חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ח בכסליו התש"פ, 16/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 526 - כל המדורים ברצף


גיליון 526, ערב שבת פרשת שופטים, ג' באלול ה'תשס"ד (20.8.2004)

דבר מלכות

כדי לפגוש את המלך, צריכים לצאת מהעיר

אף-על-פי שכל אחד מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", יש זמנים שהוא צריך לצאת ממקומו וללכת אל השדה ולעסוק בענייני השדה דווקא, דהיינו, בירור ענייני העולם * זאת משום שדווקא שם נמצא המלך ודווקא שם הוא "מקבל בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע להמבואר בלקוטי-תורה שבחודש אלול נמצא המלך בשדה כו' - מצינו פלא גדול, ובהקדים:

דברי תורה, כולל - תורה שבעל-פה, ובכללותם - דברי חסידות, הם בתכלית הדיוק. ובזה גופא ידוע גודל הדיוק בלשון הזהב של אדמו"ר הזקן. ועל-פי זה מובן שפרטי המשל דמלך בשדה הם בתכלית הדיוק. ולכאורה, ישנו דבר פלא בכללות משל זה, הדורש ביאור והסברה:

אדמו"ר הזקן מבאר שבחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים, ואף-על-פי-כן הם ימות החול ולא יום-טוב, מאחר שזהו בדוגמת המלך שנמצא בשדה ולא בהיכל מלכותו. וזה לשונו: "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו כו'", וכן הוא בנמשל: "כך העניין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה, כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך, שהוא עניין הארת י"ג מידות... והארה זו היא נמשכת מבחינת א-ל, שהוא ראשית כל הי"ג מידות ומקורן וכללותן [לפי שיטה אחת (ראה לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1348 ואילך), ואדמו"ר הזקן מדבר כאן על-פי שיטה זו], וכמו שכתוב א-ל הוי' ויאר לנו כו'".

והנה, כאשר לומדים בפשטות משל זה, מובן, שהעילוי דחודש אלול הוא - שגם כאשר יהודי נמצא "בשדה", שזהו מעמדו ומצבו בימות החול, שאז עוסק הוא בענייני שדה (ענייני העולם), הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו', מאחר שהמלך בא לשדה (ובנמשל - גילוי י"ג מידות הרחמים).

אמנם כד דייקת שפיר בלשונו של אדמו"ר הזקן - הרי הלשון הוא: "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה", היינו, שמדובר אודות "אנשי העיר" (ולא אודות האנשים הנמצאים "בשדה"), שהם יוצאים מהעיר אל השדה כדי לקבל את פניו של המלך הנמצא בשדה, ולכאורה, "כלפי לייא": כיצד ייתכן לומר (בנמשל) שהמלך נמצא בשדה, ושם ממתין הוא לאנשי העיר שייצאו מן העיר (בחודש אלול) כדי לקבל את פניו בשדה?!

ב. והביאור בזה - באופן המובן אפילו לאיש פשוט:

כאשר יהודי מתעורר משנתו בכל בוקר - אומר הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי כו'", ולאחרי שנוטל ידיו אומר הוא "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי", היינו, שהקב"ה נותן לו את הנשמה לא רק בשעה שנולד, אלא בכל יום ויום. והרי מובן בפשטות (גם ליהודי פשוט) שהנשמה היא העיקר (ולא הגוף) - כי עצם העובדה שהגוף הוא דבר חי (שרק אז ביכולתו לאכול ולשתות ולטייל ולעסוק בענייני שדה כו') הרי זה מפני הנשמה שבקרבו.

ומאחר שנשמה זו היא של הקב"ה - "נשמה שנתת בי... אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי" (היינו, שגם בעת היותה בגוף קשורה היא עם הקב"ה - "אתה משמרה בקרבי") - הרי מובן בפשטות (גם בשכלו של איש פשוט) שכל אחד ואחת מישראל שייך בעצם ל"עיר אלקינו" - "אנשי העיר".

ואדרבה: כאשר מדובר אודות יהודי פשוט שאין לו ידיעה בפרטי הדרגות דספירות כו', הנה באומרו "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי כו'", "נשמה שנתת בי... אתה בראתה כו'" - כוונתו לעצמות ומהות!

