חלוקת דפי הש"ס נעשתה ע"י מדפיס שאינו-יהודי, ובכל זאת מכוונת מלמעלה! * הרבי הרבה לבאר ולדרוש לגבי חלוקת הפרקים בתורה למרות שזו נעשתה על-ידי גויים * מהו הרמז בכך שדפי הש"ס מתחילים בדף ב' ולא בדף א'? * גם השמטות של הצנזורה סיבבו מלמעלה!
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
ליל ה' י"ג אדר ראשון תשד"מ. הגאון רבי פינחס מנחם אלתר זצ"ל, ראש ישיבת "שפת אמת" ולימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור מבקר אצל הרבי ב'יחידות' שבמהלכה מציין הרבי ('בצל החכמה' עמ' 263):
אודות המשך מספר העמודים [בגמרא] – יש להעיר, שמספרי העמודים שלפנינו נקבע בדפוס הראשון שנדפס ע"י המדפיס הנוצרי בומברג!
ואף-על-פי-כן מכיון שכך נדפס הש"ס במשך דורות (בעקבות הדפוס הראשון) – הרי זה בהשגחה פרטית, ויש לדייק בזה, כו'.
ידועה הוראת רבותינו על-דבר לימוד מסכת סוטה המסתיימת בדף מט (אף שבפועל ישנם מח דפים) במ"ט ימי ספירת-העומר.
הרבי הרחיב ופירט:
ולדוגמא: מספר העמודים של כל מסכת מתחיל מדף ב'. ואף שהטעם הפשוט לכך הוא מפני שכך סידר זאת המדפיס (אם מפני שלא הבחין בחילוק שבין "דף-השער" למסכת עצמה, או שעשה כן מפני ששילמו לו עבור כל דף או עמוד) – הרי מבארים בזה כמה-וכמה עניני מוסר ורמז כו' ובוודאי לא יעלה על דעתו של אף אחד להרהר חס-ושלום על זה, מכיון שכן נקבע בהשגחה-פרטית.
לגבי ההדפסה של בומברג מציין הרבי בהערה:
בדפוסים שלפניו (וגם – באחדים שלאחריו) המספר שונה מזה לזה – כמצויין ע"י העוסקים בזה בספריהם.
תוקף של תורה
בשיחה ארוכה שהשמיע הרבי בערב חג השבועות תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך ג' עמ' 391 ואילך) שאל הרבי: כיצד שייך לקשר את מספר ימי ספירת-העומר (מ"ט) המפורשים בתורה-שבכתב – עם מ"ט הדפים שבמסכת סוטה, דבר שנתחדש לאחרי אלפי שנים בגלל שדפוסי הש"ס נקבעו באופן מסויים, ולא עוד, אלא שחלוקה זו נעשתה ע"י המדפיס שהיה אינו-יהודי ?!
הרבי הסביר בהרחבה, שמכיון שהדבר פשט בכל ישראל יש לכך תוקף של תורה, ולכן במספר הדפים של מסכת סוטה (מ"ט דפים) - נקבע בהשגחה-פרטית ע"י סידור הדפוס – מתבטא הקשר והשייכות דמסכת סוטה עם ימי ספירת-העומר.
ואין לתמוה על כך שסידור הדפוס (באופן שמסכת סוטה תתחלק למ"ט דפים כו') נעשה ע"י אינו-יהודי – שהרי שליחותו של הקב"ה יכולה להיעשות ע"י כל דבר שבעולם (כמאמרם של חז"ל – שמות רבה ריש פרק יו"ד – אפילו ע"י צפרדע).
[בהמשך דבריו קישר זאת הרבי גם עם מ"ט הדפים של מסכת שבועות – שבקהילות רבות נוהגים ללומדה בימי ספירת העומר. וראה גם התוועדויות תשמ"ו כרך ג' עמ' 253]
ניתן להשוות את עצם גישתו של הרבי למ"ש החיד"א (מראית העין סנהדרין צג, ב): "ובפרט מעת שיצא הדפוס בעולם... ולומר שהוא במקרה או בטעות לא הונח לנו, ובפרט בעניני קדושה כאלה" (הערת פרופסור יעקב שמואל שי' שפיגל בספרו 'עמודים בתולדות הספר העברי' עמ' 238-237).
