גיליון 1141, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ו באייר ה'תשע"ו (03.06.2016)

  דבר מלכות

עניין מתן תורה – ייחוד נברא ובורא

עיקר החידוש במתן תורה – היכולת לחבר מעלה ומטה על-ידי תורה ומצוות * חודש סיוון, 'השלישי', מחבר בין ניסן – גילוי מלמעלה, לאייר – עבודת הנבראים * מניין בני-ישראל גם הוא ייתכן על-ידי התורה המגלה בישראל את פשיטות העצמות, שבבחינה זו כולם שווים למניין * בבוא חודש סיוון בכל שנה ושנה יש נתינת כוח מיוחדת בעשיית הנברא כלי לאלוקות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בכל חודש ישנו עניין עיקרי והוא הנקודה התיכונית של חודש זה.

לדוגמא: חודש ניסן – ענינו העיקרי הוא יציאת מצרים שבחג הפסח, ולכן "באחד בניסן ראש השנה . . לרגלים"¹, דכיון ש"רגל שבו (חג הפסח) ראש השנה לרגלים"², לכן נעשה כבר "אחד בניסן" "ראש השנה לרגלים", כיון שחג הפסח הוא ענינו העיקרי של חודש ניסן.

וכמו כן בנוגע לחודש סיון, שענינו העיקרי והנקודה התיכונית של חודש זה הוא – מתן תורה שבחג השבועות:

הקביעות של חג השבועות היא – "פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"³, אבל לעולם חל חג השבועות בחודש סיון דווקא, "בחודש השלישי"⁴, שזהו מצד שייכות מתן-תורה ל"חודש השלישי", כמבואר בארוכה בתורה אור⁵.

וגם בנגלה שבתורה מצינו את שייכות מתן-תורה לחודש השלישי – כדאיתא בגמרא⁶ "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על-ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי", שבזה מודגשת השייכות של התורה ("אוריאן תליתאי"), לחודש סיון, חודש השלישי ("ירחא תליתאי") דווקא.

ב. במתן-תורה גופא ישנם כמה עניינים, אבל העניין העיקרי והנקודה התיכונית של מתן תורה, הוא – החיבור של מעלה עם מטה, כדאיתא במדרש⁷ שקודם מתן תורה היתה גזירה שמעלה ומטה אינם יכולים להתאחד, "עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", ובמתן תורה נתבטלה הגזירה, ונעשה חיבור מעלה עם מטה.

וזוהי השייכות של מתן תורה לחודש השלישי – כיון שעניינה של התורה הוא עניין השלישי: ישנו מעלה וישנו מטה, והתורה היא העניין השלישי שמחבר את המעלה עם המטה⁸.

ג. והעניין בזה – באותיות של עבודה:

נבראים – הם בהגבלה, וכל עניינם הוא בהגבלה, והיינו, שגם כאשר מגיעים על-ידי עבודתם למעלה ביותר, הרי זה רק תכלית שלימות הבריאה, ולא מציאות הבורא. כלומר: גם כפי שמגיעים בעולם האצילות, ולמעלה יותר בעילוי אחר עילוי, עד לפני הצמצום – הרי זה רק דרגת הנבראים (שרש הנבראים), ולא מציאות הבורא.

אמנם, החידוש במתן-תורה הוא – שנברא יכול להגיע ("דערלאַנגען") ב"בורא", ולא רק להגיע סתם, אלא לפעול יחוד של נברא עם הבורא, היינו, שנברא ובורא נעשים דבר אחד, כיון שמתגלה מציאותו האמיתית של יש הנברא – יש האמיתי⁹.

וזהו מה שכתוב במדרש¹⁰ על הפסוק¹¹ "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך", "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו" – כי לאחרי כל העליות שלהם הרי זה רק בחינת נברא, ואילו במתן תורה נעשה "שמן תורק שמך", שלוקחים את עצם המהות¹².

וזהו גם פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת משיחותיו¹³ ש"גזירה" הוא מלשון "אָפּשניט", היינו, שקודם מתן תורה היה המטה גזור וחתוך מהמעלה, הנברא היה גזור וחתוך מהבורא, ואילו במתן תורה בטלה הגזירה, היינו, שעל-ידי תורה ומצוות מתגלה ביש הנברא יש האמיתי.

ד. והנה, כיון שעל-ידי תורה ומצוות נעשה הנברא דבר אחד עם הבורא, הרי מובן, שכשם שהבורא הוא בעל-הבית על סדר ההשתלשלות וכל העניינים שבו, כמו כן נעשה גם הנברא – על-ידי תורה ומצוות – בעל-הבית על סדר ההשתלשלות וכל העניינים שבו.

אלא, שעניין זה הוא ככל העניינים שעכשיו הם בהעלם, ויתגלו לעתיד לבוא – שזהו שאמרו רז"ל¹⁴ "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה":

שמו של הקב"ה היינו שם הוי', שלמעלה מהטבע. ועניין זה אינו שייך לנבראים, ששייכותם היא רק לשם "אלקים", בגימטריא הטבע¹⁵, שכן, לאחרי כל העליות של הנבראים מגיעים הם רק עד שרש הנבראים.

אך על-ידי קיום תורה ומצוות, שעל-ידי זה מתאחדים עם הבורא – אזי נעשים שייכים לשם הוי' שלמעלה מהטבע, וכאמור, שעל-ידי קיום תורה ומצוות נעשה יהודי בעל הבית על הטבע.

אמנם, עכשיו עניין זה הוא בהעלם, אך "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה" – "נקראין" מלשון קריאה והמשכה מן ההעלם אל הגילוי¹⁶ – שלעתיד יראו בגלוי איך שיהודי הוא דבר אחד עם הבורא שלמעלה מהטבע.

והיינו, לפי שלעתיד לבוא "הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה"¹⁷, ויקויים היעוד¹⁸ "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", ואם כן, על דרך המבואר בתניא¹⁹ בעניין הראיה (השגחה) למעלה, שאי אפשר להפריד זאת מעצמות ומהות, הנה על דרך זה כאשר יקויים היעוד "וראו כל בשר", אזי תהיה ההתאחדות עם הדבר, ומה גם שכללות עניין הראיה הוא באופן שהראיה מאחדת את האדם הרואה עם הדבר הנראה.