יהודי פשוט אינו יודע אודות פרטי התוארים של הקב"ה; התואר היחיד שהוא יודע הוא - "דער אויבערשטער" (העליון), זה שנמצא למעלה, ומאחר שאינו יודע אודות פרטי התוארים וספירות כו', הרי כוונתו בפשיטות היא - לעצמות ומהות!

כאשר מדובר אודות "בעל שכל" - אזי יש צורך להסביר לו ולפעול עליו שכוונתו תהיה לעצמות ומהות, "אליו ולא למידותיו"; אבל אצל יהודי פשוט - הרי זה בתכלית הפשיטות, מאחר שאין לו ידיעה אודות ספירות כו'.

וכידוע מה שכתוב בתשובות הריב"ש (סקנ"ז - הובא בשורש מצות התפילה להצמח-צדק רפ"ח) "מה שאמר הרב הגדול... אני מתפלל לדעת זה התינוק", שהתינוק אינו יודע אודות ענייני הספירות כו', וכוונתו היא - לעצמות ומהות.

ויש לומר שדיוק הלשון "אני מתפלל לדעת זה התינוק" (ולא "לדעת התינוק") הוא - כדי לרמז על העניין ד"מראה באצבעו ואומר זה" (היינו, שפניית התינוק לעצמות ומהות היא באופן של גילוי - "מראה באצבע ואומר זה"), דלולא זאת - הרי תיבת "זה" מיותרת.

ובנוגע לענייננו - מאחר שנשמת כל אחד ואחת מישראל קשורה עם עצמות ומהות ["אתה בראתה אתה יצרת אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי"] - הרי בוודאי שכל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלקינו", ואין לו שייכות כלל ל"שדה".

ג. והנה, אף-על-פי שכל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו", אף-על-פי-כן אומרים לו שישנם זמנים (בימות החול) שהוא צריך לצאת ממקומו [לא רק ביחס למעמדה ומצבה של הנשמה בהיותה למעלה, קודם הירידה למטה, אלא גם ביחס למעמדה ומצבה של הנשמה לאחרי ש"החזרת בי נשמתי", שגם אז שייכת היא ל"עיר אלקינו"], וללכת אל השדה ולעסוק בענייני השדה דווקא, היינו, לאחרי עבודת התפילה ולימוד התורה בהתחלת היום, צריך הוא לצאת מבית-הכנסת ובית-המדרש, ולעסוק בבירור ענייני העולם (שדה).

וכאשר יהודי טוען שהוא "בן עיר", ואם כן, מה לו ול"שדה", מדוע שולחים אותו ל"שדה", וכיצד יסתדר ב"שדה" וכו' - אומרים לו שהמלך נמצא בשדה, ובהיותו בשדה "הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", מה-שאין-כן בהיותו בהיכל מלכותו שאז "אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה", ולכן, אם רצונו להקביל את פני המלך ושהמלך יקבלו בסבר פנים יפות ויראה לו פנים שוחקות - עליו לצאת אל השדה דווקא.

ומובן, שכאשר מדובר אודות יציאה לשדה על-פי הוראת "תורת אמת", הרי זה באופן שעבודתו ויגיעתו ("אדם לעמל יולד") היא בענייני השדה כפשוטם - "ארץ ממנה תוציא לחם", חרישה וזריעה, וכיוצא בזה, ובכללות - התעסקות בענייני העולם, מאחר שעדיין לא הגיע הזמן ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם".

אמנם הכוונה הפנימית ביציאתו לשדה היא - כדי שיוכל לפגוש את המלך ולדבר עמו ולבקש ממנו את כל צרכיו, כי כאשר המלך נמצא בשדה הרי הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות וממלא את הבקשות שמבקשים ממנו, אבל ביחד עם זה מובן שכאשר היהודי נמצא בשדה, הרי הוא עוסק בענייני השדה.

והביאור בזה בעבודה הרוחנית:

מבואר בתניא (פרק ל"ו) ש"תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון כו'", "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

זאת אומרת: גילוי האור הוא אמנם בעולמות העליונים יותר מאשר בעולם הזה התחתון, אבל תכלית הכוונה אינה בשביל עניין הגילויים, כי הגילוי שבעולמות העליונים הוא באופן ד"ירידה מאור פניו יתברך", אלא תכלית הכוונה היא - להיות לו יתברך דירה בתחתונים, דירה לעצמותו יתברך, ולא עניין של גילויים בלבד.