ועוד יצויין כי בעל מנחת אלעזר ממונקאטש שהרבי חיבבו ביותר [ראה רשימתנו גיליון רצ"ג] הצביע על העובדה שסיפורו של התנא אלוקי רבי שמעון בר יוחאי מופיע במסכת שבת דף ל"ג!
ספרים שהודפסו על-ידי גוי
בשיחת ש"פ במדבר תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ד' עמ' 2143) הסביר הרבי:
"דף השער" של מסכתות הש"ס – הוא לא רק בבחינת "שומר" בלבד (כלומר דבר הטפל לגבי המסכת עצמה) אלא אדרבה: מכיון שנדפס בו שם המסכת, נמצא כולל הוא ומהווה ומחיה את
כל דפי המסכת כולה (על דרך "כלל" שממנו נמשכים אחר-כך הפרטים).
בשיחותיו משנת תשמ"א קבע הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 19):
"במקרים רבים הדפסת ספרי קודש בימינו אינה על-ידי בן ברית (ואין איש מעורר על כך).
אחר-כך ניתוספה הערה *21:
להעיר מהשקלא-וטריא אם ספרים שנדפסו ע"י גוי יש בהם קדושה ואם רשאים ללמוד בהם (שדי חמד פאת השדה כללים מערכת הדל"ת כלל לח. וש"נ. וראה פתחי תשובה יו"ד סרע"א סק"כ). – אבל (נוסף לזה שלא מצינו עתה מי שיזהר בזה, הרי)... גם הנזהרים בזה הוא... מפני שאין בהם קדושה כו'.
[אגב: בדורותינו החסיד המפורסם הרב יצחק מתמיד הי"ד לא נהג ללמוד בש"ס ווילנא; בשעתו היו בין רבני קושטא שבטורקיה שהתריעו נגד ש"ס שנדפס ע"י גויים ואף טענו שבבית הדפוס של בומברג עבדו יהודים משומדים – ראה בספר 'הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה' (ירושלים תשל"א) עמ' 214-213.]
וראה רשימת הר"י מונדשיין (ז"ל) "הסכמות שתוקות" מוולוז'ין ומווילנא ב'אור ישראל' גליון טז עמ' קנח].
ביקורת על החלוקה
הרבי הרבה לבאר ענינים ולדרוש בחלוקת הפרקים בתורה וכתב ('לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 229 הע' 40. כרך כד עמ' 237 הע' 83):
ידועה השקלא-וטריא בנוגע לחלוקה זו לקאפיטלאך ומקורה – אבל בכל אופן הרי נמצאת חלוקה זו בכל הספרים דכל תפוצות ישראל (וגדולי-ישראל) ומאז כמה-וכמה דורות, ומנהג ישראל תורה היא. ולהעיר מהרמב"ם הלכות ממרים (פ"א הלכות ב-ג. פ"ב הלכה ב) בנוגע למנהגות ומנהג שפשט בכל ישראל.
וב'לקוטי שיחות' כרך ל עמ' 224 מבאר הענין שע"פ מנהג ישראל מסיימים לשלישי (ולקצת מקומות מסיימים לרביעי) בפסוק "ותחי רוח יעקב אביהם", עיין שם. ובריבוי שיחות (בלתי מוגהות).
למרות קביעתו הנחרצת, הרבי אינו מתעלם כליל מהביקורת על החלוקה – כמו שהתבטא בהזדמנות (ש"פ ראה תשד"מ – 'התוועדויות תשד"מ' כרך ד' עמ' 2498):
ואע"פ שישנם המערערים על כללות חלוקת הפרקים בחומש ונ"ך, בהתחשב עם אישיותו של זה שעשה חלוקה זו לראשונה, ובפרט שחלוקה זו אינה מתאימה כלל וכלל עם מנין הפרשיות (פתוחות וסתומות) שחלוקתן ניתנה למשה מסיני (ברכות יב, ב) וכן שאר אופני חלוקה שהובאו בחז"ל (ראה לקו"ש כרך טו עמ' 425 . וש"נ). ונוסף לזה – בכמה וכמה מקומות (גם בפרשת ראה שבה אנו עומדים אינו מובן כלל אופן החלוקה, מפני שאין זה בהתאם לתוכן הענין – אבל אף-על-פי-כן לפועל, מכיון שחלוקה זו קיימת בכל החומשים הנדפסים, וגדולי ישראל מציינים מראי-מקומות עפ"י חלוקה זו, וכך הולך הדבר ונמשך יותר מג' דורות, הרי בוודאי שחלוקה זו היא בעלת תוכן ומשמעות מיוחדת, ולכן יש לדייק בזה וכו'.
