חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1166 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ד במרחשוון ה'תשע"ז (25/11/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1166 - כל המדורים ברצף
שווין לטובה - עבודת ה' תמידית בכל המצבים
הכול מתחיל בשליחות הראשונה
מדוע רש"י לא חיבר כללי רש"י?
פרשת חיי-שרה
המפתח להצלחה בשליחות: ביטול בפני המשלח
איך משווים פעוטות לאימהות האומה?
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1166, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ד במרחשון ה'תשע"ז (25.11.2016)

  דבר מלכות

שווין לטובה - עבודת ה' תמידית בכל המצבים

הברכה המיוחדת ששרתה באוהל שרה באה רק לאחרי עשייתם ועבודתם בכוח עצמם באותם דברים * כך אצל כל יהודי: דווקא אחר היגיעה נמשכת ברכת ה' ש"מרובה על העיקר" * העיסה והאוהל בעבודת האדם והמשכת ה"בלי גבול", אך בכל העבודות צריך להיות ה"נר" של פנימיות התורה להאיר בתמידות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק1 "ויהיו חיי שרה גו' שני חיי שרה", איתא במדרש2 – והובא בפירוש רש"י – ש"כולן שוין לטובה".

ובהקדמה – שכיון שרש"י מביא את דברי המדרש בפירושו על התורה, מובן, שעניין זה שייך לא רק לעולם הדרוש, אלא גם לאלו שלעת-עתה שייכים הם רק ללימוד החומש כפשוטו, וכידוע ההפרש בין פירוש רש"י על התורה לפירוש הרשב"ם, שדברי המדרש שהובאו בפירוש רש"י שייכים הם גם להלימוד על דרך הפשט.

והרי ידועים דברי רבותינו נשיאינו אודות גודל החשיבות וההכרח בלימוד פירוש רש"י על התורה3.

ועניין זה שהתורה מספרת לנו אודות שנות חיי שרה שהיו "כולן שוין לטובה", הוא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"4, היינו, שכל אחד מישראל יכול להגיע לדרגא כזו שיהיו כל שנותיו שוין לטובה.

ב. במה מתבטא העניין שכל שנות חיי שרה היו שוין לטובה? – על כך מסופר בסיום וחותם הפרשה5 ש"כל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל".

"ענן קשור על האוהל":

כיון שאברהם ושרה לא היו דרים במקום קבוע, אלא היו נודדים ממקום למקום, לכן לא דרו בבית הבנוי מעצים ואבנים, כי אם באוהל, שענינו הוא להיות מחסה משמש וממטר. ונוסף לזה היה גם "ענן קשור על האוהל", שזהו עניין של הגנה נוספת. והיינו, שלכל לראש בנו בעצמם אוהל, שזוהי פעולתו של האדם בעניין ההגנה, ולאחרי כן היתה תוספת הגנה מלמעלה – "ענן קשור על האוהל".

"ברכה מצויה בעיסה":

כיון שגדלה מעלת אברהם ושרה בהכנסת אורחים, וכמסופר בפרשה הקודמת6 שאברהם שחט ג' פרים כדי שיוכל ליתן לכל אחד משלשת האורחים מן המובחר, ושרה לקחה סולת והכינה עוגות כו' – הרי מובן, שגם העיסה שהכינה שרה מצד עצמה היתה במידה גדולה ביותר. אבל אף על פי כן, הרי זה בהגבלה. ובזה היתוסף שהיתה "ברכה מצויה בעיסה" – תוספת ברכתו של הקב"ה, שתוספתו מרובה על העיקר7.

"נר דולק מערב שבת לערב שבת":

הנר שהדליקה שרה מצד עצמה – ככל שתגדל מעלתו, הרי זה עניין שבהגבלה. ובזה היתוספה ברכה מלמעלה שיהיה "נר דולק מערב שבת לערב שבת", שזהו עניין התמידות ובלי-גבול – שהרי גם בערב שבת שלאחרי זה הדליקה שרה נר שהיה דולק מערב שבת לערב שבת, ואם כן, היה הנר דולק בתמידות; אלא, שמצד מעלת עבודת המטה (שלא יהיה בבחינת "נהמא דכיסופא"8) היה זה באופן שבערב שבת שלאחרי זה תהיה פעולת הדלקת הנר על ידי שרה.

וכללות העניין בזה – שמבלי הבט על גודל מעלת עבודת שרה מצד עצמה,

– כמובן ממאמר רז"ל9 בנוגע לאבות ש"הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא", והיינו, שכשם שלעתיד לבוא כתיב10 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כמו כן היה אצל האבות, כדאיתא בירושלמי11 "אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, דכתיב12 ומצאת את לבבו נאמן לפניך", (שזהו עניין נעלה יותר מדוד ש"הרגו בלבבו . . לבי13 חלל בקרבי"), ועל דרך זה גם בבבלי, כדאיתא במסכת נדרים14 ש"המליכו הקב"ה . . על מאתים וארבעים ושמונה אברים", וכללות עבודת האבות היתה בבחינת מרכבה15, כמבואר בתניא16 "שכל אבריהם כולם . . לא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם" –

הנה נוסף לזה נמשכה גם תוספת ברכה מלמעלה, שזהו עניין המשכת הבלי-גבול.

וכאמור לעיל, "מעשה אבות סימן (ונתינת-כוח) לבנים", שזהו הכוח שיש לכל אחד מישראל בירושה מאבותינו – ירושה שאין לה הפסק17, אלא נמשכת בכל דור ודור – שכאשר מתייגע בעבודתו כפי כוחו, הנה לאחרי כן נותן לו הקב"ה תוספת ברוכה על העיקר.

וכמאמר רז"ל18 "יגעת ומצאת", והיינו, שלאחרי שישנו אצלו עניין היגיעה כפי כוחו, אזי "ומצאת", שנעשה אצלו עניין של מציאה שבאה בהיסח הדעת19, כיון שנותנים לו מלמעלה הרבה יותר ממה שהתייגע, באין ערוך20.

ג. ויש להוסיף ולבאר הדיוק בג' עניינים הנ"ל דווקא:

ידוע שכללות צרכי ועניני האדם נחלקים לשני סוגים: פנימיים ומקיפים. ישנם עניינים שהאדם לוקח אותם בפנימיות, כמו עניין המזון, ויש עניינים שאי אפשר לקחת אותם בפנימיות, אלא הם עומדים בבחינת מקיף – מקיף הלבוש, או מקיף נעלה יותר, מקיף של בית21.

וזהו ב' העניינים של "ברכה מצויה בעיסה", ו"ענן קשור על האוהל":

עיסה – שממנה עושים לחם, שבזה נכלל גם כל דבר מאכל שקרוי לחם, כמו "עבד לחם רב"22 – הוא עניין המזון, בחינת הפנימיות; ואוהל – בחינת המקיף.

ועניינם בעבודה: העבודה שעל פי טעם ודעת, "בכל לבבך ובכל נפשך"23 – היא בחינת הפנימיות, והעבודה שלמעלה מטעם ודעת, "בכל מאדך"23 – היא בחינת המקיף, שהרי העבודה "בכל מאדך" ענינה שהאדם יוצא מהציור שלו, שזהו ש"מאד" אותיות "אדם", אבל בצירוף אחר24, כי, כדי לבוא לבחינת "מאד" צריך לצאת מציור "אדם", וזהו עניין המקיף.

