גודל העניין לסיים ב'טוב' באופן הנעלה ביותר * סיפור הקמצן בעל החסד... * האם יש מקום למנהג נשיאת מזוזה גם בדרכים? * הסבר בדברי התוספות יו"ט למעלת קדושה שנייה שהיא ב'חזקה' ולא בכיבוש * חיזוק מדבריו שגם טף חייבים ב'הקהל' – אפילו קטני קטנים * ומהו הסברו המיוחד למשמעותם של סימני המכות "דצ"ך עד"ש באח"ב"?
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
לא זקוק ל'הסכמה'..
ה'תוספות יום טוב' אינו זקוק ל'הסכמה'. הוא היה גדול בישראל וכו' וכו', הן בתחום תורת הנגלה הן בתחום תורת הנסתר וסודות התורה – כידוע ומפורסם...
כך התבטא הרבי במהלך התוועדות יו"ד שבט תשל"ב (שיחות קודש תשל"ב כרך א' עמ' 373).
רבי יו"ט ליפמן הלוי העליר (ה'של"ט – ה'תי"ד) היה אחד מגדולי חכמי אשכנז ופולין. תלמיד המהר"ל מפראג, "היה אב"ד בפראג ובוינא וברוסיא ובקראקא ונתגדל באשכנז וידע מנהגן של ישראל בכל תפוצותיהם" (החיד"א ב'שם הגדולים' מערכת גדולים אות יו"ד סצ"ב מהר"ר יום טוב הלוי העליר). שם ב'שם הגדולים', מתאר הרב החיד"א את חיבוריו ופעליו של התוספות יו"ט. באחד מחיבוריו (פני דוד פרשת מקץ) הוא אף מכנהו בתואר "גאון עוזינו הרב תוספות יו"ט", ובמקום נוסף כתב: "הרב תוספות יו"ט הפליא עצה ודחה כל פירושי רבותינו המפרשים ושייר דרך לעצמו" [וראה על מהדורות בדברי התוספות יו"ט ב'מחזיק ברכה' או"ח סימן סר סעיף ד].
במהלך השנים הביא הרבי פעמים רבות מדבריו, בעל-פה ובכתב. פעמים הסתמך על שיטתו, פעמים הביא חיזוק לדבריו, אך לא היסס גם לחלוק עליו (ראה בשיחה לעיל מתשל"ב, שם מתבטא הרבי ש"מתקבל יותר תירוץ של אחד האחרונים").
סיפור שהחזיר בתשובה
אחד ה'מופתים' המפורסמים של הרבי נקשר בתוספות יום-טוב. היה זה הרה"ג ר' דוד שוחט שקיבל פעם את הסכמתו של הרבי להרצות בפני קבוצת אנשי דת נוצרים, לגבי השקפת היהדות בנושא הצדקה. את הרצאתו סיים הרב שוחט בסיפור על ה'תוספות יום טוב', אשר ביקש להיקבר אחר פטירתו מעלמא דין, ליד אדם שנחשב בקהילה כקמצן ולאחר פטירתו נודע שהיה בעל חסד גדול. סיפור זה הביא את אחד מצאצאיו של אותו אדם לחזור לחיי תורה ומצוות מלאים [ויש אומרים שהרבי הוא שהורה "לספר את הסיפור על 'התוספות יום טוב' ומצוות צדקה!"]...
התחלת וסיום הש"ס
"ולהעיר אשר שישה סדרי משנה, התחלתם במ"ם פתוחה – 'מאימתי', וסיומם במ"ם סתומה 'בשלום', תוספות יום טוב סוף עוקצין.." – כך מצטט הרבי במספר מקומות (וראה גם לקוטי שיחות כרך כט עמ' 290 הערה 33), ומוסיף לציין למאמרים של הרבי מהר"ש שם נתבאר ענין זה.
מסיימים בטוב
סיום הש"ס במסכת עוקצין הוא: 1) במאמרו של ר' יהושע בן לוי "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות". 2) מאמרו של ר' שמעון בן חלפתא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
ופירש "התוספות יום טוב":
אף-על-פי שרבי שמעון בן חלפתא היה זקן בימי רבי... ואילו רבי יהושע בן לוי לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא... אף-על-פי-כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב"ל למאמרו של רשב"ח, כדי שתהא החתימה בשלום.
והסיק מכך הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 633):
ובזה רואים הדגשה מיוחדת בכלל ד"לסיים בטוב" – ש"בטוב" גופא יש להשתדל לסיים בענין הכי נעלה, כי: מאמרו של ריב"ל "עתיד... לכל צדיק... ש"י עולמות" הוא גם "דבר טוב", ואף-על-פי-כן השתדל רבינו הקדוש לסיים בדבר טוב נעלה יותר – בענין השלום "כלי... לישראל" ועד כדי שינוי הסדר!