השמטות הצנזורה
כשהרבי נדרש ('לקוטי שיחות' כרך לד עמ' 221 ) לענין נשיאת הלב שהיתה למשה בבואו לשבור את הלוחות " שנשאו לבו לשבור הלוחות" כלומר, ששבירת הלוחות היתה תוצאה מגודל הרגש של אהבת ישראל בלבו של משה עד כדי למסור נפשו בשביל הגנת ישראל. לשם כך היה על משה לנשא את האהבה שלב עוד יותר עד למצב שתכריע את יראת וכבוד התורה שלו ולשבור את הלוחות ולהציל את ישראל.
והרבי מציין בהערה 40:
להעיר על זה הרמז מפרשת תשא קאפיטל לב פסוק לב (ומגמרא ברכות לב, א) פסוק המצביע על קדימת מסירות-נפשו של משה עבור ישראל להתמסרותו לתורה.
ובדומה לזה מבאר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כד עמ' 237) לגבי מיקומה של שירת האזינו ב"פרשה" אחת, ובפרק (קאפיטל) אחד "לב" שמרמז על כל התורה: אחז"ל שתורה פותחת בבי"ת (בראשית) ומסתיימת בלמ"ד ("לעיני כל ישראל") – לב.
לגבי השמטה של הצנזורה (בדין דמורידין ולא מעלין – ראה ספר חסרונות הש"ס (קבוצת ההשמטות) לג, א) מסביר הרבי (תורת מנחם כרך ה' עמ' 51):
סיבבו מלמעלה שיבוא גוי, שאינו בעל-בחירה, וישמיט חלק מהתורה, רחמנא ליצלן, כדי שלא יהיו כאלה שיטעו להתנהג בהתאם לכך – ביחס ליהודי אחר – בפועל ממש!
[דברים דומים כותב הרב אריה צבי פרומר הי"ד הגאון מקוזיגלוב בשו"ת ארץ צבי (מהדורת אה"ק תשמ"ח ח"ב סימן עד) בנוגע לשאלה איך עושים סיום מסכת בערב פסח לבכורות, הרי ישנם קטעים שהוצאו ע"י הצנזורה, ואם-כן אין הסיום שלם? ותשובתו: "דאם היה שייכות למאמרים אלו בעצם להמסכתא, לא היה שליטה להצענזור להוציאם משם.." (הערת הר"ב שי' אבערלנדר במחקרו "השלמות לתלמוד" ב'אור ישראל')].
שריפת השו"ע – השגחה פרטית
גם בנוגע לדברי רש"י – בפירושו לתורה – שקיים ספק לגביהם אם הם מדברי רש"י עצמו (ועובדה היא שבדפוסי רש"י הראשונים אינם בנמצא) ולכן הם מופיעים בסוגריים – קובע הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 180 ; מובא ב'כללי רש"י' פרק כ' כלל 11) כיון שנדפסו בדפוסים הנפוצים, יש להתייחס אליהם בכובד ראש ("מסתבר לומר שיש להם מקום").
כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב גילה כי הצמח-צדק השלים את "הסימנים שהיו חסרים בשולחן-ערוך רבינו הגדול... וגם הם נשרפו" (ספר השיחות – תורת שלום עמ' 82).
והרבי הסביר (ליל ט"ו בשבט תשמ"ב – 'התוועדויות תשמ"ב' כרך ב' עמ' 851) כי למרות שהיו סיבות גשמיות לדבר – מפני טלטול הדרכים וצוק העתים בעת שברחו מפני נפוליון וכו' – הרי זה בודאי שזהו בהשגחה-פרטית כו' וקבע:
הקב"ה סיבב את הסיבות שהשלמת הצמח צדק לא תגיע אלינו, מאותה סיבה שסימנים אלו נאבדו מחיבורו של אדמו"ר הזקן.
