נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1142 - כל המדורים ברצף
	ישראל זוכים לשער הנו"ן שלמעלה מהזמן
	לא 'חידוש' של ליובאוויטש
	מלחמת ששת הימים
	פרשת נשא
	קבלת התורה בשמחה ובפנימיות
	חג השבועות
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1142, ערב שבת-קודש פרשת נשא, ד' בסיוון ה'תשע"ו (10.06.2016)

  דבר מלכות

ישראל זוכים לשער הנו"ן שלמעלה מהזמן

משמעות ההבדל בין החגים הקבועים ביום לחג השבועות התלוי בספירת מ"ט יום * חג השבועות מחבר בחינה שלמעלה מהזמן – בזמן * נשמות ישראל שייכות גם ל"כתר שנטל לעצמו" בגלל ביטולן לעצמות * רצה ה' שהמשכה זו תימשך דווקא על-ידי עבודת האדם ובירור הניסיונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק אדמו"ר נטל ידיו הקדושות לסעודה. אחר כך ציוה לנגן¹ ואמר מאמר ד"ה בשעה שהקדימו.

* * *

ב. בחג השבועות מצינו חידוש לגבי כל שאר הימים טובים – שכל החגים יש להם זמן קבוע בחודש (חג הפסח – בט"ו ניסן, חג הסוכות – בט"ו תשרי), ואילו הקביעות דחג השבועות היא "פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"².

וטעם הדבר – לפי ש"ביום חמשים לספירת העומר הוא חג השבועות .. שנאמר³ (וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות תהיינה גו') תספרו חמשים יום והקרבתם וגו' .. הכתוב לא תלה חג הזה .. בכמה ימים לחודש, רק בחמשים לעומר"⁴.

ובנוגע ליחס של יום החמישים לספירת העומר (חג השבועות) למ"ט ימים הקודמים – שתי קצוות:

מחד גיסא – חלוק יום החמישים מכל מ"ט הימים שלפניו, שכל מ"ט הימים צריכים לסופרם, היינו, שההמשכה נפעלת על-ידי עבודת האדם ("וספרתם לכם"), מה שאין כן יום החמישים שאין סופרים אותו, מורה על מדריגה נעלית שאינה יכולה לבוא על-ידי עבודת האדם באופן דאתערותא דלתתא, כי אם בדרך מלמעלה למטה דווקא.

ולאידך גיסא – גם ההמשכה דיום החמישים שבאה מלמעלה, באה לאחרי עבודת האדם בספירת מ"ט ימים שלפני זה⁵, ובזה גופא – באופן ד"שבע שבתות תמימות תהיינה", שגם זה (עניין התמימות) צריך לבוא על-ידי עבודה דווקא,

- כידוע⁶ הסיפור אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שפעם בליל א' דחג השבועות, אמר חסידות קודם תפלת מעריב, ואמירת החסידות נמשכה לתוך הלילה ("טיף אין דער נאכט"), וכשאמר אאזמו"ר⁷ "היינט האבן מיר תמימות⁸ בדרך ממילא" [=היום יש לנו תמימות ממילא], השיב הרבי נ"ע: "תמימות בדרך ממילא איז קיין תמימות ניט" [=תמימות ממילא, אינה 'תמימות'] –

ורק לאחרי העבודה דמ"ט ימי הספירה, ובאופן ד"תמימות" – באה ההמשכה בחג השבועות בדרך מלמעלה למטה.

ג. והביאור בזה:

ידוע⁴ שמ"ט ימי הספירה הם כנגד מ"ט שערי בינה, ויום החמישים (חג השבועות) הוא כנגד שער הנו"ן.

וזוהי מעלת יום החמישים לגבי כל מ"ט ימי הספירה – שמ"ט ימי הספירה שכנגד מ"ט שערי בינה (שנבראו בעולם⁹) שייכים לעולמות, מה שאין כן יום החמישים שכנגד שער הנו"ן הוא למעלה מעולמות¹⁰, וכמבואר לעיל (במאמר) שהוא על-דרך כתר הג' שהקב"ה "נותן בראשו"¹¹.

וזהו גם הטעם שחג השבועות חלוק מחג הפסח וחג הסוכות שהם שבעה ימים, מה שאין כן חג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד (ובחו"ל – ב' ימים)¹²:

כוונתם ותכליתם של הרגלים שענייניהם יימשכו בכל ימי השנה כולה¹³. ולכן נקבעו חג הפסח וחג הסוכות לשבעה ימים, הכוללים את כל שבעת ימי השבוע, שעל-ידי זה דווקא יהיו שייכים לכל ימי השבוע שבכל השנה, היינו, שכל ימי ראשון בשבוע שבמשך כל השנה מקבלים מיום ראשון בשבוע שבחג הפסח ובחג הסוכות, כל ימי שני בשבוע (שבמשך כל השנה) – מיום שני בשבוע שבחג הפסח ובחג הסוכות, וכן הלאה.

מה שאין כן חג השבועות אינו אלא יום אחד – דכיוון שענינו הוא המשכת שער הנו"ן, כתר הג' שהקב"ה "נותן בראשו", הרי הוא למעלה מהגבלת הזמן, ולכן, גם בהיותו יום א' (או ב' ימים), נמשך הוא בכל ימי השנה כולה.

ומטעם זה אין סופרים את יום החמישים (דלא כמו המ"ט יום דספירת העומר) – כי, המשכת שער הנו"ן, כתר הג' שנטל לעצמו, שלמעלה מהגבלת הזמן ולמעלה מעולמות, היא ממקום נעלה ביותר שאין אתערותא-דלתתא מגעת שם, ונמשכת רק בדרך מלמעלה למטה דווקא.

ד. אמנם, גם ההמשכה דיום החמישים שהיא בדרך מלמעלה למטה, באה לאחרי העבודה דספירת המ"ט יום דווקא:

ובהקדמה – שגם יום החמישים, עם היותו בעצם למעלה מהגבלת הזמן (יום אחד), הרי הוא נמשך ומתגלה בזמן (לכל לראש – בזמן חג השבועות גופא, ולאחרי זה בכל ימי השנה כולה), אלא שגם כפי שנמשך למטה בזמן, הרי הוא עניין שלמעלה מהזמן, היינו, כפי שלמעלה מהזמן נמצא בזמן.

ומהדוגמאות לזה: (א) רגע הראשון של הבריאה – שמחד גיסא אינו למעלה מן הזמן, אבל לאידך גיסא גם אינו זמן, כי, גדר הזמן הוא עבר הווה ועתיד, ואילו ברגע הראשון של הבריאה לא שייך עניין של עבר¹⁴. (ב) קרן זוית (הנקודה המחברת ב' כתלים וכיוצא-בזה) – שמחד גיסא אינו למעלה מן המקום, אבל לאידך גיסא גם אינו מקום, שהרי הקרן זוית עצמו אינו תופס מקום¹⁵.

ועל דרך זה בנוגע לכתר הג' שנטל לעצמו:

נתבאר לעיל (במאמר) שגם כתר הג' שנטל לעצמו – ניתן לנשמות ישראל, כיוון שכל העניינים כולם (גם היותר נעלים) הם בשביל נשמות ישראל,

אלא שעניין זה שייך (לא למציאות נשמות ישראל, אלא) לביטול דנשמות ישראל שבטלים אל העצמות, שזהו הפירוש שניתן לנשמות ישראל גם כתר הג' מה שנטל לעצמו, היינו, שעניין זה ניתן לנשמות ישראל כפי שהם נמצאים ב"עצמו", היינו, כפי שבטלים להעצמות.

ובהתאם לכך יש גם צורך בהקדמת עבודת הנשמות (לא מצד מציאותן, אלא) מצד הביטול שלהם – שזהו עניין הקדמת נעשה לנשמע, כמבואר לעיל (במאמר) שב' הכתרים שנתן בראש בניו הם כנגד נעשה ונשמע, וכתר הג' שנטל לעצמו הוא כנגד הקדמת נעשה לנשמע, היינו, שהקדמת נעשה לנשמע שעניינה הוא הביטול לבעל הרצון, תוכנה ומשמעותה, שנשמות ישראל נמצאים ב"עצמו", ובדרגא זו ניתן להם הכתר שנטל לעצמו.

ויומתק יותר – שההקדמה דנעשה לנשמע (לא האמירה בפועל, אלא ההכנה לאמירה, ההחלטה להקדים נעשה לנשמע) אין בה שהיית זמן (דלא כאמירת נעשה או נשמע, ב' תיבות שבכל א' מהם יש ד' אותיות, שאמירתן מוגבלת בזמן), שזהו בהתאם לכך שכתר הג' שנטל לעצמו הוא למעלה מהגבלת הזמן כו'.

וזהו הטעם שגם ההמשכה בחג השבועות שהיא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת שם, באה למטה לאחרי ועל-ידי הקדמת העבודה דווקא,

אלא, שעניין זה אינו אלא מצד רצונו יתברך – בלשון הידוע¹⁶: "רצון הטהור והחפץ הקדוש" – שהמשכת כל העניינים יהיו על-ידי עבודה דווקא (כמבואר לעיל (במאמר) בארוכה),

ובזה גופא – לא כמו כל ההמשכות של סדר השתלשלות, שהם מבחינה השייכת לעולמות, היינו, שיש לנבראים תפיסת מקום שם, ועבודת המטה מגעת שם, אלא מבחינה שבה אין שום תפיסת מקום לנבראים ועבודתם (שהרי זה כתר הג' שנטל לעצמו), כי אם, מפני שעלה ברצונו יתברך – ב"רצון הטהור והחפץ הקדוש", היינו, לא רק רצון סתם, אלא רצון הטהור, ולא רק חפץ סתם אלא חפץ הקדוש – שכתר הג' שנטל לעצמו יימשך לנשמות ישראל למטה על-ידי עבודה.