ה. וזהו ענינו של חודש סיון, חודש השלישי:

חודש הראשון הוא חודש ניסן, שבו היתה יציאת מצרים [מלמעלה]. ולאחריו בא חודש אייר, "חודש זיו"²⁰, "בירח שנולדו בו זיותני עולם"²¹, שהם האבות, אשר, כל עניני עבודתם [מלמטה] ריחות היו, כנ"ל. ולאחרי כן בא חודש סיון, חודש השלישי, שבו נעשה עניין נעלה יותר – עניין שלישי, "אוריאן תליתאי" – הקשר והחיבור של נברא עם בורא, שהתגלותו תהיה לעתיד לבוא, כנ"ל.

וכיון שכל הגילויים תלויים במעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא, ובפרט בזמן הגלות²², ובפרט בדור האחרון של זמן הגלות, שהרי "הכל הולך אחר החיתום"²³, ו"אין המלאכה נקראת אלא על שם הגומרה"²⁴ – שלכן עכשיו הוא הזמן שצריכים לפעול החיבור של נברא ובורא – צריכים לדעת, שבבוא חודש סיון בכל שנה, נמשך כוח מלמעלה לפעול חיבור נברא ובורא, ועל-פי המבואר בתניא²⁵ שבכל שנה נמשך אור חדש כו', הרי בחודש סיון בכל שנה נמשכת נתינת כוח ממקום נעלה יותר לפעול שהנבראים יהיו "כלי" לאלקות.

ועל-ידי עבודה זו יקויים לעתיד לבוא היעוד "ונגלה כבוד הוי' וגו'", ותהיה דירה לו יתברך בתחתונים²⁶.

ו. עניין זה קשור גם עם פרשת השבוע – פרשת במדבר, שבה מדובר אודות מנין בני-ישראל, ועל שם זה נקרא ספר במדבר כולו בשם ספר פיקודיא²⁷:

עניין המניין הוא באופן שכולם נמנים בשווה, מהפחות שבפחותים עד הגדול שבגדולים, שהרי גם הפחות שבפחותים נמנה בתור מספר אחד שלם, לא פחות מאחד, וגם הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד.

ולכאורה אינו מובן:

בני-ישראל חלוקים לי"ב שבטים, ע' נפש, עד לששים ריבוא. ומספר ששים ריבוא נוגע גם לגבי ההמשכה מלמעלה, כפי שמצינו גבי ברכת חכם הרזים – שזהו עניין של המשכה מלמעלה – שנאמרת על ששים ריבוא מישראל דווקא²⁸.

וכיון שלמעלה לא שייך התחלקות במקום ושטח גשמי, הרי מובן, שהתחלקות בני-ישראל לששים ריבוא הוא עניין של התחלקות מדריגות. ואם כן, איך אפשר לחשב ולמנות את כל בני-ישראל בשווה?

ועל כרחך צריך לומר, שלמרות התחלקות המדריגות, ישנה נקודה משותפת שהיא אצל כולם בשווה, ומצד נקודה זו – שחודרת בכל הפרטים – נמנים כולם בשווה, מעומק תחת עד עומק רום, כיון שנקודה זו היא אצל כולם בשווה.

והעניין בזה:

ידוע שעניין ההתהוות הוא מהעצמות, כמו שכתב רבינו הזקן באגרת הקודש²⁹ ש"מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו . . הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה", ולכן הרגש הנבראים הוא שמציאותם מעצמותם, כיון שהתהוותם היא מהעצמות שמציאותו מעצמותו.

וכיון שבבחינת העצמות הכול הוא באופן של אחדות פשוטה – הנה פשיטות העצמות היא הנקודה המשותפת שהיא אצל כולם בשווה.

ולכן מונים את כל בני-ישראל בשווה, מהגדול שבגדולים עד לפשוט שבפשוטים – כי, מצד פשיטות העצמות כולם בשווה, והרי פשיטות העצמות הוא עניין שישנו אצל כולם, גם אצל פשוט שבפשוטים, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁰ שהפשיטות של איש פשוט מגלה את פשיטות העצמות.

ז. אמנם, עניין המניין קשור עם מתן-תורה:

קודם מתן תורה, כאשר המטה, נברא, היה נפרד ("אָפּגעשניטן") מהמעלה, בורא – לא היה שייך למנות את כולם בשווה, כיון שלא היה נרגש בנבראים הנקודה המשותפת שבהם שהוא עניין פשיטות העצמות, כיון שלא היתה להם שייכות לזה, שהרי לנברא לא היתה שייכות עם הבורא.

דווקא לאחרי מתן תורה, כאשר נתגלה ביש הנברא היש האמיתי (כנ"ל), שגילוי זה הוא בישראל על-ידי תורה ומצוות – אזי יכולים למנות את כל בני-ישראל בשווה, כיון שכל אחד מישראל נעשה חד עם הבורא, פשיטות העצמות, שבזה שווים כל בני-ישראל, מעומק תחת עד עומק רום.

וזהו גם מה שבני-ישראל נקראים "עם תליתאי":

אצל בני-ישראל יש אמנם ששים ריבוא חילוקי מדריגות, מעומק תחת עד עומק רום, אבל, חילוקי מדריגות אלו הם רק פרטי המדריגות שבבני-ישראל.

ואילו העצמות של בני-ישראל היא – "עם תליתאי", העניין השלישי, דהיינו, פשיטות העצמות שישנו בכל אחד מישראל, שהיא המחברת עומק תחת עם עומק רום.

ח. על-פי זה יובן גם הטעם שלעולם קורין פרשת במדבר קודם חג השבועות, כסימן הגאונים³¹:

ובהקדמה – שטעם קריאת פרשת במדבר קודם מתן תורה כדי להפסיק בין העניינים הבלתי-רצויים שבפרשת בחוקותי³², אינו אלא טעם צדדי, שהרי עניין זה אינו נוגע לפרשת במדבר דווקא³³.