מתחילים ללמוד בדף ב'
על הסדר במסכתות הש"ס שכל מסכת פותחת בדף ב', ולא בדף א', הסביר הרבי בש"פ בראשית תשי"ז (תורת מנחם כרך יח עמ' 142-141):
הטעם הפשוט הוא – כיון שהמדפיס הראשון מנה את "דף השער" בתור דף א', ולכן התחיל את המסכת עצמה בדף ב', והמדפיס השני רצה שדפי הגמרא יתאימו לדפוס הראשון, וכך נשאר גם בדפוסים שלאחרי-זה.
אמנם – המשיך הרבי – כיון שכל ענין הוא בהשגחה-פרטית, והרי כל הענינים נועדו "לשמש את קוני" – הרי גם ענין זה שהתחלת המסכת היא בדף ב', מהווה הוראה בעבודת השם.
ותוכן ההוראה:
התחלת לימודו של האדם אינו אלא מ"בי"ת" ואילך, ואילו ה"אל"ף" ישנו מן המוכן, והוא ניתן לו מלמעלה – כלומר, לכל אחד ואחד מעניקים מלמעלה את הכוחות הנדרשים ללימוד התורה וקיום המצוות, וכל ההכנות הנדרשות כבר מוכנות ועומדות.
[הרבי הוסיף שזהו גם אחד הטעמים שהתורה שבכתב פותחת בבי"ת ולא באל"ף].
ב'לקוטי שיחות' כרך ט' עמ' 156 הע' 23 כתוב:
כידוע שאהבת ישראל היא אחד היסודות העיקריים של תורת החסידות... ולהעיר, שבספר התניא – תורה-שבכתב של חסידות חב"ד – הפרק שמדובר בו הענין דאהבת ישראל הוא פרק "לב" – כי "אהבת ישראל" הוא הלב של תורת החסידות...
והרחיב הרבי בהתוועדות ח"י אלול תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ה' עמ' 2917):
פרט זה בספר התניא בוודאי מדוייק הוא בתכלית, מאחר שחלוקת הפרקים נעשית ע"י אדמו"ר הזקן בעצמו; ובפרט בנוגע לפרק זה – שליתא [=אינו בנמצא] בכתבי-יד (קדומים) של התניא, היינו, פרק זה הוא הוספה מאוחרת, נמצא איפוא, שאדמו"ר הזקן דייק להוסיף ענין זה באמצע ספרו, בפרק לב.
כל אחד הוא לב לשני
במאמר ד"ה אני לדודי תשמ"ו - מוגה ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ד' עמ' 333) מצביע הרבי על "ענין נפלא בדרוש הנ"ל (ד"ה אני לדודי) שבלקוטי-תורה, שמתחיל ונדפס בדף לב.
ויש-לומר בדרך-אפשר שמספר לב יש בו תוכן מיוחד, כמדובר במקום-אחר רמז הדבר שבפרק לב שבתניא מבואר ענין ואהבת לרעך כמוך, משום שענין אהבת ישראל הוא הלב והעיקר, כמאמר רז"ל זה כלל גדול בתורה. ועל-דרך-זה יש-לומר לגבי דף לב שבספר משנה-תורה בלקוטי-תורה שנסדר לדפוס ע"י הצ"צ, והיינו, שבדף זה (בדרוש זה) הוא הלב של הלקוטי-תורה דמשנה-תורה".
והרבי מדגיש את הנקודה העיקרית:
ואפילו אם-תימצי-לומר שזה שדרוש זה נדפס בדף לב היה אחר-כך, מכל-מקום קרוב לומר, שמכיון שזהו ספר בתורה, ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט הידועה, אפשר ללמוד הוראה בעבודת האדם גם מפרטים כאלו.
והרבי מבאר:
העבודה דחודש אלול היא כמשל המלך בשדה. וזהו הקשר ל"לב" דכשהמלך בשדה אזי מתבטלים המחיצות וכו' שבין המלך להעם, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות. ובכלל (ובפרט באלול "ואומרים פעמיים בכל-יום לך אמר לבי") אני (ישראל) ודודי (הקב"ה), כל אחד מהם הוא לב כביכול להשני וזה תלוי בהאחדות דישראל (אני) (מה שבהיות המלך בשדה כולם שוים)... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