ה. ועל-פי זה יש לבאר הטעם שההמשכה דחג השבועות באה על-ידי הקדמת העבודה בספירת העומר, שעניינה בירור נפש הבהמית דווקא¹⁷:

כיוון שההמשכה דחג השבועות היא כתר הג' שנטל לעצמו, שבעצם הרי זה למעלה מגדר המשכה, והמשכתו למטה אינה אלא מצד "רצון הטהור והחפץ הקדוש" דווקא – הרי זה צריך להיות בהתאם לרצון דווקא.

וכיוון שעיקר הכוונה והרצון בעבודת האדם הוא (לא על עבודת נפש האלקית מצד עצמה, אלא) על בירור נפש הבהמית דווקא, שעל זה אמרו חז"ל¹⁸ "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", לכן, ההמשכה דחג השבועות (שאינה אלא מצד "רצון הטהור והחפץ הקדוש") היא על-ידי בירור נפש הבהמית דווקא, שזוהי העבודה דספירת העומר.

ו. ויש להוסיף, שכשם שעיקר הכוונה היא לא בעבודת נפש האלקית מצד עצמה, אלא בבירור נפש הבהמית דווקא, כך גם בירור נפש הבהמית עצמה אינו מספיק, אלא צריך להיות גם בירור חלקו בעולם.

כלומר: נקודת היהדות שתישאר בשלימותה – אין בכך משום חידוש ("דאס איז קיין קונץ ניט"), שהרי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"¹⁹. ואפילו בירור נפש הבהמית – עדיין אינו הכוונה והתכלית, כי אם בירור חלקו בעולם.

[ובפרטיות יותר – עיקר הכוונה נשלמת על-ידי בירור הניסיונות דווקא, כי, ההעלם שבניסיונות הוא גדול ביותר, ולכן בירורם מגיע ("דערלאנגט") למעלה ביותר²⁰. ובפרט בזמננו זה, עקבתא דעקבתא דמשיחא, שהחושך כפול ומכופל, ובמילא, גם העבודה שבתקופה זו נעלית יותר²¹, על דרך הידוע²² במעלת העקב שבו דווקא ישנו כוח המסירת נפש].

ויש להוסיף יתירה מזה – דכיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה"²³, הרי, גם החלק בעולם שצריך להתברר על-ידי הזולת, נוגע אליו, ונמצא, שבירור כל העולם – שכל חלק אחד בו שייך לאחד מבני-ישראל שצריך לבררו – נוגע אליו.

ולאידך גיסא, כיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה", הרי, כל העניינים שלו נוגעים (לא רק לו, אלא) גם לכל בני-ישראל.

ועוד זאת – שכל העניינים שלו נוגעים לא רק בעולם הזה, אלא גם למעלה, עד לעולמות ומדריגות הכי עליונות, ועד לשרש הנשמות – בעצמותו יתברך.

ונמצא, שכל העניינים שלו נוגעים לכללות העולמות, וכל העניינים שבעולם נוגעים לו.

(מהתוועדות שבת ויום ב' דחג השבועות ה'תשי"ב. תורת מנחם כרך ה עמ' 240-244 – בלתי מוגה)

____________________________

1)     בעת הניגון שלפני המאמר בכה כ"ק אדמו"ר מאוד (המו"ל).

2)     ר"ה ו, ב.

3)     אמור כג, טו-טז.

4)     שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תצד.

5)     ראה לקו"ת במדבר יב, א ואילך. שה"ש לה, ג. ובכ"מ.

6)     שיחת ליל א' דחה"ש תש"ב (לפני עשר שנים) ס"א (סה"ש תש"ב ע' 119).

7)     הרה"ג הרה"ח וכו' ר' ברוך שניאור ז"ל שניאורסאהן - זקנו של כ"ק אדמו"ר - ראה אודותו אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תח. תולדות לוי יצחק (הוצאת תשנ"ה) ח"א ע' 53 ואילך (המו"ל).

8)     ראה שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

9)     ר"ה כא, ב. וש"נ.

10)   ראה פתיחת הרמב"ן לפירושו עה"ת. ועוד.

11)   ויק"ר פכ"ד, ח.

12)   ראה גם תו"א הוספות יתרו קט, סע"ד. אוה"ת יתרו ע' תתעב. שבועות ע' ריא. ועוד.

13)   ראה לקו"ת ברכה צח, ב. אגרות- קודש כ"ק אדמו"ר ח"ח ע' שכה.

14)   ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 333 הערה 79.

15)   ראה "רשימות" חוברת ז ע' 75, ובהנסמן שם.

16)   עבוה"ק חלק העבודה פ"ג. הובא בשל"ה לא, ב.

17)   ראה לקו"ת אמור לה, ד ואילך. במדבר יו"ד, א ואילך. ובכ"מ.

18)   ב"ר רפמ"ד. וש"נ.

19)   תניא ספכ"ד. וראה לעיל בהמאמר.

20)   ראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' כז.

21)   חסר כמה תיבות (המו"ל).

22)   ראה סה"מ שם ע' קפח, ובהנסמן שם בהערה 47.

23)   שבועות לט, סע"א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

לא 'חידוש' של ליובאוויטש

כיצד תערב ליהודי הישיבה בגלות?!

ידוע הפתגם שיהודי הוא "קבלת-עול'ניק", ובנידון דידן – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: "לא מרצוננו גלינו מארץ-ישראל ולא בכוחותינו אנו נשוב כו' אבינו מלכנו ית' הגלנו כו'";

אבל השאלה היא – כיצד יערב ליהודי ("ווי קען אים איינגיין") הישיבה בגלות, אפילו כשהקב"ה נותן לו בני חיי ומזוני רויחי, במעמד ומצב  ד"אותותינו לא ראינו אין גו' אתנו יודע עד מה", כאשר בית-המקדש וקדש הקדשים אינו בגלוי בד' אמותיו?!...

ויהי רצון שלא יצטרכו יותר לדבר על עניין הגלות כו' – מכיוון שתיכף ומיד נוכל לראות את בית-המקדש וקודש-הקדשים, ביחד עם הארון והלוחות, וכל החמישה דברים שחסרו בבית שני, שיחזרו מן הגלות, ולא עוד אלא שיהיו באופן נעלה יותר מכמו שהיו בבית ראשון.

(יום ב' דחג-השבועות תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו חלק ג, עמ' 502)

היכן האמונה והציפייה כל היום?!

האמונה בביאת המשיח והציפיה לביאתו – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח . . אחכה לו בכל יום שיבוא" – מעיקרי האמונה היא, אחד מי"ג העיקרים.

כל יהודי מבקש בכל תפילה ותפילה מימות החול – ג' פעמים ביום: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", ובכל ימי השנה כולה, גם בשבתות וימים טובים – מבקשים בכל תפילה ותפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!

ולאחרי כל זה ישנם "טיפשים" הטוענים שהבקשה והצעקה על היציאה מהגלות אל הגאולה – "דאַלאָי גלות", "משיח נאו" – היא "חידוש" של "ליובאוויטש"!...

"ליובאוויטש" אינה מתביישת ח"ו בכך, אדרבה: אשרינו שזכינו לכך!...

הכוונה היא אפוא, לשלול את טעותם של ה"טפשים" על-דבר ה"חידוש" שבדבר.

בשלמא בנוגע לפסוק בתהילים [...] אבל מה "יתרצו" בנוגע לאמירת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום" בכל תפילה ותפילה מימות החול, וכן אמירת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" בכל תפילה ותפילה גם בשבתות וימים טובים – האם אינם שומעים את "פירוש המילות" בתפילות שלהם?!...

והתירוץ לזה [...] – "באמור אלי כל היום איה אלוקיך": הפירוש הפשוט הוא – "באמור אלי כל היום", היינו, שבזמן הגלות מלעיגים האוייבים כל היום, באומרם, "איה אלוקיך", כלומר, "אם אלוקים הוא – יקום ויעזרך", "אם הוא אלוקים אמת ואתה עובד אותו, היה מושיע אותך ומוציאך מן הגלות".

אמנם, מכיוון שבפסוקים שלאחרי זה נכפל הדבר – "באמרם אלי כל היום איה אלוקיך" – הרי כפל העניין מרמז על הפירוש בפנימיות העניינים, שזוהי טענה ליהודי: "כל היום איה אלוקיך"?! – בעת התפילה חושב הוא אמנם על הקב"ה, ובנדון-דידן, על תפילתו בקשר לגאולה; אבל, השאלה היא "כל היום איה אלוקיך"?!

(משיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשמ"ה. התוועדויות ה'תשמ"ה כרך ד, עמ' 2212, 2210 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

מלחמת ששת הימים

אפיזודות, רשמים וקטעי מכתבים השופכים אור על האווירה באותם ימים, על הבטחון שנסך הרבי בציבור הרחב ועידוד אנ"ש ארץ הקודש * אילו זכינו היתה מסתיימת הגלות... התבטא הרבי * להוסיף בלימוד ובהידור מצוות ובזכות זה יתקיים "ה' לא ינום ולא יישן" * לאיש מפא"י אמר הרבי: אין לדאוג, אם נרצה נוכל... * ומדוע ציין הרבי בהתוועדות לגמרא בברכות ולא במנחות?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

אילו זכינו..