"חפצא" של שמירה
בשיחה ארוכה (לקוטי שיחות כרך י"ט שיחה ה' לפרשת עקב) מסביר הרבי, אשר מזוזה היא חפצא של שמירה בעצם גם שלא בשעת קיום המצוה.
בין השאר מסתייע מפירוש התוספות יום-טוב (לדברי המשנה כלים פי"ז מט"ז): "מקל שיש בו בית קבול מזוזה" – "ואפשר שהיו אנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה ולשמירה להם". ומכיון שהדברים הובאו ולא הופרכו משמע שיש מקום להנהגה זו – והנאמר בתוספות יו"ט "וחשבו זה" שמזה משמע שאינו כן – מוסב על "למצוה" (ושמירה של מצוה). עם זאת מציין הרבי "ראה תוספות אנשי שם שם". [וראה גם אגרות קודש כרך ד' עמ' קנט].
טהרה מזרזת גאולה
טהרה מזרזת הגאולה. לקביעה זו שחוזרת ונשנית מספר פעמים (אגרות קודש כרך וא"ו עמ' רצז; כרך י"א עמ' רמה; כרך יג עמודים שכח-ט) מציין הרבי כמקור "עין תוספות יו"ט מסכת יומא בסופו ורמב"ם סוף הלכות מקוואות".
דוגמא מבריות המים
במכתבו מראש חודש ניסן תשל"ב (אגרות-מלך כרך ב' עמ' פב) קובע הרבי:
תורה, יהודים ויהדות בכלל – אינם עניינים נפרדים.. בכל פרט מפרטי מהותו, הן בקשר לגופו והן בקשר לנשמתו, ובכל פרטי חיי היום יומיים, צריך להיות חדור תורה ויהדות.
ומדגיש הרבי, ולא "שכאילו על היהודי להתקשר עם התורה ולחיות חיי יהדות מזמן לזמן או בתקופות מסויימות, אלא שהם כולי חד".
כמקורות לדברים הללו מציין הרבי:
ראה ברכות סא,ב: דגים... במקום חיותנו. יתרה מזו לדעת רבן שמעון בן גמליאל (מקואות פרק ו משנה ז') –"כל שהוא מבריית המים טהור" – אלא שאין הלכה כמותו – נתבאר ב[מאמר] דיבור המתחיל וראיתי אני, תרס"ב. אבל הרי פסקינן כוותי' בהא דזבחים (כב,א).
וכבר שקלא וטריא בזה בתוספות יום טוב מקואות שם. והאריך בזה בספר גולות עליות שם. חיבור לטהרה הלכות מקואות כלל ב' בסופו (ולפי עניות דעתי בשינויא דחיקא). ועוד. ואין כאן מקומו.
מהו "כביכול"!
ממכתב הרבי משנת תש"ל (איגרות קודש כרך כו עמ' תצ"ו):
...פירוש "כביכול" – ראה תוספות יום טוב סנהדרין פרק ו' משנה ה'. רש"י יומא (ג,ב). מגילה (כא,א), הפירוש כב-יכול הובא בתשבי ודוחהו.
קדושה שנייה בחזקה
בעניין קדושה שניה שנתקדשה הארץ בזמן שעלה עזרא, כתב הרמב"ם (ספ"ו מהלכות בית הבחירה (הט"ז)):
"וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה" [שלכן היא מקודשת גם עתה], ומפרש התוספות יו"ט (עדויות פ"ח מ"ז) שהכוונה היא ל"חזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה" (לקוטי שיחות כרך ט' עמ' 68 הערה 62).
דברי התוספות יו"ט באו להסיר את קושיית ה'כסף משנה':
א) איני יודע מה כח החזקה גדול מכח הכיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן – משנלקחה הארץ מידנו בטלה החזקה (!), ב) ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה, אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש.
ותוכן דברי התוספות יו"ט: גדול כח חזקה מכח הכיבוש לפי שכיבוש נכרים של נבוכדנצר בא ומבטל כיבוש ישראל, בעוד החזקה שהחזיקו מיד כורש מלך פרס שנתן להם רשות להחזיק הוי חזקה מדעת הנותן ואין כיבוש יכול לבטלנה.
התוספות יו"ט ממשיך: "ואין להשיב מנתינת השם יתברך שנתנה לישראל בראשונה – שיש להשיב שכמו שה' יתברך נתן לישראל הארץ כך נבאו נביאיו שיעלו מחריבים ויטלו מהם, וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידנו לא מצינו בה נבואה בפירוש, ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו ואין קרקע נגזלת".