אמנם הטעם הפנימי הוא – לפי שההכנה לעניין מתן תורה שהוא חיבור יש הנברא ויש האמיתי, היא אחדותם של ישראל, "ויחן שם ישראל"³⁴, "כאיש אחד בלב אחד"³⁵, היינו, לא פרטי המדריגות של בני-ישראל, אלא פשיטות העצמות שבבני-ישראל, שבזה שווים כולם, שזהו תוכן עניין המניין שבפרשת במדבר.

וזהו שקורין פרשת במדבר קודם מתן תורה, כיון שהיינו הך, והיינו, שעניין מתן תורה הוא עניין אחד עם העובדה שבני-ישראל נעשו דבר שבמניין, שהוא דבר חשוב, שחשיבות זו היא מצד פשיטות העצמות שבכל אחד מישראל, כנ"ל²⁷.

(חלק מהתוועדות ש"פ במדבר, מבה"ח סיוון, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך כ עמ' 16-21)

_____________________

1)    ר"ה בתחלתה.

2)    שם ד, א.

3)    שם ו, ב.

4)    יתרו יט, א.

5)    ר"פ יתרו.

6)    שבת פח, א.

7)    תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

8)    ראה בארוכה תו"מ חי"ז ע' 11 ואילך. וש"נ.

9)    ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.

10)  שהש"ר פ"א, ג (א).

11)  שה"ש א, ג.

12)  ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 58 ואילך. וש"נ.

13)  ראה גם תו"מ ח"א ע' 88. ועוד.

14)  ב"ב עה, רע"ב.

15)  פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

16)  ראה לקו"ת ר"פ ויקרא. ובכ"מ.

17)  נדרים ח, סע"ב. וש"נ.

18)  ישעי' מ, ה.

19)  שעהיוה"א פ"ז (פג, ב).

20)  מ"א ו, א.

21)  ר"ה יא, א.

22)  ראה תניא רפל"ז.

23)  ברכות יב, א.

24)  ראה סוטה יג, רע"ב. תנחומא עקב ו. ב"ר פפ"ה, ג. דב"ר פ"ח, ד. פרש"י עקב ח, א.

25)  אגה"ק סי"ד.

26)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

27)  ראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון תשי"ד בתחלתה (תו"מ חי"א ע' 273). חי"ד ע' 215. וש"נ.

28)  ברכות נח, א-ב.

29)  ס"כ (קל, סע"א ואילך).

30)  ראה סה"ש תש"ו ע' 3. וש"נ.

31)  סי' ר' עמרם גאון סוף סדר פורים. הובא בהגהות מיימוניות לרמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טואו"ח סתכ"ח.

32)  תוס' מגילה לא, סע"ב. הובא לרמב"ם שם.

33)  ראה גם לקו"ש ח"ח בתחלתו הערה 1.

34)  יתרו יט, ב.

35)  פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

 משיח וגאולה בפרשה

דרישה לצאת מהגלות מיד!

בראותו שמשיח עדיין לא בא, חוזר ומבקש

הוא יודע אמנם שיש עילוי בעבודה דזמן הגלות – העבודה דאתכפיא, שעל-ידי-זה באים לעילוי דאתהפכא... אבל אף-על-פי-כן, לאחרי כל העילויים כו' – אינו מוכן להישאר בגלות אפילו עוד רגע אחד בלבד... ולכן מבקש כל יהודי בכל תפילה ותפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – ג' פעמים ביום, וביום השבת – ד' פעמים!

והגע עצמך: בתפילת שחרית דיום השבת מבקש יהודי: "ותחזינה... ברחמים" – בקשה הנאמרת ב"תפילת העמידה", לאחרי ההקדמה ד"א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"... ש"יגיד" הוא מלשון המשכה... כעונה אחר הקורא,

ולאחרי שביקש זאת בתפילת לחש, ב"קלא פנימאה דלא אשתמע" – חוזר שליח הציבור ומבקש זאת עוד הפעם, ולא עוד, אלא שמבקש זאת בקול רם, שכן, בהיותו "שליח-ציבור" ["צבור" – ראשי-תיבות צדיקים בינונים ורשעים, ובהדגשה – שישנו וא"ו המחבר את אלו שהם במצב דהיפך הצדיקים עם הצדיקים, חיבור שנעשה אמנם באמצעות "בינונים", אבל סוף-כל-סוף מתחברים הם עם הצדיקים, עד שנעשים כולם למציאות של "צבור", מציאות אחת], אשר "הן א-ל כביר לא ימאס" – יש לו "ברייטקייט" לבקש זאת בקול רם!

ואף-על-פי-כן, כעבור משך זמן – לאחרי קריאת-התורה, ואמירת "אשרי יושבי ביתך", דקאי בפשטות על הישיבה בביתו של הקב"ה, בית-המקדש, בזמן הגאולה – הנה בראותו שמשיח עדיין לא בא... חוזר ומבקש עוד הפעם: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!...

ובכן, אין כאן "הסכמה", חס-ושלום, מצידו של יהודי על ההישארות בגלות ("במדבר"), ההיפך הוא הנכון – ישנה בקשה ודרישה לצאת מהגלות תיכף ומיד..

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ה, התוועדויות תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2138)

משיח-צדקנו בא תיכף ומיד לבית-הכנסת זה

...ויהי-רצון שמההליכה להקהיל קהילות בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות באופן ד"הווי רץ למצווה" – נלך ונרוץ לקבל פני משיח-צדקנו תיכף ומיד.

ויתירה מזו – שאין צורך אפילו לרוץ בדרך קצרה, כיוון שמשיח-צדקנו בא תיכף ומיד לבית-הכנסת ובית-המדרש זה, בית תורה, תפילה ומעשים-טובים של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (שהרי "קדושה לא זזה ממקומה") אלופו של הדור, אשר על-ידו נעשה ההמשכה והגילוי דאלופו של עולם ב"גולה", שעל-ידי זה נעשה מ"גולה" "גאולה"...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תש"נ – הנחות בלה"ק – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

כאשר התקשורת מתעלמת מחב"ד

בכובד ראש התייחסו במזכירוּת הרבי לדברים המופיעים בדפוס בכלל המגזרים, כאשר אלו היו קשורים באופן עקיף או ישיר לחב"ד ופעולותיה * בתכתובת שלפנינו דוגמה לדרישה ההוגנת והמוצדקת שלא להתעלם, במכוון לפחות, מנושאים שחב"ד הינה נושאת הדגל שלהם

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ביקורת ממזכירות הרבי

בט"ו אלול תשכ"ח שיגר הרב חודקוב את המכתב הבא להרה"ח ר' טוביה שי' בלוי, ותוכנו:

1. הגיע לכאן גיליון 100 של "ירחון 'בית יעקב'" המוקדש לירושלים ושום אזכור על חב"ד לא נמצא בו.

