נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1169 - כל המדורים ברצף
	המשיח 'ירכב' על ה'חומר'
	סוד הישארות הצדיק בחוץ-לארץ
	איש על העדה
	פרשת וישלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1169, ערב שבת-קודש פרשת וישלח, ט"ז בכסלו ה'תשע"ז (16.12.2016)

  דבר מלכות

המשיח 'ירכב' על ה'חומר'

מדוע קשר יעקב אבינו ברמז את הגאולה לחמור? * ומה ההבדל בין השימוש בחמור שנאמר באברהם, במשה ובמשיח? * כיצד ייתכן שדווקא במצב ש"לא זכו" ישיגו עילוי למעלה מבחינת יחידה שבנפש? * כך פועלים שה'חמור' לא יעלים ולא יסתיר, אלא יוביל את האדם למחוז חפצו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [. .] על פי זה יובן גם מה שכתוב בפרשת השבוע דאזלינן מיניה, פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשו", וצוה להם להודיעו "ויהי לי שור וחמור גו'"¹, ואיתא במדרש²: "חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור".

והעניין בזה:

רבינו הזקן, בעל השמחה, מבאר בתורה אור³, שיעקב שלח להודיע לעשו, שלאחרי עבודתו עשרים שנה בבית לבן, השלים את עבודתו בשלימות, ומצדו יכול להיות כבר "ויבוא יעקב שלם"⁴, יחד עם כללות העולם, באופן שיתוקן חטא עץ הדעת להיות כמו שהיה קודם החטא, ובהוספה על זה.

וזהו שאמר יעקב "ויהי לי . . חמור" – שמצדו ישנו כבר העניין של "עני ורוכב על חמור"; אצלו יש כבר משיח!

אלא שלאחרי זה הנה "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר וגו'"⁵, כפי שממשיך רבינו הזקן לבאר, שהן אמת שיעקב מצדו השלים את כל ענייניו, אבל עשו, עדיין "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו"⁵ לעשות מלחמה, היינו, שעבודתו של יעקב לא פעלה עדיין שבירת ("עס האָט נאָך ניט דורכגעבראָכן") חומר (חומריות וגסות) העולם, שמשיח יוכל כבר לבוא למטה מעשרה טפחים.

ב. ואינו מובן⁶: למה רמז יעקב את הגאולה העתידה בעניין ה"חמור" דווקא?

הרי איתא בגמרא⁷: "כתיב⁸ וארו עם ענני שמיא גו', וכתיב עני ורוכב על חמור⁹ – זכו, עם ענני שמיא, לא זכו, עני ורוכב על חמור".

ועל פי זה קשה יותר: עניין זה שיעקב היה מוכן לגאולה העתידה, היה מצד שלימות עבודתו – "זכו", ואם כן, למה רמז את משיח (לא בעניין של "ענן", אלא) בעניין "רוכב על חמור" דווקא?

ג. בפרקי דרבי אליעזר¹⁰ איתא שהחמור שנאמר במשיח "עני ורוכב על חמור", הוא החמור שנאמר במשה רבינו, "וירכיבם על החמור"¹¹, והוא החמור שנאמר באברהם אבינו, "ויחבוש את חמורו"¹².

והיינו¹³, שאברהם, משה ומשיח מהווים המשך של אותו עניין:

אברהם – התחיל "שני אלפים תורה"¹⁴,

משה רבינו – קיבל את התורה מסיני ומסרה לכל ישראל¹⁵,

[ואף שהפסוק "וירכיבם על החמור" נאמר לפני מתן-תורה, מכל מקום, נאמר זה בעניין יציאת מצרים שהוא הכנה למתן-תורה, כמו שכתוב¹⁶ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"],

ותכלית מתן-תורה תתגלה על ידי מלך המשיח.

ד. ואף על פי כן ישנו חילוק בין השימוש של אברהם בחמור, והשימוש של משה, ועד לשימוש של משיח:

באברהם נאמר רק שהשתמש בחמור עבור העצים והמאכלת¹⁷; הוא בעצמו עם הנערים הלכו רגלי, ורק את העצים והמאכלת – עניינים המסייעים לאדם – הניח על החמור.

במשה רבינו נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" – אשתו ובניו קרובים הרבה יותר לאדם מאשר עצים ומאכלת, שהרי אשתו היא "עזר¹⁸ כנגדו"¹⁹, "כגופו דמיא"²⁰, ו"ברא כרעא דאבוה"²¹, והרי ירך הוא חלק התחתון שבאדם עצמו.

ובמשיח נאמר "עני ורוכב על חמור", היינו, שמשיח עצמו יהיה רוכב על חמור.

ה. עניין השימוש ורכיבה על החמור הוא – שעל ידי זה יכול האדם וענייניו לבוא למקום כזה, שמצד גבהו או ריחוקו, אי אפשר להגיע אליו ללא החמור.

וכן הוא גם בעניין רכיבה על החמור ברוחניות,

– ש"חמור" מורה על "חומר", כפירוש הידוע של הבעל שם טוב²² על הפסוק²³ "כי תראה חמור גו'" –

היינו, שעל ידי בירור וזיכוך החומריות והגשמיות, יכולים להגיע ולהתעלות למדריגה כזו שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע לשם, כמו שכתוב²⁴ "ורב תבואות בכח שור"²⁵.

ו. בזמנו של אברהם אבינו – התחלת שני אלפים תורה, דהיינו, בהתחלת העבודה – לא היה יכול עדיין החומר והגשם להעלות את האדם עצמו, כיון שהגשם עצמו לא נעשה עדיין קדושה, כמבואר בריבוי מקומות²⁶ שהיתה עדיין הגזירה ד"בני רומי לא ירדו כו'"²⁷; הפעולה היתה יכולה להיות רק בדברים המסייעים – עצים ומאכלת – שעל ידי העבודה בבירור הגשם, יהיו הם באותו זמן מסייעים לקדושה.

אצל משה רבינו, נעשה על ידי החמור עלייה בעניינים התחתונים של האדם עצמו – כיון שלאחרי גלות מצרים ומתן-תורה נעשה זיכוך גם בחומר העולם, עד שהגשם עצמו נעשה קדושה על ידי המצוה.

– וכידוע ההבדל בין קודם מתן-תורה ולאחר מתן-תורה: קודם מתן-תורה לא היה הגשם כלי שמתאחד עם רוחניות, והעבודה התבטאה רק בכך שהעולם לא יתנגד, ואפילו יסייע להמשכות שעל ידי העבודה, אבל שהגשם עצמו, בפנימיותו, יהיה קדושה – הרי זה נעשה על ידי מתן-תורה.

וכמו במקלות והרהטים של יעקב – הנה הגם שעל ידי העבודה במקלות והרהטים נמשך אור כמו על ידי מצות תפילין²⁸, מכל מקום, לא היה זה בפנימיות ובקליטה, והראיה, שלאחרי העבודה לא נשאר אור במקלות, כיון שגם לפני זה לא היה זה בדרך קליטה והתאחדות.

אבל לאחרי מתן-תורה, הנה כאשר מקיימים מצוה בגשם, נעשה הגשם עצמו קדושה, כלומר, גשמיות העולם נעשית כלי לאלקות.

אבל אף על פי כן, גם אז היתה העלייה רק בחלקים התחתונים של האדם – אשתו (כגופו) ובניו (ברא כרעא דאבוה), ועד לכוחות הגלויים של הנשמה שירדו למטה והתלבשו בגוף. –

ואילו בביאת המשיח יהיה נפעל עניין עמוק יותר – "עני ורוכב על חמור": אז תתגלה מעלת הגוף על הנשמה – "אשת חיל עטרת בעלה"²⁹, ואפילו בבחינות חיה יחידה שבנפש תהיה עלייה על ידי בירור החומר.

