גם לאחר עבודת התשובה דראש-השנה עדיין נדרשת התעלות בעבודת התשובה גופא * זוהי ההוראה לשבת זו, שאף שכבר היה העניין ד"תשובה", צריך להוסיף ולהתעלות בעבודת התשובה, שיהיה "שבת שובה" * "שובה" הוא בדוגמת "רצוא" ו"תשובה" בדוגמת "שוב" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שבת זו נקראת בשני שמות: (א) "שבת שובה" - על שם התחלת ההפטרה "שובה ישראל" [על-דרך "שבת חזון" - על-שם תחלת ההפטרה "חזון ישעיהו", וכן "שבת שירה" - על-שם התחלת ההפטרה "ותשר דבורה"]. (ב) "שבת תשובה" - מפני היותה השבת שבעשרת-ימי-תשובה, ועניין זה קשור גם עם ההפטרה - מכיוון שתוכן ההפטרה הוא בעניין התשובה [על-דרך "שבעה דנחמתא" שתוכן ההפטרות דשבתות אלו הוא בעניין של נחמה].
והנה, על-פי תורת הבעש"ט הידועה, שבכל דבר ובכל פרט ישנה הוראה בעבודת ה' - מובן, שישנה הוראה הנלמדת מב' השמות דשבת זו, "שבת שובה" ו"שבת תשובה".
ובמכל-שכן וקל-וחומר: תורת הבעש"ט הנ"ל אמורה בקשר לכל ענייני העולם, ועל-אחת- כמה-וכמה בעניין הקשור עם תורה ומצוותיה, ובזה גופא - עם עניין הקשור לחודש תשרי, ובחודש תשרי גופא - עשרת-ימי-תשובה, שהם עניינים כלליים על כל השנה כולה (כדלקמן),
הרי בוודאי שבכל פרט ופרט השייך לעניינים אלו ישנה הוראה בעבודת ה', כדלקמן.
ב. ובהקדים:
חודש תשרי הוא חודש כללי על כל השנה כולה - כידוע ש"תשרי" אותיות "רשית" (כמובא בדרושי הצמח צדק). וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שמועדי חודש תשרי הם עניינים כלליים על כל השנה כולה, ולדוגמא: ראש-השנה עניינו - קבלת- עול על כל השנה כולה, וכן בשאר מועדי חודש תשרי, עד לשמחת תורה - עניין השמחה בתורה ובמצוותיה על כל השנה כולה.
ובחודש תשרי גופא ישנו עלוי מיוחד בעשרת-ימי-תשובה, שיש להם שייכות מיוחדת ל"ראש- השנה": מבואר בליקוטי-תורה (ר"ה נח,א) ש"יום-הכיפורים נקרא גם כן ראש-השנה בכתוב [כמו שכתוב ביחזקאל (מ,א) "בראש-השנה בעשור לחודש"], והוא בחינת נשמה ופנימיות . . ובראש-השנה בסוד החיצוניות".
ומזה מובן שכל עשרת-ימי-תשובה עניינם "ראש-השנה", היינו, שהתחלת העניין הוא בראש- השנה, ובימים שלאחרי זה הולך ונשלם הדבר, עד לשלימות העניין ביום-הכיפורים. וכמבואר בכתבי האריז"ל שבמשך עשרת-ימי-תשובה נפעל בניין עולם הדיבור (ספירת המלכות) בשלימותו (בכל העשר ספירות שבו), היינו, שבראש-השנה נפעל התחלת בניין עולם הדיבור, ועניין זה הולך ונשלם במשך כל עשרת-ימי-תשובה, עד ליום-הכיפורים, שאז נשלם כללות העניין דראש-השנה (בניין עולם הדיבור) בסוד הפנימיות.
[וכל זה - אף שבכללות נפעל עניין זה בראש-השנה, כמודגש בפשטות הכתובים שבראש-השנה, יום ברוא אדם הראשון, היה העניין ד"וייבן את הצלע גו'", שזהו כללות העניין דבניין עולם הדיבור, כמבואר בכמה מקומות].
ונמצא, שכל עשרת-ימי-תשובה עניינם הוא - "ראש-השנה", בדוגמת ה"ראש" הכולל ומנהיג את כל אברי הגוף, היינו, שהם כוללים ומנהיגים את כל ימי השנה כולה.