2. פורסמה שם תמונה מ'מבצע תפילין' ליד הכותל ללא אזכור חב"ד.

3. לשים לב על אתר להתרחשויות כאלה ולהגיב עליהן.

מכתבו של הרב חודוקוב בקשר לגיליון ה-100 של 'בית יעקב'

מספר גיליונות לאחר-מכן התפרסמה ב'בית יעקב' התגובה הבאה:

"על פרסום דברים ידועים ובלתי-ידועים"

לכבוד עורך "בית יעקב", ירושלים,

גיליון המאה של "בית יעקב", כממשיך עקבי של 99 קודמיו, מתאמץ להעלים את מקומה ופעלה של חסידות חב"ד בעיה"ק ירושלים.

בית הכנסת החסידי הראשון שהוקם בירושלים הוא בית הכנסת החב"די שנוסד על ידי אדמו"ר בעל ה"צמח צדק", ובית כנסת זה הראשון בכלל לשיקום אחרי שחרור העיר. אישי חב"ד הטביעו את רושמם על ירושלים במשך כל הדורות, החל מרבי ברוך מרדכי מבוברויסק, רבי אליהו יוסף ריבלין ורבי שניאור זלמן מלובלין. כיום הזה ישנם בירושלים שמונה בתי כנסת חב"ד, ישיבה גדולה, שכון, מוסדות חינוך לבנים ולבנות. לכל זה אין זכר, וזה בהתאם למדיניות (פוליטיקה בלע"ז) העיתון מאז ייסודו.

(כשמדברים על זרם התשובה וקירוב רחוקים למקורם, למשל, מחפשים בנרות בעלי תשובה, תוך התעלמות מפעילותה הברוכה של תנועת חב"ד בנדון, אשר פירותיה – בעלי תשובה וחסידים – נמצאים במספר רב בארץ ובחו"ל. ביקור קצר בישיבה בכפר חב"ד יגלה לכם עד היכן הדברים מגיעים).

אלא שעל זה איננו מגיבים, כפי שלא עשינו זאת בכל משך תקופת קיום העתון. כאן רצוננו רק להצביע ולהגיב על פרט חשוב, אשר לגביו הרחקתם כבר לכת יותר מדי, ומשום כך מוצאים אנו לנכון לשנות את מנהגנו הנ"ל.

הכוונה לתמונה המופיעה בגיליון הנ"ל (עמוד 9) – והיא יחידה מתוך עשרות התמונות ללא כיתוב. לא משום שאין סיפור מסביב לתמונה. אדרבה: הסיפור הוא מעניין מאוד, ופרטיו הרבים ראויים להיכתב בספר מיוחד. יתר על כן: הגשת הסיפור – על "מבצע תפילין" – עשויה אף לעורר את קוראי העיתון להצטרף למבצע, ובזה לשמוע בקול כל גדולי התורה (רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות) שהצטרפו לקריאת כ"ק אדמו"ר שליט"א בנדון (ופלא שמועט מאוד מספר הנענים, מחוץ לחסידי חב"ד, לקריאת הגדולים, למרות החוסר בידיים עוזרות).

סבורנו, לכן, שפה היה מקום לסטות במקצת מן המדיניות ולתת בכל זאת איזה כיתוב שיספר על מבצע תפילין, ותועלתו העצומה, ויקרא ליהודים חרדים להצטרף אליו.

בכבוד רב ובברכה

צעירי אגודת חב"ד

סניף ירושלים

(דובר מטה מבצע תפילין)

הערה: אין הכרח בפרסום המכתב, כי אם בתיקון הדבר. ברם, אם תמצאו לנכון לפרסם את המכתב – יש לפרסמו בשלמותו".

תגובה מתנצלת

מערכת 'בית יעקב' פרסמה תגובה "בשולי המכתב":

"מן הראוי להסביר עמדת המערכת בקשר לשתי הטענות המועלות במכתב.

א) ביחס לטענה הכללית, כאילו זוהי "מדיניות" להשתיק את תנועת חב"ד – הרינו להדגיש באופן עקרוני, שתפקידו של ירחון ספרותי אינו, כידוע לספק אינפורמציה שוטפת ומכל-שכן לעסוק בפרסום דברים ופעולות, אשר עבור פרסומם בעיתונות הכללית מיועד מנגנון מסועף (ועצם התואר של "דובר מטה מבצע תפילין" יוכיח!...). כי נהפוך הוא, אנו חושבים כמשימתנו הספרותית והחינוכית כאחת, להתרכז בהארת גילויים ותופעות בחיי היהדות (כולל תנועת בעלי-התשובה) שאין איש שם אליהם לב ואין דואג לפרסמן כלל וכלל, ומה שאנו עושים זה ממש בבחינת "פתח פיך לאלם".

דרך-אגב, שעה שרק החל "מבצע הנחת התפילין" של תנועת חב"ד בהיקף עולמי וזה אירע עוד לפני שנים מספר, דווקא ירחון "בית יעקב" היה כמדומה, הראשון להציג ולשבח פעולה זו – ונא לעיין בגיליון מס' 53 במאמר תחת הכותרת: "אין להתייאש משום יהודי" – על הפעולות לקרב רחוקים ונידחים, מאת הרב נחמן מנציק (ניו-יורק) והרב פוגל (לונדון) שניהם מחשובי שליחי חב"ד. למאמר זה צורף תצלום מקורי ממבצע התפילין החב"די!