בביאת המשיח יתגלה השרש האמיתי של יש הנברא, שהאמיתית דיש הנברא הוא יש האמיתי³⁰, ולכן, על ידי בירור החומר, בירור יש הנברא – תהיה עלייה גם בעצם הנשמה.

ז. [. .] זהו גם הרמז במאמר רז"ל "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור":

"זכו" – על ידי עבודה בדברים זכים ורוחניים, אזי יהיה "עם ענני שמיא", גילוי בדרך אור ישר, מלמעלה למטה; "לא זכו" – אם העבודה היא בעניינים שאינם מזוככים עדיין, היינו, עניינים גשמיים וחומריים, ויבררו ויזככו אותם, אזי יהיה הגילוי של "עני ורוכב על חמור", שעל ידי ה"חמור" יגיעו למקום כזה שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע אליו.

וזהו שאמר יעקב "ויהי לי שור וחמור" – שמצד עבודתו עם לבן דווקא, לברר את הדברים הגשמיים והחומריים, מוכן הוא לגילוי היותר נעלה של "עני ורוכב על חמור".

ח. ובפרטיות יותר:

תוכן תירוץ הגמרא על הסתירה שבין שני הפסוקים ("ארו עם ענני שמיא", ו"עני ורוכב על חמור") הוא – שבימות המשיח יהיו שני עניינים: א) הפעולה בנפש האלקית, "לאשתאבא בגופא דמלכא"³¹ בתכלית, שזהו עניין "ארו עם ענני שמיא", ב) הפעולה בגוף – שמצד עצמו הוא במעמד ומצב ד"לא זכו" – שיתעלה למעלה יותר אפילו מבחינת יחידה שבנפש, שזהו עניין "רוכב על חמור".

וב' פסוקים אלו קשורים גם עם ב' אופני העבודה – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-תשובה:

עבודת הצדיקים – כלשון רש"י³² "חסיד מעיקרו", שלא חטא מימיו, והוא מלכתחילה מזוכך ("זכו") – שהנהגתם היא באופן של "ארו עם ענני שמיא", שהולכים ומתעלים בעילוי אחר עילוי, אבל עדיין אין זה תכלית העלייה;

ועבודת בעלי-תשובה – שמצד עצמם הם במעמד ומצב של "לא זכו", אלא שעל ידי עבודת התורה ומצות נעשים הם למעלה מצדיקים גמורים, כיון שאצלם ישנו עניין ה"רוכב על חמור".

וזהו גם כללות החילוק שבין יעקב לעשו:

יעקב, שהיה "איש תם יושב אהלים"³³, הוא "צדיק מעיקרו", ועבודתו היתה באופן של "ארו עם ענני שמיא".

וכאשר שלח מלאכים לעשו, הוצרך לומר לו היכן אוחז הוא בעבודה מצד עשו, שמצד עצמו הוא במעמד ומצב של "לא זכו". ולכן שלח להודיעו "ויהי לי גו' חמור", שמצד עצמו מוכן הוא גם לעניין "רוכב על חמור", שה"חמור" יפעל עילוי אפילו ביחידה שבנפש.

וזהו גם עיקר העילוי דימות המשיח – "לאתבא צדיקייא בתיובתא"³⁴, שאפילו אצל צדיקים יתווסף גם העילוי של בעלי-תשובה.

ט. ועל פי המבואר בתניא³⁵ שכל הגילויים של ימות המשיח תלויים בעבודתינו במשך ימי הגלות – הרי זה נוגע גם לכל אחד ואחד בעבודתו:

בעבודת האדם יש עבודה באופן של "זכו", שכללותה הוא לימוד התורה ועבודת התפילה, שאז אין לו עסק עם העולם; ולאחרי זה באה העבודה של התעסקות בענייני העולם, שכללותה הוא מעשה המצוות שהתלבשו בדברים גשמיים, ועל אחת כמה וכמה ה"כלל גדול" בעבודה: "בכל דרכיך דעהו"³⁶, באכילתו ובשתייתו ובכל ענייניו הגשמיים, ועד גם בכל ענייניו החומריים.

והדרישה היא, שגם אלו שנמצאים כל ימיהם בד' אמות של הלכה וד' אמות של תפילה, ואפילו בשעת העבודה בלימוד התורה והתפילה – יהיה אצלם הרצוא, הצימאון וכלות הנפש כמו אצל מי שבא מהשבייה ועומק תחת, כמו שכתוב³⁷ "כן בקודש חזיתיך", כמו הצימאון שהיה "בארץ ציה ועייף"³⁸ (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא³⁹ המשל מגודל הצימאון של מי שנמצא בארץ ציה ועייף) – שזוהי מעלת ה"תיובתא" בעבודת "צדיקייא" באופן של "זכו".

ועל ידי זה שפועלים עתה את עניין "רוכב על חמור", אזי במהרה בימינו יתגלה הדבר בגלוי על ידי משיח צדקנו, שלא זו בלבד שהעניינים החומריים – "חמור" – לא יבלבלו ולא יעלימו ויסתירו, ולא זו בלבד שיהיו הכשר ומסייע בלבד, אלא יגלו את אמיתת עניינם – להעלות ולהביא את האדם למחוז חפצו, עד שבחינת ה"יחידה" תתקשר עם "יחידו של עולם", והיו לאחדים,

וענין זה יהיה במהרה בימינו, כאשר יקויים היעוד⁴⁰ ש"יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

(מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כא עמ' 209-216)

________________________

1)     לב, ד-ו.

2)     ב"ר פע"ה, ו.

3)     ר"פ וישלח.

4)     שם לג, יח.

5)     שם לב, ז.

6)     מכאן עד סוף ס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 70 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, ועוד כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ סרט-הקלטה).

7)     סנהדרין צח, א.

8)     דניאל ז, יג.

9)     שהרי זה שני הפכים – כפירוש רש"י (סנהדרין שם) ש"עם ענני שמיא כבר איניש אתי", היינו, "במהירות", וא"כ, אין זה יכול להיות באופן ד"עני ורוכב על חמור", "כעני הבא על חמורו בעצלות" (מהנחה בלתי מוגה).

10)   פל"א.

11)   שמות ד, כ.

12)   וירא כב, ג.

13)   בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חל"א ע' 19 ואילך (גם משיחה זו).

14)   ע"ז ט, א. וראה לקו"ת להאריז"ל ר"פ לך. ד"ה וה' ברך את אברהם – להצ"צ – נדפס בחידושיו על מס' ב"ב (אוה"ת חיי שרה קכו, א).

15)   אבות רפ"א.

16)   שמות ג, יב.

17)   שלכן, כאשר אברהם אמר לשני נעריו "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה גו'", אזי "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו . . את המאכלת" (וירא כב, ה-ו), כיון שעד עתה היו העצים והמאכלת מונחים ע"ג החמור (מהנחה בלתי מוגה).

18)   בראשית ב, יח.

19)   כדאיתא בגמרא (יבמות סג, א) "אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי')", אלא הוא זקוק ל"עזר כנגדו", האשה, שהיא עושה מהחטים מאכל אדם (מהנחה בלתי מוגה).

20)   ברכות כד, א. וש"נ.

21)   ראה עירובין ע, ריש ע"ב. יבמות ג, א (בתוד"ה מקמי). כתובות צב, א (בפרש"י ד"ה כבעל). יונת אלם רפ"ב. הנסמן בסה"ש תרפ"ח ע' 16 הערה 39.

22)   ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

23)   משפטים כג, ה.

24)   משלי יד, ד. וראה לקו"ת האזינו עה, ב.