והנה, כללות העבודה בב' הבחינות פנימי ומקיף היא מצד האדם; ולאחרי שהאדם מתייגע בזה כפי כוחו, אזי נותנים לו מלמעלה תוספת ברכה, בברכתו של הקב"ה שתוספתו מרובה על העיקר, בבחינת בלי גבול – שזהו העניין ש"ברכה מצויה בעיסה" ו"ענן קשור על האוהל".

ד. וביאור עניין הג' – "נר דולק מערב שבת לערב שבת" (בקצרה על כל פנים, מפני קוצר הזמן):

ענינו של נר – שאינו פועל דבר חדש, שהרי כל הדברים שנמצאים בחדר בשעה שמדליקים בו נר, היו בו גם לפני שהדליקו את הנר, אלא החילוק הוא, שלפני הדלקת הנר שרר חושך ולא ראו מאומה, ועל ידי הדלקת הנר נעשה אור, ורואים כל דבר בבירור.

וכמו כן בעבודה – כדאיתא בגמרא25 והובא בקונטרס עץ החיים26 בפירוש הכתוב27 "כי נר מצוה ותורה אור", "תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור וכו', משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים (גומות) כו' ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור כו' כיון שעלה עמוד השחר כו'" – שעניין החושך שלא רואים היכן נמצאים היינו שיכולים להחליף טוב לרע או רע לטוב, מתוק למר ומר למתוק וכו',

ולכן, נוסף על העבודה ד"עיסה" ו"אוהל" (פנימי ומקיף), צריכה להיות גם העבודה של "נר דולק" – להאיר על ידי המאור שבתורה, זוהי פנימיות התורה28, שמאירה לו בכל ענייניו.

וכמו עניין "נר דולק" כפשוטו, נר שבת, שענינו הוא בשביל שלום בית29, היפך המחלוקת והפירוד, היינו, שלולי האור שעל ידי הנר דולק יכול להיות אצלו עניין של מחלוקת ופירוד – שבנוגע לעניינים מסוימים הרי הוא מודה שהם שייכים לאלקות, אבל בנוגע לעניינים אחרים חושב שהם שייכים אליו ויכול לעשות כרצונו, וכדי שלא יהיה פירוד בענייניו צריכה להיות העבודה ד"נר דולק".

ובאותיות פשוטות: יהודי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות בהידור כל ימיו, אבל, ללא אור, וללא חיות והתלהבות, ולכן, מוכרחת להיות העבודה של "נר דולק", שיהיה אור וחיות בעבודת התורה והמצוות, ועניין זה נעשה על ידי המאור שבתורה, זוהי פנימיות התורה.

וצריך להיות "נר דולק מערב שבת לערב שבת", היינו, שעניין "נר דולק" צריך להיות בתמידות, כך, שבכל מדרגה שמגיע אליה צריך לפעול בה תוספת אור30, ועניין זה פועל לא רק בעבודת "מי שטרח בערב שבת", אלא גם בענין "יאכל בשבת"31.

ה. וכל זה צריך להיות באופן ש"כולן שוין לטובה":

בכל השנים ובכל הזמנים, הן כאשר טוב בגשמיות והעבודה היא בנקל, והן כאשר העבודה היא בקושי – צריך להיות "כולן שוין לטובה" בכל ג' העניינים הנ"ל: "ברכה מצויה בעיסה", "ענן קשור על האוהל", ו"נר דולק מערב שבת לערב שבת",

שזהו עניין פנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות, וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע במכתבו הידוע לי"ט כסלו32: "והיא היא תורת הבעש"ט",

והרי על ידי הפצת מעיינות תורת הבעש"ט אזי אתי מר33, במהרה בימינו.

(התוועדות פרשת חיי שרה ה'תש"כ. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תש"כ חלק א' (כז) ע' 146-150)

______________________________

1)     ריש פרשתנו.

2)     ראה גם ב"ר רפנ"ח.

3)     ראה סה"ש תרצ"ז ס"ע 197 (נעתק ב"היום יום" כט שבט).

4)     ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.

5)     ב"ר פ"ס, טז. הובא בפרש"י פרשתנו כד, סז.

6)     ב"מ פו, ב. הובא בפרש"י וירא יח, ז.

7)     ב"ר פס"א, ד.

8)     ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. הובא בלקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

9)     ב"ב טז, סע"ב ואילך.

10)   זכרי' יג, ב.

11)   ברכות פ"ט ה"ה. סוטה פ"ה ה"ה.

12)   נחמי' ט, ח.

13)   תהלים קט, כב.

14)   לב, ב.

15)   ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו. זח"ג רנז, ב.

16)   פכ"ג (כח, ב).

17)   ב"ב קכט, ב.

18)   מגילה ו, רע"ב.

19)   סנהדרין צז, א.

20)   ראה גם תו"מ חכ"ה ע' 148. וש"נ.

21)   ראה לקו"ת ברכה צח, סע"ב ואילך. ובכ"מ.

22)   דניאל ה, א. וראה פרש"י ויצא לא, נד. ויקרא ג, יא. אמור כא, יז.

23)   ואתחנן ו, ה.

24)   ראה זח"ג רמו, ב. ב"ר פ"ח, ה ובפרש"י. תו"מ ח"ב ע' 202. וש"נ.

25)   סוטה כא, א.

26)   בתחלתו.

27)   משלי ו, כג.

28)   ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ תרפ"ט ע' 176. וש"נ.

29)   ראה שבת כג, ב.

30)   חסר קצת (המו"ל).

31)   ע"ז ג, סע"א.

32)   אג"ק שלו ח"א ע' רנט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" בתחילתו).

33)   ראה אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.

 משיח וגאולה בפרשה

הכול מתחיל בשליחות הראשונה

הנקודה היחידה והכללית – גילוי משיח צדקנו!

על-פי המדובר לעיל, שהכוח על עניין השליחות בכלל נובע מהשליחות הראשונה שבתורה – השליחות ששלח אברהם את אליעזר לעשות את השידוך של יצחק ורבקה – מובן גם כן, שכשם שבשליחות הראשונה נתן אברהם (המשלח) "כל אשר לו", הואיל וזה נוגע למילוי השליחות בשלימותה, שכל הפרטים והעניינים יהיו חדורים בנקודה הכללית של יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה), כך בכל שליחות ושליחות של יהודי "לשמש את קוני", הוא מקבל כביכול "כל אשר לו" מהמשלח (הקב"ה), עד הכוח של עצמותו ומהותו יתברך (הכולל את "כל אשר לו") כדי לפעול את הייחוד של נשמה וגוף של יהודי בעולם הזה הגשמי. ובאופן, שכל הפרטים ופרטי-פרטים בעבודתם של ישראל, נהיים חדורים בפועל בנקודה האחת והיחידה הכללית: הגילוי של משיח צדקנו (שלימות עניין השליחות, יחוד מ"ה וב"ן).