ב) אשר לטענה המודגשת והמפורטת ביחס לגליון ה-100 – ברור לכל קורא המחזיק את גליון-היובל ביד, שלא הקדשנו מפאת צמצום המקום שום תיאורים לתנועות החסידיות בירושלים עיה"ק (וכלום, לדוגמה, מוזכרת בגיליון זה, חסידות גור, אשר ירושלים היא מרכזה כיום הזה!?), ואילו ביחס לתצלום התופס עמוד שלם בלי כל שוליים, בעמ' מס' 9, אשר עליה יצא קצפם של כותבי-המכתב, הרי התמונה מדברת כשלעצמה והיא מה שמוגדר בלשון העיתונות: 'תמונה ללא מילים', ועצם 'מבצע התפילין' מוצג בה בעוצמה בלתי רגילה!".

היכן נעלמה הפעילות העולמית?

בכ"ג מרחשוון תשכ"ט שוגר למערכת העיתון מכתב בשמו של הרב ישראל לייבוב הניתן כאן בשלימותו:

"לכבוד הר' משה פרגר

עורך "בית יעקב"...

שלום וברכה!

תודה על פרסום מכתב הדובר של סניפנו בירושלים, למרות ה"תשובה" בשולי המכתב אשר אינה, לכאורה, ממין הטענה. הקוראים ודאי ישפטו.

הנני כאן במכתב אישי אל כב' (אם כי איני מכירו), לא לפרסום, כי אם לעיונו ושיקוליו הוא.

אין לנו כל עניין שירחונכם "יספק אינפורמציה שוטפת" כפי שהנכם מציגים ב"תמימות" את פנייתנו (בתוספת הערה על "מנגנון מסועף" המיועד כביכול לצורך זה, אשר מדת האמת בתיאור זה יכולה להיבדק בקלות על ידי ביקור במשרדנו בת"א ובמשרדי סניפינו: יש לנו בס"ה בכל רחבי הארץ משרה ושני חצאי משרות בשכר, וידיהם יחד עם ידי המתנדבים שלנו מלאים ב"ה עבודה מלבד סיפוק אינפורמציה. קביעתכם המוחלטת בנדון מקורה, אם לדון לכף זכות, בנאיביות).

דרישתנו היתה רק בקשר לחומר השייך למסגרת ירחונכם ושכמותו מתפרסם אצלכם, תוך העלמת חסידות חב"ד, השקפותיה, רעיונותיה, תולדותיה וקוי פעילותה לקירוב אחים רחוקים ליהדות בהצלחה שלא תיאמן.

כדוגמא נוכל להצביע על הכתבה בירחונכם מחודש תמוז-אב תשכ"ח: "תורת החסידות מהדהדה באמריקה – בעתונות ובאוניברסיטאות". כתבה זו (מתוך עתון לא-יהודי) מתעלמת מהעבודה המסועפת והמוצלחת מטעם המחלקה לקולג'ים ואוניברסיטאות של צעירי חב"ד בארה"ב המקיימת בעשרות אוניברסיטאות חוגים ליהדות וכבר "יצרה" עשרות בעלי תשובה שלמים (עם צורה יהודית שלמה: זקן ופאות וכו') ובראשם פרופסורים ידועי שם.

במכתבי האישי הזה באתי להציע לכב' עזרתו בתיקון הדברים: אנו מוכנים להמציא לכב' כתבה על הנושא הנ"ל (העבודה ובאוניברסיטאות), וכן כתבות רעיוניות שונות על פי תורת חב"ד, או מתולדות רבותינו וגדולי החסידים במשך הדורות וכד'. עבור כתבות אלו לא יידרש מכם שכר סופרים.

תקותנו שתיאותו סוף סוף להכיר לפני קוראיכם מדה הראויה את חסידות חב"ד ופעליה.

בכבוד רב

הרב י. ליבוב, יו"ר

העתק: הרב פ. לוין".

תמונת 'מבצע תפילין' שהופיעה על פני עמוד שלם בגיליון ה-100 של 'בית יעקב'.צילום: מתוך 'בית יעקב'.

 ממעייני החסידות

פרשת במדבר

פרשת במדבר

לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (טור או"ח סימן תכח)

ללמדך:

א) רז"ל אמרו (במדב"ר פי"ט) שיש ללמוד תורה בצורה כזאת שהאדם "משים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכול". כלומר, יש לגשת לקבלת התורה בלי חשבונות של תועלת אישית, אלא אך ורק לשם קבלת התורה, בחינת "הקדמת נעשה לנשמע".

ב) אפילו אדם שנמצא ב'מדבר', סובל ממחסור ומקשיים, חייב בתלמוד תורה. ובלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א): "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים".

ג) המדבר, שהוא מקום ש"לא ישב אדם (העליון) שם" (ירמיה ב), הוא מקום הקליפות והסטרא אחרא. התורה ניתנה במדבר דווקא, שכן תפקידה להפוך את העולם הזה התחתון, שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא" (תניא פל"ו), ל'דירה' לו יתברך.

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 236. חג השבועות תשמ"ה, התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2135)

וידבר ה' אל משה במדבר סיני (א,א)

מונה אותם כל שעה (רש"י)

"מונה אותם" – המניין, שבו כל המנויים שווים, מעורר ומגלה את עצם הנפש, שהיא שווה בכל יהודי.

"כל שעה" – מצד עצם הנפש אין יהודי יכול להיפרד מהקב"ה אפילו לשעה קלה. שכן כל יהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, אף-על-פי שביכולתו לכפור בה' ח"ו ואחר-כך לעשות תשובה על חטאו (ואף שהאומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין בידו לעשות תשובה – מבואר בתניא (פרק כה) ש"אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר העומד לפני התשובה"). הרי שאינו מסוגל להיפרד מהשם יתברך ולו לזמן קצר.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 4)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל למשפחתם (א,ב)

דע מניין כל שבט ושבט (רש"י)

המפרשים פירשו שכדי לדעת את מספר הנפשות שבכל שבט היו מונים תחילה את כל המשפחות שבאותו שבט, ואחר-כך היו מסכמים את מספר הנפשות שבכל משפחה לסכום הכללי.

ללמדך, שעם-ישראל מבוסס על המשפחה; מצבו של העם תלוי בהנהגת כל משפחה ומשפחה.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 210)

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב,ב)

"מנגד" – רומז לענייני עולם הזה, העומדים לנגד גילוי אור אלוקי (אל תקרי מנֶגד אלא מנַגד).