בשבת פרשת פינחס תשכ"ז התבטא הרבי אודות מלחמת ששת הימים (תורת מנחם – מנחם ציון כרך ב' עמ' 411):

גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות שאינו מלובש בדרכי הטבע, והראיה, שעד היום הזה עומדים "כל עמי הארץ" בהשתוממות, ואינם מבינים איך ארע דבר פלא כזה!

ועוד התבטאות (אגרות-קודש כרך כה עמד ד):

הניצחון לעמנו בני-ישראל נגד שונאינו, רבים ביד מעטים וכולי..

עשרות פעמים יזכיר הרבי את "הנס המופלא של מלחמה זו"; ובהזדמנות אחרת אמר: "אילו זכינו הייתה מסתיימת הגלות ומתחילה הגאולה מיד לאחרי המלחמה".

אין לפחד ואין לדאוג

יותר מפעם הקדשנו רשימות לנושא זה במדורנו (ראה גם רשימתי ב'כפר חב"ד' גיליון 478 (סיון תנש"א) עמ' 30-31). הפעם נשוב לעסוק בו תוך חשיפת פרטים נוספים שאינם ידועים בקשר לאירועי המלחמה והזמן שקדם לה:

באותה תקופה שהה בניו יורק הרה"ג הרה"ח ר' מנחם בן-ציון וילהלם (ז"ל) מראשי ישיבת תורת אמת בשליחות הישיבה. בל"ג בעומר עם סיום ה'פאראד' התיישב וכתב את המכתב הבא לרעייתו (מובא כאן בלשונו):

"היום היה שמחת ל"ג בעומר כאן אצל הרבי שליט"א באופן הכי נעלה. יותר מחמשת אלפים תלמידים מישיבות חב"ד בארצות-הברית וגם ילדים מ'מסיבות שבת' תלמידים הרבה כן-ירבו. והיה שמח מאד עם כלי-זמר, וכל הרחוב של איסטערן פארקווי הסמוך לבית המדרש ליובאוויטש העמידו עשרות שוטרים [=ועצרו] את התחבורה. והרבי שליט"א יצא ודיבר לפני כל הקהל (יחד עם הילדים הנ"ל) שיחיו ועורר אותם ללמוד יותר ויותר ושישפיעו על החברים להדר בקיום המצוות וכו' וכו' ובזכות זה יהי' שלום ובטח בארץ-הקודש.

"בכל אופן הרבי שליט"א הבטיח שאין על מה לפחד, ואפילו עשרות התלמידים שהרבי שלח אותם לארץ-הקודש אמר למסור להם לא לחזור, כן אחד שחתונתו צריכה להתקיים אחרי חג השבועות וצריכים לנסוע כל המשפחה עם החתן לארץ ישראל, ושאלו להרבי שליט"א מה לעשות, ענה להם שבעזרת ה' הכל יהיה בסדר ואין על מה לדאוג".

במוצאי שבת-קודש ג' סיון הוא שב וכותב:

ביום שני בבוקר מיד ששמענו שהחלה המלחמה ושמעתי שירושלים הופגזה, ודאגתי מאד הכנסתי פתק להרבי שליט"א, והיתה התשובה שיזכיר על הציון...

לא לאבד את הראש..

כשהוכנסו לרבי עלי ההגהה של שיחת ל"ג בעומר תשכ"ז ציין למעלה מ-16 הגהות. נוסף לכך ב'פתח דבר' נוסף קטע שבו נאמר כי "בהזדמנות זו הוסיף הרבי מספר הערות ומראי מקומות, שנדפסו כאן".

בתיאור מספר המשתתפים נזכרו שם "יותר מחמשת אלפי ילדים כן-ירבו" – אחרי ההגהה "אלפי ילדים כן-ירבו"...

ההגהות הועתקו על ידי המזכיר הרב יהודה לייב גרונר והם נשלחו לארץ-הקודש כדי להיתרגם ללשון הקודש. וכך נאמר במודעה מוקלדת במכונת-כתיבה שפורסמה בירושלים ת"ו:

"ביום ג', כ' אייר, בשעה 8:00 בערב, יושמע בבית הכנסת שיכון חב"ד סרט רשמקול (טייפ רקורדר) של דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש שאמר בל"ג בעומר השתא, לפני תהלוכת תלמידי מוסדות ליובאוויטש וקהל רב של שתי רבבות כן-ירבו גדולים וקטנים.

"בין הדברים דברי עידוד מיוחדים בקשר למצב בארצנו הקדושה ת"ו".

ובמודעה נוספת:

"צעירי אגודת חב"ד, כ"ג אייר תשכ"ז,

הודעה

במוצ"ש מבה"ח סיון, בשעה 8:30 יתקיים בע"ה, כרגיל, המפגש החודשי של צעאגו"ח – בבית-הכנסת  שכון חב"ד. במסגרת זו תושמע הקלטת שיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א בל"ג בעומר השתא, לפני תהלוכת הנוער, ובה דברים בקשר למצב באה"ק.

בכ"ב אייר תשכ"ז כותב הרב חנוך גליצנשטיין לעמיתו בארצות הברית:

"נו, המצב כאן מתוח, בוודאי אתה שומע וקורא על כך גם במקומך, אבל בוודאי גם ידוע לך דברי כ"ק אד"ש בקשר למצב כאן שהכל יהיה אי"ה לטובה ושאין מה לחשוש כלל וכלל, כ"ק אד"ש אמר לאישיות רמת מעלה "ניט פירען זיך מיט א פזיזות, ניט פארלירען די קאפ, עס וועט זיין גוט" [=לא לנהוג בפזיזות, לא לאבד את הראש, יהיה טוב]. כן קיבלו התלמידים השלוחים שלנו שביניהם כמה מארצות חו"ל מברק מכ"ק אד"ש שיישארו במקום וילמדו יחד עם שאר התלמידים בהתמדה כי הוי' לא ינום ולא יישן ויבשרו טוב".

בל"ג בעומר תשכ"ז כותב הרב חנוך גליצנשטיין לאחד מידידיו:

"באשר למצב הבטחוני כאן, בוודאי שמעת כבר שהגיעו מברקים מכ"ק אד"ש עם דברי עדוד מאד חזקים, לתלמידים השלוחים שבישיבתנו שחלק מהם מחו"ל. הגיע מברק שיישארו במקום וילמדו בהתמדה עם שאר התלמידים ושומר ישראל לא ינום ולא יישן".

אם נרצה – נוכל!

כך סיפר לימים אברהם הרצפלד, מאנשי מפא"י ('הרצפלד מספר' ספר שני, ת"א תשל"ה, עמ' 221):

"בזכותו של כפר חב"ד ניתן לי, בשעתו, לפני מלחמת ששת הימים, בהיותי בארצות-הברית, להיפגש עם האדמו"ר מלובאוויץ'... הימים קשים היו ומלאי חרדה, המלחמה ארבה לפתחנו, אך הוא מלא היה בטחון, כי נעבור את ימי הדאגה, ואגב כך נסתייע במימרא הרוסית – "חאצ'ס מאזס", שפירושה – אם תרצה גם תוכל.

"מכאן, שעלינו רק לרצות ואין דבר העומד בפני הרצון".

במוצאי שבת-קודש כ"ד אייר תשכ"ז (מענה מלך א' עמ' 190) שיגר הרבי מברק למרת חנה רעכיל אייזנבך שבתה עמדה להינשא באותם ימים:

במענה למברקה, פשוט שלא ישנו את התכנית ויעשו החתונה בזמנה בארצנו הקדושה ששם ציוה הוי' את הברכה מעתה ועד עולם, ויעלה הזיווג ליפה.

מקום החתימה

מכיר כל מפקד בשמו

בספרו 'לא זכיתי באור מן ההפקר' עמ' 334 כתב יצחק רפאל (מנהיג המפד"ל דאז) ז"ל:

"בבואי יום לאחר מלחמת ששת-הימים לניו-יורק כחבר משלחת-הכנסת לעצרת האו"ם, צלצלו אלי ממזכירות האדמו"ר וביקשוני לבוא עוד באותו ערב לרבי. באתי. השיחה בינינו נמשכה כשלוש-שעות. הרבי רצה לדעת פרטים על מהלך המלחמה והלך-הרוח בקרב האוכלוסייה. הוא שאל על כל מפקד מצטיין. ידע את כולם בשם ובכינויים.

"התמצאותו בחיי הארץ ממש הדהימה אותי: כאילו ישב בתוכנו ועקב מקרוב אחר הנעשה בכל פינה נידחת... ראיתי לפני דמות של מנהיג מעוררת-כבוד. הרבי ליווני בחביבות ואף ביקשני לבקר שנית, בטרם שובי ארצה. עוד ביקרתי אצלו שלוש פעמים, תמיד לשיחות ממושכות מאוד. אחת השיחות התקיימה ביום ה' תמוז תשכ"ז (ראה 'סיני' כרך פא (תשל"ז) עמ' קמד-ה' הערה 53).