בכל זה ניתוסף בדורנו זה במיוחד – אשר בו נוסף חידוש בעניין השליחות, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו מינה כל אחד ואחד מהדור להיות השליח שלו בהפצת התורה והיהדות ובהפצת המעיינות חוצה, עד להבאת הגאולה האמיתית והשלימה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשנ"ב;

 'תורת-מנחם –התוועדויות' תשנ"ב, כרך א, עמ' 296 – תרגום מאידיש)

הטעם שרבותינו התמסרו להחדיר אהבת-ישראל

כשתהיה אהבה עד בלי די, אזי תבוא הגאולה השלימה (אמיתית ושלימות הברכה עד בלי די), כי סיבת החורבן והגלות היא בגלל שנאת חינם, ולכן, כשתתבטל השנאת חינם, ולא עוד אלא שבמקומה תהיה אהבת חינם, לאהוב את חבירו גם כאשר אינו חייב לו ולא קיבל ממנו מאומה,

– כמאמר הבעש"ט שאהבת-ישראל, לאהוב כל יהודי כמו שאוהבים בן יחיד, צריכה להיות גם ליהודי שאינו מכירו, מעולם לא ראהו, ומעולם לא קיבל ממנו שום טובה (שזהו הפירוש דאהבת חינם) –

אזי תתבטל בדרך ממילא הגלות (המסובב דשנאת חינם), ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו.

וזהו גם הטעם לכך שרבותינו נשיאינו בכלל וכל אחד מהם בפרט השתדלו והתמסרו רבות ("זיי האבן זיך אפגעגעבן זייער א סאך") להחדיר העניין דאהבת-ישראל, לאהוב כל יהודי, אפילו יהודי שרק "בשם ישראל יכונה" - כי עניינם של רבותינו נשיאינו בגילוי והפצת תורת החסידות ("יפוצו מעינותיך חוצה") הוא כלי לביאת משיח, ולכן התעסקו כל כך גם באהבת-ישראל, משום שעל-ידי זה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו, בקרוב ממש.

(משיחת שבת פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשי"ב

– 'תורת-מנחם – התוועדויות תשי"ב, חלק א, עמ' 136 – בלתי מוגה)

דברי הרבי שבימיו ניגאל, עומדים בתקפם גם עתה!

הגיעה לכאן (מארץ-ישראל) העתקה משיחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר (שנאמרה בהיותו עוד ברוסיה) אודות הגאולה השלימה, ובה אמר הרבי: "בימי יהיה הדבר הזה"!...

דברי הרבי (שהגאולה תהיה בימיו) הם בתוקפם גם עכשיו, והמצב בהווה, בחודשים ספורים אלה, אינו חשוב הפסק, כיוון שגם עכשיו הוא שופט את ישראל, על-דרך מאמר רז"ל שכאשר "יראים ממנו" הרי זה חשוב כמו ש"הוא שפט את ישראל".

(משיחת שבת פרשת חיי-שרה, מבה"ח כסלו ה'תשי"א

- 'תורת-מנחם - התוועדויות תשי"א' חלק א' עמוד 96 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

מדוע רש"י לא חיבר כללי רש"י?

כבר במהלך התוועדות בשנת תשל"א הביע הרבי משאלה שמישהו יקבץ את כללי רש"י שנתבארו בשיחות * לקראת הופעת הספר בשנת תש"מ השמיע הרבי שלל התייחסויות לכללי רש"י שניתן להפיק מדברי רש"י עצמם, למרות המאמץ הרב שנדרש לשם כך

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בו' תשרי תשכ"ה עלתה השמימה נשמתה הטהורה של הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה, אמו של הרבי. במהלך אותה שנה התוועד הרבי מידי שבת בשבתו, ובמהלך ההתוועדות סלל דרך חדשה בהבנת דרכו של רש"י בפירושו על התורה.

בחורף תשל"א פורסם ביטאון "שמעתין" מס' 28, שם הופיע בראש החוברת מאמרו של הרב טוביה בלוי: "לדרכו החדשה של הרבי מליובאוויטש בלימוד פירוש רש"י על התורה". קטעים ממאמר זה צוטטו אשתקד ב'התקשרות' גיליון א'קכה (ש"פ תרומה תשע"ו).

מזכירו של הרבי, הרב חודקוב, כותב לו על כך בכ"ה אייר תשל"א ('אגרות-קודש' כרך ז"ך עמ' ריא בשולי-הגיליון):

"תשואת-חן תשואת-חן על מאמרו בדבר כללי פירוש רש"י המובאים בשיחות הק' [הקודש] של כ"ק אדמו"ר שליט"א, וביחוד על השתדלותו שיזכה מאמרו לבוא לדפוס.

"ומאחר והשם-יתברך הצליחו בכל הנ"ל, כדאי ונכון היה הדבר שישתדל למצוא בשיחות הקודש הנ"ל עוד כללים מפירוש רש"י על-מנת לפרסם גם אותם.

"ואגב התעסקותו בכל הנ"ל, הנה באם יעלה בידו לסדר קונטרס שלם של כללי רש"י – ע"פ שיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א – היינו דנים על האפשרות להדפיסו בתור חוברת".

חכמה ומלאכה גדולה

ושוב מזרזו הרבי במענה מט' אלול תשל"א ('אגרות-קודש' שם):

"עריכת חוברת כללי פרש"י (בצירוף דוגמאות לכל-אחד-ואחד) – ע"פ השיחות – נכונה במאד... ותגרום, כמובן, נחת-רוח רבה. וק"ל".

מאז עורר הרבי מפעם בפעם את ביצוע ענין זה, עד שהדבר עלה על פסים מעשיים לקראת יו"ד שבט תש"מ – שנת השלושים לנשיאות הרבי – ובי"א אדר תש"מ כתב הרבי מכתב לקראת הופעת הספר – מכתב שנדפס בראש הספר ובו נאמר בין השאר:

"ת"ח ת"ח במיוחד... וחכמה (נוסף על המלאכה גדולה) יש כאן וכו' וכו'".

הרבי ממשיך ומזרז את הופעת הספר:

"וה' יצליחו לברך בקרוב ממש על המוגמר דמהדורה-קמא בעגלא דידן. וכפשוט – יפה יום אחד קודם".

בד בבד תובע הרבי מהדורה שניה ושלישית:

"ובלאו-הכי – כבכל כיוצא-בזה דפירוש רש"י – דהפך בה והפך בה כו' ובה תחזי כו' – תבוא מהדורא ב' (יותר נכון – הוספות) ואחר-כך ג' כו'".

והרבי חותם:

"וזכות ר(בן) ש(ל) י(שראל) מסייעת ומזרזת ומוסיפה הצלחה רבה".

[המהדורה השנייה – הוגשה לרבי בקיץ תנש"א, והשלישית – תופיע אי"ה בקרוב].

מסתבר שהדבר היה מאוד חשוב לרבי, וכבר בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א ('שיחות-קודש' תשל"א כרך ב' עמ' 109) הביע הרבי את משאלתו:

"ויהי רצון – ויהיה זה דבר טוב – שמישהו יקבץ את כל הכללים שבפירוש רש"י, ואז יקבל הדבר על הלימוד וייחסך לחזור שוב על אותם ענינים (כמדובר כמה פעמים)..".

באותה הזדמנות אמר:

"...ב"דרך-אגב" מפירוש רש"י הנ"ל ניתן ללמוד כלל ברש"י – כמדובר כמה פעמים רש"י לא כתב כללים של פירושו, אלא שמפירוש רש"י גופא, יש להסיק כללים.

