"השתגעת?", שאל אותי הסוהר, כשדרשתי להיכנס גם אל התא הזה, "אינך יודע על מה אתה מדבר! לעולם לא תוכל להיכנס לתא הזה".
זה קרה לפני שלושים וחמש שנים. ר' משה דיקשטיין, חסיד חב"ד מבאר-שבע, החל לעסוק בהתנדבות בפעילות רוחנית בבית הכלא בעיר. באותם ימים טרם הייתה מסגרת לימודית מסודרת בבתי הכלא, והוא היה בא לשם, ומרכז את האסירים באחד האגפים לשעת לימוד תורה. מספר ר' משה:
אט-אט יצרתי קשר עם האסירים. למדתי להכיר אותם ולהתאים את הלימוד לרמתם. היו שלימדתי אותם מסכת אבות, ואחרים קיצור שולחן ערוך. לעיתים השמעתי רעיון על פרשת השבוע.
את שנות ילדותי עשיתי בשכונה תל-אביבית עממית, שהתאפיינה בפשיעה גבוהה. לצערי הכרתי את הסגנון המחוספס ואת האופי של האנשים שמעדו לשולי החברה. אף שלא קיבלתי שכר על עבודתי, הוכרתי כבעל תפקיד רשמי בשירות בתי הסוהר. במרוצת השנים יצרתי קשר הדוק עם אסירים וליוויתי את שיקומם. כמה וכמה מהם עלו על דרך המלך.
בביקורי בכלא הבחנתי בתופעה מוזרה, שבתחילה לא עמדתי על טיבה. הנוהל היה שהסוהר נהג לעבור בין תאי האסירים, לדפוק על הדלתות ולהזמין את האסירים לשיעור תורה. אך היה תא אחד שעליו הסוהר דילג דרך קבע.
התברר לי שבתא הזה משוכן אסיר מסוכן במיוחד, שבשל התפרצויותיו האלימות הוא מבודד משאר האסירים. עשרים ושלוש שעות ביממה הוא כלוא לבדו, ולשעה אחת ביום הוא מורשה לצאת לטיול בחצר הכלא, בשעה ששאר האסירים נעולים בתאיהם.
"האם זה יהודי?", שאלתי את הסוהר. הלה השיב בחיוב. "אם כן", אמרתי לו, "אני דורש לבקר גם בתאו". הסוהר נדהם. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר", השיב.
התעלמתי מדבריו, ואמרתי לו בנחישות שאני דורש להעלות את הבקשה לפני ההנהלה. הצגתי זאת כדרישה אולטימטיבית.
כעבור שבוע המתין לי סגן מנהל הכלא. "הרב דיקשטיין", אמר, "מה מצאת בתא הזה?". "יהודי מסכן", השבתי לו.
בדקות הקרובות מסר לי הנחיות מפורטות איך להתנהג בכניסתי לתאו של האסיר המבודד. "מובן שאנו נשגיח מקרוב, לוודא שלא יאונה לך כל רע", אמר.
נשאתי תפילה קטנה. בעודה רוחשת על שפתיי הובלתי אל תאו של האסיר המסוכן. הדלת נפתחה ומולי עמד הר-אדם, בגובה שני מטרים, זרועותיו חסונות וגדולות ומבטו מזרה אימה.
הושטתי לו את ידי. "שמי משה", אמרתי. הלה השיב בלחיצת יד איתנה, עד שאצבעותיי חישבו להתפרק. "אני יכול להתארח אצלך?", שאלתי. "היכנס", באה התשובה.
התיישבתי על קופסת שימורים. הבריון התיישב מולי על המיטה. התחלנו לשוחח. לנגד עיניי התגלתה נשמה אומללה. ילד שמכיתה ג לא חבש את ספסלי בית הספר. הוריו עסקו בפשיעה. "למדת תורה?", שאלתי. "למדתי לגנוב", השיב קצרות.
התחלנו לדבר. הזכרתי את משה, שקיבל תורה מסיני. "מי זה משה?", שאל. התחלתי לספר לו על יסודות היהדות, מבראשית. האסיר בלע בצמא את דבריי ולא חדל מלשאול. השעות חלפו. שמעתי מאחוריי קול פסיעות הלוך וחזור. הסוהרים נדהמו משהייתי הארוכה בתאו.
"תרצה לשמח את אלוקים?", שאלתי בסוף. "כן", השיב. "בוא תניח תפילין", הצעתי. "אבל אינני יודע כיצד", אמר.
"באיזו יד אתה כותב?", שאלתי. "לא כותב!", באה התשובה. "סליחה", אמרתי, "באיזו יד אתה מרביץ"... הוא הצביע מיד על יד ימין.
הוריתי לו להפשיל את שרוול ידו השמאלית. הבחנתי בקעקוע לא ראוי בדיוק בשריר הקיבורת, במקום הנחת התפילין. לרגע היססתי, אך במהרה התעשתי ואמרתי בליבי: אם זו עבֵרה, אני מקבל אותה עליי.
סיימנו את הנחת התפילין ונפרדתי ממנו. בחוץ המתין לי סגן המנהל, נדהם. "איזה כישוף עשית?", דרש לדעת, "עובדים סוציאליים אינם מחזיקים מעמד בחדרו חמש דקות, ואילו אתה ישבת איתו שעתיים!".
"למדנו תורה", השבתי. ציטטתי מספר התניא, שהתורה נמשלה למים, וכמו מים, גם דברי התורה יורדים למקום נמוך. רק צריך לנקות קצת את הניקוז, והמים מגיעים לכל מקום.
חלפו שבועיים. שוב אני עומד על מפתן התא המבודד. "רבי!", קרא אליי האסיר, "עכשיו לא תעשה ככה עם העיניים. אתה יכול להניח לי תפילין בשקט". הוא הצביע על מקום הקעקוע בזרועו. נדהמתי: לא היה שם קעקוע, אלא כתם אדום גדול של בשר חשוף.
"מה עשית?!", שאלתי בזעזוע. "ראיתי שלא היית מרוצה מהקעקוע", הסביר. "לקחתי מלח ושפשפתי את העור כדי להסיר את הקעקוע. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר הצלחתי".
עיניו נצצו. גם בעיניי עלו דמעות. ריבונו של עולם, אמרתי בליבי, מי כעמך ישראל! יושב יהודי בכלא, במקום הנמוך ביותר, ומשפשף במלח את הבשר החי כדי להניח תפילין כראוי.
השחלתי את התפילין בזהירות, משתדל שלא להכאיב לו. "תקשור חזק!", קרא לעברי, "אל תתרגש. תהדק!". ומה היה רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אומר על זה... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