25)   והיינו, שמבלי הבט על כך שבהמה היא למטה ממין האדם, מ"מ, כיון ששרשה היא מבחי' ש"לפני מלך מלך לבני ישראל" (שלכן יש לבהמה כח – כפשוטו – יותר מאשר לאדם), הנה כאשר הבהמה מונהגת ע"י האדם, יכול האדם להגיע למקום כזה שלולי הבהמה אין בכחו להגיע לשם (מהנחה בלתי מוגה).

26)   ראה תו"מ חט"ו ע' 231. וש"נ.

27)   שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

28)   ראה זח"א קסא, ב ואילך. סד"ה ויצג את המקלות – להצ"צ – באוה"ת (ויצא רכג, ב).

29)   משלי יב, ד.

30)   ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג. ובכ"מ.

31)   זח"א ריז, ב.

32)   סוכה נג, רע"א.

33)   תולדות כה, כז.

34)   ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ.

35)   רפל"ז.

36)   משלי ג, ו. וראה ברכות סג, א. כתר שם טוב סרפ"ב (לו, סע"ד).

37)   תהלים סג, ג. וראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.

38)   שם, ב.

39)   פ"ז.

40)   זכרי' יד, ט. וראה פסחים נ, א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

סוד הישארות הצדיק בחוץ-לארץ

למה נשיא הדור נשאר בגלות

..כאשר עשו אמר ליעקב "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" – השיב לו יעקב ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום גו' ומתו כל הצאן", ולכן, "אני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה וגו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", "בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

כלומר: מצד שלימות עבודתו של יעקב כשלעצמו – היה יכול כבר אז להיות המעמד ומצב של ביאת המשיח ("ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"); אלא, שה"ילדים" – טוען יעקב – אינם מוכנים עדיין לקבל את אורו של משיח, שכן, להיותם "רכים", ולהיותם בבחינת "צאן ובקר", היינו, שנשמותיהם מבחינת "זרע בהמה" שאין להם דעת (הכרה והרגשה) באלקות, הרי, אם ימהרו אותם ("ודפקום"), אזי "ומתו כל הצאן" – שתהיה אצלם כלות הנפש לאלקות (כיון שאינם יכולים לקבל ב"כלים"), או שתהיה אצלם מיתה כפשוטה מצד שבירת הכלים (כיון שאינם מוכנים עדיין לקבל את אור המשיח).

ובגלל זה נשאר הצדיק בגלות למשך כמה שנים – כדי שיוכל לקחת עמו את צאן מרעיתו ולהביאם לימות המשיח.

ועל דרך זה בנוגע לכל מנהיג ונשיא ישראל בדורו:

נשיא ישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו מצד עצמו, מניח הוא... את הכול על הצד, ומביט על צאן מרעיתו, וכאשר צאן מרעיתו נשאר בגלות, נשאר גם הוא ("בלייבט ער ליגן")... בגלות, כדי... שיוכל להמשיך ולשמש... "צינור" ו"ממוצע המחבר" שעל ידו יוכל יהודי... לקשר את עצם הנשמה... עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.

וזהו גם הביאור על זה שמנוחתם כבוד של נשיאי חב"ד במקומות שונים בחוץ לארץ – נוסף לכך שממתינים להיכנס לארץ בגאולה העתידה יחד עם צאן מרעיתם ("דער גוף זאָל מיטגיין מיט אָט דעם גוף") – כדי לעזור ולסייע בכל המצטרך לצאן מרעיתם.

(משיחת יו"ד שבט ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך יא עמ' 28-30)

נשלמה כל העבודה

לאחרי "מעשינו ועבודתינו" של כל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר עניין "יפוצו מעינותיך חוצה", ומוסיף והולך על ידי רבותינו נשיאינו מדור לדור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעל ידו הופצו המעיינות חוצה בכל קצוי תבל – כבר נגמרו ונשלמו כל העניינים גם מצד (וב)העולם, כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכול מוכן לביאת המשיח.

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאחרי זה (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת וישלח ה'תשנ"ב - מוגה. התוועדויות תשנ"ב, כרך א, עמ' 365)

 ניצוצי רבי

איש על העדה

כיצד הגיבה תנועת חב"ד לנוכח כתב פלסתר שהופץ כאילו מטעמה לקראת י"ט בכסלו? * הקפדה על דיוקים בהוצאה-לאור * סיפורו של 'זוכה בגורל' שזכייתו הייתה לצנינים בעיני אנ"ש * כשהרבי שלח אברך להתייעץ עם המשפיע של תומכי-תמימים בארץ הקודש * ותשובה מרתקת לגבי נישואי תערובת * אוסף סיפורים הוראות התייחסויות והתבטאויות בנושאים שונים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

סכנה לשניכם

מעשה בבחור יהודי מברזיל שלא שמר (בגלוי) כל-כך על תורה ומצוות, אך ניאות להשתתף במסע המאורגן לחצר הרבי שארגן השליח הרב דוד ווייטמן. הלה היה בעל אופי שקט, ורחוק מיהדות.

כשנכנס ל'יחידות' אמר לרבי כי יש לו ידידה נוכרייה (ל"ע) וכי בדעתו לשאתה לאישה. להלן תשובת הרבי (כפי שנרשמה מהקלטה ותורגמה מאנגלית):

"ענייני בריאות וגשמיות אי-אפשר לשנות, שניהם ירושה מדורות לשניכם. זה גם מוסכם על-פי המדע, בפועל, ודתנו היא גורם שמשפיע בחיים. על-פי הסטטיסטיקה [נישואין כאלו] הם מקור לעימותים תמידיים וגם סכנה לשניכם. אם אחד מרגיש שהשני רוצה לאבד את עצמו לדעת, מקובל בכל העולם לעשות הכול כדי למנוע זאת. ואפילו יגיד קיבלתי על-עצמי, הרי זה דבר נורמלי שכל אלו שמסורים לו יעשו הכול כדי למנוע זאת. וכאן אין זה אסון רק לשעה [כבהתאבדות] אלא אסון לשנים רבות. יהי-רצון שה' יתברך יברך אותך ואותה שכל אחד ימצא את הזיווג הטוב, ואז שניכם תהיו מאושרים. שלא תהיה לך שייכות איתה, לא עכשיו ולא אחר-כך, וללכת מחיל אל חיל".

הרבי העניק לו דולר והוסיף שזה "כדי לעזור לשבור הענין" [=הקשר].  

הכחשת כתב פלסתר

לקראת י"ט כסלו תשט"ז נשלח כתב פלסתר כשהוא חתום, כביכול, בשם חב"ד לאנשים שונים ברחבי ארץ-הקודש. דעתו של הרבי הייתה מאוד לא נוחה מכך והוא תבע לחקור את זהות הכותבים והמפרסמים, וכן להכחיש בכל תוקף מסמך זה.

לפנינו צילום של מכתב-התגובה שנתקבל מלשכת שר-הפנים דאז: "נתבקשתי לאשר קבלת מכתבתם מיום כ' בכסלו תשט"ז ולהודות לכם בשם כב' השר על דבריכם הנלבבים.

"אף לרגע לא הניח השר שדברי הפלסתר יצאו מקרב עדה בישראל הידועה על אהבתה ומסירותה לארץ בכלל ולכל אדם מישראל בפרט. בכבוד רב, י. גבירץ, מנהל לשכת השר".

יברך הכהן!..

אחד מאנ"ש נצרך ל"ע לעבור ניתוח דחוף. הוא נסע לניו-יורק, ואחד מידידיו, שהכירו היטב וידע כי החולה בעצמו לא יעיז לבקש ברכה מהרבי, החליט להתלוות אליו במהלך חלוקת הדולרים לצדקה.

