו אכסניית-דרכים", סיפר, "אולם ברבות הזמן חדלו אורחים לפקוד אותה ואני פשטתי את הרגל. צר לי על כי אין ברשותי אלא עז חולבת אחת, ואם תרצו אוכל להשקותכם מחלבה".

שמחו המלך ומלווהו על ההזדמנות להשיב את נפשם במעט חלב טרי וחם. לאחר מכן הציע להם לישון על מזרני קש קשים. המלך ומלווהו, שהיו תשושים מכל שעבר עליהם, לא היו בררנים ומיד שקעו בשינה עמוקה ומתוקה.

למחרת חדלו הגשמים והשמש הפציעה מבעד לצמרות עצי היער הגבוהים. ביקשו המלך ומלווהו מבעל הבקתה להדריכם אל היציאה מן היער. לאחר שעשה כן נפרדו ממנו במילות תודה נרגשות. כעבור שעה קלה היו השניים בדרכם לעבר ארמון המלוכה.

חלפו כמה ימים והנה כרכרה הדורה נעצרה ליד הבקתה העלובה ביער. מן הכרכרה ירד איש לבוש בגדי-שרד, שנקש על דלת הבקתה והזמין את בעליה לארמון המלך. לנוכח ההזמנה הבלתי-צפויה נחרד ליבו של איש-היער. "מי יודע במה חטאתי ומה יגזור עליי המלך", חשב לעצמו.

כשהגיע בעל הבקתה אל הארמון הוכנס פנימה והמלך קידמו במאור-פנים ובחיבה מופגנת. "האם לא תכירני?!", שאל המלך, "הלוא אני הוא אחד משני האנשים שהענקת להם, בטובך, מחסה בבקתתך, לפני כמה ימים!". בתוך כך נכנסו פנימה חייטים שהתאימו לאיש-היער בגדים חדשים ומפוארים. העניק לו המלך כסף רב ומתנות וגם בית חדש ורחב-ידיים לא-הרחק מהארמון.

עד כאן הסיפור שסיפר החסיד. החסידים סביב השולחן המתינו עתה למוצא פי הרבי.

לאחר רגע קצר של שתיקה, פתח הרבי ואמר: "כעת הבה נתאר לעצמנו פגישה דמיונית בין איש היער לבין אחד מחבריו. 'כיצד זה נתעשרת פתאום?', יתמה החבר. 'השקיתי את המלך חלב עיזים והשכבתי אותו לישון על מזרן קש', יענה לו איש הבקתה.

"ומה חושבים אתם? אם יקבל החבר את הדברים כפשוטם וילך לארמון המלוכה, בידו האחת כד מלא חלב עיזים טרי ובידו האחרת מזרן קש - האם גם הוא יזכה בבגדים ובמתנות? ודאי שלא. הוא אף יסכן את נפשו, בעוון ביזוי כבוד המלך!".

לאחר אתנחתה קלה הטעים הרבי ואמר: "אלא מה? כאשר היה המלך במצוקה, הרחק מארמונו ובמצב ביש של גלות - גם כוס חלב עיזים ומצע קש עלוב השיבו את רוחו ושימחו את ליבו. אך כאשר המלך שוב בהיכלו - הרי גם כלי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לא יספיקו לו ולא ישביעו את נפשו".

"איי! איי! יהודים", קרא לפתע הרבי בקול גדול, "כל עוד שכינתא בגלותא ו'בכל צרתם לו צר', גם 'עבודה' מועטת, שהיא בבחינת חלב עיזים ומצע קש - ערבה היא לפני הבורא יתברך, ועושר רב שמור לעושיה. אולם בעוד זמן קט, כשתבוא הגאולה והשכינה תתנער מעפרה ותשוב למקומה ולכבודה - כל שנטרח ונעמול, אפילו הדרגות הנראות לנו כיום נעלות ונשגבות ביותר, לא יספיקו לנו!".

סיים הרב חיים-שאול ברוק ואמר לתלמידיו: "נו, ילדים, חאפט אריין! חאפט אריין! (=הזדרזו וחטפו!) בטרם נאחר את המועד".