ולכן, כאשר מדובר אודות התגלות פני המלך, "א-ל הוי' ויאר לנו", היינו, גילוי מהותו ועצמותו יתברך, למעלה מבחינת הגילויים - הרי זה שייך "בשדה" דווקא, כי עשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דווקא, כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

ד. על-פי זה מובן המשל שבלקוטי-תורה אודות "אנשי העיר" שיוצאים מן העיר אל השדה, ודווקא שם מקבלין את פני המלך, והמלך מראה להם פנים שוחקות כו' - כי כל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", מפני היות נשמתו "חלק אלקה ממעל ממש", ויציאתו וירידתו מן העיר אל השדה (לעסוק בענייני השדה) היא ירידה צורך עלייה, כי דווקא בשדה מקבל הוא את פני המלך והמלך מקבלו [על דרך העניין ד"כשם שבא ליראות כך בא לראות"] בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, ואז יכול הוא לבקש מהמלך את כל צרכיו כו' (מה-שאין-כן כאשר המלך נמצא בהיכל מלכותו, שאז אין נכנסים כי אם ברשות כו') וכפי שנתבאר לעיל (סעיף ג') שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דווקא.

וזהו העילוי דבחינת "שדה" לגבי בחינת "עיר" - כי דווקא על-ידי הירידה לשדה ובירור ענייני השדה (עולם הזה התחתון) עושים דירה לעצמותו יתברך.

ועל-דרך המבואר בתורה-אור (הנ"ל) שאף-על-פי ש"לכאורה העיר הוא העיקר, שדרים בה בני אדם אך נראה מי הוא מחיה אותם, השדה שחוץ לעיר שמביאים משם התבואה", היינו, שחיותם של אנשי העיר נפעלת על-ידי עבודת החרישה וזריעה בשדה, כמו שכתוב "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", היינו, הן הדברים המוכרחים לקיום האדם - תבואה ולחם ("ארץ ממנה תוציא לחם"), והן הדברים הפועלים תענוג - פירות האילן, "כרמך", הרי הם באים מן השדה דווקא.

ועניין זה אמור לא רק בנוגע לאנשי העיר, אלא גם בנוגע לאלו שנמצאים בארמון המלוכה, ואפילו בנוגע למלך עצמו, שגם הוא זקוק ל"שדה" - כמבואר בדרושי חסידות בפירוש הפסוק "מלך לשדה נעבד". וכאמור לעיל שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דווקא - בחינת "שדה".

ועל דרך זה מובן בנוגע לבני המלך - כל אחד ואחת מבני ישראל, כמאמר רז"ל (שבת סז, א) "כל ישראל בני מלכים הן",

[ובפרט על-פי מה שכתוב בתיקוני זוהר בתחילתו "ישראל איקראון מלכים" (ומובן גם בפשטות, שהרי נשמת כל אחד ואחת מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"), וגם העניין ד"מאן מלכי רבנן" שייך לכל אחד ואחת מישראל - בהיותו תלמיד של "רבנן", ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, ויתירה מזו: "כל בניך לימודי ה'", ואם כן, הרי כל יהודי הוא בבחינת "מאן מלכי רבנן"],

שגם הם זקוקים לעניין ה"שדה" דווקא, כי דווקא על-ידי הירידה לבחינה "שדה", נפעל עילוי נעלה ביותר אצל "אנשי העיר", כנ"ל בארוכה.

ה. והנה, דובר כמה פעמים שכל העניינים המבוארים בפנימיות התורה, משתקפים הם גם בנגלה דתורה, ועל דרך זה בענייננו - המבואר לעיל שכל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו":

ידוע פסק-דין הרמב"ם (הלכות גירושין ספ"ב) - בנוגע להלכה בפועל - שכל אחד ואחת מישראל "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", וזאת - מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי ובחיצוניות. ועל-פי זה מובן שכל אחד ואחת מישראל, באיזה מעמד ומצב שנמצא, הרי הוא שייך ל"עיר אלקינו", "אנשי העיר" - מצד פנימיות רצונו.