כמו שישנם "מבוא התלמוד" ו"כללי הש"ס", הרי אין זה שהאמוראים כתבו כללים, אלא שמדברי הש"ס רואים את "כללי הש"ס" – כך בפירוש רש"י לא מצויים אלא כללים בודדים החל מהכלל ש"אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", ואת שאר הכללים יש למצוא בדבריו של רש"י עצמו".

עוד גילה הרבי באותה התוועדות (שם עמ' 98):

"התבוננתי כיצד המלמדים מלמדים את תלמידיהם את אותו רש"י, ואיך לימדו אותי את הרש"י"...

בחורף תש"מ לקראת הופעת הספר אנו מוצאים כמה וכמה התבטאויות של הרבי בקשר לכללים במהלך ההתוועדויות. הרבי דן בשאלה מדוע לא כתב רש"י בעצמו 'כללי רש"י' ואיזה כלל יוצא מן הכלל.

בהתוועדות שבת-קודש פרשת תשא תש"מ ('שיחות-קודש' תש"מ כרך ב' עמ' 398) אומר הרבי:

ידוע שרש"י לא כתב כללים לפירושו, והטעם לכך מובן בפשטות:

כיון שרש"י הודיע את פירושו ל"בן חמש למקרא" כהודעתו המפורסמת "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" – צריכים כללי רש"י להיות מובנים ל"בן חמש למקרא" מתוך לימוד דברי רש"י עצמם.

הכלל היחיד שרש"י הודיע הוא הכלל הנזכר "אני.. לפשוטו של מקרא" – מכיון שבלימוד התורה ישנם מספר דרכים כיצד ללמוד: פשט, רמז, דרוש או סוד – זה הכריח את רש"י להודיע כיצד ללמוד חומש, שזהו בדרך הפשט בלבד ולא שגם בדרך הפשט אלא כלשונו "לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".

בפירוש רש"י ישנן גם ענינים מופלאים וגם ענינים של הלכה שזהו בדרך כלל שיטתו של ר' אליהו מזרחי (הרא"ם) בלימוד רש"י. וכן גם דרוש וכן סוד – כשיטת הגור אריה בפירוש רש"י, ועל דרך זה ישנן ברש"י גם רזי תורה כפי שהצביעו רבותינו נשיאינו בכמה מקומות.

אך בראש וראשונה הרי פירוש רש"י – הינו פשוטו של מקרא. כלומר, יש ללומדו בדרך הפשט כפי ש"בן חמש למקרא" מבין.

ומדרך הלימוד בפירוש רש"י על דרך הפרט יש ללמוד את הכללים ברש"י.

מעין זה מתבטא בהתוועדות שבת קודש פרשת יתרו תש"מ (שם עמ' 152-151):

רש"י לא כתב כללים כיצד ללמוד את פירושו על התורה כפי שמוצאים אצל מחברים אחרים כדוגמת הרמב"ם שכתב הקדמה לחיבורו ושם מבאר על כללים בחיבורו [ולדוגמא מה פירוש המושגים "איש" "ביטול" "פסול" וכו' – ראה רמב"ם הל' גירושין פרק ב' הלכה ז': ומה בין פסול לבטל? שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא 'בטל' – הוא בטל מן התורה; וכל מקום שנאמר 'פסול' – הוא פסול מדברי סופרים (וראה גם הל' אישות פרק ב)

לא כן נהג רש"י שלא כתב הקדמה וכללים, פרט לכללים הכי בסיסיים כמו "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" (בפירושו לבראשית ג, ח).

ולכן מן הצורך בעצמנו ללמוד מפירושי רש"י עצמו מה הם הכללים שלו.

מלאכת לימוד הכללים לא פשוטה היא, כפי שמתבטא הרבי בש"פ תשא תש"מ (שם עמ' 400):

וכל זה צריך עיון עמוק לדעת בדיוק מהו הכלל של רש"י, מתי חוזר הוא שוב על פירושו ומתי לא. ובכל מקום לכשעצמו נדרש עיון עמוק .

(מדברי הרבי עולה שבדעתו לבאר זאת אף שהדבר יאריך זמן רב, עיין שם).

התבטאות מעניינת נשמעה מפי הרבי בהתוועדות ש"פ וארא תש"מ (עמ' 833).

מה"ענינים מופלאים" בפירוש רש"י – מוצאים את ה'משכיל לדוד', אשר פירושו מקובל בעולם ונלמד למרות שלא היה חב"דניק, ורואים שהוא אינו מסתפק בפרשנות רש"י בדרך הפשט אלא גם מבאר "ענינים מופלאים" שישנם בפירוש רש"י מפרש הוא את "שרט לו שריטה דכותל כשתגיע חמה לכאן כו'" בדרך הנסתר שהכוונה היא לימוד ז"א (חמה) ומלכות (כותל) וכו'.

באותה התוועדות התייחס הרבי לכללים אחדים ברש"י, כגון: "רגיל דלחביבות הענין מזכיר הנס עוד הפעם" (שם עמ' 860).

 - המשך בהזדמנות אי"ה.

תיקון:  בגיליון א'קסג במדור זה, נדפס אודות האברך שמעון אליעזרוב שנסע לברינווא.

הכוונה כמובן להרה"ח ר' שמעון לזרוב שיחי', המשמש כיום כשליח הראשי במדינת טקסס – ארה"ב.

 ממעייני החסידות

פרשת חיי-שרה

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב)

בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י)

מחצית השקל – רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".

הלוחות – הם כללות כל התורה כולה.

אליעזר נתן לרבקה נזם ושני צמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36)

* * *

צריך להבין מהו הקשר הפנימי בין מחצית השקל (בקע משקלו) לתורה (שני צמידים).

יש לומר, שהחידוש של מתן-תורה הוא איחוד מעלה ומטה. גם מחצית השקל רומזת לאיחוד מעין זה, שכן היא רומזת שכל אדם בפני עצמו אינו אלא חצי דבר, ורק כאשר הוא מתחבר עם הקב"ה נעשה לדבר שלם. איחוד זה, של האדם והקב"ה, הוא-הוא אפוא איחוד המעלה והמטה שנתחדש במתן-תורה. 

(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 929)

ויאמר שלחני לאדוני... שלחוני ואלכה לאדוני (כד,נד-נו)

בתחילה אמר "שלחוני לאדוני", היינו שילווהו עד לבית אדונו. כי מאחר שהסכימו מיד לשידוך, כאומרם, "הנה רבקה לפניך קח ולך", לא חשש שבאמצע הדרך יתחרטו וימצאו עילה לעכב את השידוך.

אולם כשנוכח לפתע כי הם משתדלים לעכבו – "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" – אמר להם "שלחוני", שילווהו רק מעט, ואחר-כך יֵלך בעצמו, "ואלכה (לבדי) לאדוני". אליעזר חשש, שגם אם ייאותו לשלוח את רבקה תיכף ומיד, הרי אם ילוו אותו אל אדוניו, עלולים הם למצוא בדרך עילה כלשהי לעכב את השידוך.