דרכי החסידות

"לרגע קטון עזבתיך"

תורת החסידות מרבה לעסוק בסוגיית הגלות והגאולה. היא קושרת בין הגלות הכללית, של עם-ישראל כולו, ובין הגלות הפרטית, של כל אחד ואחד מאיתנו, הגלות שבתוך נפשו. גם הגאולה הפרטית, כשאדם גואל את נפשו מכבלי הגוף והנפש הבהמית, נחשבת חלק מהעשייה להבאת הגאולה הכללית.

רבות עסקו גדולי החסידות בשאלה, למה הגלות הנוכחית ארוכה כל-כך. רבנו הזקן מסביר (לקוטי תורה מטות פו,א): הבית השני נחרב בגלל שנאת-חינם. לכן גלות זו, שהיא תיקון שנאת-חינם, נמשכת זמן רב. שכן שנאת-חינם אינה נחשבת בעיני האדם גרועה כל-כך, מפני שנדמה לו ששנאתו לחברו היא בגלל סיבה מוצדקת. צריכים זמן רב לבירור שנאה זו ולתיקונה. כמשל הפסולת הדקה, שכדי לבררה דרושה שהות רבה יותר מהפסולת הגסה, שניכר לכול שפסולת היא.

הסבר נוסף מבאר רבנו הזקן (מאמרי אדמו"ר הזקן, הקצרים, עמ' תקלט): סיבת איחור הגלות היא - מחמת שעדיין לא נשלמו הבירורים, ובמשך הזמן חוטאים ישראל עוד, ועל-כן מתעכבת הגאולה וחוזרת ומתעכבת. לכן מצינו רמזים לזמנים רבים שהיו בבחינת 'קץ', ובכל-זאת לא זכינו שתבוא אז הגאולה.

הכן עצמך

גדולי החסידות דיברו רבות על הצורך להתכונן לקראת הגאולה הקרובה. אמר רבנו הזקן: אם אנחנו סובלים שנים רבות כל-כך מה"רגע קטון עזבתיך", מי יוכל לתאר את העילוי של ה"ברחמים גדולים אקבצך". אדמו"ר הריי"צ כותב (היום-יום יח בסיוון): "בזמן הזה דעקבתא דמשיחא ממש, חובה על כל יהודי לדרוש בטובת זולתו, בין זקן בין צעיר, ולעוררו לתשובה, למען שלא ייצא חס-ושלום מכלל ישראל שיזכו, בעזרת השם יתברך, לגאולה שלמה".

ועוד אמר (ספר השיחות תש"ב עמ' 85): בספרים מבואר, שהעונש הגדול ביותר בגיהינום הוא - הבושה. כך גם כשיבוא משיח, תהיה בושה גדולה מאוד מהעדר העבודה עכשיו. אמנם גם אחרי ביאת המשיח תהיה עבודה, אבל תשובה, תיקון על העבר - לא יהיה שייך אז.

בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "העת הזאת היא מועד הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, והייסורים הבאים עלינו - חבלי משיח הם. שובה ישראל עד ה' אלקיך, והכן את עצמך ואת בני-ביתך לקבל פני משיח-צדקנו, הבא בקרוב ממש" (היום-יום טו בטבת).

מסופר כי חסיד אחד התאונן לפני אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מצבו הרוחני, ושאל: "במה נלך לקבל את פני משיח-צדקנו?". אמר לו הרבי: "אין מה לפחד. רבי עקיבא לא ילך לקראת משיח בלי ציפורניו". היו הדברים סתומים בעיני החסיד, ושאל את זקני החסידים. פירשו החסידים, שגם אם אותו חסיד הוא בבחינת 'ציפורניים' מנשמתו של רבי עקיבא, הרי כשרבי עקיבא ילך לקבלת פני משיח, הוא ילך בכל ציור הקומה שלו, וממילא ייטול עמו גם את החסיד.