וזהו גם הביאור במה שנתבאר כמה פעמים - על יסוד המבואר בסידור האריז"ל - ששבעת ימי השבוע שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים (בהם ישנם שבעה ימים רצופים, כל שבעת ימי השבוע) מהווים נתינת-כוח והם כוללים את כל ענייני העבודה דשבעת ימי השבוע בכל השבועות דשנה הבאה - דלכאורה, בסידור האריז"ל מובא עניין זה ביחס לתיקון ימי השבוע דשנה שעברה, היינו, שיום ראשון בשבוע דעשרת- ימי-תשובה מתקן את כל ימי ראשון בשנה שעברה, וכן בשאר ימי השבוע, עד ליום השבת (שבת שובה) המתקן את כל השבתות דשנה שעברה, ומהו המקור להאמור לעיל בנוגע לימי השבוע דשנה הבאה?
והביאור בזה - על-פי האמור לעיל:
מכיוון שעשרת-ימי-תשובה הם ההמשך והשלימות ד"ראש-השנה" - הרי כשם ש"ראש- השנה" הוא ה"ראש" הכולל את כל ימי השנה הבאה, הרי מובן בפשטות שכן הוא בנוגע לכל עשרת-ימי-תשובה - שהם כוללים את כל ימי השנה הבאה. ומה שלמדים מסידור האריז"ל - הרי זה רק בנוגע לשייכות דשבעת הימים שבין ראש- השנה ליום-הכיפורים (שיש בהם כל שבעת ימי השבוע) עם שבעת ימי השבוע בכל שבועות השנה, ולאחרי שיודעים עניין זה, הרי מובן מעצמו שעניין זה קאי (לכל לראש) על השבועות דשנה הבאה, מכיוון שעשרת-ימי-תשובה הם המשך העניין ד"ראש-השנה", הכולל את כל ימי השנה הבאה.
ומה שמבואר בסידור האריז"ל אודות תיקון ימי השבוע דשנה שעברה - הרי זה מפני ששם מדובר אודות עניין התשובה, שעיקרה חרטה על העבר, ועד שגם הקבלה טובה על להבא עניינה - לאמת את החרטה על העבר, היינו, שכאשר רואים שישנה קבלה טובה על להבא, אזי מוכח שהחרטה על העבר היא חרטה אמיתית.
ועל-פי זה נמצא, שעיקר החידוש הוא - מה שכתוב בסידור האריז"ל שעשרת- ימי-תשובה בכוחם לתקן את השבועות דשנה שעברה. כלומר: מה שעשרת-ימי- תשובה מהווים נתינת-כוח וכוללים את ימי השנה הבאה - אין זה חידוש, שהרי עניינם הוא המשך ושלימות העניין ד"ראש-השנה, הכולל את כל ימי השנה הבאה (כנ"ל); אלא החידוש הוא - כאמור - שבכוחם לתקן את ימי השנה שעברה, על-ידי כללות עבודת התשובה.
ג. ונחזור לענייננו:
מכיוון שמדובר אודות השבת דעשרת-ימי-תשובה, אשר מלבד היותו בחודש תשרי, חודש כללי (אותיות "רשית"), עניינו הוא "ראש-השנה" - מובן, שכל הפרטים דשבת זו, כולל ב' השמות דשבת זו: "שבת שובה" ו"שבת תשובה" - הם עניינים עיקריים וכלליים, ויש ללמוד מהם הוראה בעבודת ה'.
וכמדובר כמה פעמים שכל עניינים אלו צריכים להיות מובנים בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך", שאחדותם מודגשת ביותר בראש-השנה, שעל זה נאמר "אתם ניצבים היום כולכם", היינו, שגם "ראשיכם שבטיכם" זקוקים להוראה זו, ולאידך - גם "חוטב עציך ושואב מימיך" שייכים להוראה זו.
ובפרט כאשר מדובר אודות הוראה בנוגע למעשה בפועל - "המעשה הוא העיקר" - שבזה שווים כל בני ישראל.
ד. ביאור החילוק שבין "שובה" ל"תשובה" - מובן מהפירוש הפשוט דתיבות אלו:
הפירוש ד"שובה" הוא - ציווי ופקודה והוראה על עניין התשובה, ואילו "תשובה" פירושה - עצם הדבר, היינו, עצם עניין התשובה.
