חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 כ"ב בתשרי התש"פ, 21/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

זהירות בכבוד תלמידי חכמים
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1170 - כל המדורים ברצף
כשהשכל הורעל, נדרשה מסירות נפש
"ופרצת" תביא את המשיח
זהירות בכבוד תלמידי חכמים
"מבצע חנוכה"
הלכות ומנהגי חב"ד

הזהירות שלא להצביע על אזור לא בריא בגוף * עניין של צער כותבים בסוף * הדיון בעניין קבורה מעומד במהלך ביקורו של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בביקור הרבנים הראשיים באה"ק שליט"א בשנת תשמ"ט ('התוועדויות תשמ"ט' כרך ג' עמ' 139) אמר הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל כי "יש מסורת אצל הספרדים שרבי מאיר בעל הנס... ביקש שיקברוהו בעמידה, ויתנו מקל בידו כדי שיוכל לילך ולפגוש את המשיח – שיבוא בטבריה ללא שהיות זמן כלל".

וכ"ק אדמו"ר הגיב והוכיח מכמה מקומות שקבורה מעומד אינה דבר היוצא מן הכלל, אלא, כך נהגו בפועל כמה וכמה.

והנאמר באיזהו מקומן ופסק-דין להלכה (רמב"ם הל' אבל פ"ד ה"ה. טושו"ע יו"ד סימן שס"ב. ומקורו בירושלמי – כלאים פ"ט ה"ג. וראה גם נזיר פ"ט ה"ג) יש שקוברין בשכיבה ולא בעמידה, כיון שאין זה דרך כבוד – בהכרח שמדובר בקבר משפחתו אפילו מן הצד וכיו"ב כבוד יותר ובלבד שלא מחוצה לו.

והנה הנאמר ע"י הגר"מ אליהו – חלק הראשון של הדברים שר"מ נקבר בעמידה – מפורש בשער הגלגולים למוהרח"ו הקדמה לז: "ולענ"ד [=ולעניות-דעתי] כי הודה לי מורי ז"ל על ר' מאיר, שהוא קבור מעומד כמו שאומרים בני אדם".

אמנם המשך הדברים "ויתנו מקל בידו כדי שיוכל לילך ולפגוש את המשיח", נאמר בירושלמי כלאים פ"ט הלכה ג' על ר' ירמי': ר' ירמיה ציוה לפני מותו שילבישוהו בגדים לבנים ומגוהצים כפי מה שהיה רגיל בחייו שיתנו מנעליו ברגליו ומקל בידו וישכיבוהו על צידו כדי שיהא מוכן לקבל פני משיח ("כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת משיח ואז יחיו המתים והכל לחזק האמונה לפני תחית המתים").

נראה שהרבי נזהר בכבודו של הגר"מ אליהו (שהזכיר את ר' מאיר) ולכן רק ציין בהערה לירושלמי זה – בכתב – שם הובאו הדברים על ר' ירמי', ולא דיבר על כך בשיחה עצמה.

הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד

ביאור נפלא מצינו ב'לקוטי שיחות' כרך טל שיחה ב' לפרשת ואתחנן (עמ' 14 ואילך) בטעם דברי הרמב"ם שהקדים תפילין של ראש לשל יד במנין המצוות בריש הלכות תפילין, וכן ברוב הפעמים בגוף הלכות תפילין, ע"פ ביאור הצפנת פענח (ראגוצ'ובי) בחילוק בין תפילין של יד ותש"ר. דבשל יד המצווה היא מעשה הקשירה, ובשל ראש – שיהיו מונחים על הראש. ומתאים (מטעים) זה עם תוכנם על-פי פנימיות העניינים – ראה שם בארוכה.

נקודת הביאור בנגלה היא שתפילין של ראש הן 'תדיר', כיון שקיום מצוותן הוא בכל רגע ורגע, ואילו קיום מצות תפילין של יד אינו אלא ברגע הקשירה. [ולא רק משום קדושתן (ראה שם עמ' 23)].

לאור המבואר בשיחה ניתן לבאר את עובדת הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד בכמה מקומות:

א] במסכת עירובין צה, א המוציא תפילין מכניסן זוג זוג, ר"ג אומר שנים שנים. ופירש רש"י (ד"ה זוג זוג): אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול. וכן (ד"ה שנים שנים): זוג בראש וזוג בזרוע.

ב] וכך פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות שם: זוג זוג פירושו, תפילין של ראש ותפילין של יד והוא שיניח של יד בידו ושל ראש בראשו... של ראש בראשו ושנים של יד בידו... שיהיו של ראש ושל יד בלבד...

ג] ולכאורה מפורש כן גם בירושלמי עירובין פ"י ה"א: המוציא תפילין מכניסן זוג זוג דרך מלבוש, אחת בראשו ואחת בזרוע.

ד] בזוהר חדש ר"פ תרומה:

ה] בשעתא דבר-נש אקדים בצפרא ואנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרעא.

ו] בפירוש רש"י בא יג, ט עה"פ והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע.

– כל הנ"ל מובן היטב עפ"י ביאורו של הרבי. וק"ל.

לא להצביע על מקום הפציעה

פעם סיפר המשמש-בקודש ר' מענדל גאנזבורג לרבי על מישהו שנפצע בגופו, וכדי להמחיש זאת הצביע על גופו שלו. הרבי העיר או סימן שלא יראה זאת. – רשימות מפ"א.

