.jpg)
גיליון 1170, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ"ג בכסלו ה'תשע"ז (23.12.2016)
דבר מלכות
כשהשכל הורעל, נדרשה מסירות נפש
שלוש דרגות בקיום המצות ובעבודת האדם, וכנגדן שלושה סוגי ניסים * מדוע בחנוכה נהגו כל ישראל להיות מהמהדרין מן המהדרין, ומה ההבדל בין קיום מצווה בהידור לקיומה במסירת נפש * רק על ידי לימוד פנימיות התורה, מניח האדם את עצמו לגמרי מפני רצון ה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מצות1 נר חנוכה חלוקה מכל המצוות בשני עניינים:
א) בכל המצוות ישנו קיום המצוה כתיקונה, וההידור במצוה, אבל אין עניין של הידור מן ההידור.
וראיה לדבר – מדברי הגמרא2 "הידור מצוה עד שליש במצוה", והגמרא מוסיפה "עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה", ונמצא, שיכולים להדר עד אין שיעור, וכל זה נכלל ב"הידור מצוה".
מה שאין כן במצות חנוכה ישנה לא רק המצוה עצמה, ולא רק הידור מצוה, אלא גם מהדרין מן המהדרין3.
ב) בכל המצוות – מקיימים רוב בני ישראל רק את המצוה עצמה. אבל במצות נר חנוכה נהגו כל ישראל4 לקיים לא רק את המצוה עצמה, אלא גם את ההידור, ואפילו את ההידור מן ההידור.
ב. בחנוכה ישנם שני ניסים5: א) ניצחון המלחמה, שעל זה תיקנו הלל והודאה, ב) נס פך השמן, שעל זה תיקנו הדלקת הנרות.
ועניין "מהדרין מן המהדרין" הוא (לא במצות הלל והודאה, אלא) במצות הדלקת הנרות הקשורה עם נס פך השמן.
ולהבין מעלת נס פך השמן על כל הנסים ובכללם גם נס ניצחון המלחמה – יש להקדים ולבאר שבהנהגות שלמעלה מצינו ג' אופני הנהגות:
א) הנהגה טבעית. – ההנהגה הטבעית גופא יכולה להיות באופן נעלה, בהצלחה, אבל, אף שזהו עניין של הצלחה, הרי זה בכל זאת רק הצלחה שעל פי טבע.
ב) הנהגה נסית שלמעלה מטבע. ובאופן כזה היה ניצחון המלחמה בחנוכה – "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"6, שזהו נס שלמעלה מטבע. – אילו היה הניצחון באופן של גבורים ביד גבורים, הרי זה גם עניין של הצלחה, שהרי זוהי מלחמה, אבל עדיין אין זה נס; אבל "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" הוא נס שלמעלה מטבע.
ג) הנהגה שלמעלה גם מנס – דבר שאינו מוכרח מצד עניני הגוף, או אפילו מצד עניני הנשמה, אלא זהו עניין של הידור, והידור בענייני הנשמה – כפי שהיה בנס7 שמצאו שמן טהור, שזהו עניין הקשור רק עם הנשמה, ויתירה מזה, שהיה רק כדי להראות חיבתן של ישראל (שהרי על פי דין היו יכולים להדליק גם בשמן טמא, לפי שטומאה דחויה או הותרה בציבור, והנס היה רק בכדי להראות חיבתן של ישראל)8.
ג. היות שכל העניינים שלמעלה תלויים בעבודת האדם, ישנם ג' אופנים בעבודת האדם שמביאים ג' אופני הנהגות הנ"ל:
הנהגה טבעית – באה על ידי קיום התורה ומצוות, כמו שכתוב9 "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה", וכל שאר הברכות10.
הנהגה ניסית – באה על ידי הידור מצוה דווקא; כאשר לא מסתפקים בקיום המצוה רק על פי דין, אלא מהדרים במצוה, משתדלים שהמצוה תהיה בהידור – אזי נותן הקב"ה "מידה כנגד מידה"11, הנהגה שלמעלה מהטבע.
אבל אופן ההנהגה הג' – בא על ידי מסירת נפש דווקא, שהוא נעלה יותר גם מעניין הידור מצוה.
ד. וביאור מעלת המסירת נפש על הידור מצוה:
הידור מצוה פירושו שהאדם מקיים את המצוה לא בגלל שמוכרח לקיימה, אלא יש לו תענוג ("געשמאַק") בדבר, ועושה זאת מתוך חשק וחיות, ולכן משתדל ומחפש דרכים כיצד לעשות זאת באופן טוב ויפה יותר, אף על פי שאינו מחויב בכך.
– והמשל לזה מעבד שמקיים פקודת המלך, שאם אין לו געשמאַק וחיות בדבר, ועושה זאת רק מפני שמוכרח לקיים את הפקודה, אזי מקיים הוא את הפקודה כשלעצמה, מבלי להשתדל להדר, כיון שאין לו געשמאַק בזה. מה שאין כן אם הדבר יקר אצלו ויש לו חיות בדבר, אזי משתדל להדר בזה.
– אבל אף על פי כן, הרי הוא מציאות בפני עצמו; ישנו הגעשמאַק והרצון שרוצה לקיים את המצוות, וישנה מציאותו של הרוצה.
מה שאין כן מסירת נפש פירושה – שאינו מציאות בפני עצמו כלל, וכל מציאותו היא לקיים רצון העליון.
כוונתו ומטרתו אינה שהוא יהיה ה"חושב", ה"מדבר" וה"עושה"; כוונתו ומטרתו היא שהדבר ייעשה, ובמילא, אין אצלו נפקא מינה אם הדבר ייעשה על ידו או על ידי אחר; העיקר שהדבר ייעשה.
ועל ידי העבודה של מסירת נפש, שמניח את עצמו הצדה לגמרי, ומניח אפילו את נשמתו, והעיקר אצלו הוא קיום המצוה – אזי משלם לו הקב"ה "מידה כנגד מידה", שההנהגה שלמעלה היא באופן נעלה יותר מנס, שזהו עניין שאינו קשור כלל עם מציאות.
ה. וכיון שבחנוכה עמדו בני ישראל במסירת נפש – לכן היה הנס דפך השמן כדי להראות חיבתן של ישראל, שאין לזה שייכות לעניינים של מציאות; על ידי עניין של הידורים – נמשכת ההנהגה של נסים שלמעלה מהטבע, אבל זהו עניין הקשור עם הגוף, עם מציאות. מה שאין כן על ידי מסירת נפש, שמניח לגמרי את מציאותו – נמשכת ההנהגה מלמעלה באופן שאינו נוגע כלל למציאות.
וכמו כן לאידך גיסא – שכאשר ההנהגה שלמעלה אינה קשורה עם מציאות, הרי היא מעוררת אצל בני ישראל להניח את עצמם מתוך מסירת נפש. ודווקא עניין המסירת נפש ישנו בכל בני ישראל, אפילו קל שבקלים – כאשר הדבר נוגע בנפשו12 (שלא כמו בעניין של תורה, צדקה וכו').