כלומר: תיבת "שובה" מתייחסת בעיקר לנותן הציווי והפקודה, שהוא מצווה על עניין התשובה - אבל עדיין לא מדובר כאן אודות עניין התשובה בפועל. ואף שבציווי ופקודה זו ישנה גם נתינת-כוח והבטחה שבוודאי יהיה כן בפועל [על-דרך פירוש אדמו"ר הזקן ש"ואהבת" הוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה] - הרי לאידך, אין כל וודאות שעניין זה יבוא לידי פועל תיכף ומיד, בשעתא חדא וברגעא חדא. אבל תיבת "תשובה" - מתייחסת לעצם מציאות הדבר כפי שהוא בפועל [לא רק ציווי ופקודה (ביחד עם נתינת-כוח) על דבר זה], היינו, שישנו כבר עניין התשובה בפועל ממש.
אבל על-פי זה אינו מובן: מכיוון ש"שובה" קאי על הציווי וההוראה בלבד. ואילו "תשובה" קאי על קיום הדבר בפועל - הרי יש בכלל מאתיים מנה, ואם כן, מהו העילוי ד"שובה" (ציווי והוראה) לאחרי שישנו כבר עניין ה"תשובה" בפועל?!
והביאור בזה:
גם לאחרי שישנו עניין התשובה בפועל ("שבת תשובה") - נדרשת עבודת התשובה באופן נעלה יותר, כפי שמבין יהודי פשוט שגם לאחרי שכבר עשה תשובה, ביכולתו לעשות תשובה באופן נעלה יותר. ועל זה בא הציווי וההוראה ד"שובה" ("שבת שובה"), היינו, שלמרות שכבר היה עניין התשובה בפועל [שהרי כל ישראל בחזקת כשרות, ובפרט כאשר נמצאים בשבת דעשרת-ימי-תשובה], דורשים עדיין "שובה ישראל" - לבוא לדרגת התשובה באופן נעלה יותר.
דהנה, "עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות כו'" (תניא פכ"ט), ומובן, שאינו דומה מצב ודרגת הלב מיום אחד למשנהו, ועד כדי כך - שאפילו ביום אחד גופא ישנם שינויים במצבו ודרגתו של הלב, ועד לכללות העניין ד"דפיקו דלבא" (בלשון הזוהר) באופן דרצוא ושוב. ומזה מובן, שישנם שינויים גם בעבודת התשובה, היינו, שכאשר הלב נמצא בדרגא נעלית יותר - אזי נדרשת עבודת התשובה באופן נעלה יותר.
ונמצא, שכללות העניין ד"שבת שובה" ו"שבת תשובה" הוא על-דרך ובדוגמת העניין דרצוא ושוב (המודגש בדופק שבלב), ובאופן שכל אחד מהם מהווה הכנה לשלב שלאחריו: הציווי וההוראה - "שובה", הוא בדוגמת עניין הרצוא, היינו, ציווי על עבודת התשובה באופן נעלה יותר, והמעשה בפועל - "תשובה", הוא בדוגמת עניין השוב. וזהו מה שרצוא ("שובה") מהווה הכנה לשוב ("תשובה" בפועל), והשוב ("תשובה") מהווה הכנה לרצוא הבא לאחריו ("שובה" - ציווי על התשובה בדרגא נעלית יותר), ורצוא זה מהווה הכנה לשוב ("תשובה" בדרגא נעלית יותר), וכן הלאה, עד אין סוף.
ה. האמור לעיל ]שגם לאחרי ה"תשובה" בפועל ישנו הציווי "שובה", לבוא לדרגא נעלית יותר בתשובה [מודגש גם בפסוק "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך": מכיוון שהתשובה צריכה להיות "עד הוי' אלוקיך" - הרי מובן, שככל שיתעלה בעבודת התשובה, עדיין יש מקום להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית יותר, באופן רחב ועמוק יותר כו', עד לעילוי והוספה באופן ד"אין סוף", שהרי "הוי' אלוקיך" [שאליו צריכים לשוב, כמו שכתוב "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך"] הוא "אין סוף".
ומובן, שכאשר צריכים לשוב "עד הוי' אלוקיך" אין כל פלא בעובדה שתמיד יש אפשרות (ולכן צריכים) להתעלות לדרגא נעלית יותר - אדרבה: הפלא הוא כיצד יכולים לשוב "עד הוי' אלוקיך"?!...