ציון המקור מדויק

בהזדמנות שח הרה"ת ר' שלום ג'ייקובסון מראשי 'וועד להפצת שיחות':

"בשנת תשכ"ז במהלך התהלוכה התייחס הרבי למצב אחינו בני ישראל בארץ הקודש. הרבי לא הזכיר עניינים בשלילה כמו סכנה וכדומה אלא אמר שהם נמצאים במצב שהקדוש-ברוך-הוא מגן עליהם. (הרבי נהג להתבטא של"ג בעומר הוא היום שבו תלמידי רבי עקיבא התחילו להתנהג כמו רבם ושוב לא הזכיר מילת שלילה כאילו מדובר במשהו חיובי).

"בשבת פרשת במדבר דיבר הרבי אודות מצוות תפילין והצורך שכל אחד יניחם והזכיר את הגמרא שכל המניח תפילין מאריך ימים ושיש לפרסם הדברים.

"בצאת השבת נקראתי על ידי הרה"ח ר' דוד רסקין למשרדים של צא"ח (שהיו אז בבניין הסמוך ל-770) ואמר לי שאם אדע לשמור סוד יגלו לי עוד סודות. הוא הביע רצונו לשלוח מברק לארץ עם תוכן דברי הרבי. הרה"ח ר' יואל כהן כתב את התוכן ואני נתבקשתי לתרגם לאנגלית.

"מכיוון שלא הייתה רשות ישירה מהרבי לכן שמרו הדבר בסוד. לאחר-מכן בהתוועדות התייחס הרבי לדברים שפורסמו בשמו, ואמר שכתבו את המקור לדברי הגמרא "כל המניח תפילין מאריך ימים" בגמרא מנחות, אבל הרבי בעצמו אמר בהתוועדות "ברכות", כי (נוסף לכך שזה קודם בסדר הש"ס) היה צורך בברכות!"...

הזמנה לביקור בכפר-חב"ד

נוסח ברכה שחולק לפצועי צה"ל באותם ימים:

"ב"ה כ"ד סיוון תשכ"ז.

אח יקר!

"אנו מתכבדים למסור לך את ברכתו הקדושה של כב' קדושת אדמו"ר שליט"א, ואת ברכתנו אנו, לרפואה שלמה וקרובה.

"כשם שזכית לראות, בעזרת ה', בניצחוננו על אויבינו שזממו להשמידנו – כן תזכה בקרוב לראות ולהשתתף בגאולתם השלמה והמלאה של עמנו הנבחר וארצנו הקדושה – שעבורם הסתכנת ועבורם סבלת.

"אתה מוזמן לכפר חב"ד (לאחר שתבריא בעזרת ה'), כאורח נכבד ורצוי ביותר!

להתראות!

צעירי חב"ד".

 ממעייני החסידות

פרשת נשא

נשא את ראש בני גרשון גם הם (ד,כב)

כמו שציוויתיך על בני קהת (רש"י)

גרשון היה הבכור, ואף-על-פי-כן מקדים הכתוב את בני קהת. מה הטעם לכך?

גרשון – רומז לעבודה של גירוש ודחיית הרע, 'סור מרע'.

קהת – רומז לאסיפה וקיבוץ של מצוות ומעשים טובים, 'עשה טוב' (קהת מלשון "ולו יקהת עמים", שפירושו "אסיפת העמים").

זהו שגרשון נולד לפני קהת, כי סדר העבודה הוא 'סור מרע' ואחר-כך 'עשה טוב', וכמשל הכנת ארמון לדירת המלך, שבתחילה מנקים משם את הלכלוך ('סור מרע') ורק לאחר מכן מכניסים לתוכו כלים נאים ('עשה טוב').

ובכל זאת הקדים הכתוב את בני קהת, שכן 'סור מרע' הוא רק הכנה ל'עשה טוב', אבל מבחינת תכלית הכוונה – 'עשה טוב' קודם.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 19)

ונעלם מעיני אישה ונסתרה (ה,יג)

מבואר בספרים, שהמשמעות הפנימית של קינוי וסתירה היא, שהקב"ה, ה'איש' של כנסת ישראל, 'קינא' והזהיר: "אל תסתרי עם איש אחר", היינו עם היצר הרע.

ויש לדקדק בזה: כיצד תיתכן 'סתירה' (הסתתרות) כלפי שמיא, והלוא מקרא מלא דיבר הכתוב (ירמיה כג) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'"?

התשובה לשאלה זו מובנת מפירושו של הבעל-שם-טוב על הפסוק האמור:

"אם יסתר איש במסתרים" – כשאדם מסתתר בפינה ומתמסר לתורה ועבודה, אבל

"ואני" – הוא 'אני' בעיני עצמו, בעל גאווה וגס-רוח, אזי

"לא אראנו נאום ה'" – "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (ערכין טו).

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1033)

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש (ה, יז)

מים – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז).

מים קדושים – רומזים לפנימיות התורה, תורת החסידות.

"ולקח הכהן מים קדושים" – על ה'כוהן' להשקות את הנפש החוטאת במעיינות פנימיות התורה, שכן "המאור שבה (רמז לסודות החכמה, קה"ע) מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א).

"בכלי חרש" – יש להפיץ את מעיינות החסידות גם ב'חוצה', ועד ל'חוצה' כזה שאין 'חוצה' למטה ממנו.

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1311)

יברכך ה' וישמרך (ו,כד)

יברכך, שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים (רש"י)

רז"ל אמרו (ב"ר פי"ד) "חמישה שמות נקראו לה (לנשמה), נפש רוח נשמה חיה יחידה". חמש דרגות אלו מתחלקות בדרך כלל לשתיים – נפש רוח נשמה, המלובשים בגוף, הנקראים 'נכסיך'; וחיה יחידה, שנשארים מחוץ לגוף, שהם 'נכסי שמים'.

ולפי זה:

"שיתברכו נכסיך" – שתהיה ברכה והצלחה בעבודת הנשמה המלובשת בגוף.

"שלא יבואו עליך שודדים" – שלא תהיה 'יניקה' לסטרא-אחרא מעבודה זו. לדוגמה: ההתפעלות שהאדם מרגיש בעת תפילתו לא תביא לאחר מכן כעס וכדומה, והרגש של תענוג אלוקי בתפילה לא יפנה את מקומו לרגש של תענוג גשמי.

(ספר המאמרים תש"ה עמ' 204)

יאר ה' פניו אליך (ו,כה)

"פניו" – היינו פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי.

"יאר ה' פניו אליך" – הארת פנימיות רצון העליון הוא אך ורק לישראל ולסטרא דקדושה דווקא; ואילו העכו"ם וסטרא אחרא מקבלים את חיותם מבחינת 'אחוריים', כאדם הנותן דבר לשונאו, שמשליכו מאחורי גבו.

למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה גדולה עבור שריו הנכבדים, כשעבדיו ושפחותיו אוכלים את שיורי האוכל והכלבים מלקקים את העצמות. ההשפעה אל השרים היא השפעה פנימית, שכן זוהי כוונתו ורצונו הפנימי של המלך בעריכת הסעודה; ואילו ההשפעה לפחותי הערך והכלבים היא השפעה חיצונית, בחינת 'אחוריים'.

(קונטרס ומעין)

עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז,ט)

קבוצת חסידים התאוננה פעם אחת לפני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שמקום מגורם קשה, ואין הם רואים ברכה בעבודתם למען הרבצת התורה והיהדות. תשובת הרבי התבססה על הפסוק שלנו:

"עבודת הקודש עליהם" – ההשגחה העליונה הביאה אותם למקום זה כדי שיעסקו שם בעבודת הקודש של הפצת התורה (הארון) והחסידות (המנורה).

"בכתף ישאו" – ולא בעגלה. כלומר: הנפש הבהמית אינה מסוגלת 'לשאת' משא זה, אין היא מבינה מדוע נגזר עליה לגור ב'פינה נידחת'; ובכל-זאת יש להמשיך לעסוק בעבודה זו.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 190)

קערת כסף שתים-עשרה (ז,פד)

הם הם שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול (רש"י)

העובדה שלא אירע פסול בקרבנות הנשיאים נרמזת בפסוק שלנו דווקא, שבו נכללים קרבנותיהם של כל הנשיאים.

ללמדך: התפילה היא במקום קרבנות. אדם חייב לכלול את עצמו עם הציבור לפני שמתפלל, ואז מובטח לו ש"לא יארע פסול" בתפילתו, שכן "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות נח).

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 47)

וישמע את הקול מדבר אליו (ז,פט)

הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (רש"י)

נאמר בכתבי האריז"ל, שלכל יהודי יש חלק בתורה, ככתוב (איכה ג) "חלקי ה' אמרה נפשי". הדבר נרמז בפסוקנו – לכל אחד ואחד יש חלק בתורה ש'מדבר' אך ורק 'אליו'.

  דרכי החסידות

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

התרוממות-רוח מול שברון-לב

החסיד הגאון רבי אייזיק מהומיל שאל את החסיד הגאון רבי אייזיק מוויטבסק: "מה ההבדל בין התורה שלמדת אצל ר' זעמלע הצדיק ובין התורה שלמדת אצל הרבי [=כ"ק אדמו"ר הזקן] בליאוזנה?".

ענה ר' אייזיק מוויטבסק: "בנוסף להבדל בעצם הלימוד – שהרבי, בשכלו הגאוני הבהיר, פקח את עינינו כיצד ללמוד – ההבדל היה בעיקר לגבי ההרגשה לאחר הלימוד". ר' אייזיק התחיל לבכות בכי עצום, כשהוא חוזר כמה וכמה פעמים בקול זעקה חרישי, מעומק פנימיות נקודת לבבו, על המילים: "איי, רבי", "איי, רבי", והדבר עשה רושם אדיר על כל המסובים.