כשעברו השניים שתק החולה, וידידו שהיה כהן ביקש עבורו ברכה. בתגובה אמר לו הרבי: "הרי הנך כהן – בַּרֵך אותו". הכהן בירך, והרבי ענה "אמן" (הניתוח הצליח וב"ה מאריך ימים) – מבעלי המעשה.

הזכרת זכות החולה

בשנת תשל"ה או תשל"ו ביקש מישהו מהרבי ברכה עבור רב שחלה במחלה הידועה. אותו רב נטל חלק בהצלת יהודי שבטעות נחשד בפלילים, והתאמץ ופעל לפי הנחיית הרבי בזיכויו של אותו יהודי.

תגובת הרבי הייתה: "הוא הרי אוהב לעשות טובה ליהודי. ייתן לו השם-יתברך רפואה שלימה".

פסק-דין של הרבי

יום ראשון ר"ח סיון תשמ"ט. במהלך חלוקת השטרות לצדקה עבר רב העיר עכו, הרה"ג ר' יוסף ישר שליט"א, הרבי אמר לו (תוכן הדברים – בלתי מוגה): "בתור ה'מרא-דאתרא' של העיר – מחובתכם (לראות ו)לפסוק שעכו היא חלק מארץ ישראל!..".

מהו "תיקון ליל שבועות"?

באחת השנים הכינו חומר ליוצאי ברית-המועצות בשפה הרוסית לקראת חג-השבועות. בעלון נאמר בין השאר: "בליל ראשון של שבועות, לאחר התפילה בבית הכנסת, חוזרים הביתה ועורכים שם סעודה חגיגית. לאחר מכן חוזרים לבית הכנסת על מנת לומר שם את תיקון ליל שבועות – קיצור הרצאת התורה".

כשהוכנס העלון לרבי סימן הרבי חץ וסימן שאלה על המילים "קיצור הרצאת התורה", והוסיף פתק ובו נאמר:

אין הזמן גרמא לקרוא הנ"ל.

אבל באם כהנ"ל הגיהו והסכימו יש לסמוך עליהם.

אזעה"צ. להחזיר.

בכל אופן "תיקון שבועות" אינו כלל "קיצור הרצאת התורה" כ"א [=כי אם] ליקוט פרשיות מיוחדות מתושב"כ [=מתורה שבכתב] ומשניות ותושבע"פ [=ותורה שבעל פה] וכו'.

ה"שליחות" בהתייעצות עם המשפיע

בחודש ניסן תשמ"א נכנס לרבי בחור שהתעתד להינשא בקרוב וחפץ לנסוע בשליחות הרבי לאחת העיירות בארץ-הקודש וכבר בא בדברים עם השליח הראשי של אותה עיירה.

במהלך ה'יחידות' אמר לו הרבי (אחר שבירכו): "בנוגע לשאלה אודות... והאם ללמוד שם ב'כולל' חצי יום או יום שלם וכו' – תתייעץ עם המשפיע של תומכי תמימים בארץ-הקודש בנוגע לזה, לפי המצב שיהיה אז, שהרי יהיו הרי כמה וכמה שינויים בארץ-הקודש, בנוגע לתקציבים וכו', וממילא מוקדם מדאי להחליט בנוגע לזה". (לפועל המשפיע, הרה"ח ר' מענדל פוטרפאס ע"ה כיוונו ל'שליחות' אחרת).

ה'זוכה בגורל' ששמר על זכותו שנים רבות

באחת השנים הראשונות (תשט"ז), כשנערכה הגרלה בין אנ"ש בארץ-הקודש לנסיעה לרבי, זכה אחד שמפני כל מיני סיבות, לדעת כמה וכמה מהחסידים לא תאם את ההגדרה של נציג חסידי חב"ד, וכך הם כתבו לרבי:

"בענין ר'... שזכה בההגרלה יצא דבר לא נעים ביותר כי הוא איש לא מרוצה לקהל חסידי חב"ד באה"ק ובפרט להיות כשליח מאנשי חב"ד באה"ק. ואם יסע כשליח יוגרם לחילול השם וחילול חב"ד ח"ו. וכנראה שהועד הממונה על הגורל אובדי עצות מה לעשות במצב כזה. כי מחד גיסא הנה המה הכניסו אותו בהגורל. אבל כשיצא בגורל ונעשה הרעש מכל הצדדים ראו המשגה שעשו ושלא נתיעצו לכל-הפחות. אם יסע כשליח אזי יגולו כל חטאיו ופשעיו על אנשי חב"ד בכללותם ח"ו".

ושוב כתבו אודותיו לרבי:

"אודות השליח הבלתי מרוצה לקהל... כבר הלכנו אתו לבירור להרב התמים אלכסנדר יחי' יודאסין והצענו לו לקחת הכסף ולנסוע עד ראש השנה אך בתנאי כתוב ומפורש לא בתורת שליח. כי הלא המשלחים לא רוצים בו, אבל הוא מתעקש עדיין...".

לפועל הוא נסע לרבי ונשאר שם שנים רבות, עד פטירתו בשנת תשל"ה ובתור 'זוכה בגורל' היה מוזמן לסעודות החג שהיו מתקיימות בדירת כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ. לפעמים עשה הבדלה במניין הרבי במוצאי שבת, הדליק את נרות החנוכה ב-770, ועוד...

למה הפסיק משלוח 'המודיע' לרבי?

עיתון 'המודיע' היה מתקבל במזכירות הרבי בשנותיו הראשונות בצורה קבועה. בי"ד טבת תשי"ג שיגר יו"ר אגו"ח בארץ הקודש, הרב חיים אליעזר קרסיק, את המכתב הבא למערכת "המודיע":

"...קיבלנו ממזכירות של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש באמריקא, וכותבים לנו שמתפלאים מה שנפסק מכבר משלוח של העיתון 'המודיע' אליהם, בה בשעה שיתר העיתונים של החרדים כמו 'שערים' וכדומה מתקבלים כסדר, ולכאורה הלא צריכים להיות מעוניינים שיתקבל כל המופיע על ידם (מכ"ע, ירחונים, חומר לתעמולה וכו') בכדי שידעו כאן [=אצל הרבי] הסברת מעמדם [=עמדותיהם] בשאלות השונות העומדים על הפרק באה"ק ת"ו, עכ"ל.

"אנחנו ג"כ מתפלאים" – ממשיך הרב קרסיק וכותב – "על זה, ובטוחים אנחנו שזהו לא בכונה ח"ו, רק איזו שגיאה וכדומה וכדאי לתקן, ובטח יתוקן ויודיעו לנו.

בתודה מראש. בשם ועד אגודת חסידי חב"ד, הרב א. קרסיק".

מכתב אגו"ח היה בהמשך למכתב המזכירות מא' דר"ח טבת תשי"ג; ובהמשך לזה דיווח הרב קרסיק בכ"ב טבת תשי"ג: "למערכת המודיע כתבנו מכתב ומקוים שיסודר המשלוח על ידם כל המופיע על [ידם]. [כן] רצינו לדעת אם מקבלים אתם את העתון 'הצופה' ואת 'הקול' מירושלים..". בפועל חוּדש המשלוח ונמשך שנים רבות.

אנשי שלום עדיפים על בעלי כישרון

קטע מ'יחידות' של מנהל מוסד חינוכי חב"די חשוב:

לא להכניס בחזרה אנשים שיוכלו לעורר מחלוקת. [עדיף] לקחת גלאטע מענטשען [=אנשים חלקים] אפילו פחות מוכשרים, ושיהיה [תפקוד המוסד] על מי מנוחות.