ומזה מובן, שגם כאשר מדובר אודות "ראשיכם שבטיכם" שהתעלה רבות בעבודת התשובה - עדין יש מקום לתבוע ממנו (ואכן תובעים ממנו) "שובה", היינו, להתעלות לדרגא נעלית יותר, עד שיגיע לתכלית השלימות - "עד הוי' אלוקיך", באופן ד"ידעתיו הייתיו".
וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע - שכאשר יושב בחדרו ופותח את ה"ליקוטי תורה", אזי "ידעתיו הייתיו"!... היינו, שהיש דלמטה נעשה דבר אחד עם אמיתית המציאות דלמעלה, יש האמיתי.
ואין זה בסתירה לעניין האמונה ח"ו - אדרבה: אחד מיסודי האמונה הוא - "אין עוד": ידוע ומבואר בכמה מקומות אודות החילוק שבין "אין עוד מלבדו" ל"אין עוד" - ש"אין עוד מלבדו" פירושו, שמלבדו אין שום מציאות, אבל יחד עמו - ישנה מציאות של עולם, וכמו שנתבאר לעיל (ד"ה "זה היום") המבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש שמציאות העולם אינה אחיזת-עיניים, כי אם מציאות אמיתית, וראיה לדבר - מענייני התורה ומצוותיה כו' [כלומר: אין זו ראיה שכלית בלבד, שכל דנפש-הבהמית, שכל אנושי, ואפילו שכל אלוקי, אלא הראיה היא - מענייני התורה], ובלשון הרמב"ם בריש הלכות יסודי התורה: "מצוי ראשון . . ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו", היינו, שישנה הלכה בתורה - בספר "יד החזקה" להרמב"ם, "הלכות הלכות" - שישנה מציאותם של כל הנמצאים [על-דרך האמור לעיל בדרושי אדמו"ר מהר"ש שהראיה לאמיתית המציאות דענייני העולם היא - מענייני התורה], אלא שמציאותם אינה מלבדו ח"ו, כי אם "מאמיתת המצאו".
וישנו עילוי נעלה יותר - "אין עוד", היינו, שאין שום מציאות כלל זולתו יתברך, כלומר, לא זו בלבד שישנה מציאותם של הנבראים באופן שמציאותם אינה "מלבדו", כי אם "מאמיתת המצאו" - אלא עוד זאת, שאין שום מציאות כלל - "אין עוד".
וזהו העניין ד"ידעתיו הייתיו" - שאינו מציאות בפני עצמו שנבראה "מאמיתת הימצאו", אלא אינו מציאות בפני-עצמו כלל, "אין עוד", וכל מציאותו אינה אלא מציאות העצמות - "ידעתיו הייתיו".
ו. ההוראה מכל האמור לעיל - בנוגע לפועל:
לכל לראש ישנה ההוראה ד"שבה תשובה", היינו, שאין להסתפק בלימוד הלכות תשובה, הן הלכות תשובה בנגלה דתורה, והן הלכות תשובה בפנימיות התורה ("נשמתא דאורייתא") - ציווי והוראה בתורה אודות עניין התשובה, אלא לימוד זה צריך להיות לימוד המביא לידי מעשה [לא רק שביכולתו להביא לידי מעשה, אלא שהוא אכן מביא לידי מעשה] – עניין התשובה בפועל ממש.
ולאחרי זה באה ההוראה ד"שבת שובה" - שגם לאחרי שכבר היה עניין התשובה בפועל, ישנו הציווי וההוראה ד"שובה", היינו, להתעלות לדרגא נעלית יותר בעבודת התשובה.
וכמבואר בליקוטי-תורה ריש פרשתנו ש"עיקר התשובה הוא כמו שכתוב, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" [דלא כפירוש העולם שהתשובה היא על עניינים בלתי- רצויים דווקא], ומכיוון שכן, הרי מובן, שככל שיתעלה האדם בעבודת התשובה, ביכולתו להתעלות לדרגא נעלית יותר, עד אין סוף.
ועל-דרך מאמר רז"ל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם-הזה ולא בעולם- הבא, שנאמר יילכו מחיל אל חיל", היינו, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב שאפילו בכללות העולם אין מציאות של דבר בלתי-רצוי, כמו שכתוב "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" - גם אז צריך להיות עניין של הליכה "מחיל אל חיל", באופן ד"אין להם מנוחה".