ר' אייזיק מהומיל: "במה התבטא ההבדל בהרגשה שלאחר הלימוד?".

ר' אייזיק מוויטבסק עדיין התמוגג בדמעות וגנח. כשנרגע מעט, המשיך לדבר בקול רועד מהתרגשות פנימית ומבכייה מלבבת: "ההבדל לגבי ההרגשה לאחר הלימוד הייתה, שכאשר סיימנו לשמוע שיעור של דודי ר' זעמלע הצדיק, הרגשנו תחושה של התרוממות-הרוח מכך שברוך ה', יודעים עוד פלפול גאוני ועוד חידוש-תורה גאוני. ואילו לאחר שסיימנו לשמוע שיעור מפי הרבי, הרגשנו תחושת שברון-לב, שאין לנו כל השגה במאור שבתורה. שברון לב על הגסות האישית, שלא מרגישים את נותן התורה ברוך הוא"...

(תרגום חופשי ממכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ – כ"ט בתשרי תרצ"ט)

"הטל והמאור שבתורה"

כותב הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, לבנו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

"בדבר מכתבך בהחידושי-תורה שחננך ה'... והנך שואל להודיעך דעתי בלי כחל ושרק. להווי ידוע לך כי המאמר בכללותו טוב מאוד, שיש בו חריפות ובקיאות בנגלה ובנסתר, ושכל ישר ועמוק בהבנת התורה בנגלה ובנסתר, ותודה לא-ל בעד זה שחננך בינה דעה והשכל, להבין ולהשכיל בתורתו יתברך, והמאמר הוא הפלא. חזק והתחזק והוסף אומץ, וה' יהיה בעזרך כי תשכיל לאמיתתה של תורה, ותצליח ותעלה מעלה מעלה.

"אמנם בני מחמדי, עצתי אמונה לך כי תראה בכל עניין כמו זה, להוסיף יותר פלפלין ומלח, היינו לראות שיהיו הדברים יותר ויותר מיוסדים על-פי חכמת האמת, על-פי קבלה, שהוא אמיתתה של תורה, והוא הטל והמאור שבתורה, כי אז יהיו הדברים בהירים ומאירים יותר, וכל העניינים יעלו אז כפתור ופרח, היינו קיילעכדיק [=עגולים] מכל צד ופינה, שאז נראה וניכר היטב שהעניין הוא אמת..."

(לקוטי לוי-יצחק, איגרות, עמ' שז ואילך)

"חסורי מחסרא" – לא על-פי פנימיות

בכתב-יד של אחד מחסידי כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נמצא:

מילות המשנה ספורות ומדוייקות מאוד. והראיה – גם כאשר הגמרא אומרת שהמשנה "חיסורי מחסרא" וכדומה, משנה לא זזה ממקומה. זאת, משום שרק על-פי דרך הפשט "חיסורי מחסרא", אבל על-פי חכמת האמת, צריכה המשנה להיכתב דווקא כפי שנכתבה.

('מגדל עוז' עמ' ריב)

  אוצרות דור ודור

חג השבועות

כי טוב סחרה

כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר: לומד התורה נקרא "עוסק בתורה". עסק – הוא מלשון משא ומתן. כאשר שני יהודים נפגשים, אם אין להם ספר ללמוד בו, לפחות ידברו בדברי תורה ששמעו או שחידשו, וזה יהיה עסק טוב עבורם; שכן בכך ירוויחו שלא יבואו לדבר לשון-הרע או דברים בטלים...

(רשימות דברים ח"ד עמ' רכג)

לאפות את התורה

התורה ניתנה באש שחורה על-גבי אש לבנה. אש שחורה – היא האש המסותרת והנעלמת בליבו של כל אחד ואחד מישראל, באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך. באהבה זו, אשר רשפיה כרשפי אש שלהבת י-ה, שמתלהבת ובוערת תמיד באהבתו יתברך – יוכל האדם 'לאפות' את ה'לחם' דתורה. וכשיאפה את התורה בשלהבת זו – יובלעו דברי התורה במעיו ויהיו לאחדים עמו.

(ליקוטי-תורה בחוקותי מח,ג)

ממה פחד משה?

נאמר במדרש, שבשעה שאמר משה רבינו לישראל שהקב"ה יתן להם את התורה, היו בשמחה רבה, ואילו הוא בעצמו היה מלא פחד. ממה פחד משה רבנו?

משה רבינו חשש שלא תימצא בו אותה קבלת-עול לקבלת-התורה כפי שיש לאיש הפשוט.

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 119)

המשכת אור אין-סוף

ידוע שכל הנשמות שהיו עתידות להתלבש בגוף, עד סוף כל הדורות – כולן היו במעמד הר סיני לקבל את התורה. ויש להבין, מה תועיל קבלה זו, והלא אין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ושמא יהיה הגוף מונע ומעכב?

אלא העניין הוא, שבשעת מתן-תורה ניתנו הכוח וההכנה בישראל, להיות מקבלים את התורה; דהיינו, להמשיך גילוי אור אין-סוף ברוך-הוא בעסק התורה והמצווה (שהרי עכו"ם שעוסק בתורה או לובש טלית, אינו ממשיך כלום ורק ישראל זכו לזה בהר סיני). נמצא, שגם הנשמות כפי שעדיין לא נתלבשו בגופים היו זקוקות לכוח זה ולהכנה זו.

(תורה-אור יתרו ע,ד)

אימת מפגיע על ארי

"חמשה אימות הן... אימת מפגיע (חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח, רש"י) על ארי" (שבת עז,ב).

ארי – רומז ללימוד התורה, כאומרם ז"ל "ארי עלה מבבל", וכן "ארי שבחבורה", וכן "אין משיבים את הארי לאחר מיתה".

מפגיע – היינו עבודת התפילה, שאין פגיעה אלא תפילה. התפילה נמשלה לחיה קטנה, כיוון שהיא "חיי שעה" בלבד, ואילו התורה היא "חיי עולם". אך קולה (של התפילה) גדול – כי ההמשכה שעל-ידה נעלית ביותר, כידוע בעניין "יהי רצון", שעל-ידי התפילה מעוררים וממשיכים רצון חדש.

אימת מפגיע על ארי – שכן, כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו, ומוכרחים שיהיו הן תורה והן תפילה.

('רשימות' חוברת שביעית עמ' 65)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת נשא¹
ה' בסיוון – ערב חג השבועות

היום יש לסיים את לימוד מסכת סוטה.

קריאת התורה: לפי 'מנהג מדינתנו'² ההפסקות בין העליות – שונות מהנהוג ברוב החומשים, והן כדלהלן:

שני מתחיל: 'בני מררי' (ד,כט).

שביעי (וגם קריאת שיעור החומש היומי בשיעורי חת"ת, וכן להקוראים שוב את ה'שביעי' שמו"ת לפני תפילת שחרית כמנהג רבותינו נשיאינו) מתחיל: 'זאת חנוכת המזבח' (ז,פג).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

אין אומרים 'צדקתך'.

פרקי-אבות – פרק ו.

יום ראשון
ו' בסיוון – חג השבועות

ערבית. ממתינים להתפלל ערבית של חג עד לאחר צאת הכוכבים, כדי שיושלמו מ"ט ימי ספירת-העומר "תמימות תהיינה", לפני שנכנס יום-טוב³.

תפילה של יום-טוב. בשמונה-עשרה מוסיפים: "ותודיענו", ואם שכח – אינו חוזר. נשים הנוהגות להתפלל ערבית, תתפללנה תחילה ואחר-כך תדלקנה את נרות החג. אישה שאינה מתפללת צריכה לומר קודם שתעשה מלאכה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", וכן מי ששכח 'ותודיענו'⁴.

הדלקת נרות: יש להיזהר שלא להדליק אש חדשה, אלא להעביר אש מנר דולק [יש להכין לצורך זה נר דולק מערב שבת]. הברכות: 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.

קידוש: סדר הקידוש – יקנה"ז: יין (ברכת הגפן), קידוש ('אשר בחר בנו...'), נר ('בורא מאורי האש')⁵, הבדלה ('המבדיל בין קודש לקודש'), זמן (שהחיינו).

"בהבדלת מוצאי-שבת-קודש שחל ביום-טוב, אין מקרבים הנרות ואין מאחדים השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בציפורניים. ורק בעת ברכת 'בורא מאורי האש' מסתכלים בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו"⁶.

החלטות טובות: "חג-השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת-שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש-השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים"⁷.

תיקון ליל שבועות:

נהגו כל ישראל להישאר ערים בליל שבועות. רובם נהגו, וכן מנהגנו, לומר 'תיקון' כנדפס⁸. מי שלא הספיק לסיימו בלילה, יסיימנו ביום⁹.

הכרזת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע¹⁰: "יש תחת-ידי כתב-יד אדמו"ר האמצעי, וכתוב שם שהוא מבטיח למי שיהיה ניעור בליל שבועות כל הלילה, שיזכה ל'כתר תורה'".

"היו לילות שלא קראו בליובאוויטש קריאת-שמע שעל-המיטה: שביעי-של-פסח, הושענא רבה, ליל שבועות, וליל ראשון של פסח.