נקום בבוקר ונשמע שמשיח בא

פעם אחת עמדו כמה יהודים ליד חדרו של כ"ק הרבי מליובאוויטש, ודיברו על ביאת המשיח, באיזה אופן תהיה. בתוך כך יצא הרבי מחדרו, פתאום, בלי שהיו מוכנים לכך, והפטיר: "כך הוא יבוא!"...

כשהתחוללה המהפכה ברוסיה, בשנת תרע"ז, אמר המשפיע ר' שמואל גרונם: אם דבר גדול כזה נעשה לעינינו, שהשליכו את הצאר הצורר ניקולאי מכיסאו הרם, הלוא ודאי יכול להיות שנקום בוקר אחד ונקרא בעיתונים שמשיח-צדקנו בא!

מלמד חסידי אחד למד עם תלמידיו את דברי הגמרא "יהא מונח עד שיבוא אליהו". שאל אחד התלמידים: הלוא אליהו הוא עד אחד? השיב המלמד: כשאליהו יבוא, תאיר האמת בעולם, ומי שטוען עכשיו טענת-שקר, יצעק שהאמת עם בעל-דינו.

חיים יהודיים

חמש הדקות הקריטיות של 'הצלה'

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, צפצפה הזימונית של אילן מעודה מראש-העין. הוא זינק לרכבו ושעט למקום התאונה שהופיע על הצג. הדיווח דיבר על תאונה רבת-נפגעים בכניסה לעיר אלעד. כמתנדב מנוסה בארגון 'הצלה' כבר עשה זאת אילן אין-ספור פעמים. בכמה מקרים אף הציל חיים בזכות המהירות שבה הגיע למקום והעזרה הראשונה שהושיט בזמן-אמת.

אלא שהמקרה הזה היה שונה, שונה מאוד. כשהגיע אילן למקום התאונה, גילה למרבה הזוועה באחת משלוש המכוניות המעורבות בתאונה את בני-משפחתו, שנסעו מראש-העין לעשות את השבת בבית אחותו, תושבת אלעד. אביו, ר' עובדיה מעודה, איש חינוך ומרביץ תורה לרבים, נפצע אנושות. מתנדבים אחרים של 'הצלה' טיפלו בו. אילן התרכז בטיפול באימו, שנפצעה קשה, ובאחייניתו בת החמש, מנתניה, שנפגעה קשה מאוד (ישלח להן ה' - ולכל יתר הפצועים - רפואה שלמה במהרה).

הסיירת של מד"א

מהאם והאחיינית עבר אילן ליתר הפצועים, שלושה-עשר במספר. הוא וחבריו ב'הצלה' טיפלו בהם עד פינוים באמבולנסים של מד"א למרכז הרפואי ביילינסון. "נדהמנו מקור-הרוח שהפגין ומהדרך המקצועית שטיפל בפצועים", סיפרו לאחר מכן חבריו של אילן. רק כעבור זמן, כשנתבשר אילן על פטירת אביו, נשבר ופרץ בבכי.

הטרגדיה ביום שישי, ליד אלעד, זכתה לתשומת-לב מיוחדת בגלל נגיעתה האישית למטפל המתנדב, אך ביסודה אין היא שונה ממקרים אחרים – מאות ואלפים – שאנשי ארגון 'הצלה', הפרוסים בכל הארץ, פועלים בהם. "אנחנו כוח הסיירת של מד"א", אומר ר' דוד גרינוולד, יו"ר 'הצלה' בירושלים, שבו (בירושלים בלבד) כשלוש-מאות מתנדבים. הם אברכים - תלמידי 'כוללים', אנשי-עסקים עצמאיים ושכירים - הקשובים עשרים וארבע שעות לזימונית.