זהו גם שנאמר בהמשך (פסוק נט-סא) "וישַלחו את רבקה גו' ואת עבד אברהם", היינו שהתחילו ללוותם. כשראה אותם מצטרפים, חשש שמא ילווהו כל הדרך, ואז לקח אותה מהם – "וייקח העבד את רבקה ויֵלך", בלעדיהם.

(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' לא-לב)

ותיקח הצעיף ותתכס (כד,סה)

ותתכס: לשון ותתפעל, כמו ותיקבר ותישבר (רש"י)

בשעת חתונת הרה"ק ר' יעקב-ישראל מטשרקאס עם בת כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש אבי החתן, הרה"צ רבי מרדכי מטשרנוביל מהרבי האמצעי שיגיד דבר תורה תחת החופה, לכבוד החתן והכלה. הרבי סירב וביקש שהרה"צ רבי מרדכי יגיד.

פתח הרה"צ רבי מרדכי ואמר:

יש שלושה זמנים בחיי האדם שבהם עושים ממנו 'רעש': כשנולד, כשנכנס לחופה, וכאשר מלווים אותו לעולם האמת. מובן שבזמן הראשון והשלישי אין האדם מתגאה ומתפאר מה'רעש' שעושים סביבו, אולם כשנכנס האדם לחופה, עלול הוא לבוא לידי גאווה. עליו לדעת ולזכור, שמאורע זה צריך להיות דומה בעיניו, לשני המאורעות האחרים.

רמז לכך מדברי רש"י: כאשר רבקה הלכה לחופה היתה לה אותה ההתפעלות ("ותתפעל") כמו בעת "ותיקבר" ובעת "ותישבר" (מלשון יושבת על המשבר), כלומר שהייתה נטולת כל התפארות והתנשאות.

(שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 63)

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות (כה,ה-ו)

"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – עיקר ומיטב הכוחות והזמן צריכים לנצל לענייני קדושה ועבודת-ה' (יצחק שהיה 'עולה תמימה', רומז לענייני הקדושה).

"ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות" – ואילו להתעסקות בענייני העולם די ב'מתנה' בעלמא, שאין לה שיעור ואפשר לתת גם דבר מועט. יהודי אמנם חייב לעשות 'כלי' טבעי לפרנסתו, שבו תשרה ברכת ה', אך היות שאין כאן אלא עשיית 'כלי' בלבד, אין להיות מושקעים בעשייה זו, ודי בעסק מועט כדי 'לצאת ידי חובה'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 344)

נתן אברהם מתנות (כה,ו)

...מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם (רש"י)

בשני מקומות בתורה מופיעה המילה "מתנת" חסרה ו': כאן ובמשלי (טו): "ושונא מתנת יחיה".

האות ו' היא 'אות אמת' ו'אות חיים' (כידוע בזוהר). "מתנת" חסר ו' מורה שהמתנות באות מצד הקליפה ולא מצד הקדושה (כי חסרה בהן ה'אמת' וה'חיים'). לכן נאמר כאן 'מתנת' חסר ו', כי המתנות שניתנו לאברהם בשל שרה באו מסטרא דקליפה (ולכן לא רצה ליהנות מהן).

גם במשלי מדובר במתנות הבאות מצד הקליפה, שאין בהן האות ו' מ'עץ החיים', ולכן מי ששונא מתנות אלה – יחיה (מ"עץ החיים").

זהו גם שנאמר בפסוק הבא "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי": מאחר שקיים אברהם "ושונא מתנות", נתקיים בו "יחיה".

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' פו-פז)

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנה (כה,ז)

התיבות "אשר חי" נראות לכאורה מיותרות.

רז"ל אמרו (זהר ח"א קסח) שאברהם נתן חמש שנים משנות חייו לדוד. נמצא, שימי שני חיי אברהם הם מאה ושמונים, אך לא חי את כולם, כי נתן חמש שנים לדוד.

זהו "אשר חי": בפועל אברהם חי מאה שבעים וחמש שנים, אבל בעצם היו שנותיו מאה ושמונים.

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' קלב)

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה,יב)

כשלומדים על תולדות ישמעאל, שהיו לו שנים-עשר נשיאים, נשאלת השאלה: מדוע מגיעה לישמעאל 'התפשטות' שכזו? כדי לתרץ את השאלה מדייק הכתוב שישמעאל היה "בן אברהם". כלומר – גדולה זו לא משלו היא, אלא משל אברהם אביו. אברהם, מצד מידת חסדו, ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "לפניך" דייקא, היינו בחסד שלמעלה, שהוא בלי גבול, ותפילתו אכן נתקבלה – "ולישמעאל שמעתיך".

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 356)

 כינוס השלוחים

המפתח להצלחה בשליחות: ביטול בפני המשלח

חשבון מעצם מילוי השליחות

ישנו אופן שכל אחד עושה את החשבון הפרטי שלו – מה פעל הוא בתורה ועבודה, בנוגע לעצמו ובנוגע להזולת.

וישנו אופן שכל אחד עושה חשבון שמתייחס לנשיא הדור – באיזו מידה הוא ממלא את השליחות של הרבי. כלומר, לא נוגע לו מעמדו ומצבו הפרטי, "וואָס טוט זיך מיט זיין נשמה" [=מה נעשה עם נשמתו שלו], כי אם, מילוי שליחותו של הרבי. ויתירה מזה: במילוי שליחותו של הרבי גופא לא נוגע לו מידת ההצלחה שלו, כי אם, עצם העובדה שצריך למלא את שליחותו של הרבי.

(שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשט"ז. תורת מנחם – התוועדויות תשט"ז – חלק ג (יז) עמ' 63)

את שליחות הנשמה יש לבצע

בשם הבעש"ט נ"ע: לכל נשמה שהקב"ה מוריד למטה לעולם הזה יש שליחות שהנשמה צריכה לפעול כאן בעולם. שליחות זו היא מוכרחת לבצע, כי כך היא הגזירה העליונה שזה תפקידה של הנשמה. והבעש"ט נ"ע ביאר את הפסוק "יצא אדם לפועלו", האדם יוצא לעיסוקו, הכוונה לשליחות נשמתו, שזה "פועלו", שבעבורה נשלחה נשמתו לעולם הזה. על כל אחד לדעת ולזכור ש"ולעבודתו עדי ערב" – שאת עבודת ושליחות נשמתו עליו לעשותה ומוכרח הוא לבצעה "עדי ערב", עד שנהיה "ערב", דהיינו, יש לבצע את שליחות הנשמה לפני שנעשה מאוחר מדיי.

(ספר המאמרים אידיש עמ' 200 – תרגום מיידיש)

נשמתו של אדמו"ר הזקן

כאשר הגיע אדמו"ר הזקן בפעם הראשונה למזריטש אמר, שבמזריטש גילו לו, מה הוא ובעבור מה ירדה נשמתו ל'שוק'. גילו לו שנשמתו היא חכמה דאצילות ואת הכוונה בשליחותו למטה. בידעו מה הוא ומהי השליחות של ירידת נשמתו למטה – יצא מצניעותו והחל להתנהג בהתגלות.

(ספר השיחות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע תש"ו-ה'שי"ת עמ' 27 – תרגום מיידיש)

קירוב גדול ביותר

ובמה שמסיים במכתבו אודות ריחוק וכו' [=שליחותו לארגנטינה], מובן שאין זה העניין כלל וכלל, ואדרבה אלא קירוב היותר גדול כשנותנים לאחד עבודה הכי חשובה, אשר עליה נאמר דמצווה בגדול דווקא, ולפלא גם הקא-סלקא-דעתך בזה.