על הצניעות בכפר חב"ד

באחת היחידויות להן זכה הרה"ח ר' אוריאל צימער (בשנת תשט"ז או תשי"ז) דיבר הרבי על נושא הצניעות בכפר חב"ד ואמר: "תוכל להיות בטוח שבמשך הזמן יהיה הכל כשורה, רק צריך זמן וסבלנות עם אנשים שגדלו ברוסיא ובתוקף הנסיבות לא ראו זאת מנעוריהם".

בהזדמנות אחרת התבטא הרבי על בעיית חוסר הצניעות:

הקליפה דמדינתנו [רוסיה] מלפנים.

גיוס כספים כיצד?

כך כתב הרבי לאחד מחשובי עסקני חב"ד בארץ-הקודש:

גיוס כספים בחו"ל – מובן שצ"ל [שצריכה להיות] איזו תכנית (עכ"פ בערך) לפני הנסיעה ואז – התחלת פעולת הכנה (או התדברות עכ"פ עם אנשים בחו"ל) קודם להתחלת הנסיעה.

 ממעייני החסידות

פרשת וישלח

וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)

לאחר שגמר יעקב את עבודת ה'בירורים' שלו (בירור ניצוצות הקדושה מן ה'קליפה' והעלאתם למקורם) בבית לבן, ביקש 'לברר' את עשיו. קודם שהתחיל בעבודה זו שלח מלאכים אל עשיו, לבדוק אם זה יהיה 'בירור' קל יחסית או מתוך קשיים ומלחמה (תוצאות הבדיקה אכן הוכיחו כי עדיין מוקדם 'לברר' את עשיו, והדבר יוכל להתבצע רק לעתיד לבוא, כאשר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". ולכן אמר יעקב (להלן לג,יד) "ואנכי אתנהלה לאיטי... עד אשר אבוא אל אדוני שעירה").

מעשה אבות סימן לבנים:

כשם שיעקב, ברצותו לבוא אל עשיו ולבררו, לא סמך על הצלחתו בעבר, בבית לבן, אלא שלח מלאכים לחקור ולבדוק את המצב שבו מצוי עשיו, אם יוכל (וכיצד) יבררו – כן גם בימינו:

כשמוצעת לאדם הצעה בדבר תפקיד חדש, עליו לבדוק תחילה אם הצעה חדשה זו, המוצעת לו, לא תגרום לו ירידה רוחנית. עליו לשלוח תחילה 'מלאכים' – היינו כוחות השכל והרגש שלו, שיחקרו ויסיקו אם יוכל להתמודד עם עסק חדש זה שהוצע לו, אם לאו. האם יוכל להעלותו לקדושה, או חס-ושלום להפך (כי העסק אינו רק כלי לפרנסה, אלא גם דבר שזומן לו מן השמים, שבאמצעותו ימלא תפקידו בעבודת הבירורים).

ועל-פי תוצאות החישוב הזה – יסיק את מסקנותיו.

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 392)

כה תאמרון לאדוני לעשו (לב,ה)

אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים, חייך שאני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך (ב"ר פע"ה,יג)

אף שיעקב נענש על כך שקרא לעשיו "אדוני", אין זה חטא כפשוטו חס-ושלום, אלא כוונתו הייתה לברר את עשיו.

בבירור ותיקון הרע – שני אופנים:

בירור בדרך "גילוי אור" (מלמעלה למטה) – המברר משרה על המתברר גילוי אור נעלה, ואור זה דוחה את החושך והרע. בדרך זו הבירור אינו גורם למברר ירידה והשפלה.

בירור בדרך "התלבשות" (מלמטה למעלה) – המברר יורד אל המתברר, "מתלבש בלבושי המתברר", ועל-ידי התעסקות עמו מהפך את הרע לטוב. עבודת הבירורים בדרך זו גורמת ירידה למברר, כמאמר "המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן". אולם לגבי המתברר יש בכך יתרון ועילוי, כי מאחר שהבירור הוא בדרך התלבשות והתעסקות (לא בדרך דחייה וביטול), מביא הדבר לידי כך שהמתברר כפי שהוא במציאותו חדל מלהיות מנגד לקדושה.

יעקב בירר את עשיו בדרך השנייה – בדרך 'התלבשות' – אמנם בירור זה גרם השפלה וירידה ליעקב, שבאו לידי ביטוי בכך שהשפיל את עצמו לפני עשיו; אך על-ידי זה פעל שעשיו, כפי שהוא במציאותו, הודה ו"אישר" שהוא עבדו של יעקב. וכפירוש רש"י (לקמן לג,ט) "הודה לו על הברכות", כולל הברכה של "הוי גביר לאחיך".

(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 298)

ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה (לב,ו)

עיקר רכושו של יעקב היה צאן, כפי שלמדנו בפרשה הקודמת (ל,מג) "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות", וממכירת צאנו קנה גם "שפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (ראה פרש"י שם). אם-כן, מדוע לא נכתב "צאן" לפני "שור וחמור"?

מבאר כ"ק אדמו"ר:

צאן – רומז להתבטלות, שפלות והכנעה. שור – לתוקף, גדלות וחוזק.

באומרו "ויהי לי שור וחמור וגו'" התכוון יעקב להודיע לעשיו את הזכויות והכוחות הנעלים שיש לו, מתוך תקווה שמידע זה ירתיע את עשיו מלבצע את מזימתו הרעה.

לכן הודיעו יעקב בתחילה: "ויהי לי שור" – המורה על תקיפות וחוזק, ולאחר מכן הוסיף גם צאן – לרמז שיש לו גם התבטלות לה', וממילא תוקפו אינו תוקף פרטי, אלא תוקף דקדושה.

אולם, הקדמת "שור" ל"צאן" היא רק כלפי עשיו, כדי להרתיעו, אך יעקב כשהוא לעצמו – עיקר עניינו הוא "צאן רבות", התבטלות להקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 255 ועמ' 257)

קטונתי מכל החסדים (לב,יא)

שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשיו (רש"י)

כיצד יעקב אבינו, בחיר האבות, חשש שמא נתלכלך בחטא חס ושלום?

אלא בכל פעם שאדם מתעלה ברוחניות, נחשבת דרגתו הקודמת לחטא (במובן של חיסרון, כמו שכתוב, "והייתי אני ובני שלמה חטאים").

'חטא' זה הוא לא רק מפני שכעת נדרשת ממנו עבודה שלמה יותר, ואם יקיים את המצוות באותה התלהבות וכוונה כפי שקיימן קודם לכן – לא יהיו אלה מצוות שלמות. אלא עוד זאת, אף המצוות שכבר קיים עד כה – נגרעות עתה משלימותן ונעשות חסרות ('חטאים') לגבי דרגתו הנוכחית.

וזהו שאמר יעקב: מכיוון שהקב"ה השפיע לי רוב חסדים, ירא אני שמא עתה, בדרגתי הנעלית יותר ("משהבטחתני") – מעשיי הקודמים הם בבחינת 'חטא', "נתלכלכתי בחטא".

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 396)

* * *

יש לשאול, הרי כבר עברו רוב שנותיו של יעקב (שהרי באותה שעה היה בן ע"ז שנה) ו"כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא", ומדוע אפוא חשש מהחטא?

ויש לומר, שאין הפירוש שנדמה ליעקב שהיה חיסרון בעבודתו, אלא שלעבודתו לא הייתה שום תפיסת מקום בעיניו. להיותו בטל בעצם, הגיע לדרגה שבה אין למציאות הנבראים ועבודתם שום תפיסת מקום בעיניהם.

(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 276)

כי שרית עם אלוקים (לב,כט)

"אלוקים: – הוא עניין הצמצום, ההעלם והסתר על שם הוי'.

מצד שם הוי' הנה "אני הוי' לא שניתי", ו"אין עוד מלבדו", ו"כולא קמיה כלא חשיב". העולם אינו תופס מקום כלל. ואילו מה שנראה העולם ל'יש' ודבר נפרד – הוא מחמת הצמצום וההסתר דשם אלוקים.