הרבי מקשה על תירוץ זה שמביאו בהרחבה (לקוטי שיחות כרך ט"ו שיחה ה' לפ' לך לך) אחרי ניסיון להביא את דברי ה'חתם סופר' (שו"ת יורה דעה סימן רלג) ["אלא שלא הביא דברי התוספות יו"ט" – הערה 30], ומיישב כדלהלן:
חלוקת קדושת הארץ לא נפעלה על ידי בעלות בני ישראל עד שנכנסו לארץ על פי הציווי.
וכך מתורצת הקושיה הראשונה:
בביאה הראשונה נצטוו ישראל שהכניסה תהיה באמצעות כיבוש, ולכן הכיבוש הוא שפעל חלות הקדושה, ולא הועילה החזקה לעניין זה. אך בביאה שנייה, שנצטוו לעלות ולהתיישב בארץ (לא לכבוש, מפני שכבר נכבשה), כנאמר בירמיהו כט,י: אפקוד אתכם גו' להשיב אותכם אל המקום הזה, ולכן נפעלה הקדושה על ידי ה"חזקה שהחזיקו בה".
ומסתלקת גם הקושיה השנייה:
קדושת הארץ בביאה הראשונה נפעלה באמצעות כיבוש, וגדר הכיבוש הוא – לקיחת דבר בעל-כרחם של הבעלים. נמצא, שמצב ההתגברות על האומות הוא שפועל חלות הקדושה, וכשבטלה התגברות זו ("כיון שנלקחה הארץ מידיהם") בטילה הקדושה שבאה על ידה ("בטל הכיבוש"). לעומתה, בביאה שנייה נתקדשה הארץ על-ידי חזקה, שגִדְרָהּ הוא – בעלות גמורה, החפץ הוא שלו מעיקרו;
ואם כן מובן שאף הקדושה הנפעלת על ידי חזקה זו, קשורה בכך שחזרו אל הארץ השייכת להם גם לפני כיבוש יהושע, ולכן אינה בטילה.
בואו חשבון...
מהו הפירוש "גימטרייה"? באיגרת מכ"ח כסלו תש"כ (אגרות קודש כרך יט עמ קו) כותב הרבי:
במה שכותב בפירוש גמטריא – ראה תוספות יום טוב סוף פרק ג' דאבות "שם מושאל לכל עניני חשבון" וראה ב'ערוך השלם' בערכו כמה דוגמאות.
באיגרות קודש כרך ב' עמ' עג, כותב הרבי:
יש אומרים אשר כללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימיהם (מהרי"ק שורש קסה הובא בתוספות יו"ט כלים פ"ג מ"ב. וראה...)
ואחרי הסבר ההיגיון מאחורי כלל זה מסיק:
אבל בכללים שהשכל מחייבם, וכמו יחיד ורבים הלכה כרבים וכיוצא בזה, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם (וראה גם אגרות קודש כרך ג' עמ' מה).
מי הם הקרויים 'אדם'?
יש שני אופנים בהשפעת בני ישראל על אומות העולם – מסביר הרבי:
אופן ראשון – השפעה באמצעות כפיה, אם כפשוטה (כאשר יד ישראל תקיפה), או באמצעות כפייה בדברים.
אופן שני – פעולה עקיפה שעל ידה יבואו אומות העולם לידי הכרה שצריכים לקבל מצוות "מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו".
לעניין כפייה בדברים – מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 97 הערה 32): תוספות יו"ט מסכת אבות פרק ג' משנה יד.
בשיחה ארוכה (לקוטי שיחות כרך ט"ו עמ' 58 ואילך) בעניין "חביב אדם שנברא בצלם" מתייחס הרבי לדברי התוספות יום טוב הן בפנים השיחה והן בכמה וכמה הערות, עיין שם.
ומעניין לעניין: באגרתו מנר ראשון דחנוכה תשכ"א (איגרות קודש כרך כ' עמ' עח), מציין הרבי לסתירה "דגם בלשון חז"ל אדם ממעט נכרי. וכן כתוב בתוספות יו"ט ביכורים פ"ב משנה ז' – והוא בסתירה למה שכתוב בפירושו לאבות פרק ג' משנה יד".
בסופו של דבר מגיע למסקנה מעניינת:
שוב ראיתי דתימה לומר כל הנ"ל שהרי מבואר (יבמות סא,א ובתוספות שם) דבמקום דכתב גם בהמה אז כשהזכיר השם – אדם כולל גם עכו"ם.