ולכן, בחנוכה, שאז היתה ההנהגה מלמעלה להראות חיבתן של ישראל – שעניין זה עוררו בני ישראל על ידי מסירת נפשם – הרי זה עורר אצל בני ישראל את העניין של "מהדרין מן המהדרין", היינו, לא רק קיום המצוה כתיקונה, ולא רק קיום המצוות בהידור, אלא מהדרין מן המהדרין, הנחת עצמותו וביטול לגמרי.
ולכן יש בנר חנוכה העניין של מהדרין מן המהדרין שאינו בשאר המצוות, וכל ישראל נהגו כן – כיון שכללות ענינו של חנוכה הוא מהדרין מן המהדרין, ביטול לגמרי, שזהו עניין המסירת נפש.
ו. והעניין בזה:
בזמן חנוכה – טמאו כל השמנים שבהיכל13, והיינו, שטמאו והרעילו ("מ'האָט אָפּגע'סם'ט") את עניין השכל, ובמילא, לא היתה יכולה להיות ההנהגה על פי שכל, והוצרכו לילך מתוך מסירת נפש שלמעלה מהשכל.
שכל – מחייב קיום המצוות כתיקונם, ויתירה מזה, שהשכל מחייב גם קיום המצוות בהידור, כיון שגם על פי שכל צריך להיות קיום המצוות מתוך חיות וגעשמאַק, שעל ידי זה נעשה הידור מצוה; אבל מסירת נפש – אין השכל מחייב. מסירת נפש הוא עניין שאין לו אחיזה בשכל.
ז. ועל פי הידוע שמכל מועד נמשכת הארה על כל השנה14, הרי גם מהמועד של חנוכה צריכים לקחת על כל השנה כולה – שגם קיום המצוות שבכל השנה יהיה מתוך ביטול ומסירת נפש, שזהו תוכן העניין של מהדרין מן המהדרין.
זאת ועוד:
ידוע15 שכל מצוה כלולה מכל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"16. ומזה מובן שמצות נר חנוכה צריכה להאיר בכל המצוות, שגם בהם יהיה עניין המסירת נפש, שזהו עניין של מהדרין מן המהדרין.
ח. האמור לעיל שייך ונוגע לפועל גם אצל תלמידי הישיבה:
כללות העבודה של תלמידי הישיבה בלימוד התורה וקיום המצוות יכולה להיות בג' אופנים:
א) שמירת סדרי הלימוד והנהגה כתיקונה הראויה לבחור תמים ("אַ ערליכער בחור").
ב) לא רק ששומר סדרי הלימוד, ומיד לאחר הסדר סוגר את הגמרא או את ספר התניא, אלא הלימוד הוא באופן שאינו מביט על השעון, ולומד גם בזמן הפנוי שמחוץ לסדרי הלימוד (ופשיטא שכל ההכנות, לפני הלימוד ולאחרי הלימוד, אינם בזמן הלימוד אלא בזמן הפנוי), כי, לימודו אינו מפני ההכרח, אלא מפני יוקר העניין.
ג) לימודו הוא באופן שמניח את עצמו לגמרי, שאינו מציאות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא למלא את שליחותו של הקב"ה – שהרי כל יהודי הוא שלוחו של הקב"ה להאיר את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם על ידי האור של "נר הוי' נשמת אדם"17, ולכן עבודתו היא שנוגע לו שהדבר ייעשה, ללא נפקא מינה אם הדבר ייעשה על ידו אם לאו18.
וכאשר עבודתו היא באופן של מסירת נפש, שאינו חושב כלל על עצמו, כי אם שהעניין יבוא לידי פועל – שעבודה באופן כזה היא מצד עצם הנשמה, ולא רק מצד הארת הנשמה המלובשת בגוף ונפש הבהמית – אזי נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע וללא אחיזה בטבע כלל, כך שגם כאשר בדרך הטבע אינו רואה שום דרך כיצד לבצע את הדבר, הרי הוא מצליח באופן שלמעלה מהטבע.
ט. ועניין זה – הנחת עצמותו מתוך מסירת נפש – בא על ידי לימוד פנימיות התורה דווקא:
גם על ידי לימוד נגלה דתורה מיתוסף חיות בקיום התורה ומצות, שיורגש אצלו היוקר של תורה ומצות, ועל ידי זה יקיים את המצוה לא רק כתיקונה אלא גם באופן של הידור מצוה. אבל, הרגש היוקר של קיום התורה ומצות הוא רק במידה כזו ששייכת למציאות שלו.
אבל כאשר לומד פנימיות התורה, שבה מבואר העניין של ביטול היש, וגם דרגות נעלות יותר בעניין הביטול בעילוי אחר עילוי, אזי מגיע לדרגא כזו שנרגש אצלו היוקר של אלקות מצד עצמו, היינו, לא באופן ש"קרבת אלקים לי טוב"19, אלא שזהו טוב בעצם, מצד עצמו, ובמילא, עבודתו היא באופן שאינו חושב על עצמו כלל, אלא כל ענינו הוא לקיים רצון הקב"ה.
ואז נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע לגמרי – שזוכה ומקבל חוש בענייני חסידות, שיורגש ויונח אצלו ("ער זאָל דערהערן און באַ אים זאָל זיך אָפּלייגן") עניני אלקות – עם היותם למעלה מהשכל לגמרי (שהרי נגלה דתורה היא למעלה משכל אנושי, ופנימיות התורה היא למעלה מהשכל לגמרי), והנחה זו ("דער אָפּלייג") תהיה באופן של התאמתות, שיביא לידי "בכן" בפועל ממש, במחשבה דיבור ומעשה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת, להאיר את הסביבה כולה ב"נר מצוה ותורה אור"20, ומאור שבתורה, זוהי פנימיות התורה21.
וכאשר כל בני ישראל מתנהגים באופן כזה – אזי נעשה העניין של "כליא רגלא דתרמודאי"13, תרמודאי אותיות מורדת22, היינו, שמתבטל עניין המרידה באלקות, ונעשה אור בכל העולם כולו.
י. (ואמר כ"ק אדמו"ר:) מנהג ישראל ליתן מעות חנוכה23 (ונתן בידו הקדושה לכל אחד מהתלמידים מטבע אחד).
(שיחת ליל נר חמישי דחנוכה ה'תשי"ג, לתלמידי ישיבות תומכי תמימים דברוקלין, בחדרו הק'. תורת מנחם כרך ז, עמ' 241-246, בלתי מוגה)
_________________________________
1) חלקה הראשון (ס"א-ה) הוגה על ידי כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 92 ואילך. והמשכה (ס"ו ואילך) – מהנחה בלתי מוגה.
2) ב"ק ט, ב.
3) שבת כא, ב. וראה בארוכה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"א ע' רכא ואילך.
4) שו"ע או"ח סתרע"א ס"ב, בהגהת הרמ"א.
5) ראה השקו"ט בזה – בלקו"ש ח"י ע' 142 ואילך. חט"ו ע' 366 ואילך. חכ"ה ע' 235 ואילך. ועוד.
6) נוסח הודאת "ועל הנסים" בתפלת העמידה וברהמ"ז.