"בכלל, בכל לילה נהג כ"ק [אדמו"ר מהורש"ב] לקרוא קריאת-שמע (פרשה ראשונה¹¹) בהגיע חצות לילה, אפילו אם נשאר ער לאחר מכן (אפילו כל הלילה), אלא שלא הבחינו בכך. בלילות שלא היה קורא קריאת-שמע שעל-המיטה – כנ"ל – היה מדבר לפעמים בעניין קריאת-שמע, ולפעמים בפירוש המילות דקריאת-שמע"¹².

תיקונים לנוסח 'תיקון ליל שבועות'¹³:

"(א) בכל הדפוסים שראיתי¹⁴, הסיום דספר יצירה הוא: '...נאמנת בפנים... אחד בפה ואחד בלב'.

"ואינו נכון. כי (נוסף לזה שחסר סיום בדבר טוב, הרי) נוסח זה אינו מובן כלל. וצריך להיות, כמו שהוא בכמה וכמה הוצאות דספר יצירה הנדפס כספר בפני-עצמו: "'...נאמנת. ג' רעות ללשון: דיבור רע, והמלשין, והמדבר אחד בפה ואחד בלב. ג' טובות ללשון: שתיקה, ושמירת הלשון, ודיבור אמת'.

"(ב) ומעניין לעניין: ב'תיקון' שנדפס בסלאוויטא (ועוד) בהעתקת מאמרו של רשב"י: 'אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב...', הובאו רק שני פסוקים.

"וצריך להיות כבזוהר: אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב: 'ואהבת את ה' אלוקיך', וכתיב: 'מאהבת ה' אתכם', וכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'".

נוהג נפוץ בין אנ"ש שלא לומר את נוסחאות ה'יהי רצון' ושלא לכוון ה'כוונות' כנדפס ב'תיקון'¹⁵. כמו-כן אין אומרים כלל את ה'קדישים' הנדפסים שם¹⁶.

באשמורת הבוקר, מעט לפני עלות-השחר, נוהגים לטבול במקווה ארבע טבילות¹⁷.

לאחר מכן, כשכבר עלה השחר, ייצא לצרכיו וייטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (רגילים ליטול לסירוגין), עם כל ההקפדות כדין נטילת-ידיים לסעודה¹⁸, ואז יברך את כל הברכות: "על נטילת ידיים"¹⁹; "אשר יצר"²⁰; "אלוקי נשמה"; הברכות הקצרות, "המעביר שינה" ו"ברכת התורה"²¹. וכן לקרוא ק"ש של שחרית.

לאחר סיום הלילה טוב לישון מעט, כדי שיהיה אפשר להתפלל בכוונה²².

שחרית: בבית-המדרש של רבותינו נשיאינו התחילה התפילה בשעה הרגילה כבכל שבת ויום-טוב²³.

הלל שלם²⁴, קדיש תתקבל. שיר-של-יום ליום ראשון, הושיענו, קדיש יתום.

מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כל בני-ישראל, גם הקטני-קטנים/ות (מבן חודש ומעלה, ואף לפני כן²⁵) יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת הדיברות²⁶.

מוציאים שני ספרי תורה. י"ג מידות – פעם אחת²⁷. "ריבונו של עולם", בריך שמיה²⁸. שמע, אחד אלוקינו, גדלו וכו' עד "ישועה ורחמים".

אין קוראים מגילת רות²⁹, ואין אומרים 'אקדמות'³⁰.

בספר הראשון קוראים ה' קרואים בפרשת יתרו מ"בחודש השלישי" עד סוף הפרשה. את עשרת-הדיברות קוראים ב'טעם העליון'³¹. בשעת קריאת-עשרת הדיברות – עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה³².

מניחים את הספר השני על הבימה מימין הספר הראשון³³ ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר "וביום הביכורים", ומפטירים במרכבה דיחזקאל³⁴. מעלים גדול וחכם למפטיר. ויש נוהגים שגם הקורא הפטרה זו בלחש עם המפטיר קורא אותה בעמידה, מפני כבודה³⁵.

בארץ-ישראל, לאחר ברכות ההפטרה – הזכרת נשמות³⁶.

מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות³⁷.

רבותינו נשיאינו דייקו לאחוז בעץ החיים של הספר-תורה בעת אמירת "יזכור"³⁸.

בהזכרת נשמות אומרים: "בן/בת פלונית"³⁹.

"וכידוע מנהג החסידים להזכיר גם את כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן את רבותינו נשיאינו שלפניו, בנוגע לאלו שהכירו אותם), שזהו עניין שפעולתו היא עבור האומר..."⁴⁰.

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, אומר 'אב הרחמים'⁴¹.

אשרי, יהללו, חצי-קדיש.

תפילת מוסף:

* בפסקה "ומנחתם ונסכיהם" אומרים (במקום "ושעיר לכפר") "ושני שעירים לכפר"⁴².

* בפסקה "אלוקינו... מלך רחמן" צריך לומר: לְנָויהם (ולא: "לִנְויהם").

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית⁴³.

כוהן קטן שהגיע לחינוך (ואפילו מגיל שש⁴⁴), נושא את כפיו בברכה עם כוהנים גדולים כדי להתחנך במצוות⁴⁵.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם..." – בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" – "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" – "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני". 'אדיר במרום' אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על פניו⁴⁶.

הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל'. כך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'⁴⁷.

ברכת כוהנים של הש"ץ⁴⁸

הטיית והרכנת הראש – של הש"ץ – בעת אמירתו ברכת כהנים⁴⁹:

יברכך (הרכנה לימין שלו) ה' (בזקיפה. לימין) וישמרך (הרכנה ובאמצע). יאר (הרכנה ולשמאל) ה' (בזקיפה שמאל) פניו אליך (הרכנה. שמאל) ויחונך (הרכנה. אמצע). יישא (הרכנה. אמצע) ה' (זקיפה. אמצע) פניו אליך (הרכנה. אמצע) וישם (הרכנה. ימין) לך (הרכנה. שמאל) שלום (הרכנה. אמצע)⁵⁰.

אחרי כל ברכה מברכת כוהנים – עונים 'אמן'⁵¹.

בעת אמירת הש"ץ ברכת כוהנים נהגו אדמו"רי חב"ד להפנות את פניהם אל הש"ץ⁵².

היום יום השנה להסתלקות מורנו רבי ישראל בעש"ט נבג"מ זיע"א (תק"כ), ומנוחתו כבוד במז'יבוז'⁵³.

מאכלי חלב⁵⁴: נוהגים לאוכלם בשחרית, אחרי הקידוש⁵⁵. אחר-כך מברכים ברכה אחרונה וממתינים שעה אחת⁵⁶, ואוכלים סעודת יום-טוב הכוללת בשר⁵⁷, ושותים בה גם יין⁵⁸. שותים היום רביעית יין לשמחת יום טוב⁵⁹.

סעודת יום-טוב: חובתה המיוחדת בחג-השבועות – כדי להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה⁶⁰. אך ודאי אין "לבסומי..."⁶¹.

"מנהג הוא אצל רבותינו נשיאינו לומר 'תורה' בחג-השבועות בעת סעודת יום-טוב וגם לספר סיפור ממורנו הבעש"ט"⁶². ונכון לנהוג כך⁶³.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג להזכיר גם את משה רבינו ודוד המלך⁶⁴.

בהתוועדויות חג-השבועות [שהתקיימו ביום-טוב שני לפני השקיעה] נהג הרבי נשיא דורנו לעורר על-דבר חינוך, ועל-דבר שיעורי חת"ת.

יש מנגנים בהתוועדות זו ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה, ועוד. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדה"ז), א-לי אתה (אדה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי, ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (רש"ב), הבינוני (הריי"צ), הוא אלוקינו / אתה בחרתנו (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי). לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט שנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

ה'תהלוכה' לבתי-הכנסת לשמח יהודים בשמחת יום טוב וכו', שייכת במיוחד לחג-השבועות⁶⁵.

יום שני
ז' בסיוון – אסרו-חג⁶⁶

כנהוג בכל שלושת הרגלים (וקל-וחומר בזמן מתן-תורה), עורכים בכל אסרו-חג [או בימים הסמוכים לו] 'כינוס תורה' בכל מקום שאפשר. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף בזה בשיחה מיוחדת שאמר בהתוועדות דחג-השבועות לכבוד הכינוס⁶⁷.

בשנת תשל"ט⁶⁸ הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לערוך – ביום נפרד – 'כינוס תורה' גם לנשים, בקשר לעניינים הנוגעים לנשי ובנות ישראל, ובפרט טהרת-המשפחה, כשרות האכילה ושתייה ונרות שבת-קודש ויום-טוב. כן עורר אודות הדפסת קבצי חידושי-תורה שנאמרו בהזדמנויות אלו, ובכלל.

ימי התשלומין:

עניינם – אצירת גילויי החג, שלא יאבדו בטירדת הזמן⁶⁹.

ההוספה בתורה ובצדקה דימי התשלומין שייכת גם אם בחג-השבועות נעשו כל העניינים בשלימות, ונעשית באופן ד'מעלין בקודש' באופן מיוחד בימים אלו⁷⁰.