לעזוב הכול ולרוץ

את 'הצלה' הקימה בארץ לפני כחמש-עשרה שנה קבוצת אברכים מירושלים, שייבאו את הרעיון מהקהילה החרדית בניו-יורק. "זה תפקיד תובעני מאוד", מסביר גרינוולד. "ארבע לפנות בוקר, בחוץ ייתכנו כפור-אימים וסופת שלגים, אך המתנדבים מזנקים מהמיטות עם הישמע הצפצוף. ליל שבת, גביע היין ביד, עוד רגע יסבו הכול לסעודת השבת - ופתאום צריך לעזוב הכול ולרוץ בעוד ציוד החייאה כבד על הגב. בפורים האחרון, למשל, במקום לסעוד סעודת פורים בחיק המשפחה ולשלוח מנות לקרובים ולחברים, התרוצצתי מאירוע לאירוע".

16 אופנועים

ארגון 'הצלה' כפוף למד"א ונחשב זרוע שלו. "הרעיון הוא להגיע אל החולה או הפצוע בדקות הראשונות, שהן הקריטיות ביותר במקרים של התקף-לב, חנק, אבדן דם ועוד", אומר גרינוולד. בגלל ריבוי המתנדבים ופיזורם המרבי, הם מקדימים על-פי-רוב את נהגי האמבולנסים. לא-מכבר רכש הארגון שישה-עשר אופנועים, כדי להגיע ביתר מהירות למקום האירוע.

"הרעיון הוא להציל חיים, וכשמצליחים בכך, אין סיפוק גדול יותר. כשאני רואה ילד שבלע גולה, ואני חילצתי אותה מגרונו והצלתיו מחנק ודאי, ועכשיו הוא הולך ברחוב ומחייך, אני מבין בדרך שאין טובה ממנה את הנאמר 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא'", אומר גרינוולד.

פינת ההלכה

שילוח הקן

שאלה: מצאנו במרפסת ציפור דוגרת על ביצים או גוזלים. האם מצוות שילוח הקן חלה עלינו?

תשובה: נצטווינו בתורה (דברים כב,ו-ז): "כי יקרא קן ציפור לפניך... שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך". יש כאן מצוות-עשה, שלרובנו לא נקרית הזדמנות לקיימה.

תנאי לקיום המצווה, שהקן יהיה הפקר, כפי שנאמר (דברים כב,ו) "כי יקרא", ודרשו חז"ל "פרט למזומן". כאשר הקן נמצא בבית או בחצר פרטית, הוא לכאורה 'קנוי' לבעלי הבית או החצר. על-פי הנפסק בשולחן-ערוך, אם מאז הטלת הביצים עזבה האם פעם אחת את הקן, קנתה ה'חצר' (או המרפסת) את הביצים או הגוזלים.

אחד הפתרונות לכך הוא, שכאשר מבחינים בציפור המתחילה לבנות את הקן מכוונים מראש שלא לזכות בביצים, ואז אין החצר קונה. נוסף על כך הועלתה סברה, שבמציאות ימינו, שרוב בני-האדם אינם מעוניינים כלל בביצי-ציפורים, הן נחשבות מראש הפקר לכול, והחצר אינה קונה אותן כלל. ולפי זה, גם אם פרחה האם ולא כיוונו מאומה, אפשר לשלח. וכן נכון לעשות.

כיצד משלחים? קודם-כול יש לוודא שמשלחים את האם ולא את האב (במיני ציפורים שבהם גם הזכר דוגר). לוקחים את האם, ובלקיחה מכוונים שאין רוצים לזכות בה אלא כדי לקיים מצוות שילוח, ומשלחים אותה "עד שתצא מתחת ידו". לאחר מכן יש לכוון לזכות בגוזלים, כדי לקיים בזה "ואת הבנים תיקח לך". ואז כשתחזור הציפור, לא תהיה עוד חובת שילוח (עד להטלה חדשה, כמובן).

משמעות המצווה על-פי הרמב"ם היא, שלא תצטער האם בראותה את לקיחת הבנים. על-פי הרמב"ן ואחרים – שלא לנהוג אכזריות מוחלטת לקחת את האם וגוזליה, אלא להשאיר את האם, שתוכל להעמיד עוד צאצאים. על-פי הזוהר הכוונה היא – שעל-ידי צער האם והבנים, הקב"ה מתעורר ברחמים על כנסת ישראל ועל בני-ישראל שבגלות.