וזוהי כללות ההוראה ד"שבת שובה" - שכאשר יהודי חושב שמספיק עבורו העילוי דעבודת התשובה בימים שלפני זה, ומכיוון שכן, יכול הוא כבר לנוח, ובפרט כאשר נמצא ביום השבת, שעניינו מנוחה - הנה על זה באה ההוראה ד"שבת שובה", שגם לאחרי העניין ד"שבת תשובה", עדיין דורשים ממנו "שובה", היינו, להתעלות לדרגא נעלית יותר בעבודת התשובה.
ז. והנה, על-ידי כללות העבודה האמורה לעיל, הן העניין ד"שבת תשובה" והן העניין ד"שבת שובה" - פועלים עילוי והוספה בכל ענייני ראש-השנה, באופן נעלה יותר מאשר בראש-השנה.
דהנה, בראש-השנה נמשכות ברכותיו של הקב"ה בכל העניינים, ולכל לראש - כתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות גם יחד, בטוב הנראה והנגלה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. וכל זה נפעל באופן נעלה ביותר - כמבואר באיגרת-הקודש )סעיף י"ד( שבכל ראש- השנה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" [ובלאו הכי בהכרח לומר כן - דמכיוון שישנו הציווי וההוראה ד"מעלין בקודש", הרי בוודאי שהקב"ה מתנהג כן בעצמו, כמו שכתוב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"].
ועל זה אומרים, שביום השבת שלאחרי ראש-השנה, "שבת שובה" - הנה על-ידי עבודת בני ישראל בעניין התשובה פועלים הם המשכת ברכותיו של הקב"ה באופן נעלה יותר מאשר בראש-השנה.
כלומר: לא זו בלבד שבשבת שובה פועלים גילוי ופירוט ההמשכה שכבר ישנה בשורש ומקור, מכיוון שכבר נפעלה בראש-השנה, שאין זה אלא גילוי ופירוט מן הכלל אל הפרט.
ולא זו בלבד שביום השבת נפעלת שלימות בכל ענייני ראש-השנה באופן ד"ויכולו" – מלשון שלימות [ובפרט על-ידי עבודתם של בני ישראל בשבת שובה - שעל-ידי זה פועלים שלימות נעלית יותר, על-דרך המבואר בעניין "כל המענג את השבת"], אלא עוד זאת - שפועלים המשכה חדשה לגמרי, באופן נעלה יותר ממה שנמשך בראש-השנה, על-דרך ובדוגמת העניין ד"ברכת כוהנים", וכן עניין התפילה, "יהי רצון" - המשכת רצון חדש לגמרי (ראה קונטרס חנוך לנער עמ' 46 ואילך).
ועניין זה הוא - הן ביחס לאדם כפי שהוא למטה (שעבודתו היא באופן נעלה ביותר), והן ביחס להמשכה מלמעלה (המשכה נעלית יותר ממה שנמשך כבר בראש-השנה), ובאופן ששניהם נעשים לדבר אחד, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהעצם של יהודי פשוט לוקח את העצם והפשיטות דלמעלה, שבזה מודגשים ב' פרטים: (א) ישנה מציאותו של היהודי ש"לוקח" דבר מסויים ("עס איז דא א נעמער"), (ב) וביחד עם זה - מכיוון שלוקח את העצם והפשיטות דלמעלה, הרי הוא נעשה מציאות אחת עם העצם והפשיטות דלמעלה. וכאמור – עניין זה הוא מיסודי האמונה.
ומשבת שובה ממשיכים זאת על כל השנה כולה, מראשיתה ועד סופה, ועד לדרגא שלמעלה מגדר התחלקות ראש וסוף (על-דרך המבואר בליקוטי-תורה ריש פרשת ניצבים - "מבלי ימצא האדם ראש וסוף"), ובאופן שעניין זה חודר בכל מציאותו של האדם, מראשו ועד העקב שברגל.
ועד שזוכים לתכלית השלימות בברכתו של הקב"ה - גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, ובאופן שעניין זה חודר בכל מציאותו של האדם עד לעקב שברגל, ובפשטות – שזוכים לרקוד (על-ידי העקב שברגל) בקבלת פני משיח צדקנו, ובהתאם לכך באים לריקודים ד"שמחת תורה" - שמחה הקשורה עם לימוד תורתו של משיח.
וכל זה - במהרה בימינו ממש, "מיד הן נגאלין", "נאו".
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת האזינו, שבת שובה, ה'תשד"מ, התוועדות א' –
'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשד"מ כרך א עמ' 39-33 - בלתי מוגה) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