"מנגד... לאוהל מועד" – כאשר מבררים את ה'מנגד' ומכניסים אותו לגבול הקדושה, נהיה האדם המברר 'אוהל מועד', מוחו וליבו נעשים משכן ומקדש לקב"ה.

(ספר המאמרים ת"ש, עמ' 107)

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב,ב)

מרחוק מיל... שיוכלו לבא בשבת (רש"י)

מטעם זה היה מרחק של מיל בין מחנה ישראל למשכן גם בימות החול.

לומר לך: את הרגש המיוחד של דבקות וקירוב לקב"ה שיהודי מרגיש בשבת, את הקִרבה המיוחדת בין 'מחנה ישראל' (היהודי) ל'משכן' (הקב"ה), צריך להמשיכה גם בימות החול; קדושת השבת צריכה לחדור לששת ימי המעשה.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 8)

ואלה תולדות אהרן ומשה (ג,א)

שכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו (רש"י)

מה בין לימוד התורה ללידה?

העונש על ביטול תורה הוא "היכרת תיכרת" (סנהדרין צט). ומכיוון שקיומו של כל נברא מתחדש בכל רגע, נמצא שהלומד עם בן חבירו תורה ובכך שומר עליו מכרת, גורם לחידוש קיומו. לכן נחשב הדבר "כאילו ילדו", שכן הרב מקשר את התלמיד למקור חיותו ומביא לידי 'הולדה' – חידוש קיומו ברגע זה.

(לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 16)

ויהיו אלה בני לוי בשמתם גרשון וקהת ומררי (ג,יז)

לוי – מלשון "הפעם יילווה אישי אלי" (ויצא כט). מי שרוצה להתחבר לאלוקים צריך לברר ולזכך את עצמו בשלוש הדרכים האלה:

גרשון – עליו לגרש את הרע שבו, גם את הרע הדק ביותר. קהת – יש 'לאסוף' את כוחות נפשו ולשעבדם לעבודת הבורא (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים"). מררי – צריכים להתמרמר מכך שעדיין לא בא לכלל קירוב אמיתי להקב"ה.

(ספר המאמרים תש"ד, עמ' 242)

והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות: ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)

שלשה כיסויי הארון רומזים לשלשה דברים המסתירים על אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות העולם.

פרוכת המסך, שהיא חלק של קודש הקדשים, רומזת לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא.

בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש הבהמית ויצר הרע, שהם 'מתאימים' לנפש האלוקית ויצר הטוב.

כסוי עור תחש, שלא היה מתאים למידת הארון (והיה אפשר לכסות בו כלים אחרים), רומז לאומות העולם, שאין 'התאמה' (ישירה) בינם לבין ישראל.

הווי אומר:

כשם שכיסוי הארון אפשר את העברתו למקום חדש, כן באמצעות ההתגברות על כיסוייה של הנפש האלוקית היא מתעלית והולכת מחיל אל חיל.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 17)

בגשתם אל קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו (ד,יט)

"קודש הקדשים" – רומז לתורת החסידות. וכמשל המפורסם של אדמו"ר הזקן מבן מלך שחלה ולצורך רפואתו לקחו את האבן היקרה שבכתר המלך, טחנו אותה ושחקוה במים, ונתנו לתוך פיו; הרי שתורת החסידות משולה ל"אבן יקרה שבכתר המלך", "קודש הקדשים".

"בגשתם אל קודש הקדשים" – רומז לכל אלו שעוסקים בלימוד תורת החסידות ובהפצתה.

כאשר תוך כדי עבודה זו נתקלים בהתנגדות לתורת החסידות, מובן שהדבר מעורר גבורות ודינים כלפי ההתנגדות, כפי שנרמז בכך שמדובר כאן בלוויים, וידוע שלוי שייך למידת הגבורה. על זה ממשיכה התורה:

"אהרן ובניו יבואו" – צריכה להיות 'המתקת הגבורות' על-ידי אהרן, איש החסד.

(משיחת ש"פ במדבר תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 406)

 פרקי אבות

ארבע מידות בתלמידים

ארבע מידות בתלמידים – מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו; מהר לשמוע וקשה לאבד, זה חלק טוב; קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע

(פרק ה, משנה יב)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו – דמאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע; נמצא הפסדו גדול משכרו. קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו – שמידה טובה שיש בו, יתירה על המידה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא-מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע. זה חלק רע – לא הווה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חיסרון שהיה בו מעיקר ברייתו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) מה מחדש התנא, והרי כל מלמד יודע שיש סוגים שונים בתלמידים? ב) מהי ההוראה מענין זה במידת החסידות? ג) הדיוק "חלק טוב... חלק רע", ולא "מידה טובה... מידה רעה" וכיוצא בזה.

והביאור: חיוב הלימוד עם תלמידים על-פי דין ("ושיננתם לבניך, אלו התלמידים") אינו אלא ללמוד עמם תורה, אבל אין כל חיוב להתעניין בכישרונותיו של התלמיד ולתקן את הדרוש תיקון. אולם מצד מידת חסידות על המלמד להתעניין בתכונותיו של התלמיד ולהשתדל לעזור לו גם בזה.

מהר לשמוע – כאשר התלמיד קולט ומבין בקלות את הדבר הנלמד, אין המלמד רשאי להסתפק בכך, אלא עליו להתעניין במצבו של התלמיד לאחרי הלימוד; ואם התלמיד "מהר לאבד", כך שיצא שכרו בהפסדו, עליו לוודא שהתלמיד יחזור את לימודו כדי שלא ישכחנו.

קשה לשמוע – המלמד עלול לחשוב שתלמיד כזה חבל על הזמן המושקע בו, ועדיף לו להקדיש את כל זמנו ומרצו לתלמידים אחרים. על כך אומרת המשנה, שעל המלמד לבדוק את כוח הזיכרון של התלמיד, ואם הוא "קשה לאבד", הרי יצא הפסדו בשכרו.

מהר לשמוע וקשה לאבד – כאשר יש למלמד תלמיד מצטיין, אין לו להתגאות בכך, שכן זה חלק טוב – כישרונותיו הברוכים של התלמיד הם 'חלק' שניתן לו מלמעלה, ואינם תוצאה של פעולות המלמד.

