המולה רבה קידמה את פניו של רבי מרדכי מנדבורנה, בשעה שירד מן הרכבת אל הרציף ההומה בתחנת העיר נירג'האזה שבהונגריה. רכבות באו ויצאו. נוסעים נחפזו, אלה לתפוס את מקומם ברכבת, ואלה היורדים ממנה ומזדרזים להגיע למחוז חפצם.
בעבור רבי מרדכי תחנה זו הייתה תחנת מעבר בלבד. הוא ומלוויו ירדו מן הרכבת והמתינו לבוא רכבת אחרת, שבה ימשיכו את מסעם.
בתוך בליל הקולות שמילא את התחנה נשמע לפתע קול בכי של אישה. מרגע לרגע גברו היבבות, והעידו על מצוקה. הצדיק ביקש ממלוויו לבדוק את פשר הבכי. כעבור רגעים מספר התברר שהאישה המתייפחת היא נוסעת שאיבדה את ארנקה ובו כספה וכרטיס הנסיעה שלה. כעת נותרה בלי פרוטה בעיר זרה, בלי יכולת להמשיך במסעה.
פנה הצדיק אל אחד מחסידיו והורה לו: "לך וקנה כרטיס נסיעה בעבור הגברת הזאת, כדי שתוכל להגיע ליעדה". הוסיף הצדיק ואמר: "נוסף על דמי הנסיעה תן לה גם דמי כיס שישמשו אותה לצרכיה".
תימהונו של החסיד היה רב. הוא הבין את פשר הדאגה למצוקתה של אישה זרה, אך מדוע הטיל הרבי את המשימה הזאת עליו דווקא? עם זה, לא שאל שאלות, אלא מיהר לציית להוראה. הוא ניגש אל קופת הרכבת, קנה כרטיס נסיעה בעבור האישה ואף הוסיף לה סכום כסף נכבד.
האישה לא ידעה את נפשה ולא מצאה מילים להודות ליהודי. היא המשיכה בדרכה, והחסיד חזר אל רבו והמעשה נשכח מלבו.
חלפו שנים. החסיד, שעסק במסחר, נקלע לצרה צרורה. עלילה שפלה ניחתה על ראשו. מתחריו הלשינו עליו לשלטונות, והחסיד נעצר בידי רשויות החוק ונקבע מועד למשפטו. כתב האישום היה חמור ביותר. אם יורשע, ייגזר עליו מאסר עולם וכל רכושו יוחרם.
החסיד האומלל ניסה לעשות כל אשר לאל ידו כדי להעביר את רוע הגזֵרה. הוא החליט לשים את פעמיו לבודפשט הבירה, ושם לאתר את השופט הצפוי לדון בעניינו, ליפול לרגליו ולהתחנן לפניו שישפוט אותו לחסד ולרחמים.
החסיד הגיע לבודפשט והתעניין אצל בני הקהילה היהודית על השופט שידון אותו. למשמע שמו נפלו פניהם של אנשי-שיחו. "השופט הזה שונא ישראל מושבע", אמרו לו באנחה. "כבר סבלנו רבות מנחת זרועו. חבל על הטרחה והמאמצים. לבו אטום לסבלם של יהודים. להפך, רבים הסיכויים שיחמיר בעונשך ככל יכולתו!".
החסיד התעקש שלא ליפול לזרועות הייאוש, אלא למצות כל דרך למצוא מסילות אל לבו של השופט בטרם ייגזר דינו. הוא שינן לעצמו את דברי חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
ואז גילה מישהו לאוזנו: אשת השופט ידועה בחיבתה לרקמות נוי אמנותיות. היא מחזיקה בביתה אוסף גדול של רקמות מרהיבות, ומוכנה לשלם בעדן סכום גבוה.
בתוך זמן קצר טווה החסיד תכנית. הוא יקנה מפה רקומה נאה במיוחד, וייגש עמה אל ביתו של השופט, באמתלה כי הוא מעוניין למוכרה. אם הרקמה תשבה את לבה של אשת השופט, וזו תביע בה התעניינות ורצון לקנותה, ינצל את שעת הכושר ויתחנן על נפשו.
השלב הראשון בוצע בהצלחה: החסיד קנה רקמה עשויה מעשה אמן, מעוטרת בחרוזים ובפנינים, ושם את פעמיו לעבר ביתו של השופט. לבו הלם בפראות כשנקש על דלת העץ הכבדה. שפתיו רחשו תפילה.
הדלת נפתחה, ובחלל הפתח עמד השומר וביקש לברר את רצון האורח. כששמע שהאיש סוחר רקמות, מיהר להכניסו לחדר פנימי. "המתן רגע לבואה של גברתי", אמר. כעבור רגעים מספר נכנסה אל החדר בעלת הבית. כשהבחינה בפניו של האורח, נמלטה זעקה מפיה, והיא התעלפה.
בבית קמה מהומה. מכל עבר חשו משרתים, ועמלו להשיב את נפשה. גם בעלה הוזעק מחדר עבודתו. כעבור דקות אחדות התאוששה האישה. "זה הוא", הצביעה ביד רועדת על היהודי ההמום ואמרה לבעלה: "זה המלאך שהושיע אותי... זוכר אתה? תחנת הרכבת בנירג'האזה... הארנק שאבד לי, ובו הכרטיס וכל כספי. לפתע הגיח מלאך משמים והעניק לי כסף ביד רחבה. עכשיו מבינה אני שזה לא היה מלאך, אלא אתה".
באותו רגע הבזיק הזיכרון בראשו של החסיד. האירועים התמוהים בתחנת הרכבת בנירג'האזה, שעליהם ניצח הרבי, החלו לקבל פשר ומשמעות. עודו נרעש מן המתרחש, שמע את קולו של השופט: "ידידי הנכבד, איש החמלה והחסד, כיצד אוכל לגמול לך על הטובה שעשית לאשתי?".
כמו מתוך ערפל השיב החסיד: "מאומה איני מבקש, רק דבר אחד: כבודו צפוי לדון בענייני. מבקש אני לחוס עליי ולשפוט אותי לכף זכות".
"זה הכול?", צחק השופט, "הרי ביכולתי לבטל את כל כתב האישום ולגנוז אותו כלא היה! וכך אעשה. אינך צריך להתייצב באולם המשפט. סע לשלום לביתך".
(על-פי 'רזא דעובדא') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