בהמשך למדובר⁷¹ אודות כינוסי ילדים בימים שלפני חג-השבועות, והבאתם בחג-השבועות עצמו לקריאת עשרת הדיברות, הציע הרבי נשיא דורנו הוראה, ועל-מנת לפרסמה:

לאסוף ולכנס ילדי ישראל הן בנים והן בנות, גם בימי התשלומין לחג-השבועות, ומה טוב – עד י"ב בסיוון ועד בכלל, לכנסם פעם אחת, ומה טוב – פעמיים: פעם אחת לכנסם בבתי-הספר שם לומדים הם תורה, בהוספה על סדר לימודם הרגיל, ועוד פעם לכנסם בבית-הכנסת, "מקום שמגדלין בו תפילה".

על-דרך זה יש לנהוג בבתי-הספר ובתי-הכנסת שבארץ-הקודש. ובארץ-הקודש בנוסף לזה יכנסו אותם גם במקומות הקדושים, ובמיוחד בכותל המערבי שאין השכינה זזה ממנו, ובמערת המכפלה (ובוודאי יקבלו רשיון לכך), וגם בקבר רחל אימנו⁷².

* אין אומרים תחנון עד שבת-קודש י"ב בסיוון.

_________________________

1)    בחו"ל – פרשת במדבר.

2)    כנדפס בחומש 'תורה תמימה' שהרבי השתמש בו לשמיעת קרה"ת.

3)    שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"ב.

4)    לוח כולל-חב"ד.

5)    הבשמים באים להשיב את הנפש, 'נשמה יתירה' שהיתה בו בשבת והלכה ממנו במוצ"ש, אבל ביו"ט (ע"פ נגלה) "אין לאדם נשמה יתירה כלל" (שו"ע אדה"ז סי' תצא ס"א).

6)    ספר המנהגים (סדר הגדה) עמ' 39, מלקוטי טעמים ומנהגים של הרבי להגש"פ, כותרת 'קידוש', ד"ה הבדלה.

7)    היום-יום, ד סיוון, מתוך מכתב לבני הישיבות, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' עו. והורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מכתב זה, צריכים ללומדו, וגם לפרסמו בין אלה שאינם יודעים אודותיו" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י, עמ' 92). וראה ספר-השיחות תש"ב עמ' 119.

8)    שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"ג, ע"פ המ"א שם, ומקורו מזוהר פ' אמור (צח,א), הנאמר גם ב'תיקון' עצמו, ש"חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה, והיו עמלים בתורה". וראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 133.

9)    הוראת אדמו"ר מהוריי"צ למנהלי הישיבה קודם חג השבועות תש"ד, 'קובץ ליובאוויטש' גיליון 3 עמ' 35.

10)  ספר-המנהגים עמ' 44, מ'ספר השיחות – תורת שלום' עמ' 3.

11)  ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 1, וש"נ.

12)  ספר-השיחות תש"ב עמ' 100.

13)  לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315, בשינויים קלים.

14)  ובהוצאות שונות בשנים האחרונות תוקנו הטעויות הללו.

15)  ראה 'המלך במסיבו' ח"א עמ' ריח. וע' בכיו"ב: אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' יח. היום-יום י"א אדר-א. ועוד.

16)  'אוצר' ס"ע רנב.

17)  שער-הכוונות, מובא בכף-החיים סי' תצד ס"ק ז, וב'תיקון'. עלות-השחר לדעת הגרא"ח נאה ז"ל, הוא בשעה 2:55 כיום בירושלים.

18)  ולמעשה – נוטלים אז לסירוגין כמו תמיד.

19)  "הוראה בחשאי" – 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס ד. ובספר 'היכל מנחם' ח"ב עמ' ריג נדפסה הוראה ב'יחידות' שכן מנהגנו בפועל.

20)  בקצות-השולחן סי' ה ס"ב ובבדי-השולחן שם ס"ק ג כתב, שאם לא יצא לצרכיו לא יברכנה, כי ברכה זו אינה חלק מברכות-השחר שנתקנו תמיד, וכבר כ"כ הברכי-יוסף סי' ו ס"ק ג בשם האריז"ל, עיי"ש. אבל ראה ב'יחידות' שבהערה הקודמת.

21)  סידור אדמוה"ז (הוספות לשו"ע ח"א עמ' 347. במהדורה החדשה ס"ע תרח).

22)  לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 225. וראה היום-יום י' שבט, בשם אדמו"ר הצמח-צדק: "מוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול".

23)  'אוצר' עמ' רנח.

24)  ראה בס' "מאמרי אדה"ז ע"פ התורה והמועדים" ח"א עמ' שמא, שעיקר ההלל (התגלות הכתר הוא הרצון, עיי"ש), הוא בחג השבועות.

25)  לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 251, ועמ' 256. וכמובן על המארגנים להשתדל למניעת הפרעות מהם (ראה שו"ע אדה"ז סי' צח סוס"א וסי' קכד סו"ס י מהשל"ה).

26)  לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315.

הטעם כמובא בלקוטי שיחות (חלק כג, עמ' 254) מפסיקתא דר"כ, שקריאת עשרת-הדברות היא בדוגמת יום מתן-תורה, ולכן יש לכנס את ילדי ישראל לשמיעתה אז. והרי ברור שהכוונה דווקא לקריאתה בציבור כתקנת חז"ל.

על-כן, בתי-חב"ד רבים מארגנים מניין מיוחד לקריאת התורה בשעה הנוחה לילדים, ובו שישה אנשים שלא שמעו עדיין את הקריאה (או שבשעת שמיעתם התנו שאם יזכו לשמוע באופן כשר אח"כ עם הילדים, הרי עכשיו הם מכוונים שלא לצאת כלל), ואח"כ אמירת הפסוקים, דברי התעוררות, ומחלקים פרסים וכו'. בדבר עריכת הגרלות, עדיף לארגן זאת באסרו-חג, ואז גם להעניק בפועל את כל הפרסים לזוכים.

27)  מסתבר שגם המתפלל בביכ"נ שלפי הנוסח שלהם אומרים זאת ג"פ, א"צ לומר זאת עמהם (ראה תהלה-לדוד סי' סו ס"ק ז, ושו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' פט).

28)  סידור אדה"ז.

29)  פסקי הסידור אות קסו. ואכן מנהג זה אינו נהוג כלל אצל חסידי חב"ד, אף שהובא בשו"ע אדה"ז (סי' תצ סי"ז, תצד סי"ג) - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא-ב. רצו. וראה 'אוצר' עמ' רסו.

30)  זו ההוראה לרבים ולדורות – ספר-המנהגים שם, לקוטי-שיחות חלק ל"ג עמ' 231.

31)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תצד סי"א.

32)  ספר-המנהגים עמ' 44. וראה 'אוצר' עמ' רסג.

33)  רמ"א סי' קמז ס"ח – להניחו שם (ואצל הרבי נהגו להניחו מימין).

34)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם ס"ה.

35)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם ס"ו.

36)  בחו"ל מקיימים הזכרת נשמות ביום-טוב שני, כדלהלן הערה 60.

37)  הוראת אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא, וש"נ.

38)  לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 233. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שט.

39)  סידור 'תורה אור' עמ' 259, וכן נהג הרבי, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו.

40)  משיחת אחש"פ תשכ"ו (תודה למערכת 'הנחות בלה"ק'). ועפ"ז יש להזכיר את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ולכאורה הכוונה לומר: אדמו"ר פלוני בן פלונית, ולהזכירו לפני ההורים (ע"ד האמור בשערי הל' ומנהג  ח"א סו"ס קג לגבי 'הרחמן הוא יברך את אדמו"ר'. ועד"ז בפסוקים לשמות אנשים שלפני סיום שמו"ע).

41)  כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, 'אוצר' עמ' רסט. והוראת הרבי שכן נכון לנהוג – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח-נט.

42)  שעיר עם שתי-הלחם ושעיר לחובת היום. שער-הכולל פ"מ סט"ו. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גיליון יב.

43)  היום-יום, טו בתשרי. לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 58. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.

44)  סיפר הרה"ח ר' אשר-לעמיל שי' הכהן, שהרבי שאלו מדוע לא הביא את בנו בן השש לנשיאת-כפיים ('תשורה' לנישואי רוט-דרוק, תשס"ב, עמ' 151). וכן בנטעי גבריאל יו"ט ח"ב, הל' נ"כ פרק סב ס"ו.

45)  שו"ע אדה"ז סי' קכח סמ"ט.

46)  'רשימות', היום יום וס' המנהגים שם.

47)  ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. ואפשר לברכם אז רק בהושטת-יד ותו-לא.

הרבי היה מברך כל כוהן: "יישר-כוח, כוהן!" הכוהנים נוהגים להשיב: "ברוכים תהיו".

48)  בהמשך לחלק ממנהגי ברכת כהנים (נשיאת כפיים), שנקבצו ב'לוח השבוע' גיליון חג השבועות.

49)  ספר המנהגים עמ' 12. המקור - בזהר חדש פ' נשא (דף נ טור א), הובא במג"א סי' קכז ס"ק ג (אך לא בשו"ע אדה"ז שם).

ההרכנה – דלא כמ"ש בסידור צלותא דאברהם (ח"א עמ' שיט, בפי' עמק ברכה) שאין להשתחוות אלא רק להסב פניו. ולטענתו ממה שאסור להשתחוות בתפילה במקום שלא תיקנו חכמים (שו"ע אדה"ז סי' קיג ס"ג), צ"ל שגם ברכת כהנים של הש"ץ היא עניין בפ"ע ואינה חלק מהתפילה.