7) ובפרטיות יותר: גם הנס של נצחון המלחמה חלוק משאר הנסים, שכל הנסים, כמו הנס של יצי"מ והנס של פורים, קשורים עם הגוף (הצלת הגוף או הצלה מיסורי הגוף), מה שאין כן נס חנוכה קשור עם הנשמה, שהרי הגזירה היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ועל זה עמדו בני ישראל ולחמו מתוך מסירת נפש, ונמצא, שגם הנס של נצחון המלחמה הוא עניין הקשור עם הנשמה. ובזה גופא ניתוסף עילוי מיוחד בנס השמן – שבענייני הנשמה גופא הי' זה עניין של הידור (מהנחה בלתי מוגה).
8) ראה לקו"ש ח"א ע' 81 ואילך.
9) בחוקותי כו, ג ואילך.
10) שכן, בשביל מי נברא העולם – אם לא בשביל יהודים מקיימי תורה ומצות (מהנחה בלתי מוגה).
11) סנהדרין צ, סע"א.
12) תניא פי"ט. ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא תרפ"ה (סה"מ תרפ"ה ע' רנז ואילך). סה"מ תש"ט ע' 118 ואילך.
13) שבת שם.
14) ראה לקו"ת ברכה צח, ב.
15) ראה סה"מ תרנ"ה ע' לז. המשך תרס"ו ס"ע סח. סה"מ קונטרסים ח"ב תלה, ב.
16) סוכה כה, סע"א. וש"נ.
17) משלי כ, כז. וראה תניא שם.
18) בזכרון אחדים: אלא שזכה שהדבר ייעשה על ידו (חסר קצת).
19) תהלים עג, כח.
20) משלי ו, כג.
21) ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ תרפ"ט ע' 176. וש"נ.
22) עמק המלך שער קרית ארבע ר"פ קיא (קח, א). קה"י ערך תרמוד.
23) ראה גם שיחת ליל נר חמישי של חנוכה דאשתקד ס"ד (תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ס"ע 230 ואילך). וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
"ופרצת" תביא את המשיח
משיח יפרוץ את גדר העולם
אודות עניינו של משיח איתא במדרש על הפסוק (בפרשת השבוע, פרשת וישב) "מה פרצת עליך פרץ", "זה רבה על כל הפריצים ממך יעמוד (משיח, שנאמר בו) עלה הפורץ לפניהם וגו'". והיינו, שכל מלך נקרא בשם "פרץ", על שם ש"מלך פורץ גדר", ומלך המשיח הוא "רבה על כל הפריצים", שיהיה מלך על כל המלכים שהיו לפניו.
והעניין בזה: ענינו של "פרץ" הוא – כפשטות לשון הכתוב: "מה פרצת עליך פרץ" – שהנהגתו אינה כפי מנהג העולם.
וזהו גם עניין ימות המשיח:
החידוש דימות המשיח הוא – פריצת גדרו של עולם, והיינו, שאין זה כמו המעמד ומצב ד"גן עדן" שאינו שייך כלל לעולם כפי שהוא עם כל המדידות וההגבלות, אלא באופן של חיבור שני הפכים, היינו, שדווקא במקום שיש בו הגבלה של ד' קצוות, ד' רוחות, "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – נעשה עניין של "ופרצת".
וזהו גם החידוש של משיח – שבהיותו אדם בעולם הזה (כמו שכתב הרמב"ם) יפעל בעולם את הסדרים של ימות המשיח באופן של פריצת גדרי העולם, ולכן נאמר עליו "עלה הפורץ לפניהם".
והנה, תכלית השלימות של ימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". ומזה מובן, שבמשך זמן הגלות צריך להיות גם אופן העבודה של משיח, שנקודתו היא פריצת גדרי העולם.
[...] וכאשר פועלים פריצת גדר בכל ג' העמודים שעליהם העולם עומד – הנה בדרך ממילא נשתנה ונפרץ גדרו של העולם שעומד על ג' עמודים אלו.
וכאשר ישנה עבודה זו במשך זמן הגלות – אזי ממשיכים בגילוי שבקרוב ממש יקוים היעוד "עלה הפורץ לפניהם", דא מלכא משיחא.
ובפרטיות יותר – כהמשך הכתוב "פרצו ויעברו שער ויצאו בו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם", כמבואר במפרשי התנ"ך ש"שבי הגולה יפרצו . . שער ודרך בו יצאו מן הגולה", כי, "מלכם לפניהם", היינו, ש"מלכם", "מלך המשיח", בחינת היחידה הכללית, הוא "לפניהם", שנמשך ופועל ונעשה חקוק בפנימיותם, "והוי' בראשם", "בראשם" דייקא, ולא על ראשם (על דרך פירוש רבינו הזקן בדיוק הלשון "תפילין שבראש", ולא תפילין שעל הראש), היינו, ששם הוי' מאיר בפנימיותם.
ועניין זה נמשך בגלוי על ידי משיח צדקנו, אבל נעשה ונפעל על ידי עבודתנו במשך זמן הגלות בהפצת המעיינות חוצה – שזהו עניין פריצת גדרי העולם, שאת "המעיינות", "מקור מים חיים", מביאים למקום ה"חוצה", ועל ידי זה פועלים העניין של "עלה הפורץ לפניהם" במשך זמן הגלות בעבודה בכל ג' הקוין, ועל ידי זה גם בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו.
(שיחת י"ט כסלו תשי"ט. תורת מנחם כרך כד, עמ' 285,290 ואילך)
ניצוצי רבי
זהירות בכבוד תלמידי חכמים
הזהירות שלא להצביע על אזור לא בריא בגוף * עניין של צער כותבים בסוף * הדיון בעניין קבורה מעומד במהלך ביקורו של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
בביקור הרבנים הראשיים באה"ק שליט"א בשנת תשמ"ט ('התוועדויות תשמ"ט' כרך ג' עמ' 139) אמר הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל כי "יש מסורת אצל הספרדים שרבי מאיר בעל הנס... ביקש שיקברוהו בעמידה, ויתנו מקל בידו כדי שיוכל לילך ולפגוש את המשיח – שיבוא בטבריה ללא שהיות זמן כלל".
וכ"ק אדמו"ר הגיב והוכיח מכמה מקומות שקבורה מעומד אינה דבר היוצא מן הכלל, אלא, כך נהגו בפועל כמה וכמה.
והנאמר באיזהו מקומן ופסק-דין להלכה (רמב"ם הל' אבל פ"ד ה"ה. טושו"ע יו"ד סימן שס"ב. ומקורו בירושלמי – כלאים פ"ט ה"ג. וראה גם נזיר פ"ט ה"ג) יש שקוברין בשכיבה ולא בעמידה, כיון שאין זה דרך כבוד – בהכרח שמדובר בקבר משפחתו אפילו מן הצד וכיו"ב כבוד יותר ובלבד שלא מחוצה לו.
והנה הנאמר ע"י הגר"מ אליהו – חלק הראשון של הדברים שר"מ נקבר בעמידה – מפורש בשער הגלגולים למוהרח"ו הקדמה לז: "ולענ"ד [=ולעניות-דעתי] כי הודה לי מורי ז"ל על ר' מאיר, שהוא קבור מעומד כמו שאומרים בני אדם".