"שרית עם אלוקים" – היינו בחינת שר ומושל על בחינת שם אלוקים, שלא יסתיר ויעלים על שם הוי'.

המלאך בירך את יעקב ואמר לו "כי שרית עם אלוקים", בכוחו של יעקב לגבור על שם אלוקים שלא יעלים. ככתוב בו (בראשית כח): "והיה הוי' לי לאלוקים", ששם הוי' יאיר ללא העלמת שם אלוקים.

(ליקוטי-תורה במדבר, פרשת חוקת דף ס"ב ע"ב)

ויקרא יעקב שם המקום פניאל... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל (לב,לא-לב)

מדוע נאמר בתחלה "פניאל" ביו"ד ואחר כך "פנואל" בוא"ו?

ההסבר הוא ששני השמות (פניאל ופנואל) מסמלים שני שלבים בניצחונו של יעקב על עשיו:

תחילה גבר יעקב על שרו של עשיו, שהוא ניצחון רוחני; ניצחון זה הוא בהעלם, ולכן נאמר "פניאל" ביו"ד, המורה על העלם. אחר-כך גבר יעקב גם על עשיו כפשוטו, ניצחון גשמי וגלוי; לכן נאמר "פנואל" בוא"ו, המורה על המשכה וגילוי.

(אור-תורה פרשת וישלח, דף טז ע"ב)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת וישלח
י"ז בכסלו

הפטרה: "חזון עובדיה... והיתה לה' המלוכה" (עובדיה פרק א)¹.

יום ראשון,
ח"י בכסלו

היום – סיום לימוד ספר התניא בסדר הלימוד ד'חת"ת', כתקנת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע². [וכן נהגו לסיים את לימוד לוח 'היום יום'. וראה להלן].

יש לסיים עד צאת הכוכבים של יום י"ט כסלו³, את המסכת שקיבל עליו כל אחד ואחד בחלוקת הש"ס אשתקד.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

תכנון ההתוועדויות ברוב עם:

* יש להכין "תכנית מפורטת איך לנצל יום זה [י"ט בכסלו] להפצת המעיינות, ובאופן שיהיה רישומו ניכר במשך השבועות והחודשים שלאחרי זה, כיוון שנקרא ראש-השנה לחסידות ודרכי החסידות"⁴.

* "פשט המנהג, אשר עיקר ההתוועדות די"ט כסלו הוא באור ליום כ' כסלו, כי הגאולה מהמאסר היתה בעת תפילת מנחה, שלוש שעות אחר זה היה בדירת מנגד בייסורים נפשיים וכו'⁵.

"בכל זה, הרי בכמה וכמה מקומות מתוועדים גם באור לי"ט כסלו, וברכת חסידים עליהם תבוא.

"בכלל, שני אופנים בהתוועדות:

"א) לסדרה במקומות רבים בעיר, בכדי שישתתפו גם אנשים כאלו אשר למקום אחר לא היו באים. ב) לאסוף כל המתוועדים במקום אחד, אשר אז הנה - ברוב עם הדרת מלך, ההתוועדות תהיה עם הזקנים והגדולים שבחבורה וכו'.

"- ריבוי הכמות, או עילוי האיכות, וידועה השקלא-וטריא מי מהם עדיף...

"והצעתי בזה, אשר בלילה הראשון, אור לי"ט כסלו, יתוועדו במקומות שונים⁶ (ויודיעו שם אודות ההתוועדות דלמחר). ולמחרתו, אור לכ' כסלו, יתאספו במקום אחד להתוועדות..."⁷.

* כדאי ונכון שכל אחד ואחד יערוך התוועדות (ומה טוב – ג' התוועדויות, "בתלת זימני הווי חזקה" – אחת בעצמו ושתים על ידי שלוחיו, או שמשתתף בעצמו בשלושתן כיוון שנערכות בזמנים שונים – בליל י"ט בכסלו, ביום י"ט בכסלו, ובפרט קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' בכסלו⁸) – עם עצמו (בכל עשר כוחות נפשו), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיו"ב – כדי להדגיש עוד יותר שכל אחד ואחד הוא גם משפיע, וכמו שכתוב (בשייכות להגאולה) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"⁹.

* הצעות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לאחד מראשוני שלוחיו, בקשר לעריכת התוועדות י"ט בכסלו בישיבה¹⁰:

לפרסם מראש את תאריך ההתוועדות ואת סיבתה בקצרה בעיתונות הנקראת על ידי יהודי המקום; להכין מבין התלמידים כאלו שיחזרו מאמר או על-כל-פנים ענין של דא"ח; וכן לסדר קבוצת מנגנים מהם בסדר מסודר, שבזה תהיה רוממות רוח לתלמידים, ובטח יעורר הדבר ביניהם גם 'קנאת סופרים', וכן יעשה את הרושם המתאים על אנשי העיר והסביבה¹¹.

* אף במוסדות לבנות הציע¹², שינאמו על פרשת החג גם אחדות מהתלמידות, אף שעל-פי הרוב מסייעים להן בעריכת הנאומים, כי חשובה ההשתתפות מצידן, וגם עצם הדבר שהן נואמות – ערך רב לו.

* מסיבות והתוועדויות י"ט בכסלו שייכות גם לשבתות שלפניו ושלאחריו¹³.

יום שני
חג הגאולה – י"ט בכסלו¹⁴

ביום זה לפנות ערב, יצא כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ זיע"א לחירות מבית האסורים ממאסרו הראשון בפטרבורג בשנת תקנ"ט¹⁵.

מאחלים בלשון יחיד: "גוט יום-טוב – לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתב ותחתם"¹⁶.

י"ט בכסלו נקרא על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "חג החגים"¹⁷.

י"ט בכסלו הוא 'מתן תורה' דפנימיות התורה¹⁸.

כיוון שי"ט בכסלו הוא 'ראש השנה לחסידות', ניתן עדיין להשלים בו כל מה שחסר עד אז¹⁹.

יום-ההילולא: יום זה הוא יום ההסתלקות-הילולא של אדמו"ר רבי דובער, הרב המגיד ממזריטש נבג"מ זיע"א (בשנת תקל"ג, ומנוחתו-כבוד בעיר אניפולי)²⁰.

התוועדות²¹:

"הזקנים, הצעירים גם הנערים, עבדו את ה' וקבלו עליכם עול מלכותו יתברך. דעו כי ביום הזה כל אבותינו – מהבעש"ט – יהיו בעזרכם. קבלו עליכם ללמוד דא"ח באמת, וחיו. היזהרו מאוד ביום הזה כי קדוש הוא. לחיים ולברכה!"²².

נוהגים לנגן (=לזמר) בחג הגאולה את הניגון הידוע על הפסוקים "פדה בשלום נפשי"²³. בתקופות שונות²⁴ הורה הרבי לנגן ניגון זה בהתוועדות, ופעם אחת הורה לנגנו כבר בשבת מברכים חודש כסלו²⁵. אף לסיום ההתוועדויות בתקופת י"ט כסלו, לפעמים היה הרבי, בצאתו מההתוועדות [וגם בשבת-קודש הסמוכה וכדומה], מתחיל לשיר "פדה בשלום" או את סיום הניגון "ואני אבטח בך"²⁶.

החלטות טובות: "בקביעות עיתים לתורה הנגלית ודא"ח ברבים, וחיזוק דרכי החסידות באהבת רעים"²⁷, וכן "בעבודת התפילה ואהבת ישראל"²⁸, ו"בקיום המצוות באור והתלהבות, וכל זה – באופן דמוסיף והולך"²⁹ בג' הקווים דתורה עבודה וגמ"ח³⁰, בלימוד הרמב"ם, ג' פרקים ליום³¹, לסייע גם בממונו למוסדות רבותינו נשיאינו³², ולצאת ב"קריאה לכל אחב"י שליט"א אשר ליבם ער ל'קול ילד בוכה' - לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעיינות החסידות³³ בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור"³⁴.