ובכל הנזכר לעיל הוא על דרך זה, ואם כן אינו שייך להכלל שאין עכו"ם קרויים אדם [ובמגילה אדם בא בניגוד לקרקעות. בביכורים ובבא קמא – לבהמה ושור. ובאבות – לישראל]. וצריך עיון גדול. – ולהעיר אשר בפירוש המלבי"ם על התורה ריש ויקרא האריך בכל זה.
"בפירושי המשניות נכללים גם הטעמים (וכמבואר בהקדמת התוספות יו"ט למשניות)", קובע הרבי בלקוטי שיחות כרך לו עמ' 17.
על השאלה המפורסמת למה נענשו המצרים, הרי נגזר על בני ישראל "ועבדום וענו אותם" – מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך ל"ו עמ' 13 הערה 43): שהם עשו זאת מחמת רשעות לבם (אף שבלאו הכי היו מוכרחים בזה מפני גזירת הקב"ה) – תוספות יו"ט אבות פרק ב' משנה ו' בסופה. וראה רמב"ן (ובחיי) לך טו, יד בסופו.
גם עדים וגם חשבון..
מדוע לקידוש החודש יש צורך גם בעדי ראיה – "כזה ראה וקדש", דלכאורה: מכיוון שבית דין נדרש בלאו הכי לחשב על-פי חשבון את זמן מולד הלבנה, ויתר על כן, הם סומכים דווקא על החשבון אפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה, עד כדי כך שאם "ידעו בחשבון שאינו נראה ובאו עדים והעידו שנראה... אין סומכין על דבריהם" לשם מה יש צורך גם בעדי ראיה? – כקושיית התוספות יו"ט (ר"ה פרק ב' משנה ו' קרוב לסופו).
ומסביר הרבי (שוב על יסוד דברי התוספות יום טוב):
ב"עדי ראיה" וב"חשבון" – ישנה מעלה בכל אחד שאין בזולתו; וקביעות ראש חודש היא ענין כללי ויסודי בענייני תורה ומצוות הדורש את שתי המעלות. ולכן אין אנו סומכין אלא על שניהם כאחד – הראיה והחשבון. והאריך להסביר את הדברים על פי פנימיות העניינים (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 64 ואילך).
מעלת גיל שבעים
"להעיר מלשון התוספות יו"ט סוף פרק קמא דברכות במעלת ע' [70] שנה. ועיין גם כן לקוטי הש"ס להאריז"ל שם", כך ציין הרבי באגרתו לרב זוין לרגל מלאת לו 70 שנה (אגרות קודש כרך יד עמ' קסג), ובה גם מעודדו לקיים התוועדות חסידית לרגל יום זה.
שכר – מהלידה
העירני חכם אחד מתוספות יום טוב למגילה פרק א' משנה ג': וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן... ואם כן אפילו הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו...
כך הוסיף הרבי (בתור "הוספה לאחר זמן") למכתבו הכללי מיום י"א אדר שני תשמ"א (נדפס בספר באגרות מלך כרך א' עמ' רמב).
דברי ה'תוספות יום טוב' חיזקו את סברתו של הרבי, שביקש לקבוע כי "קטני קטנים" חייבים במצוות הקהל "תיכף שנולד" משום שגם הם בכלל "לתת שכר למביאיהם".
הערה זו שבה ונכללה במכתב כללי מר"ח מרחשוון תשמ"ז (שם עמ' שפה).
סימני עשר המכות
כתב ה'תוספות יום טוב בפירוש במסכת אבות פרק ה' משנה ד':
"ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק"א לפ"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות, לכן נראה לי לקרותן דצך עדש באחב, ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כבש. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג י"א, באף תדוש גוים. ובאחב, על שם פסוק ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירש רש"י שהתי"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה".
[פירוש הדברים (לפי דברי היעב"ץ)]:
"דצ"ך שמחתך תנהוג בשתיקה, עד"ש – מלשון עדשה כפשוטו שאין לה פה. באח"ב – באהבה וחיבה תסבול עד שתגיע עת גאולה שלמה"].
לדברים אלו, מציין הרבי בהגדה שלו (פיסקא דצ"ך עד"ש באח"ב): "ראה תוספות יו"ט... פירוש התיבות על דרך הדרוש".
בדיני ביטול תרומה במאה ואחד, דן הרבי בפלוגתת התנאים במסכת תרומות (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 60 ואילך) ומציין בהערה 13:
ראה משנה ראשונה למשניות שם משנה ח' סד"ה רבי יהושע שתירץ כן קושיית התוספות יו"ט על הרע"ב הא אין מבטלין איסור לכתחילה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