(ממכתב להר' דובער בוימגרטן. אגרות קודש כרך יד, עמ' חי)

מהי הצלחה אצל יהודי

הנני מאחל להם נסיעה בהצלחה, שהצלחה במושג היהודי היינו שבכל מקום שיהודי בא שמה ממלא שליחות בורא עולם ומנהיגו, שליחות של השפעה באורח חיים על פי תורת חיים ומצוותיה עליהן נאמר וחי בהם, חיים כפשוטו גם בעולם הזה.

(אגרות קודש, כרך כ, עמ' לד)

וימשיך בשמחה בפעולותיו

...במענה על מכתבו מכ"ח מנ"א המתאר מצבו, ומעתיק מה שכתב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ שיסדר לו שיעורים בביתו וישתדל להרבות חברים אשר יקחו חבל בהלימודים, גם כותב לי שהתעסק בקיבוץ ילדים ומסיבות שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע. וגם עתה יש אצלו קביעת שיעורים בלימודים, אבל אין לו שום סיפוק מזה, והוא מרגיש שחסר לו משהו, ושואל דעתי בזה.

הנה לפי דעתי מה שחסר לו הוא ענין הקבלת עול, אשר זהו יסוד ושורש כל העבודה, ולהשיג קבלת עול אינו נזקק לזה התבוננות מיוחדת ועמוקה, ורק יתאר לעצמו אשר מלך מלכי המלכים הקב"ה ברא עולמו ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, שזהו נשמתו המחי' את גופו, והוא עומד עליו צופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו וכל מעשיו ודיבוריו וכל צעדיו יספור (לשון התניא פ' מ"ב).

כדי להקל עליו עבודה זו הנה זיכהו השי"ת אשר הוא חסיד, דהיינו שנשמתו היא פרט מנשמת הצדיק הכללית, ואם חסר איזה דבר בהנשמה פרטית, הנה על ידי התקשרות הראוי' נמשך כל החסר לו מהנשמה הכללית, ואמר הרבי בפירוש אשר כשלקח ע"ע הנשיאות התנה שיהי' זה בחסד ורחמים, ומאז, משנת תר"פ ועד עתה הנה עומד הוא ומשמש וממשיך לכל תלמידיו חסידיו ומקושריו כח וחיות בעבודת השם, הכוללת בתוכה הן הענינים שבין אדם למקום והן הענינים שבין אדם לחברו;

נוסף על כל זה הנה בחר בו הרבי בעצמו והטיל עליו שליחות מיוחדת וידוע גם על פי נגלה אשר שלוחו של אדם כמותו, במילא מובן אשר בשליחות זו נתן לו הרבי מהכוחות שלו, וכמבואר במאמר ח"י אלול שנה זו, אשר מצוה ל' צוותא וחיבור, ומבואר באריכות שם במשל, אשר על ידי שאדם מקיים ועושה ציווי החכם והמלך גם אם אינו יודע תוכן ענינו ואינו משיג גודל הענין ההוא, הנה שמחתו צריכה להיות בלי גבולית, כי בזה הוא מתאחד ומתקשר עם עצמות החכם ועצמות המלך.

ואחר כל זה אשר כל הנ"ל יש אצלו, הנה מתאונן הוא אשר אין לו בזה סיפוק ואינו מרגיש חיות, ורק מרגיש שחסר לו מה שהוא.

אם לקולי הוא נשמע, יעזוב את ההתאוננות היתרה בהרגשת עצמו מה חסר לו ומה יש לו, ויתבונן בחלק היפה אשר ניתן לו שהוא מתלמידי ומקושרי נשיאנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, וישמח בשמחה גדולה בחלקו זה וימשיך השמחה בפעולות ממשיות ממש למלא את רצון משלחו, אשר הכוחות על זה ניתנו לו ואינו חסר אלא הרצון.

וכאשר יבטל רצונו מפני רצון נשיאנו שמסר לו רצון הקב"ה, אזי זה גופא יהי' כלי שיומשך לו חיות בכל פעולותיו במילוי רצון כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, המחכה לבשורות טובות ממנו שהוסיף אומץ בעבודתו הן עם עצמו הן עם זולתו, ומקיים עבדו את הוי' בשמחה".

(אגרות קודש כרך ג, עמ' תמו)

  אוצרות דור ודור

איך משווים פעוטות לאימהות האומה?

שנת תשל"ה התאפיינה ב'שטורעם' הגדול שהוביל הרבי סביב 'מבצע נש"ק' * באיגרת קודש המיוחדת שלפנינו מתייחס הרבי לשאלות בדברים שהשמיע בשיחת-קודש משבת פרשת חיי-שרה אותה שנה, בקשר ללימוד עניין הדלקת נרות שבת גם לילדות מרבקה אמנו

ב"ה, כ"ז מרחשון, ה'תשל"ה

ברוקלין

שלום וברכה!

במענה למכתב כת"ר מיום ועש"ק פ' חיי שרה,

ממהר הנני לענות כיון שתקותי חזקה שגם כת"ר [=כבוד תורתו] ינצל כל השפעתו שניתנה לו בהשגח"פ – להפצת הענין דהדה"נ [=דהדלקת הנרות] ע"י כל נשי ובנות ישראל מתחיל מגיל חינוך, וכמדובר בארוכה ע"ד גודל חשיבות הענין וכו' וכו' בכו"כ הזדמנויות, ובודאי לדכוותי' דכת"ר א"צ [אין צורך] בכתיבה עד"ז [על דבר זה] כ"א [כי אם] רק להעתיק מחז"ל דאין מזרזין אלא למזורזין וכל עש"ק עולם (במובן דזמן) מלא הוא.

וע"ס [=ועל סדר] מכ' כת"ר [מכתב כבוד תורתו]  

איך אפשר להשוות בכלל להאמהות נערות ותנוקות להדליק נרות של שבת?

 תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל (בל' הרמב"ם הל' ממרים רפ"ב) שכאו"א יאמר אחרי אמירת תהלים ובנוגע לעצמו – יה"ר שתהא אמירתו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו.

יתרה מזו בנוגע לנדו"ד אמחז"ל (מאמר נפלא ביותר): כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך (שהש"ר עה"פ לריח שמניך) – וידוע ביאור אדמוה"ז1 בזה שקודם הציווי במ"ת הי' קיום המצות כפי ובמדה בכחות של הבנ"א מקיים המצוה – משא"כ לאחר מ"ת מקיים זה כאו"א בשליחותו של נותן התורה ובכחות של המצווה2. ועוד נקודה בדבר (שלכן קל יותר הקיום) שלאחרי ש(הי') מעשה אבות (נעשה עי"ז) סימן (וסיוע) לבנים.

רבקה ע"ה הדליקה אחר הנשואין.