קשה לשמוע ומהר לאבד – גם כאשר יש לו תלמיד גרוע ביותר, אסור להתייאש ממנו ולהניחו לנפשו, שכן "זה חלק רע", התלמיד אינו אשם בכך שקבל 'חלק' כזה מן השמים. לכן יש לעזור לו לפתח ולשפר את כושר שכלו.

מהר לשמוע ומהר לאבד – עליו לדעת שהיות ש"יצא שכרו בהפסדו", שומה עליו לחזור תמיד על לימודו.

קשה לשמוע וקשה לאבד – אין לו ליפול ברוחו בגלל היותו "קשה לשמוע", בידעו ש"יצא הפסדו בשכרו".

מהר לשמוע וקשה לאבד – אין לא להתגאות בכך, שהרי זה "חלק טוב", כנ"ל.

קשה לשמוע ומהר לאבד – אין לו להתייאש, בידעו שזהו "חלק רע", שניתן לו מלמעלה כדי שישנה מצב זה על-ידי עמל ויגיעה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר ה'תשד"מ – בלתי מוגה. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1806)

  אוצרות דור ודור

שאו את ראש

לחבר הגוף אל הראש

וזהו שאו את ראש וגו' לגולגלותם וגו', דהיינו לקשר רצון התחתון הנמשך מבחינת ראש ומוחין המלובשים בגוף ונפש, ולחברו ולהעלותו למעלה מעלה למקור חוצבה עיקרה ושרשה דיליה, שהוא מהות הנשמה עצמה העומדת למעלה והיא בבחי' מקיף ואינה מאירה בתוך הגוף כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין א-להיכם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' . . והוא כמשל האדם שנכרת גופו מראשו.

והעצה היעוצה לזה הוא כמו דרך משל אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו, כך הוא העניין נשיאת ראש שהוא רצון התחתון הנולד משכל ומדות כוחות הנפש להעלות למעלה לבחינת גולגלותם דווקא, דהיינו גולגולת שלהם עצמם שהוא שרש נשמתם למעלה כי שם מאיר רצון-העליון.

(לקוטי תורה במדבר א,ב)

גרשון קהת ומררי בעבודת האדם

כתיב ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים, פירוש ובחנות המשכן כשירד בחינת המשכן ממדרגתו, תהיה הקמה על ידי הלוים דהיינו בנשמת האדם למטה שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית בעולם הזה.

הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחינת גבורות קדושות והם מתחלקים לשלש בחינות גרשון קהת ומררי:

גרשון הוא ענין מה שכתוב גרש את האמה הזאת ואת בנה שהוא מבחינת גבורות . . כי שמאל דוחה ומגרש את הרע מקרבו ואיזהו גבור הכובש את יצרו . . אבל העיקר הוא לגרש את הרע מקרבו שיהיה הרע בורח ממנו וכמו שכתוב ורדפו מכם חמשה מאה...

ומררי הוא ענין המרירות בהיות ממארי דחושבנא על ימי חלדו אשר רובם ככולם בחשך ילך בכריתות הגוף מן הראש הוא בחינת לגולגלותם של נפשו שאינה מאירה בנפשו כי אם לעתים רחוקים מפני עוונותיו המבדילים. או משום שעדיין לא אתכפייא סט"א וכו'. או משום שהלביש נפשו בלבושים צואים מהבל ורעות רוח מדברים בטלים ומחשבות אדם ותחבולותיו בעניני עולם הזה וכסופין בטלין דיליה. ובחינה זו היא גם כן מבחינת לוים שרש הגבורות שהמרירות הוא מיסוד אש ושעל ידי זה הוא מתעורר כח החמימות...,

ועל ידי זה הוא בא לבחינת ומעלת קהת מלשון ולו יקהת עמים (אלא שהיו"ד נוספת להורות על הפעולה לעתיד) שהוא לשון אסיפה וקיבוץ כתרגומו ולו יתכנשון עממיא, דהיינו שמתאסף ומתקבץ אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף במקור חוצבה ברשפי אש שלהבת העולה למעלה. ומה שלא נאמר בפירוש לשון אסיפה כדכתיב בהתאסף ראשי עם וגו' כי שם נאמר יחד שבטי ישראל שקבוצם נקרא אסיפה, אבל בהקבץ בחינת שאר עמים להתאסף למקורם נאמר יקהת מלשון קיוהא הוא ענין חריפות וחמיצות כמו דרך משל העושה מטעמים מדברים חריפים וחמוצים וכו', כך הוא בענין זה דאתהפכו מרירא למיתקא, ולכן נקראת בחינה זו קהת והיא גם כן עבודת הלוים מבחינת גבורות שמרירו הוא דאתהפכא למיתקא וחשוכא לנהורא.

(שם דף א,ג)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת במדבר¹
כ"ז באייר – מברכים החודש סיוון

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה².

המולד: יום ראשון בצהרים בשעה 11 ו-44 דקות ו-0 חלקים.

הש"ץ³ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש⁴.

מברכים החודש: "ראש-חודש סיוון ביום השלישי".

בשבת זו (מברכים החודש סיוון) אומרים 'אב הרחמים'⁵.

לאמירת 'אשרי' – מוסרים את הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, והאומר 'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי בהיותו ש"ץ, שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'⁶).

התוועדות בבית-הכנסת⁷.

במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי הבאים, קוראים בפרשת נשא, ומסיימים את קריאת השלישי: "זאת עבודת... בני מררי... אהרון הכהן" (ד,לג)⁸.

אחר תפילת מנחה, פרקי-אבות – פרק ה.

יום שלישי
ראש-חודש סיוון

עד י"ב בחודש – ועד בכלל – אין אומרים תחנון⁹. אין מתענים עד אחרי חג השבועות, אלא חתן ביום חופתו¹⁰.

יום רביעי
ב' בסיוון

"יום המיוחס"¹¹.

הכנות למתן-תורה:

* "ההכנה העיקרית לקבלת התורה היא על-ידי לימוד התורה [ובפרט הלכות החג, כולל ובמיוחד – לימוד... העניין דמתן-תורה (הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות... שעל-ידי זה ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה]¹², וכן על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד נגלה ופנימיות התורה, הלכות פסוקות, ובפרט בלימוד ספר הי"ד להרמב"ם¹³.