יצוין כי פעם הראה הגאון בעל 'דובב מישרים' לאדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצ"ל מקום בגופו שם הוא חש כאבים והגיב הצדיק הנ"ל: "פלא שאנשים מראים עם הידיים היכן שכואב! סגולה בדוקה לרפואה לא לתפוס את המקום היכן שכואב" (תוספת ל'המודיע' י"ז מרחשון תשע"ז עמ' כג).

למה הכניס הרמב"ם "הלכות אבל" רק בסוף ספר הי"ד?

במהלך סעודת יום ב' דחג השבועות תשכ"ט התייחס הרבי למנהג קהילות אשכנז לומר 'יזכור' בג' הרגלים ביום האחרון: בשבועות ביום-טוב שני (בחו"ל), בסוכות – בשמיני-עצרת, ובפסח – באחרון-של-פסח.

ואמר ('המלך במסיבו' כרך א' עמ' שכב): "כיון שזהו ענין של צער, משאירים זאת לבסוף", ומעין זה ב'תורת מנחם' כרך נו עמ' 231 "ענין של צער דוחים זאת כו'".

לפי דברי הרבי יש לבאר מה שאת "הלכות אבל" הכניס הרמב"ם רק בסוף ספר הי"ד – ספר שופטים, לפני סיום כל הספר ממש, המסתיים ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם", בשונה מהטור והשולחן ערוך שהציבוהו בסוף חלק "יורה דעה" [בטור – אחרי הלכות חלה, תרומות ומעשרות נדוי וחרם ביקור חולים וגוסס בשו"ע – חלה תרומות נידוי וחרם

ברמב"ם הלכות חלה בספר זרעים (ביכורים פ"ב) ותרומה (בספר זרעים) נידוי וחרם בספר מדע (הלכות ת"ת פ"ה)]. וזאת מטעם האמור, שענין של צער משאירים (דוחים) לסוף. – אמנם בסוף ממש אי אפשר שהרי צריכים "לסיים בדבר טוב" (כפסק-דין הרמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ה: בתורה... מסיים בדבר טוב).

ובהכרח, אפוא, שדברי הרמב"ם בטעם שהביאו לכך "ולפיכך כללתי הלכות אלו בספר זה – שופטים שהן מעין קבורה ביום המיתה שהיא מצות-עשה" (פתיחתו להל' אבל. ועד"ז ב"מנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם ז"ל" בהקדמתו לספר משנה תורה) – הם תוספת ליסוד הפשוט של דחיית צער לסוף – שהרי דברי הרמב"ם כשלעצמם מהווים חידוש גדול, שמשום הלכה אחת בהלכות סנהדרין, נשנו באותו ספר (שופטים) י"ד פרקים של הלכות אבלות!

וראיה לדבר מדברי הרדב"ז בהקדמתו לספר שופטים: "ואיחר רבינו ספר זה לפי שדיניו הלכתא למשיחא (כגון: מנוי סנהדרין והלכות מלכים) והלכות אבל – לפי שהוא סוף כל אדם".

היינו, הרדב"ז אמנם הביא את דברי הרמב"ם בטעם ש"הלכות אבל" נשנו בספר שופטים – אך הוא עצמו כתב טעם אחר למיקומם בסוף הספר. וק"ל.

סגולת המילה למניעת נגעים – בין ישראל לעמים

בשיחת פורים תשי"ט (תורת מנחם כרך כה עמ' 107) נאמר: ופעולת המילה אצלם [=גויים] אינה אלא בלית ברירה, כדי להינצל מצער גדול עוד יותר.

אולי כוונת הרבי ובהקדים המבואר ב'עקידת יצחק' פרשת לך שער יח והתועלת הרביעי מכל – מצד המהות עצמה וכו'. ובספר 'מגלה צפונות' לבעמח"ס שבט מוסר (תזריע יג, ב): "סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת שמזכיר בה הסרת הערלה, דכתיב (לעיל יב, ג) 'ביום השמיני ימול בשר ערלתו', לומר 'גדולה מילה שדוחה את הנגעים' כאמרם ז"ל (נדרים לא, ב), דחוץ [נוסף] מפירוש רש"י ז"ל (שם ד"ה דהיא) על זה [שאם יש שם בהרת יקוץ] פירשו חכמים ז"ל פירוש אחר, והוא שהמילה גורם להרחיק הנגעים מגוף האדם, וזהו גדולה מעלת המילה שדוחה ומרחיקה את הנגעים מגוף האדם".

ארץ-ישראל – סגולה לבנים

ב'אגרות-קודש' כרך לא עמ' עדר:

"בקשר להפקד – בזרע-של-קיימא – לזה סגולה עליה מחוץ-לארץ לארץ-הקודש" עכלה"ק. נמצא בכמה מקורות שכבר הובאו ברשימותינו – ויש להוסיף בספר 'שבת שלום' – להרה"צ משאץ – (עמ' רסג בהערה):

"ארץ ישראל הוא סגולה לבנים, כמו באברהם-אבינו ע"ה ועוד. ועוד נראה-לי שמפורש בקרא בפרשת משפטים 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך' כי נקראת ארץ י'שראל וארץ ה'קדושה זה השם הק', ו'ברוך מבנים אשר' (ברכה לג, כד) שיהי' מרובה בבנים, עי' ברש"י ז"ל (שם) בשם ספרי וכו' (וראה עוד שם עמ' שכט)".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)