אמנם המשך הדברים "ויתנו מקל בידו כדי שיוכל לילך ולפגוש את המשיח", נאמר בירושלמי כלאים פ"ט הלכה ג' על ר' ירמי': ר' ירמיה ציוה לפני מותו שילבישוהו בגדים לבנים ומגוהצים כפי מה שהיה רגיל בחייו שיתנו מנעליו ברגליו ומקל בידו וישכיבוהו על צידו כדי שיהא מוכן לקבל פני משיח ("כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת משיח ואז יחיו המתים והכל לחזק האמונה לפני תחית המתים").
נראה שהרבי נזהר בכבודו של הגר"מ אליהו (שהזכיר את ר' מאיר) ולכן רק ציין בהערה לירושלמי זה – בכתב – שם הובאו הדברים על ר' ירמי', ולא דיבר על כך בשיחה עצמה.
הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד
ביאור נפלא מצינו ב'לקוטי שיחות' כרך טל שיחה ב' לפרשת ואתחנן (עמ' 14 ואילך) בטעם דברי הרמב"ם שהקדים תפילין של ראש לשל יד במנין המצוות בריש הלכות תפילין, וכן ברוב הפעמים בגוף הלכות תפילין, ע"פ ביאור הצפנת פענח (ראגוצ'ובי) בחילוק בין תפילין של יד ותש"ר. דבשל יד המצווה היא מעשה הקשירה, ובשל ראש – שיהיו מונחים על הראש. ומתאים (מטעים) זה עם תוכנם על-פי פנימיות העניינים – ראה שם בארוכה.
נקודת הביאור בנגלה היא שתפילין של ראש הן 'תדיר', כיון שקיום מצוותן הוא בכל רגע ורגע, ואילו קיום מצות תפילין של יד אינו אלא ברגע הקשירה. [ולא רק משום קדושתן (ראה שם עמ' 23)].
לאור המבואר בשיחה ניתן לבאר את עובדת הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד בכמה מקומות:
א] במסכת עירובין צה, א המוציא תפילין מכניסן זוג זוג, ר"ג אומר שנים שנים. ופירש רש"י (ד"ה זוג זוג): אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול. וכן (ד"ה שנים שנים): זוג בראש וזוג בזרוע.
ב] וכך פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות שם: זוג זוג פירושו, תפילין של ראש ותפילין של יד והוא שיניח של יד בידו ושל ראש בראשו... של ראש בראשו ושנים של יד בידו... שיהיו של ראש ושל יד בלבד...
ג] ולכאורה מפורש כן גם בירושלמי עירובין פ"י ה"א: המוציא תפילין מכניסן זוג זוג דרך מלבוש, אחת בראשו ואחת בזרוע.
ד] בזוהר חדש ר"פ תרומה:
ה] בשעתא דבר-נש אקדים בצפרא ואנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרעא.
ו] בפירוש רש"י בא יג, ט עה"פ והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע.
– כל הנ"ל מובן היטב עפ"י ביאורו של הרבי. וק"ל.
לא להצביע על מקום הפציעה
פעם סיפר המשמש-בקודש ר' מענדל גאנזבורג לרבי על מישהו שנפצע בגופו, וכדי להמחיש זאת הצביע על גופו שלו. הרבי העיר או סימן שלא יראה זאת. – רשימות מפ"א.
יצוין כי פעם הראה הגאון בעל 'דובב מישרים' לאדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצ"ל מקום בגופו שם הוא חש כאבים והגיב הצדיק הנ"ל: "פלא שאנשים מראים עם הידיים היכן שכואב! סגולה בדוקה לרפואה לא לתפוס את המקום היכן שכואב" (תוספת ל'המודיע' י"ז מרחשון תשע"ז עמ' כג).
למה הכניס הרמב"ם "הלכות אבל" רק בסוף ספר הי"ד?
במהלך סעודת יום ב' דחג השבועות תשכ"ט התייחס הרבי למנהג קהילות אשכנז לומר 'יזכור' בג' הרגלים ביום האחרון: בשבועות ביום-טוב שני (בחו"ל), בסוכות – בשמיני-עצרת, ובפסח – באחרון-של-פסח.
ואמר ('המלך במסיבו' כרך א' עמ' שכב): "כיון שזהו ענין של צער, משאירים זאת לבסוף", ומעין זה ב'תורת מנחם' כרך נו עמ' 231 "ענין של צער דוחים זאת כו'".
לפי דברי הרבי יש לבאר מה שאת "הלכות אבל" הכניס הרמב"ם רק בסוף ספר הי"ד – ספר שופטים, לפני סיום כל הספר ממש, המסתיים ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם", בשונה מהטור והשולחן ערוך שהציבוהו בסוף חלק "יורה דעה" [בטור – אחרי הלכות חלה, תרומות ומעשרות נדוי וחרם ביקור חולים וגוסס בשו"ע – חלה תרומות נידוי וחרם
ברמב"ם הלכות חלה בספר זרעים (ביכורים פ"ב) ותרומה (בספר זרעים) נידוי וחרם בספר מדע (הלכות ת"ת פ"ה)]. וזאת מטעם האמור, שענין של צער משאירים (דוחים) לסוף. – אמנם בסוף ממש אי אפשר שהרי צריכים "לסיים בדבר טוב" (כפסק-דין הרמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ה: בתורה... מסיים בדבר טוב).
ובהכרח, אפוא, שדברי הרמב"ם בטעם שהביאו לכך "ולפיכך כללתי הלכות אלו בספר זה – שופטים שהן מעין קבורה ביום המיתה שהיא מצות-עשה" (פתיחתו להל' אבל. ועד"ז ב"מנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם ז"ל" בהקדמתו לספר משנה תורה) – הם תוספת ליסוד הפשוט של דחיית צער לסוף – שהרי דברי הרמב"ם כשלעצמם מהווים חידוש גדול, שמשום הלכה אחת בהלכות סנהדרין, נשנו באותו ספר (שופטים) י"ד פרקים של הלכות אבלות!
וראיה לדבר מדברי הרדב"ז בהקדמתו לספר שופטים: "ואיחר רבינו ספר זה לפי שדיניו הלכתא למשיחא (כגון: מנוי סנהדרין והלכות מלכים) והלכות אבל – לפי שהוא סוף כל אדם".
היינו, הרדב"ז אמנם הביא את דברי הרמב"ם בטעם ש"הלכות אבל" נשנו בספר שופטים – אך הוא עצמו כתב טעם אחר למיקומם בסוף הספר. וק"ל.
סגולת המילה למניעת נגעים – בין ישראל לעמים
בשיחת פורים תשי"ט (תורת מנחם כרך כה עמ' 107) נאמר: ופעולת המילה אצלם [=גויים] אינה אלא בלית ברירה, כדי להינצל מצער גדול עוד יותר.