מחלוקת בזה. ואדרבה רוב הדעות שהי' קודם לנשואין וכמפורש בפדר"א פט"ז ועוד (הובאו בתו"ש) וזהו פשוטו של מקרא ולא העיר רש"י אחרת, וק"ל. ולהעיר שגם להדיעה דמעשה ההדלקה הי' לאחרי הנשואין – אין זה מכריח כלל לאפושי פלוגתא ולומר דפליג ג"כ בנוגע לחיוב ההדלקה. ועוד וג"ז עיקר – גם לאחרי הנשואין בהיותה (לרש"י ועוד) בת ג"ש – אין ההדלקה אלא ענין דחינוך.

 

מאחז"ל דלמדין מרבקה דאין משיאין האשה אלא מדעתה (ב"ר פ"ס יב והובא גם בפרש"י עה"ת) – אינו ענין לכאן ואין סתירה לכאן – ואדרבה הוא כש"כ וק"ו באם בנוגע א) לקטנה ב) להסכם בכללות הענין קודם הקידושין בפועל צ"ל לדעתה עאכו"כ כו'. וראה ג"כ רש"י על הרי"ף ר"פ האיש מקדש.

ג. בנוגע לאין למדין מקודם מ"ת כו' – כבר האריכו בזה בכו"כ. וראה אנצי' תלמודית בערכו. וש"נ.

ויש להאריך בכהנ"ל

בכבוד ובברכה

_________________

איך אפשר להשוות וכו': איגרת זו ממוענת אל מו"ה מאיר בלומנפלד, שכתב לרבי בעקבות פרסום שיחת כ"ף מרחשון ה'תשל"ה (נדפסה בלקו"ש כרך ט"ו עמ' 163 ואילך) בעיתון 'אלגמיינער זשורנאל', ושם נאמר שמפרשת חיי שרה יש ללמוד שגם ילדה מגיל 3 צריכה להדליק נרות שבת קודש, והלימוד הוא מרבקה אמנו, וגודל פעולת ההדלקה שהי' נר דלוק מע"ש לע"ש. ושאל ע"ז איך אפשר להשוות תינוקות להאמהות.

שה"ש:  פ"א, ג (א).

הראוי לשליחות – בן ברית: קידושין מא, ב.

מעשר... לבנים: ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו.

רוב הדעות כו': ראה גם בלקו"ש שם הערה 33.

לרש"י: עה"פ – תולדות כה, כ. וראה גם לקו"ש שם.

_______________________

1)     ד"ה להבין כו' שדורות הראשונים (ס' תקסב ע' יא).

2)     במושגי הלכה – במ"ת נתחדש שנצטוו על העשי' ושהמעשה (והפעולה) הוא העיקר והעושה ואופן העשי' – די' שיהי' ע"י הראוי לשליחות (*דהמצוות "הן שלוחי" (תנחומא ויגש ו). ועיין לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן ויקרא א, ג) – בן ברית. וזוהי ג"כ ההדגשה ויה"ר הנ"ל שתהא אמירתו וכן במחז"ל הידוע מתי יגיעו מעשי למעשה כו' ולא מתי אגיע (תדא"ר רפכ"ה).

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש, פרשת חיי-שרה
כ"ה במרחשוון, מברכים החודש כסלו

[פירוט מנהגי שבת מברכים נדפס לאחרונה ב'התקשרות' לשבת בראשית, גיליון תתקנא].

אמירת תהילים בהשכמה. אחר-כך ילמדו כשעה מאמר חסידות, ואחר-כך התפילה.

ברכת החודש: המולד – ביום שלישי אחר הצהריים, בשעה 4:08 ו-6 חלקים.

מברכים "ראש-חודש כסלו – ביום החמישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

יום התוועדות.

"בשבת זו צריכים להתחיל כבר בהכנות הדרושות לקראת "מבצע חנוכה", כדי שיוכלו לארגן מבעוד מועד ש"מבצע חנוכה" יהיה באופן של "שטורעם", ובאופן ד"לכתחלה אריבער". ומכיוון שכל ענייני החודש כלולים ב"ראש חודש", ובפרט כאשר מדובר אודות חנוכה שהוא בסוף חודש כסלו – "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן" – אזי צריכים להתחיל בכל עניינים אלו מראש חודש כסלו, ולכן צריכים לעורר אודות עניין זה בשבת מברכים חודש כסלו1.

יום רביעי
כ"ט במרחשוון –  ערב ראש חודש

היום יש להוסיף בנתינת צדקה יותר מהרגיל2.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

יום חמישי
א' בכסלו – ראש-חודש

היום הבהיר "ראש-חודש כסלו". עורכים התוועדות חסידית, לרגל היום בו נרפא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ממחלתו בשנת תשל"ח ויצא לביתו3.

[כמה ממנהגי ראש-חודש נדפסו לאחרונה ב'התקשרות', לשבת בראשית. כאן נזכרו עוד כמה מנהגים].

בתפילת ערבית בליל ראש-חודש טופחים על השולחן כדי להזכיר לציבור לומר 'יעלה ויבוא'.

מנהג הנשים שלא לעשות מלאכות מסויימות בראש-חודש4.

תספורת: נוהגים שלא להסתפר (ושלא ליטול הציפורניים) בראש-חודש5. גם תספורת-מצווה לילד בהגיעו לגיל שלוש, תידחה למחרת6.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל.

אומרים את ההלל כסדר התפילה, והמאחרים לתפילה בציבור לא יאמרוהו לפני התפילה או בתוך פסוקי-דזמרה, כי אמירתו על הסדר חשובה יותר מאמירתו בציבור7.

בסיום ההלל אומרים: "יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך" בהשמטת תיבת 'על'. מיד לאחר מכן, אומרים: "ואברהם זקן... זבדיה ..."8כל זאת יחד אומרים שלוש פעמים9. גם הש"ץ אומר זאת לפני קדיש תתקבל.

חודש כסלו: חודש כסלו הרי בכלל מוצלח יותר מאשר החודש שלפניו ושלאחריו10.

מצד ריבוי הימים-טובים שבו נעשה כל החודש כמו יום-טוב, ועד שפועל גם בחודש מרחשוון שלפניו (שאין בו אפילו יום-טוב אחד) שנחשב כמו ערב-יום-טוב11.

"נחיצות גדולה לנצל את חודש כסלו להפצת שיטת חסידות חב"ד. ובפרט החל מהימים י' בכסלו, י"ט בכסלו ואילך, וסידור הדברים בפרסום המתאים. ולא רק בהנוער החרדי בלבד, אלא גם זה שלעת-עתה עדיין אינו חרדי, הנמצא לעת-עתה 'חוצה'"12.

שתי הצעות שהציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לחודש זה13:

א) בהתאם לזה שחודש כסלו הוא "חודש חסידי", לבטא זאת בכך שבמשך החודש יערכו התוועדויות חסידיות בכל מקום ומקום, הן לאנשים והן לנשים (כמובן, בנפרד), וכדאי גם לצרף את הטף. בהתוועדויות אלה ידברו דברי תורה ויעודדו להוסיף בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ובהפצת היהדות והמעיינות חוצה. ובמיוחד – בימים-טובים החסידיים דחודש זה, החל מי' כסלו ואילך בכל יום, בכל מקום וחוג לפי עניינו, עד להתוועדות הכי גדולה ביום י"ט כסלו, ראש-השנה לחסידות, וכפעולה נמשכת – גם בימים שלאחרי זה, ובפרט בימי חנוכה, סיום החודש.