ואדרבה: פסק-דין הרמב"ם הנ"ל קאי לא רק על יהודי שנמצא ב"שדה", אלא אפילו על יהודי שנמצא ב"מדבר" שלמטה מן השדה - כמבואר בלקוטי-תורה (שם) אודות חילוקי הדרגות דבחינת עיר מושב ובחינת שדה ומדבר, ש"מדבר היא ארץ לא זרועה... אשר לא ישב אדם (העליון) שם כו'" - הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה כזה הרי הוא שייך בעצם ל"עיר אלקינו", "אנשי העיר".

ולכן, כשם שעל-ידי הירידה מן העיר אל השדה נפעל עילוי אצל אנשי העיר (ועד כדי כך שחיותם של אנשי העיר היא מן השדה דווקא, כנ"ל), כמו כן מובן שכאשר הירידה היא למטה יותר, לא רק לבחינת "שדה" אלא לבחינת "מדבר", הרי העלייה שלאחרי זה (ירידה צורך עלייה) היא באופן נעלה יותר מאשר העלייה הבאה לאחרי הירידה לבחינת "שדה".

וכמבואר בלקוטי-תורה שלאחרי הירידה לבחינת "מדבר" נפעל העניין ד"ובקשתם משם את ה' אלקיך", "שם, כלומר עמוק מאד למטה", שזהו בחינת "מדבר" "אשר לא ישב אדם שם", וכמו שכתוב "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו'", ודווקא על-ידי זה נפעל העניין ד"ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", לכל לראש - העבודה דאתכפיא, ולאחרי זה - העבודה דאתהפכא, שעל-ידי זה נפעל עילוי גדול יותר - העילוי דעבודת בעלי-תשובה לגבי עבודת הצדיקים.

דהנה, "כל ישראל בחזקת כשרות", וכמו שכתוב "ועמך כולם צדיקים", אבל אף-על-פי-כן, דווקא על-ידי הירידה לבחינת "מדבר" שאין תחתון למטה ממנו, נפעל עילוי גדול ביותר שאין למעלה ממנו - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא דווקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודווקא שם הוא גילוי עצמותו יתברך, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה בכל עצמותו.

ו. והנה, הנתינת כוח לכללות העבודה דחודש אלול היא - בראש-חודש אלול, שאז עלה משה רבינו להר לקבל לוחות אחרונות, ולכן מתחילים לתקוע בשופר בראש-חודש אלול [...].

ההוראה מכל האמור לעיל - בנוגע לפועל:

היות שבראש-חודש מתחילה עבודת ההכנה לראש-השנה, שבו נכללת כללות העבודה ד"אני נבראתי לשמש את קוני" (כי ראש-השנה הוא יום ברוא אדם הראשון) - לכן, מודגש בכללות חודש אלול (החל מראש-חודש אלול) ב' ההפכים שישנם בנוגע לכללות עבודת האדם: מצד אחד הרי כל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו" (עיר הבירה של המלך), ומאידך - עליו לצאת לשדה דווקא, כי המלך נמצא בשדה דווקא, ובשדה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו'.

ובפשטות - בנוגע לפועל: לאחרי שבהתחלת היום עוסק כל אחד ואחת בעבודת התפילה ובלימוד התורה (כפי השיעורים הקבועים בהלכות תלמוד-תורה), ולאחרי נתינת הצדקה שבהתחלת היום, הן לפני התפילה, כמו שכתוב "אני בצדק אחזה פניך", והן בעת אמירת "ויברך דוד" - שעל-ידי זה יש לו את ג' הקווין שעליהם העולם עומד - עליו לצאת ל"שדה" ולעסוק בענייני ה"שדה", שזוהי כללות העבודה דבירור ענייני העולם, ואין לו מה להתפעל מהירידה לעסוק בענייני השדה - כי המלך נמצא בשדה דווקא, ודווקא שם מקבלו המלך בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, כאמור לעיל שעשיית הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, שזוהי הבחינת ד"שדה", ולכן, "מלך לשדה נעבד".