אולי כוונת הרבי ובהקדים המבואר ב'עקידת יצחק' פרשת לך שער יח והתועלת הרביעי מכל – מצד המהות עצמה וכו'. ובספר 'מגלה צפונות' לבעמח"ס שבט מוסר (תזריע יג, ב): "סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת שמזכיר בה הסרת הערלה, דכתיב (לעיל יב, ג) 'ביום השמיני ימול בשר ערלתו', לומר 'גדולה מילה שדוחה את הנגעים' כאמרם ז"ל (נדרים לא, ב), דחוץ [נוסף] מפירוש רש"י ז"ל (שם ד"ה דהיא) על זה [שאם יש שם בהרת יקוץ] פירשו חכמים ז"ל פירוש אחר, והוא שהמילה גורם להרחיק הנגעים מגוף האדם, וזהו גדולה מעלת המילה שדוחה ומרחיקה את הנגעים מגוף האדם".
ארץ-ישראל – סגולה לבנים
ב'אגרות-קודש' כרך לא עמ' עדר:
"בקשר להפקד – בזרע-של-קיימא – לזה סגולה עליה מחוץ-לארץ לארץ-הקודש" עכלה"ק. נמצא בכמה מקורות שכבר הובאו ברשימותינו – ויש להוסיף בספר 'שבת שלום' – להרה"צ משאץ – (עמ' רסג בהערה):
"ארץ ישראל הוא סגולה לבנים, כמו באברהם-אבינו ע"ה ועוד. ועוד נראה-לי שמפורש בקרא בפרשת משפטים 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך' כי נקראת ארץ י'שראל וארץ ה'קדושה זה השם הק', ו'ברוך מבנים אשר' (ברכה לג, כד) שיהי' מרובה בבנים, עי' ברש"י ז"ל (שם) בשם ספרי וכו' (וראה עוד שם עמ' שכט)".
הזמן גרמא
"מבצע חנוכה"
מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג
בשנים האחרונות הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה פעולות1 שמטרתן לחזק את קיום מצוות ומנהגי חנוכה. ועניין מיוחד לזה בארה"ק ת"ו, שבתור 'פלטרין של מלך' זקוקה לאור במיוחד, ולביטול החושך, שישפיע גם "על פתח ביתו (=ארה"ק) מבחוץ" להגנה ושמירה עליה ועל תושביה2.
א) לפעול [וגם הנשים יפעלו בזה, ואדרבה – במיוחד, הן במבצע חנוכה כפשוטו והן בתוכן הפנימי להאיר בכל מקום ב'נר מצווה ותורה אור', אלא שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הצניעות, גם באופן דמהדרין מן המהדרין, כמובן וגם פשוט3] להדלקת נר חנוכה בכל בית יהודי [ואף לתת להם מנורת-חנוכה במתנה4]. ובמקומות שאין האנשים מדליקים – ישתדלו לכל-הפחות שאשה (או ילדה) תדליק נר חנוכה (אף-על-פי שמכמה טעמים עדיף שידליק איש ולא אשה)5.
ב) כל הגברים, ובכללם גם ילדים רכים, ידליקו חנוכייה לעצמם.
ג) לאסוף את ילדי ישראל – גם אלו שלא למדו מעולם בבית-ספר יהודי – לספר להם את סיפור נס החנוכה, לשמח אותם (רצוי גם בסופגניות וכדומה), ולאפשר להם להדליק חנוכייה. כמו-כן בקשר ליהודים הנמצאים לעת-עתה בבתי-רפואה או בבתי-כלא, והנמצאים בכוחות הצבא והמשטרה – בכל אתר ואתר6 להשתדל שבכל מוצב צה"ל תהיה לפחות מנורת-חנוכה אחת, ושבכל יום ידליק בה חייל אחר. וכן לומר להם דברי תורה עם חלוקת דמי חנוכה, ועדיף שגם החיילים עצמם יאמרו דברי תורה ויחלקו דמי חנוכה, ושתהיה להם קופת צדקה על השולחן או על הכותל4.
ד) להשפיע על החברים והשכנים היהודים להדליק נרות חנוכה.
ה) להשתדל שכל ילדי-ישראל, בנים ובנות, יקבלו מעות חנוכה.
ו) מה טוב אשר גם הילדים יתנו מעות חנוכה לחבריהם, והילדות לחברותיהן.
ז) לעורר את הילדים לתת צדקה במשך ימי החנוכה חוץ משבת-קודש, ותמורת זאת יתנו בערב שבת כפליים – גם עבור יום השבת.
ח) לעורר אותם להוסיף בלימוד בכל יום מימי החנוכה מענייני חנוכה אשר בתורה – לכבוד ימי החנוכה.
ט) להדליק7 נר חנוכה בזמנו במקומות ציבוריים ופומביים, כדי להדגיש העניין ד'פרסומי ניסא'. בכל עיר ועיירה, כפר ומושב, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. ואם יש אפשרות להדליק גם במקומות נוספים – מה טוב. יש להודיע לנאספים שאינם יוצאים ידי-חובתם בהדלקה זו8, ולעוררם להדליק נר חנוכה בביתו של כל אחד ואחד. כשנאספים במקום לא-יהודים, יש לעוררם על דבר מצוות בני-נח שנצטוו בהן. ומצווה לפרסם עושי מצווה, כולל על-ידי פירסום התמונות וכו'.
י) בדומה להדלקת שחרית בבתי-הכנסת – להדליק ללא ברכה גם ביום זאת חנוכה, וכל שכן בשאר הימים, בכינוסים ואסיפות במעמד עשרה מישראל, ובמיוחד ילדים רבים, עם סיפור פרסום הנס9.
________________________
1) רוכזו ב'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 98, ונוספו עליהם חלק מס"ג וסעיפים ט-י. אגב, בשנת תשל"ד היתה הוראה שגם ילדים בגיל רך ידליקו נרות חנוכה (ואף הבנות – כהוראת שעה). וראה ב'לוח השבוע' בגיליון זה, הערה 31.
2) שיחת ש"פ וישב תשל"ח סכ"ה (הנחת הת' בלתי מוגה, שיחות-קודש במהדורה הישנה תשל"ח ח"א עמ' 303).
3) שיחת מוצש"ק חנוכה תש"מ סכ"ד-כה, ועוד.
4) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).
5) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וראה גם שיחות-קודש תשל"ד עמ' 237.
6) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 23.
7) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 190.
הלכה למעשה, מדליקין על-ידי יהודי שכבר הגיע למצוות ובברכה, אף שאין זה 'בית הכנסת' שנפסק בשו"ע לברך על ההדלקה בו. וכפי שנהגו בפומבי שנה אחר שנה בהדלקה העולמית ששודרה בסיוע לוויין [ראה סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 189] החל משנת תש"נ במקביל גם בלונדון ובפריז וכו' (שם הדליקו בכיכר העיר) בהוראתו ובהשתתפותו הפעילה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
ולכאורה מתאים הדבר לפי טעם הריטב"א והריב"ש להדלקה בבית-הכנסת, משום פרסומי ניסא בלבד, וכ"ה בשו"ע סי' תרע"א ס"ז (ראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רסז), וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סי' נז אות ו) ועוד, שאף המברכים במסיבות כנהוג בארה"ק, יש להם על מה שיסמוכו (ולהעיר שגם המחמירין בדין ספק ברכות להקל א"א זאת במקום מנהג). וראה מש"כ בזה בארוכה בקובץ 'הערות וביאורים' גיליון תתצ"ז עמ' 52.
[ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76 מובא, שהחנוכייה הגדולה שבשדרה החמישית במנהטן גובהה 9.75 מ' – למעלה מעשרים אמה – ושצורתה וגם גודלה נעשו באישור הרבי, עיי"ש. ומתברר שמסרו לפירסום מידה של "מסגרת" כמנהג האדריכלים, אך בפועל, תחתית השלהבת נמצאת עדיין בתוך עשרים אמה].
כשראש-העיר וכדומה אינו-יהודי, מכבדים אותו בהדלקת ה'שמש'.
פעילי המבצע הורגלו להדליק לא רק במרכזי קניות אלא גם בכל חנות בפ"ע ע"י הקופות. וצ"ע אם גם לזה כיוון הרבי בהוראותיו בנדון, ועל סמך מה נהגו בזה. ולע"ע יש להציע להדליק רק באופנים דלהלן:
א. באם ידליק אחד מהעובדים, שאוכל שם בקביעות ואינו מדליק בביתו (עיין כה"ח תערב,עו ושעה"צ שם ס"ק נב, ועצ"ע).
ב. ידליק בעה"ב בחנות, ויצוה שאחד מב"ב ידליק בביתו (ראה משנ"ב תרע"ה, ט מס' עולת שמואל, ובשע"ת ס"ק יד וכה"ח ס"ק צ).
ג. באם ישנם שם עשרה מישראל בשעת ההדלקה, ויכוון בפירוש שלא לצאת בזה י"ח ההדלקה בביתו (ראה שו"ת דברי ישראל (וועלץ) או"ח סי' רי, ושם הביא מהחת"ם סופר בשו"ת או"ח סי' טו"ב). – תודה להרב ישראל יצחק ש. הלפרין, חבר כולל אור יעקב, רחובות.
8) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וגם מזה מוכח להדליק בברכה, כנ"ל בהערה הקודמת. והרב ישראל-יוסף שי' הכהן הענדל, רב קהילת חב"ד מגדל-העמק, הביא ראיה מהמפורש בשיחת מוצאי זאת-חנוכה תשל"ד ס"ג (מוקלטת, בלתי מוגה), שהרבי ביקש שיארגנו כינוסי ילדים בימי חנוכה גם בשעות היום שאין חייבים להדליק אז, ואעפ"כ ידליקו נרות בלי ברכה, כי ברכה אפשר לברך רק כאשר הכינוס הוא בשעות שיש חיוב להדליק, עיי"ש (הערות וביאורים גיליון תתק"ב עמ' 97), ואילו היה זה כדי ללמדם לברך, הרי אין הבדל מתי עושים זאת.
9) שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד ס"ג.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'
שבת-קודש פרשת וישב
כ"ד בכסלו – מברכים החודש טבת
אמירת תהילים בציבור בהשכמה. אחר-כך, במשך כשעה, לימוד מאמר חסידות.
המולד: יום חמישי, בשעה 4 בבוקר, 52 דקות ו-7 חלקים.
מברכים החודש: ראש-חודש טבת, ביום השישי.
אין אומרים 'אב הרחמים'.
יום התוועדות. ההתוועדות – בבית הכנסת.
בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך'.
יום ראשון
כ"ה בכסלו – א' דחנוכה
מוצאי שבת-קודש
אין מאחרים את תפילת ערבית כבכל מוצאי שבת-קודש1.
אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'2. מי ששכח לאומרה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" - אינו חוזר3. בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"4, יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."5.
הדלקת נר חנוכה:
בבית הכנסת: במוצאי שבת-קודש (ותמיד כשמדליקים בבית-הכנסת אחרי ערבית), נוהגים להדליק נר חנוכה לפני עלינו6. המדליק – יוודא שאמר 'אתה חוננתנו', ואם שכח לאומרה – יאמר תחילה התיבות 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. אחרי 'עלינו' והקדישים, עושים 'הבדלה'.
את החנוכייה בבית-הכנסת מעמידים בכותל דרום, והנרות מסודרים ממזרח למערב7 (מדליקים אותה גם בבוקר, מיום המחרת והלאה). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים8.
אין אדם יוצא ידי-חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח-ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם9.
"כדי להוסיף בהתעוררות דנר חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"10.
"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי-זה יש מקום לומר שגם החנוכיות11 כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"12.
* יש לזכור להדליק נר-חנוכה גם במקומות ציבוריים בברכה, כפי שהנהיג הרבי, ובימים הבאים יש לעשות זאת אחרי פלג המנחה13.
הדלקה בבית:
* הסדר בבית: הבדלה, נר חנוכה, ויתן לך14.
"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות'15, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה16.
בבית הרב לא היתה ההדלקה ברוב עם, ואדרבה17.
בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר18.
הנהגת בית הרב שהנשים והבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר כך – בעליהן19.
כאשר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)20.
מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים (24 ס"מ) – ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים21, אך לא מעל עשרה טפחים (80 ס"מ)22. ה'שמש' קצת למעלה23 מן הנרות24.
"קרה וצריך היה לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידים אותה במקומה. ובכל זאת בירך בעצמו והדליק"25.
אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול26.
מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון27, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, לקיים "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות"28.
צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה. ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם29.
מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום30.
כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר-חנוכה בפתח חדרם הפרטי [אם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה31.
הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כמו-כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד32.
מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק33.
התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' הוא נר שעווה34. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה35. ומוסיפים ומדליקים בכל יום מהנר הנוסף – משמאל לימין.
אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר כל ההדלקה30. מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה36. מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות37. נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, בלי ברכה30. אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות עדיין דולקים30.
אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה38 שלא כנגד הנרות, וגם ביום הראשון והשמיני30.
* בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות, ולומד תורה39.
* יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול40.
* מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן41.
התוועדות:
מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו42), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום43] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה, וכן בבתי-ספר, מקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא44, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות45 [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים46]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכול להשתתף. וכן בקשר לילדים47.
דמי חנוכה48:
הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות49, הן קטנים והן גדולים50. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו51] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ מבשבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי52.
הנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ"מעות חנוכה" לעשות מביתם 'בית חב"ד'53. אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח49.
יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם54.
חינוך:
מנהג ישראל55 לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"56, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכן ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי ישראל – צבאות ה'57.
צדקה:
נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה58, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"59. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו60, ובפרט ב'זאת חנוכה'61.
בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך62.
תפילת שחרית:
נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלי ברכה, לפחות עד אחר התפילה63. גם כעת מדליקים על-ידי שמש64.
בחנוכה יורד האָבֵל לפני התיבה, חוץ מאמירת הלל65. [בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת, מדליקים נרות בעמוד הש"ץ66]. לאחר הלל חוזר האָבֵל לעמוד, לאמירת חצי קדיש67.
אין לדלג לכתחילה 'ועל הניסים' כדי להספיק לענות 'קדושה' ו'מודים'30.