ב) בכל יום בחודש כסלו ילמדו כל אחד מהאנשים הנשים והטף (ומה טוב – ברבים, בעת ההתוועדויות הנ"ל וכיוצא בהן) עניין (נוסף) בתורת החסידות, מתורתם של כל אחד מרבותינו נשיאינו [הן של כל אחד מהם בנפרד, והן כפי שהם קשורים יחד ומהווים המשך זה לזה], ומה טוב – מתורתם של שלושת אבות החסידות: הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, ומה-טוב – שבכל יום יוסיפו בלימוד, הן בכמות והן באיכות, החל מהעניין שהזמן גרמא – תורתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, שהיא באופן ד"רחובות הנהר" כולל ובמיוחד – בספרים החדשים שנדפסו לאחרונה, ומצווה גוררת מצווה – מתורתם של כל הנשיאים, ועד לתורתו של נשיא דורנו14. ונוסף על הלימוד עצמו – ישתדלו כל אחד ואחת בהפצת המעיינות חוצה, לפעול על עוד יהודים שיעשו כן.

יום שישי
ב' כסלו

יום חזרת הספרים של ספריית אגודת חסידי חב"ד למקומם האמיתי ב-770, בשנת תשמ"ח.

_______________________

1)    'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 514, ובכ"מ.

2)     'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593. וראה המובא בגיליון שבת בראשית (תתקנ"א) הערה 23.

3)     לאחר האירוע שהיה בשמיני-עצרת באותה שנה. פרשת הדברים בארוכה בקונטרס 'ראש חודש כסלו' (הוצאת 'ופרצת', כפר-חב"ד תנש"א). סעודת ההודייה התקיימה רק ב'זאת חנוכה'. כן חובר לכבוד העניין 'מארש' מיוחד (ע"י הרה"ח ר' פייטל שי' (ברצ"ל) הלוי לוין. כנראה, הושר לראשונה בר"ח כסלו תש"מ) ה'מארש' מופיע בקלטת-שמע של 'ילדי ליובאוויטש - לונדון' בשם "מי ארמיה", צד א.

4)     שו"ע ורמ"א סי' תיז ס"א, שהפרטים תלויים במנהג המקום. יש מקומות שאסרו תפירה [ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948 מודגשת מלאכה זו, וצויין לתשב"ץ ח"ג סי' רמד], סריגה, כיבוס (ידני), וגיהוץ שלא לצורך היום (ראה שם: שערי-תשובה ס"ק ג. כף-החיים ס"ק ל,לב. אשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש). ובערוך-השולחן שם ס"י כתב ש"אצלנו" נשים העוסקות באומנות – עושות מלאכה, שלא קיבלו עליהן להפסיד פרנסתן (ואצ"ל ביחס למלאכות הקשורות בחינוך, ראה ס' חול-המועד כהלכתו, פרק ו, סעיף עה).

5)     "מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר רבי יהודה החסיד" [בצוואתו אות מח], שו"ע אדה"ז סי' רס ס"א. ומה שלא הביאו המ"א ואדה"ז שם את נטילת הציפורניים, ביאר במילואים (א) לסי' זה בסו"ס 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז', מפני שבעש"ק יש להקל בפרט זה.

6)     ראה 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' שב שדן בזה, ומסיים: "ולדעתי יש לעשותה (תיכף) לאחר ראש-חודש". וכן במענה שלאח"ז. סיבת הזריזות בזה, ראה שם עמ' שא.

7)     בשנים הראשונות סיפר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי בשם אדמו"ר מהוריי"צ בשם אדמו"ר מהורש"ב, שאין לומר הלל שלא כסדר התפילה, כי אחר-כך, כשיתפלל שמו"ע ללא הלל, יהא זה כמו "אַן אַלטע געבאַקענע בולקע" [=חלה ישנה שנאפתה מזמן]. וראה כף-החיים סי' תכב ס"ק לח בשם שלמי ציבור: "ואין דעת האר"י זלה"ה נוחה... לומר דברים שלא כסדרן". זאת למרות שעל-פי הנגלה פסק אדה"ז סי' תפח ס"ג לומר הלל עם הציבור גם אם הוא קודם התפילה, כשם שפסק בסי' נב ס"א לדלג בפסוקי-דזמרה כדי להתפלל בציבור, ולמעשה נמנעים מזה לגמרי כמבואר באג"ק חט"ו עמ' קע וחי"ח עמ' פא. ועיי"ש חי"ז עמ' סז, שאף שרבותינו נשיאינו היו מאריכים הרבה בתפילת שבת, הנה ביום-טוב היו מסתדרים באופן שגמרו תפילת השחר עם הציבור ואמרו הלל עמהם, ע"כ. ולכאורה כך נהגו גם בראש-חודש (ראה סה"ש תש"ו עמ' 11. 'רשימות היומן' עמ' רי). וע"ע בס' 'דיני ומנהגי ר"ח – חב"ד' עמ' נה.

8)     א) בס' שער הכולל ס"פ לז ביאר דברי אדה"ז ("ויאמר...") שצריך לבטא שם זה בפה, אף שע"פ האריז"ל נזהרים מלהזכיר שמות-מלאכים (שער המצוות פרשת שמות. ס' שמירת הגוף והנפש סי' צ ס"ג, וש"נ. וגם בתפילה, כמו ביה"ר שלאחר התקיעות – מטה אפרים סי' תק"צ סל"ו, קיצור שו"ע סי' קכט סעיף טו), כי שם "זבדיה" הוא גם שם-אדם בתנ"ך (עזרא ח,ח ועוד).

ב) פשטות לשון המקובלים היא שזהו שם של הקב"ה (ואכן בספרו של הרב ראובן מרגליות 'מלאכי עליון' המביא את כל המלאכים לפי סדרי א"ב, טובים ורעים בנפרד, לא נזכר שם זה כלל). מאידך בס' אמרי פינחס השלם (ליקוט דברי הרה"ק ר' פנחס מקוריץ נ"ע) אות תנא, כתב שהוא שם מלאך.

ג) ע"פ הכוונות שבס' משנת חסידים וכו' משמע שאות ב' של 'זבדיה' צ"ל מנוקדת בקמץ (שלא כפי שמופיע בתנ"ך בשם הנ"ל), ומה שלא ניקד זאת אדה"ז – י"ל שהוא כדי שיהא שווה לכל נפש, בכל ניקוד, ויודעי-ח"ן ינקדו זאת כפי ידיעתם (כל אלו - ע"פ 'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תפא, ובקונטרס 'לוח השמטות ותיקונים' שלו לעמ' זה). וא"כ עדיף לחזור ולהדפיסו כפי שהיה, ללא ניקוד.

9)     היום-יום, א' דר"ח חשוון. ספר-המנהגים עמ' 36.

10)   מענה לעניין קביעת זמן לטיפול רפואי - לקוטי-שיחות כרך כ ס"ע 569.

11)   סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 78 ובהערה 1.

12)   אגרות-קודש ח"ה עמ' כט-ל.

13)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 85 ועמ' 97.

14)   וכבר יצא לאור ילקוט מותאם להצעה זו: "ילקוט רבותינו נשיאינו, מחולק לימי חודש כסלו", צפת ה'תש"ס.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)