50)  כדי לזכור זאת, נתנו בזה סימנים: א) באמירת שם ה' הראש זקוף תמיד, ובכל שאר המילים הראש מורכן. ב) כיוון ההטייה: הקטע הראשון "יברכך" כולו לימין (מלבד הסיום – הרכנה לאמצע). הקטע השני "יאר" כולו לשמאל (מלבד הסיום – הרכנה לאמצע). הקטע השלישי "יישא" כולו לאמצע (מלבד הסיום "וישם לך שלום" – ימין, שמאל, אמצע). ('התקשרות' גיליון תשנ"ו).

51)  שם עמ' 13, מסידור אדה"ז, בניגוד לדעתו בשו"ע שלו סי' קכז ס"א שצ"ל "כן יהי רצון" (ברי"ף, ברמב"ם ובמהרי"ל - שאין עונים מאומה. בשו"ע הב"י ובסידור יעב"ץ - שעונים פעם אחת 'כן יהי רצון') בסוף כולן או בסוף כל ברכה – פסקי הסידור סי' פב, ובשער הכולל פ"ט אות לז הביא המקור מתשובת רב האי גאון, שהביא מנהג לענות אמן על כל ברכה, אף שמעדיף את מנהג מקומו לענות פעם אחת לבסוף. וזה מתאים לדברי הזהר חדש כבהערה הבאה. וראה בירור הדעות בנושא ב'התקשרות' גיליון תמו עמ' 17. אלא ש'אמן' זו היא מנהג בלבד, ואין מפסיקין לאומרה בפסד"ז ובכל מקום שאסור להפסיק (ראה כיו"ב אודות 'יעלה ויבוא' דברכת-המזון, בלקוטי שיחות כרך כד עמ' 380).

52)  שם. בכף החיים סי' קכז ס"ק טז כתב כן בשם היפה ללב סי' קכח "כדי לקבל אור העליון הנמשך בעת ברכה זו" (כשם שברכת כהנים עצמה היא פנים כנגד פנים דווקא), והביא זאת ממוהר"ר דוד [כצ"ל] עראמה, שכתב כן בביאורו על הרמב"ם [נדפס לראשונה בקושטא, בשנת ה'ש"ה] סוף פט"ו מהל' תפלה.

ולהעיר מדברי הזהר חדש הנ"ל אודות הש"ץ "כיוון דש"ץ סיים צלותיה ואתא לברכא ברכתא דכהני..." ומבאר איך צריך הוא להפנות את פניו אז, שכוונתו בפשטות למצב שאין כהנים והש"ץ מברך במקומם [כי ע"פ פנימיות הענינים, כמ"ש בכף החיים שם, הש"ץ אינו "כקורא בתורה" בלבד כדברי הטור שם. ואף ע"פ נגלה כתב המאירי (סוטה מ,א ע"י ציון 218, הובא בכף החיים סי' קכח ס"ק צא), שנהגו ברוב המקומות לעמוד גם כשאומר זאת הש"ץ לבדו "שהרי במקום נשיאת כפיים היא". וכן דעת רב האי גאון שפסק לענות אז אמן כנ"ל], וכן מוכח מתשובת הרמ"ז מכת"י שהובאה במילואים לס' ניצוצי זהר שם, שמזכיר שהש"ץ מתחנן "או"א ברכנו" – שעיקרו נתקן כשאין כהנים מברכים, וכן מוכח ממה שהביא זאת המג"א (שם ס"ק ג) על אמירת או"א כשאין שם כהנים. ומש"כ בשו"ע הזהר (שם, באבן יקרה ס"ק ג) דמיירי כשיש שם כהנים, צ"ע.

ולעניין מנהגנו, בשיחת ש"פ מקץ תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז ח"א עמ' 243) היתה תוכחה של הרבי ל'שפיץ חב"ד' שהנהגתם היא באופן ש"לא שערום אבותינו", ובפרט בעניין שאמרו חז"ל "אסור להסתכל בפני נשיא", ובין השאר הזכיר מה שמביטים עליו כל משך זמן התפילה, עד כדי כך שגם כשמגביהים את ספר-התורה אין מביטים בו, וכשהש"ץ אומר ברכת כהנים אין מסתכלים לעברו, ואף אין טורחים להסתכל בסידור בשעה שמתפללים, אלא מביטים כל הזמן עליו... עיי"ש, הרי שהנהגות אלו הן הוראה לרבים. וראה בארוכה בעניין זה ב'לוח השבוע' גיליון תקס"ט.

53)  על הדיון והמסקנא בקשר ליום ההסתלקות, ראה בספר-השיחות תרצ"ט עמ' 333, וש"נ, וב'אוצר' עמ' רפח. אודות ההסתלקות, ראה 'רבי ישראל בעש"ט' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ו, ח"ב פרק כד. צילום המצבה, ב'ימי חב"ד' ביום זה.

54)  שו"ע אדה"ז סי' תצד סט"ז. בטעמי המנהג (שלא יכלו לשחוט ולהכשיר הכלים בשבת; לפי שדוד המלך נסתלק בעצרת והיו כל ישראל אוננין בו ביום ואסורים באכילת בשר; מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב) – ראה בארוכה בקובץ 'אהלי שם' כרך ו' עמ' רא ואילך, וש"נ.

55)  מנהג אדמו"ר מהוריי"צ – 'רשימות היומן' עמ' רה. מנהג הרבי – 'אוצר' עמ' רפד. לוח כולל-חב"ד.

56)  של"ה מסכת שבועות ד"ה ההפטרה, ומציינים לש"ך יו"ד סי' פט ס"ק טז. 'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' יא, וראה 'אוצר' שם. זאת, גם בחלב וחמאה, אך כמובן, מלבד גבינה קשה שממתינים אחריה שש שעות (רובן ככולן של הגבינות הכשרות למהדרין בארה"ק כיום, אינן "קשות").

"וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד סי' פט, שפתי-דעת ס"ק ז, דהפסק שעה – מחליף קינוח" (אג"ק כרך כ עמ' רפט, שערי הל' ומנהג יו"ד סי' יא).

ההמתנה (אפילו בשש שעות מבשר לחלב) היא מגמר האכילה של סוג אחד עד תחילת האכילה של הסוג השני, ולא מגמר הסעודה או ברכה אחרונה עד תחילת הסעודה (דגול מרבבה ר"ס פט, ודלא כערוה"ש שם סוס"ד).

57)  מצווה – שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. וראה חוה"מ כהלכתו פ"א ס"ז.

58)  שו"ע אדה"ז שם ס"ד "שישתה יין באמצע סעודתו, [ונאמרה בזה הגבלה:] אם ידו משגת" [וגם לא נאמר בזה שיעור (משא"כ – שני הדברים – ביין שמחיוב שמחה דלהלן)]. וראה 'בירור' בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תקל"ט.

59)  חובה – שו"ע אדה"ז שם. וצ"ל רביעית, 'תורה אור' לאדה"ז עמ' 198.

60)  שו"ע אדה"ז סי' תצד סעיף חי.

61)  רשימת כ"ק אדמו"ר, ספר-המנהגים עמ' 38 וש"נ.

62)  ספר-השיחות תש"ד עמ' 140.

63)  'תורת- מנחם – התוועדויות' חלק מ' עמ' 58.

64)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיא.

65)  לקוטי-שיחות כרך ח עמ' 252. וראה 'אוצר' עמ' רצ. התהלוכה הראשונה היתה בשנת תשט"ו.

66)  על השמחה המיוחדת ביום זה, ראה שו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ט. נתבאר בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 24, ובלה"ק בס' 'שולחן המלך' ח"ב עמ' קמא.

לבני חו"ל: יום-טוב שני. בהדלקת נרות (אחרי צאת הכוכבים) מברכות: 'להדליק נר של יו"ט' ו'שהחיינו'. ערבית, קידוש וברהמ"ז של יו"ט. בשחרית מוציאים ב' ס"ת, י"ג מידות וכו' כדאתמול, בספר הראשון קוראים ה' קרואים בפ' ראה 'כל הבכור', ח"ק. בספר השני קוראים למפטיר כדאתמול. הפטרה בחבקוק (ספ"ב): 'וה' בהיכל קדשו...'. הזכרת נשמות, אב הרחמים, מוסף כדאתמול, ונושאים כפיים גם היום. קידוש וברהמ"ז של יו"ט [ביום ב' אין מנהג לאכול מאכלי חלב – ע"פ לוח כולל חב"ד]. הנולד והנחלב ביום הראשון מותר ביו"ט שני. הרבי התוועד בסוף יום ב'. למחרת, יום ח' סיוון – אסרו-חג.

בדבר בני חו"ל הנמצאים ביו"ט בארה"ק ולהיפך – ראה הנלקט בס' 'נתיבים בשדה השליחות' ח"א עמ' קג ואילך. וע"ע.

67)  שיחת יום ב' דחה"ש תשל"ח סי"ט.

68)  שיחת יום ב' דחג-השבועות, הנחת הת' סנ"ו.

69)  מדברי אדה"ז – ספר-השיחות תרח"ץ עמ' 285.

70)  שיחת מוצש"ק במדבר תשל"ט, הנחת הת' סי"ט.

71)  בער"ח סיון תש"מ, לקוטי-שיחות כרך כ"ג עמ' 249.

72)  משיחת ש"פ נשא תש"מ, לקוטי-שיחות שם עמ' 259.