ועניין זה (שדווקא שהמלך נמצא בשדה ושם מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם) מודגש ביותר בחודש אלול (ההכנה לעבודה דראש-השנה שבה נכללת כללות עבודת האדם) - כפי שהדבר מתבטא בגילוי הארת י"ג מידות הרחמים המאירים בחודש אלול.

והנה, כאשר יהודי יודע שהמלך נמצא בשדה, הרי עבודתו בשדה היא מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הצלחה הכי גדולה, ובוודאי שמתבטלים כל המניעות והעיכובים - כי "באור פני מלך חיים".

ומובטח לו שכשם שבהיות המלך בשדה זכה לדבר עם המלך - "לפני הוי' ישפוך שיחו", כמו כן יזכה ללכת ביחד עם המלך לעיר הבירה, ולהיכל המלכות, עד לתכלית השלימות ד"ישראל ומלכא בלחודוהי".

ז. והמעשה הוא העיקר:

מראש-חודש אלול ואילך צריכים להוסיף בכל הפעולות דהפצת היהדות, היינו, נוסף על על חינוך עצמו - גם חינוך הזולת, ובאופן המיוסד על אהבת-ישראל, שזהו עניין אחד עם אהבת ה'.

וכתוצאה מזה עוסקים בשאר המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית-מלא-ספרים - יבנה וחכמיה, נרות-שבת-קודש ויום-טוב [ובפרט כאשר נמצאים בליל שישי, ערב שבת-קודש, שזהו הזמן המתאים להשתדל ולחפש ילדה שעדיין אינה מדליקה נרות שבת - ולפעול עליה להתחיל להדליק נרות שבת-קודש בברכה], כשרות האכילה והשתייה, וטהרת-המשפחה.

ובמיוחד - בנוגע לעניין הכי כללי והכי פרטי - שלכל יהודי תהיה האות שלו באחד מספרי-התורה הכלליים, כפי שהדבר נקבע באופן דהשגחה-פרטית (מאחר שאינו קובע בעצמו מהי האות השייכת אליו, אלא) על-פי הגורל, וכידוע גודל עניין הגורל - על-פי מה שכתוב "בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו", וכמבואר בתשובות הגאונים (ווילנא תרמ"ה סנ"ז) שזהו על-דרך העניין דעשרת הדברות.

ולכן, צריכים להשתדל ביותר שכל יהודי יקנה אות באחד מספרי-התורה הכלליים, ולעסוק בזה בזריזות הכי גדולה - לא לחכות אפילו יום אחד בלבד, מבלי הבט על זה שבערב-שבת עסוקים עם ההכנות לקראת יום השבת.

ועל-ידי ההתעסקות בכל הנ"ל "מיד הן נגאלין", היינו, שיוצאים מהגלות ביחד עם המלך, והולכים עמו לעיר המלוכה - קריית מלך רב", ושם גופא - לארמון המלך, ועד לתכלית השלימות שבזה - "ישראל ומלכא בלחודוהי",

וכל זה - תיכף ומיד, ובשמחה וטוב לבב.

(קטעים משיחת א' דר"ח אלול ה'תשמ"ב; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב,
כרך ד, עמ' 2106 - בלתי מוגה)

משיח וגאולה בפרשה

הנהגת כל העולם באופן ד"שופטים ושטרים תיתן לך"

בכוח התורה פוסקים שהגאולה צריכה לבוא תכף ומיד

אף שעיקר החיוב ד"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" הוא בארץ ישראל, כפסק-דין הרמב"ם "אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ-ישראל בלבד... שנאמר, תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך", מה-שאין-כן בחוץ-לארץ, ועל-אחת-כמה-וכמה בזמן הגלות ובחוץ-לארץ, שגם כשנמצאים בחסדי ה' במלכות של חסד, צריכים לקבל רשות ממלכות המדינה (שיש לה תוקף על-פי תורה - דינא דמלכותא דינא) למנות דיינין (ואין זה באופן ד"שופטים ושוטרים תיתן לך"), מכל-מקום, כשעומדים בתוקף המתאים בכוח התורה, נעשית הנהגת המדינה כולה (ועד להנהגת המדינות שבכל העולם כולו) בהתאם לפסק דין דישראל על-פי התורה - "שופטים ושוטרים תיתן לך", על-דרך סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אודות הנהגת הצמח-צדק, שבהיותו בעיר ליובאוויטש עשה "סדרים" בפטרבורג, עיר הבירה של כל מדינת רוסיה.

