את עניינה של החסידות מסביר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תש"ה, עמ' 50) במשל: "פנינים מצויות במעמקי הים. הפחם, שמאיר ומחמם, טמון במעבה האדמה. צריך שיהיה מנהיג המורה היכן לחפור וכיצד למצוא את הפחם. הפועלים יכולים להסתמך על חכמתו של המנהיג, ועליהם לציית בדייקנות להוראותיו. ועם זה, בעניין האוויר שכל פועל זקוק לו, בהיותו במעמקי האדמה – אין הוא יכול להסתמך על האוויר שקיים אצל המנהיג. כל אחד ואחד מהפועלים צריך שיהיה לו חיבור לרוח החיים, מהאוויר שמעל הארץ, ואם לאו, ייפול ויישאר בלי חיות. גם מי שצולל למים כדי לשלות את הפנינים, זקוק לרוח החיים שמעל האדמה".
הרבי מסיים ואומר שהנמשל מובן לכול: "החסידות מאירה ומחממת, כמשל הפחמים, אלא שהאדם נדרש לרדת למעמקי האדמה כדי לברר ולזכך את העולם. אולם בשעה שיורדים למעמקי האדמה, חייבים להיות קשורים למעלה, ואז יכולים לקבל חיות".
כוח להתמודד
המשל הזה מסביר מהי החסידות ומה מקומו של הרבי בעבודת החסיד. הרבי הוא המנהיג, היודע היכן טמונים האוצרות ומורה את הדרך לגלותם, והחסיד חייב להיצמד להוראותיו. ועם זה, אין החסיד יכול לסמוך על החסידות שהרבי לומד, אלא כל אחד ואחד צריך לדאוג לאספקה סדירה של 'רוח חיים' – לימוד חסידות ועבודה פנימית עצמאית.
באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 171) עומד הרבי מליובאוויטש על המשל הזה ומדייק בפרטיו. הרבי שואל לשם מה נזכרו במשל שני סוגי אוצרות – פחמים הטמונים במעבה האדמה ופנינים שנמצאות במעמקי הים. כמו-כן הרבי שואל למה עיקר הפירוט במשל הוא בעניין הפחמים, ואילו הפנינים נזכרות בקיצור ובלי פירוט כל-כך.
מסביר הרבי שיש כאן התאמה מדויקת ומושלמת לשני עניינים שקיימים בחסידות, המשתקפים בשני הטעמים לגילויה של תורת החסידות בדורות האחרונים דווקא. טעם אחד, הואיל וחושך הגלות נעשה גדול יותר, זקוקים לאור חזק יותר כדי להאיר את החושך. לכן נתגלתה תורת החסידות בדורות האחרונים דווקא, שבהם התעצמה חשכת הגלות. טעם שני: מכיוון שעומדים בסוף ימי הגלות וצריכים להתכונן לגאולה העתידה לבוא, ניתנה לעם ישראל 'טעימה' מהגילויים העתידיים, וזה אור החסידות.
על-פי הטעם הראשון החסידות היא צורך הכרחי, שבלעדיו קשה לעמוד באתגרי הדורות האחרונים. לעומת זה, הטעם השני רואה בחסידות עניין של הכנה לקראת הגאולה העתידה, דבר שנועד להשיג שלמות יתר, אבל אין הוא הכרח קיומי ממש.
לבוש הולם
שני העניינים האלה באים לידי ביטוי בפחמים ובפנינים: הפחם משמש למאור ולהסקה, דברים חיוניים והכרחיים. בשעה שיש חושך והקור גובר מוכרחים להאיר ולחמם את החדר, ואי-אפשר להתקיים כראוי בלי האור והחום. משל זה תואם את הטעם הראשון להתגלות החסידות, ככוח מיוחד לעמידה בקשיי הגלות.
לעומת זה, פנינים אינן דבר הכרחי. בחיי יום-יום אין הכרח בפנינים ובתכשיטים, והאדם יכול להסתפק בבגדים פשוטים. ואולם כאשר האדם צריך להתייצב לפני המלך, אין הוא יכול להסתפק בבגדים הרגילים, והוא חייב ללבוש בגדים ההולמים את המקום ואת המעמד, ובכלל זה להתקשט בתכשיטים מתאימים (ואם אין הוא עושה כן, יכולה להיות בכך פגיעה בכבוד המלך). זה מתאים לטעם השני, שכאשר מתקרבים לזמן הגאולה, חייבים 'להתקשט בפנינים' – בפניניה של תורת החסידות. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