אחרי חזרת הש"ץ: הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. שלושה עולים לתורה (בפרשת נשא, במדבר ז,א-יז): כהן – "ויהי ביום כלות משה... לחנוכת המזבח"; לוי – עד "מלאה קטורת"; ישראל – עד "נחשון בן עמינדב". מכסים את ספר-התורה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. וממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, בית יעקב68 וכו' עד סיום התפילה.
אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו69.
יום שני
כ"ו כסלו, ב' דחנוכה
הדלקת נר שני (יום ראשון בערב):
בבית הכנסת מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים לשקיעה אלא ל'פלג המנחה'70 (היום בתל-אביב: 15:40). מעמידים שני הנרות בימין החנוכייה71. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע72.
הדלקה בבית:
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום73.
בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא אם-כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליק תחילה את הנר החדש, משמאל לנר שהיה אמש, וממשיך משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומר: "הנרות הללו"74.
בין מנחה למעריב, אחר75 התחלת השקיעה, מדליקים נר חנוכה. הנשואים – בחגירת אבנט76, אבל בכובע ובלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב77.
לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ניעורים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק עבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוֵון שלא לצאת בהדלקתם. אם הילדים יודעים בבירור שהאב אינו מקפיד ומדליקים תוך חצי שעה מצאת הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ניעורים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך78.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום השני... מלאה קטורת", לוי - "פר אחד... בן צוער", ישראל – "ביום השלישי...", וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה, קורא השלישי את היום הבא79.
יום שלישי
כ"ז בכסלו – ג' דחנוכה
בו יצא אדמו"ר הזקן לחירות ממאסרו השני בשנת תקס"א80.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום השלישי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן צוער", ישראל – "ביום הרביעי...".
יום רביעי
כ"ח כסלו – ד' דחנוכה
* הרבי מציע לתת הערב, או מחר בערב, הוספה מיוחדת ב'דמי חנוכה'81.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום הרביעי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן צוער", ישראל – "ביום החמישי...".
יום חמישי, כ"ט כסלו
ה' דחנוכה – ערב ראש-חודש
ביום זה הגיעו לביתם החסידים שנאסרו עם מאסרו הראשון של אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט, ונקבע ליום התוועדות ושמחה82.
קוראים לכהן "ביום החמישי... מלאה קטורת", ללוי עד "בן צורישדי", ולשלישי "ביום השישי...".
יום שישי, א' טבת
ו' דחנוכה – ראש חודש
נוסף על 'ועל הניסים' אומרים 'יעלה ויבוא'. בערבית אין מכריזים 'יעלה ויבוא' לאחר 'השכיבנו', מחשש הפסק, אבל מזכירים זאת לציבור בטפיחה על השולחן. שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת ערבית, ונזכר לאחר שאמר "ה'" של 'המחזיר שכינתו לציון' – אינו חוזר83.
שחרית – הלל שלם, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים בפרשת ראש-חודש, כהן: "וידבר... רביעית ההין", לוי: "עולת תמיד... ונסכה", ישראל: "ובראשי חודשיכם...". בספר השני עולה הרביעי בפרשת נשא "ביום השישי...", חצי קדיש. אשרי, ובא לציון [ואין הש"ץ מסיימו בקול84]. יהללו. הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש', 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצת התפילין [הש"ץ יאמר איזה מזמור, כדי לומר אחריו את הקדיש85], חצי קדיש, תפילת מוסף.
"מצווה להרבות בסעודת ראש-חודש", ולכן יש המוסיפים מאכל מיוחד בסעודת היום לכבוד ראש-חודש, מלבד ההוספה לכבוד החנוכה86.
שניים מקרא ואחד תרגום: הנוהגים בזה כמנהג רבותינו נשיאינו, קוראים הערב עלייה אחת או שתים87 מפרשת מקץ. ביום שישי אחר-הצהרים קוראים את כל פרשת 'מקץ' עם הפטרתה המקורית, וניתן לקרוא היום גם את הפטרת שבת חנוכה88 (או כהנהגת רבותינו, לחזור מחר בבוקר מ'שביעי' עד גמירא עם הפטרת שבת חנוכה89).
* יש לזכור לערוך גם היום את ההדלקה הפומבית אחרי פלג המנחה.
מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה90], ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת91, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך92.
היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (מי שמדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו (לפחות היום) בנרות גדולים יותר מן הרגילים).
היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות93.
* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:
א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד איתה להניח שם מבעוד יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.
ב) להניח את החנוכייה על הכיסא יחד עם חלה כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה94.
___________________________
1) לוח כולל-חב"ד.
2) ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.
3) ובט"ז סי' תרפ"ב ס"ק ג וא"ר שם ס"ק ב כתבו שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו...".
4) סידור יעב"ץ (בהוצאת אשכול ח"א עמ' תסה), שלחן שלמה וערוך השלחן סי' תרפ"ב ס"ג (וכ"מ ביד אפרים וכו' שבהערה הבאה), וכ"כ בקצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק יח כ'מנהג העולם'. וסיים "ומסידור הנוסח שאומרים תחילה 'ונאמר אמן', משמע ששם הוא סיום ברכת הרחמן". וכוונתו כנראה לשלול את המובא בלוח א"י בשם האדר"ת לומר זאת מייד אחר 'אל יחסרנו' שלדעתו שם הוא סיום הברכה (הובא גם בנטעי-גבריאל הל' פורים פרק עה הע' ח), משא"כ לדידן שאין עונים שם אמן, סיום הברכה הוא ב'ונאמר אמן' (כמ"ש באג"ק ח"ז עמ' רכח [אבל שם כתב רק שסומכים על אמן זו, ולא דקאי על כל הברכה, דאל"כ מדוע "אין יכול לגזור אומר 'ואמרו אמן'" (בברכת בעה"ב, כדברי שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה מהמ"א שם)]. וראה בטור סו"ס קפט: "נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב 'הרחמן' בכמה גווני", משמע שטרם נסתיימה הברכה. וראה בשו"ע אדמוה"ז שם סוס"ז), ולכן אומרים שם 'על הניסים'. אלא שהקצות השלחן בעצמו פסק לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א) שיש לענות אמן אחר 'אל יחסרנו', וצ"ע. כן צע"ק מדוע לא נאמר שסיום הברכה הוא ב"ואמרו אמן" שבסוף כל בקשות 'הרחמן', ונסמוך על ה'אמן' שאומרים עליו.
5) רמ"א סי' תרפ"ב ס"א. ובראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם - יד אפרים, משנ"ב וכה"ח שם.
6) כך נהגו במניין של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
7) שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.
8) פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב. לגבי מיקום השמש, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשמש הוא למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל שסמך זאת עה"פ "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש הוא דוגמת כהן גדול בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל הל' חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הע' 26.
9) רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.
10) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81, נדפס גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנוכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת, וכן נוהגין בבית-חיינו, בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן).
11) כמדומה, זהו שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.
12) לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה (על מטבעות), כיוון שכמה מגדולי ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים את החנוכייה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות, אבל אין קפידא לעשות בצורה זו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות שעברו נהגו להדליק בחנוכייה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' ימי בראשית עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהדליק בחנוכה תש"י בחנוכייה כזאת. אף הרבי, כששהה לפעמים בספרייה (וי"א שכך נהג גם בביתו) הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכייה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.
13) ראה להלן הערה 70.
14) ספר-המנהגים.
15) בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 241 הוכיח שלפי אדמוה"ז לימוד זה הוא מן התורה.
16) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקוטי-שיחות ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג. ולהעיר שהרבי היה מדליק במנורה פשוטה דווקא.
17) ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 483, ועוד.
18) כך הנהיג הרבי בשנים האחרונות, ראה 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101, 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' לקו"ש חי"ב עמ' 251).
19) ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה להנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות - בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84. וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.
20) לקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.
לכאורה צ"ע, עפ"ד אדמוה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך - לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ פרט זה אינו הוראה לאחרות.
21) ספר-המנהגים.
לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים - לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).
22) שו"ע סי' תרע"א ס"ו.
23) חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ.
24) ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.
רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.
25) ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (כי בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל!). וע' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.
26) שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.
27) לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.
28) סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.
29) רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו - יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.
30) ספר-המנהגים.
31) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה 29.
32) דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ובאחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה' עמ' שלו.
33) שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.
34) ספר-המנהגים, 'שערי הלכה ומנהג' שם, ועיי"ש הטעם.
35) ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.
36) ספר-המנהגים שם, ע"פ האחרונים סי' תער"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.
37) ספר-המנהגים שם, ועיי"ש הטעם. ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת-הכוכבים, כגון במוצש"ק או כשמדליקים באיחור.
38) מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות") משמע לכאורה שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, עיין ס' חסידים סי' קכא וס' מהרי"ל עמ' תט. אבל ראה בהשלמה לשו"ע רבנו סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שלא ידוע שנזהרו בזה רבותינו ואנ"ש בעצמם (הרה"ח רי"ל שי' גרונר, וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".
מהות המלאכה לא נתפרשה (מלבד איסור כיבוס ותפירה בכף-החיים שם ס"ק ט'), ומסתבר שלא לאסור לפחות מלאכת אוכל נפש וכל מה שמותר בחוה"מ, ע"ד האמור בשו"ע רבינו סו"ס רנא.
39) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמיד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.
40) הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.
41) סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.
42) היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (שיחות-קודש תשי"ח עמ' קלא).
43) לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.
44) לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (סי' תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).
45) "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).
46) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).
47) ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).
48) תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).
49) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.
50) שם, עמ' 199.
51) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.
52) לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' שם.
53) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.
54) אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה קובץ 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.
55) גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.
56) ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.
57) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.
58) ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.
59) פרי-מגדים, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.
60) 'התוועדויות' תשמ"ו חלק ב' עמ' 204 ועמ' 215.
61) לקו"ש ח"ה עמ' 444.
62) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537 ועוד.
63) פרמ"ג סי' תרע"ה בא"א ס"ק ד.
64) ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו.
65) ספר-המנהגים עמ' 8.
66) ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!" (ומשמע שמדליקין את כל חמשת הנרות, וכנהוג).
67) מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.
68) סידור אדמוה"ז אחרי הלל. וראה שער הכולל פי"א סכ"ג.
69) שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.
70) מברכים רק מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, איתא: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה".
ואכן, ידוע ומפורסם שהרבי דייק מאוד שלא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'. וכ"ה באג"ק כרך י' עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג עמ' 13, ודיוק המסופר שם - ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76.
71) שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18.
72) ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום מימי החנוכה.
73) 'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303, עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה [משמע שאם יתברר מנהגו, יוכרע הספק]". ולפלא שבס' המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ומה שהרבי נהג (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך.
74) ספר-המנהגים עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.
75) בלוח כולל-חב"ד הלשון: "תיכף אחר השקיעה". וע"ע.
76) ספר-המנהגים.
77) ספר-המנהגים. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ. לוח כולל-חב"ד.
78) עד עלות-השחר, שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד כתב, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם כתב, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.
79) אג"ק כרך י עמ' רצו. וממנה נכנסה ההוראה ללוח כולל-חב"ד, ואחרי הפירסום שם – כתב הרבי באג"ק כרך טו עמ' כה: "וכן כתב גם הרר"ב שי' נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת" (=שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח).
80) החופשה השניה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות - ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.
בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.
ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).
81) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 ("בליל הרביעי או החמישי").
82) 'כרם חב"ד' גיליון 4 ח"א עמ' 18. וראה שם בהמשך הדברים. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד סוס"ג מבאר בזה מה שמצאנו מאמרי-חסידות שמצויין עליהם תאריך אמירתם "יום ה' דחנוכה" (כגון בהמשך 'מים רבים - תרל"ו', ראה במפתח שבסוף הספר), אף שציון כזה מופיע רק אם נאמר המאמר בשבת, ביום-טוב או במאורע מיוחד.
מעלת נר ה' דחנוכה בכלל – להאיר גם 'בחוץ', כיוון שיום זה לעולם אינו חל בשבת (שם). בשיחת נר ה' דחנוכה תש"מ נתבארה מעלת היום, שבו לראשונה רואים התחלת הוספת האור בעולם לשיטת בית הלל יותר מאשר לדעת בית שמאי – חמשה נרות. ובליקוטי-שיחות חט"ו עמ' 545, מבאר מה שיום זה הוא ער"ח [שבד"כ הוא 'יו"כ קטן'], ומ"מ א"צ לתחנון, אלא הכל נפעל בשלימות מתוך שמחה, הן ע"י עיצומו של יום (חנוכה) והן ע"י עבודת האדם.
83) שו"ע סי' תכב ס"א, שו"ע אדה"ז סו"ס רצז.
84) כי אז יתחייב לומר ח"ק מייד, כפי שהורה הרבי – ראה 'התקשרות' גיליון תסו עמ' 15 הערה 16.
85) ספר-המאמרים (ליקוט) לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ח"ב עמ' שטז. אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"כ עמ' רפג.
86) ראה שו"ע או"ח סי' תיט וכף-החיים שם ס"ק ד.
87) בהערות וציונים (ח"ב) ל'היום יום' ד' טבת כתב הרב מיכאל שי' זליגזאן שזהו ע"פ האמור בס' פתורא דאבא (להחיד"א) ציפורן שמיר סנ"ו, שצ"ל לכל הפחות כ"ו פסוקים מתחילת הסדרה, ולכן כשיש פחות פסוקים [כמו בפרשתנו] קוראים גם את העליה הבאה.
88) "רני ושמחי" – היום-יום ל' סיוון. וראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ו. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קלב. לוח כולל-חב"ד.
89) 'היום יום' ד' טבת. וראה אג"ק סוף כרך ח"י.
90) לוח כולל-חב"ד.
91) ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.
92) קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.
93) היום-יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט), ספר-המנהגים.
94) הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).
במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשה שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:49
זריחה: 6:24