* צריכים לארגן 'כינוסים' של [אנשים, של נשים¹⁴, ובפרט של] ילדי ישראל, 'צבאות ה'', בקשר ל'זמן מתן תורתנו': לפני מתן-תורה – בתורת הכנה למתן-תורה, ב"זמן מתן תורתנו" עצמו... וכן לאחרי מתן-תורה – בימי התשלומין.

בכינוסים אלו ובכל מקום יש להודיע ולפרסם שכל ילדי ישראל יגיעו לקריאת התורה דחג השבועות¹⁵.

יום חמישי
ג' בסיוון

תחילת שלושת ימי ההגבלה.

כשהסתפרו בימי הגבלה, קודם ערב חג השבועות, לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע נוחה מזה¹⁶.

יום שישי
ד' בסיוון

בקביעות כבשנה זו, שערב חג-השבועות חל בשבת, נהגו בליובאוויטש להסתפר בערב שבת¹⁷. והיא מצווה כפולה – הן לכבוד שבת¹⁸ הן לכבוד יום-טוב¹⁹.

הרגילים בנתינת צדקה בכל יום – בערב-שבת זה יתנו גם בעד שבת ובעד חג-השבועות. ועל-דרך-זה בכל ערב שבת-קודש וערב יום-טוב²⁰.

יש להזכיר אודות נתינת צורכי החג לכל הזקוקים לזה, ובהדגשה יתרה בנוגע לחג השבועות, הן מצד הנותן הן מצד המקבל²¹.

חג השבועות היה נקרא בליובאוויטש 'חג המ"צות', כי בו היו באים רבנים [הרב מכונה מ"ץ או מו"ץ: מורה צדק] חסידים לרבי²².

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל ברכת החג בנוסח "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות"²³

הכנות לחג:

קישוט בית-הכנסת: בבית-המדרש של הרבי, וכן בקהילות רבות של חב"ד, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג²⁴.

יש לזכור להשאיר אש דלוקה²⁵ לצורך הדלקת הנר, בישול והדלקת אש בחג. יש לזכור לכוון היום את שעון-השבת לתאורה כנדרש בליל שבועות²⁶. מקררים שיש להם התקן שבת אלקטרוני – יש לזכור לכוונו לשני ימים.

"כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה תיכף בחג השבועות, שאז יברכו שהחיינו גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום טוב... והמהדרות להתחיל בשבת-קודש הקודמת – יקנו להן שמלה חדשה"²⁷.

__________________________

1)     בחו"ל – פרשת בחוקותי.

2)     ספר-המנהגים עמ' 30.

3)     אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

4)     ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

5)     כ"כ אדה"ז בסידורו.

6)     כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן).

7)     היום-יום, ל' ניסן.

8)     ספר-המנהגים עמ' 14.

9)     סידור אדה"ז, לפני 'למנצח... יענך'.

10)   שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"כ, מג"א סי' תקעג ס"ק א. לוח כולל-חב"ד.

11)   שבו ביום נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). ביאורי מעלת היום בכתבי הרבי הובאו בס' 'שערי המועדים – שבועות' סימנים יב-טז, ואודות שם היום – ר"ס יד.

12)   ספר-השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמ' 462.

13)   'התוועדויות' ה'תשמ"ח ח"ג עמ' 410.

14)   'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 221 (מוגה), ועיי"ש עמ' 229.

15)   בחומר ההסברה שפירסמו בנ.י. בשנת תש"מ בנושא זה, כתבו שיביאו כל ילד "מבן חודש ומעלה". ושאל הרבי מדוע לא הוסיפו "אם הבריאות מרשה לו".

16)   ספר-המנהגים שם, וש"נ.

17)   שבח המועדים עמ' 236 בשם הרב שמואל לוויטין ע"ה (והביא כן מכף החיים סי' תצג ס"ק יג. ושכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' סה). הרב זלמן שמעון דבורקין ע"ה כתב: לדידי פשוט שצריכים להסתפר בעש"ק, מחמת הרבה טעמים שיש לי, וכן עשיתי מעשה בעצמי, וכשהתחיל הסַפָּר לספֵּר אותי, נקרא הספר ע"י הטלפון [מהמזכיר הרב] חודקוב, וביקש אותי באם ביכולתו לבוא תיכף לכ"ק אד"ש לספֵּר אותו" (מכתבו ב'קובץ רז"ש' עמ' 61). 'אוצר מנהגי חב"ד' חג השבועות (הנדפס עם תיקון ליל שבועות), עמ' רמב.

18)   שו"ע אדה"ז סי' רס ס"א.

19)   שו"ע [הב"י] סי' תקל"א ס"א, וראה משנה ברורה שם בשער הציון ס"ק א, ובס' חוה"מ כהלכתו רפ"ג ובהערות.

20)   לקוטי שיחות חלק כח עמ' 315 ס"ג.

21)   התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1536, תשמ"ח ח"ג עמ' 390.

22)   סה"ש תרצ"ו עמ' 137 (כנראה שם, החל מזמן אדמו"ר ה'צמח-צדק'). ביאור העניין באריכות, בס' השיחות תש"נ ח"ב עמ' 487 ואילך.

23)   והזכיר שהנוסח מקורו מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובטח – עוד מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ראה 'אוצר' חג השבועות, עמ' רלט וש"נ.

24)   אם כי מנהגים אלו (עשבים – שגדלו סביב הר סיני, ואילנות – להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן, ויתפללו עליהם) הובאו בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ד-טו, ואף בלוח כולל-חב"ד – 'אוצר' עמ' רמז.

25)   אם כי 'נר נשמה' ממש, אין מדליקין כלל לימי 'יזכור' למנהגנו – המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' אלול-תשרי עמ' רכד.

26)   אודות עריכת שינויים בשעון-שבת בעצם יום השבת או ביום-טוב, ראה 'שמירת שבת כהלכתה' פי"ג סכ"ה (במהדורה החדשה: סכ"ו) ואילך. שו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סי' יז-יח. שו"ת מעשה חושב ח"א סי' ל. ע"פ שחל בשבת פי"ב ס"ל.