חלוקת הש"ס:

עצם עניין חלוקת הש"ס הוא מנהג קדום בישראל, ובלשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע³⁵: "המנהג הקדום בתפוצות ישראל לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה בכל עיר ועיר, ובמקום שאפשר – בכל בית-כנסת ובית-מדרש על-ידי חלוקת המסכתות". וידועה השתדלות כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, וזה לשונו³⁶: לגמור כל הש"ס³⁷ בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על פי הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מנינים הרבה – יגמרו בכל מניין ומניין, ואם איזה מניין קטן מהכיל – יצרפו אליהם אנשים מאיזה מניין גדול, בבל ישונה, חוק ולא יעבור".

כל אחד ישתתף בזה על-ידי לקיחת מסכת אחת. ומה טוב, באם הדבר ביכולתו, לקחת שתי מסכתות או יותר³⁸. כדאי וראוי שההתחייבות על לימוד המסכת תבוא בכתב, וליתן הכתב בידי אחר, שהרי רואים שזה פועל תוספת כוח וזירוז גם אם יהיו קשיים בדבר, ביודעו שיכולים לשאול ולברר אצלו האם אמנם קיים את הבטחתו³⁹.

אדמו"ר המהר"ש כותב: "ולכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מסכת גמרא בשנה"⁴⁰.

על פי זה נהגו מאז לסדר חלוקת הש"ס ביום חג הגאולה י"ט כסלו. משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת – יום ההילולא של רבינו הזקן, ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס [על-ידי הרבי] – לי"ט כסלו⁴¹.

כשהיה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזמן חלוקת הש"ס בחו"ל, היה מודיע במברק איזו מסכת הוא לוקח⁴².

בחלוקת הש"ס יש כמה עניינים⁴³:

א) תלמוד תורה של המסכתא אשר לקח לחלקו. ב) לימוד המסכתא בתור חלק מלימוד כל הש"ס. ג) כאילו לומד (בשותפות) את כל הש"ס כולו. ד) נחשב כלימוד בעשרה ויותר. ה) מקנה ומזכה לכל אחד ואחד מהמשתתפים חלק בלימודו.

"בטח ידביקו בכותלי בית-הכנסת רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס, ויהיה לחיזוק ולזיכרון טוב בהיכל ה', והוא מנהג ליובאוויטש"⁴⁴.

ואותם הנמצאים במקום אשר, מאיזו סיבה שתהיה, הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס – מצטרפים לחלוקת הש"ס הנעשית בבית מדרשו של הרבי ע"י "מחנה ישראל"⁴⁵.

שיעורי תורה: "לשאלתו מה ילמוד בהמעת-לעת דיום הבהיר... י"ט כסלו... מובן שהלימוד צריך להיות בתורתו של בעל השמחה והגאולה, זאת אומרת, תורת חסידות חב"ד, אם בספריו (כמו ספר התניא, תורה אור ולקוטי תורה) או (ביחד עם הביאורים שנתוספו) במאמרים ושיחות של רבותינו נשיאינו"⁴⁶.

בסיום התוועדות י"ט כסלו תשי"ב, קודם ברכת המזון, ציווה הרבי להכריז "שמי שלא סיים עדיין את התניא ... יסיימנו". ולבסוף הוסיף, שלאו-דווקא כעת, אך שלא יפסיקו בין 'חתן תורה' ל'חתן בראשית"⁴⁷.

ביום י"ט בכסלו מתחילים ללמוד שוב שיעורי לימוד התניא (– לשנה פשוטה), מתחילת הספר, כפי שנחלקו לימי השנה על ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

תחילת הלימוד היום צריך להיות בעניינים שהזמן-גרמא, ולכל לראש ב'לשון הרב' שבתחילת לוח 'היום יום' (במעלת יום י"ט בכסלו. ואפשר למצוא בו שייכות לכל יום, גם כשאין הקביעות מתאימה, ובפרט כאשר יהיו 'מונחים בזה')⁴⁸.

שחרית: בעבר, כשעדיין לא התפשט המנהג לטבול במקווה בכל יום, היה י"ט כסלו מהימים שבהם הקפידו לטבול: "חסידים נוהגים לטבול לפני תפילת שחרית די"ט כסלו, כמנהג המקובל מחסידים הראשונים בשם מורנו הבעש"ט, שבערב שבת ובערב יום-טוב, כמו גם בשבת ויום-טוב שחרית טובלים במקווה"⁴⁹.

אין אומרים תחנון.

יום שלישי,
חג הגאולה – כ' בכסלו

יום (ועיקר) ההתוועדות – ראה דברי הרבי לעיל בראש לוח זה.

אין אומרים תחנון.

בימים אלה מתחילה ההכנה לעבודה דימי חנוכה, החל מלימוד הלכות חנוכה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת⁵⁰.

________________________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

2)     וראה להלן הערה 50.

3)     שיחת ש"פ שמות תשי"ג, 'תורת מנחם – התוועדויות' ח"ז עמ' 291. וראה גם סה"ש תש"ד עמ' 50, שי"ט כסלו הוא "שמחת תורה של פנימיות התורה", ובשמחת תורה "מסיימים ומתחילים את התורה".

לשאלה אודות אדם שלא יכול היה לסיים את המסכת דחלוקת הש"ס עד י"ט בכסלו, האם צריך להשלימה אחר-כך, והאם יש איזה עניין לסיים עד כ"ד בטבת [תאריך חלוקת הש"ס בשנים תרס"ג-תשי"ב, כמובא לקמן], ענה הרבי: "וכל ההקדם ישובח, כמובן" (נדפס ב'כפר חב"ד', גיליון 927 עמ' 21).

ל'סיום' עצמו: בליובאוויטש אמרו בסיום מסכת רק 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ותו לא, וסיימו בקדיש דרבנן רגיל (רשימת דברים להרב חיטריק ח"ד עמ' ריט). ובדורנו: הרב בנימין שי' אלטהויז, כשהיה 'חיוב' בשנת אבלו על אביו הרב פנחס ע"ה, שאל את הרבי איזה קדיש לומר בסיום מסכת, והוסיף שראה בהתוועדות של הרבי (כ"ד טבת תשי"ב, הפעם היחידה שנערך 'סיום' ממש בהתוועדות, ולא רק שהרבי אמר 'הדרן') שהרב מאיר אשכנזי ע"ה אמר קדיש "של הגמרא" (="בעלמא דהוא עתיד..."). וענה הרבי: "אצלי זה חידוש, מלבד הפעם הזאת לא ראיתי זאת מעולם" (תודה להרב מיכאל שי' זליגזאן). וכן ל' הש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק כז, וכ"מ באג"ק חי"ד עמ' שעה, עיי"ש. וע"ע 'בית חיינו' גיליון 50 עמ' 4, ויש ליישב.

לגבי ההמשך, להעיר מהתוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1700, שמשמע שאומרים את הבקשה "כשם שסיימתי...".

האומרים את נוסח הקדיש שבגמ' (שאין בו "ויצמח פורקניה"), וכן את "הערב נא" דשם, צריכים לתקן בהם כנוסחנו.

4)     אג"ק חט"ז עמ' קלב.