ועוד ועיקר - שבכוח התורה פוסקים בני-ישראל שהגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו צריכה להיות תיכף ומיד, ונעשה כן במציאות העולם בפועל ממש...

ובסגנון דחודש אלול (מלך בשדה) - שהמלך בא לשדה, דיש לומר ש"שדה" קאי בפרט על מקום הגלות, שבו נעשית כללות ה"מלאכה" ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" בל"ט מלאכות דעובדין דחול לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ועד שמהפכים הגלות לגאולה על-ידי המשכת האל"ף (המלאכה ה"אחת"), אלופו של עולם, שעל-ידי זה נעשה מ"גולה" "גאולה", ועד ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שופטים, ד' באלול ה'תש"נ;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"נ, כרך ד, עמ' 200-202)

פירסום הוראות "שופטייך" ו"יועצייך" שבדורנו

הלימוד שישנו לכל אחד בעומדנו בשבת פרשת שופטים בדורנו זה ובפרט בזמן האחרון, הרגעים האחרונים דהגלות - שצריכה להיות עבודה בהתאם, מידה כנגד מידה, למצב הגאולה:

לפרסם אצל עצמו ואצל אלו שאליהם אפשר להגיע - שצריכים לקבל על עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות ועצות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו - "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט נשיא דורנו - הבא בהמשך לרבותינו נשיאינו שלפניו - שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו...

ישנה ההוראה כנ"ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהיה ה"שופטייך" ו"יועצייך" ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני-ישראל וכל האנשים דדור זה, בכל ענייני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום-יום הכללית, גם ב"כל דרכיך (דעהו)" ו"כל מעשיך (יהיו לשם שמים)", עד - הנבואה העיקרית - הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שופטים ה'תנש"א)

לחיות עם הזמן

חודש אלול - חשבון על כל השנה

עבודה המאחדת את כל ישראל

חודש אלול הוא ה"ירח ימים" שבו צריך להיות החשבון על כל השנה כולה, כדאיתא בכתבי האריז"ל שזהו עניין ד"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", שזוהי ההכנה המתאימה לראש-השנה.

ועניין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", שהרי, בראש-השנה צריך כל אחד ואחד להתברך בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ובמילא, זקוק כל אחד ואחד לעבודת ההכנה ב"ירח ימים" שלפני זה, חודש אלול.

ונמצא, שהעבודה דחודש אלול מאחדת את כל ישראל, מהקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים, שכן, אף שכל אחד ואחד עושה את חשבונו הפרטי, כיצד עברה אצלו השנה החולפת, מכל-מקום, הנקודה הפנימית - עצם החשבון, ותכליתו ומטרתו, ההכנה לראש-השנה - היא אצל כל ישראל בשווה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שופטים, א' דראש-חודש אלול ה'תשמ"ז
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ז כרך ד עמ' 297 - בלתי מוגה)

הדגשה מיוחדת על עבודה עם הזולת

...על-פי האמור שבעבודת התשובה דחודש אלול מודגשת מעלתן של ישראל שלמעלה מהתורה, מובן, שבחודש אלול צריכה להיות הדגשה יתירה (נוסף על העבודה בעצמו, גם) על העבודה עם הזולת וכלל ישראל, גם כשצריך לוותר לפי שעה על השלימות שלו לטובת הזולת, ובפרט שסוף-כל-סוף לא יחסר מאומה בשלימות שלו, ואדרבה, על-ידי פעולתו עם הזולת נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה.

...ויש להוסיף שהפעולה עם הזולת מודגשת גם בפרשת השבוע, בהתחלתה ובסיומה:

בהתחלת הפרשה, "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" - שהציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" כפשוטו, בנוגע לכלל ישראל, נאמר בלשון יחיד ("תיתן לך") - ללמדך, שכל יחיד מישראל צריך לפעול (לא רק בנוגע לעצמו, אלא) גם בנוגע להזולת, ועד שפועל העניין ד"שופטים ושוטרים גו' בכל שעריך" בכלל ישראל כולו.