5)     הגאולה הייתה לאחר חצות היום (בעת תפלת המנחה), ונמשכה בתוך הלילה דכ' בכסלו (לאחרי ג' השעות וכו' עד שהגיע לדירת החסידים); ומטעם זה נהגו רבותינו נשיאינו לסדר ההתוועדות די"ט בכסלו - באור לכ' בכסלו. ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפירסום - הרי זו הוראה לרבים (ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 155, וש"נ). וראה התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 7.

6)     בכל מקום ומקום האפשרי - ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 178, תשנ"ב ח"א עמ' 166.

7)     אג"ק ח"ה עמ' מח. ספר המנהגים עמ' 93.

8)     ש"פ וישלח תנש"א.

9)     סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166.

10)   בעיר מרקש במרוקו, אג"ק ח"ח עמ' קמו.

11)   בקשר לביקורת על הזמנת אישי ציבור שלעת-עתה אינם שומרי תורה ומצוות וכו' לאירועים כיו"ב - ראה תגובת הרבי שנדפסה ב'התקשרות' סוף גיליון יז.

12)   אג"ק ח"י עמ' קצח.

13)   אג"ק ח"ד עמ' סו.

14)   בי"ט בכסלו, לבש כ"ק אדמו"ר בגדי שבת (יומן תשכ"ה אות קנו, 'כפר חב"ד' גיליון 692 עמ' 32).

15)   פרשת היום ב'ספר התולדות - אדמו"ר הזקן', כרך ג, תשמ"ו. מסמכים מקוריים בקובץ 'כרם חב"ד', גיליון 4, מכון 'אוהלי שם - ליובאוויטש' תשנ"ב, ולאחרונה נאסף חומר רב בספר "המאסר הראשון", להרב יהושע מונדשיין, ירושלים תשע"ב.

16)   כמו בר"ה (ס' המנהגים עמ' 56) – התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 4. הברכה – לוח 'היום-יום' דהיום.

בסה"ש תש"ב עמ' 19 נמסר, שמנהג חסידי אדה"ז היה לומר 'גוט יו"ט' לפני ואחרי מעריב, ובמשך כל המעל"ע די"ט בכסלו כשחסידים נפגשים.

17)   אג"ק שלו ח"ז עמ' ל. הקדמת 'היום יום'. נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 436, חכ"ה עמ' 385.

18)   ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 483, ועיי"ש שגילויו למעלה מגילוי פנימיות התורה לע"ל.

19)   לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 468.

20)   תולדותיו בס' 'רבי דובער – הרב המגיד ממעזריטש', הוצאת קה"ת, תשל"ה.

21)   בליובאוויטש היו עורכים סעודה (ראה אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ד עמ' עג. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' סט), וכן בבתי-כנסת חב"ד בכל מקום (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' תמג) ובה אכלו 'שווארצע קאשע' - זכר למאכל אדה"ז בהיותו במאסר - ובבישול והכנת ה'קאשע' ראו זכות מיוחדת (ראה סה"ש תרח"ץ ס"ע 250).

בדורנו נערכת התוועדות י"ט כסלו 'ברוב עם – הדרת מלך' ללא סעודה, וכההוראה לוועד כפר-חב"ד (אג"ק חט"ז עמ' קז): "במ"ש בהנוגע להסעודה, בכלל ראוי שבעיקר יהיה מיני מזונות, אלא שכיותר ממניין יטלו ידיהם לסעודה כדי שיוכלו לברך ברכת המזון בעשרה, משא"כ האורחים שלא תמיד נשארים... לברהמ"ז... נוסף על הקושי בנט"י כדבעי", ולמעשה אף הרבי לא היה נוטל ידיו: "משנת תש"א ואילך, בכל שנה ביום י"ט כסלו הכינו גבאי ביהכ"נ סעודה לכבוד יו"ט ואח"כ עלו (מי שזכה להיכנס) להתוועדות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – למזונות ומשקה – אבל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לא נטל ידיו לסעודה אחרי הנ"ל, להוציא פעם אחת בי"ט כסלו תשי"ב" (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). מאידך, בכמה מקומות של ציבור אחב"י הספרדים שהורגלו בסעודות-מצווה גדולות מסודרות ואין חשש כהנ"ל, יש שהחזירו עטרה ליושנה.

22)   היום-יום ח"ב, ממכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, י"ט כסלו תרפ"א. המכתב טרם נדפס לע"ע בסידרת אג"ק שלו, וראה שם ח"א עמ' קכב.

23)   עד סוף המזמור - ספר-הניגונים, ח"א ניגון נ"ה.

24)   כגון: שיחת י"ט בכסלו תשכ"ב סכ"ג, תשכ"ד ס"א, ש"פ מקץ תשכ"ד ס"א.

25)   ראה שיחת ש"פ תולדות תשי"ד ס"א, ועוד.

26)   ס' 'חג החגים' (להרה"ח ר' מיכאל אהרן שי' זליגזאן, ברוקלין תשנ"ט) עמ' 66.

27)   'היום-יום' דהיום.

28)   אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' שכב, ח"ט עמ' שנד.

29)   אג"ק חכ"ב עמ' עו.

30)   סה"ש תש"נ ח"א עמ' 182, תנש"א ח"א עמ' 191, ועוד. ומובן ופשוט שבהתוועדות גופא צריך שיהיו ג' הקווין: תורה – לחזוק מתורת רבותינו נשיאינו. עבודה, תפילה – באמירת 'לחיים' כאשר מברכים איש את רעהו. גמ"ח – לתת לצדקה, ולעודד איש את רעהו (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166. התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 8).

31)   סה"ש תנש"א עמ' 191.

32)   אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תקנג. ח"ב עמ' תעד.

33)   חוצה – החל מה'חוצה' שבנפשו, היינו שלימוד החסידות, בחינת ה'יחידה' שבתורה שקשורה עם ה'יחידה' שבנפש, חודר בכל מציאותו וכוחות נפשו (שיחת ש"פ וישלח תש"נ).

34)   אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חכ"ב עמ' שע.

35)   אג"ק שלו ח"י עמ' סא-סב.

36)   אגה"ק ד"ה 'הוכח תוכיח', שבסו"ס התניא.

37)   נוהגין לחלק "כל הש"ס כולו" גם המסכתות שאין בהן גמרא (כמו זרעים וטהרות), וגם תמיד ומידות (אף שאינן אלא סיפור דברים) – סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 487 הערה 114.

38)   שם עמ' 491.

39)   שם עמ' 490.

40)   היום-יום י"ח אדר-ב; ובענייננו, סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 499.

41)   סה"ש שם עמ' 492. ובמקור: 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג ח"א (ז) עמ' 216.

42)   ס' ליובאוויטש וחייליה עמ' 45.

43)   מכתב בסה"ש שם עמ' 497.

44)   ממכתב בסה"ש תשנ"ב עמ' 496. 'בית חיינו', גיליון 117 עמ' 29.

45)   ספר-המנהגים שם.

46)   אג"ק ח"כ עמ' סא.

47)   תורת מנחם כרך ד, עמ' 200. וכנראה הפירוש, שמייד אחר שיסיימו, גם יתחילו מחדש [ולכאורה גם בזמן המקורי של הסיום, ח"י כסלו, שייך להתחיל, אף שטרם הגיע זמנו – כמו בשמח"ת שמתחילים לקרוא 'בראשית']. וראה הגירסא שב'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 200.

48)   שיחת ליל י"ט בכסלו תשמ"ט ס"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 4), ועיי"ש במעלת לוח זה בכלל. ואכן רבים מאנ"ש נוהגים ללמדו כסדרו מידי יום ביומו (וידוע שהרבי הקפיד שיידעו אותו), בציבור או ביחידות, ולסיימו ולהתחילו מחדש היום.

49)   סה"ש תש"ב עמ' 19. הובא בספר-המנהגים.

50)   התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ' 393 (מוגה) הערה 58.