ובסיום הפרשה, במצוות עגלה ערופה - שבה מודגשת הערבות דכל בני ישראל, כידוע שהעגלה אינה באה לכפר על החוטא, כי אם, "להסיר הקטרוגים מכל ישראל, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ועל-ידי העגלה נפטרים מן החטא המוטל על כללות ישראל מחמת הערבות".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שופטים, ב' באלול ה'תשמ"ט,
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, כרך ד, עמ' 243-244)

ניצוצי רבי

"הכרת תודה"

"תודה נפשית", "תודה לבבית", "רב תודות", "הנני מודה לו", "משנה תודה" ו"חובה נעימה להביע תודתי" - אלה מקצת ביטויי התודה ששיגר הרבי לאין-ספור יהודים על פעולות שונות שעשו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

אחד הדברים הבולטים מאוד בהנהגת הרבי זה עניין הכרת הטוב. אין-ספור מכתבים של הרבי כוללים ביטוי כזה או אחר של "תודה". הרבי מודה למכותביו על ביצוע שליחות שהטיל עליהם, על עזרה למוסדותיו או לחסידיו, על משלוח ספרים, תמונות, ברכות או אפילו על גרימת נחת-רוח. אנשים שסייעו לרבי הקודם, שסייעו לרבי, להוריו וכיוצא בזה - הרבי הכיר להם תודה כל ימי חייהם.

כך פותח הרבי את מכתבו מימי חודש אלול תשל"ג (לקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 264), "אל התלמידים ואל התלמידות שהשתתפו במבצע הצדקה ה' עליהם יחיו":

שמחתי להידיעה שמילאו בקשתי להיות שלוחי-מצווה למסור צדקה שלי וקישרו זה בעניין של תורה, והוסיפו צדקה משלהם. ואף-על-פי שבכל עניין של מצווה שיהודי עושה, אין מקום לתודה על זה מבשר ודם, שהרי עצם קיום המצווה ומילוי רצון השם יתברך הוא השכר והאושר האמיתי הכי גדול, וכמאמר חכמינו ז"ל , שכר מצווה מצווה, אבל יש מקום לומר תודה בעד מילוי השליחות, ועל זה אביע תודתי רבה לכל אחד ואחת מהם.

"חובה נעימה להביע קורת רוחי"

רעיון זה חוזר על עצמו במספר נוסחאות כמו בזו שלפנינו - (איגרת לשני אנשי צבא שסייעו בביצוע שליחות מיוחדת שהטיל הרבי בחודש מנחם אב תש"ל על האברך ר' טוביה שיחי' פלס; אגרות-קודש, כרך כו, עמ' תס-תסא):

ואף שמצווה אינה צריכה לנתינת תודה שהרי זהו ציווי ה' יתברך, מלך המלכים הקב"ה , על-אחת-כמה-וכמה מצוות אהבת ישראל, עידוד רוחם של בני ישראל המוסרים נפשם על הגנת עם ישראל, על-כל-פנים עלי חובה נעימה להביע קורת רוחי ושמחתי הלבבית אשר העניין מצא הד נפשי אצל מר ותרגמו למעשה בפועל להצלחת השליחות אשר בוודאי על-ידי זה נתוסף בעידוד רוח של עוד אחד וכמה וכמה מבני ישראל הן בכמות והן באיכות.

"וברך לקחתי ואשיבנו"

בדרך כלל נהג הרבי להשיב למברכיו לקראת י"א בניסן  (יום ההולדת), י"ד כסלו (יום החתונה), וכיוצא בכך. להלן מכתב מתאריך כ"ז באייר, בו כותב הרבי לאישיות מסוימת :

רב תודות למר עבור מיטב איחוליו ליום ההולדת, וברך לקחתי ואשיבנו שיקויים בו ואברכה מברכיך, שיתברך הוא וכל אשר לו מה' מקור הברכות, בברכתו של הקב"ה שברכתו מרובה ומלאה וגדושה, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

והזמן גרמא, בעמדינו בימי הברכה, שאין לך ברכה גדולה מזו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתנו.

בברכה לחג שמח, ובסגנון כ"ק מו"ח אדמו"ר - "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

"מודה לו בעד שימת ליבו"

בכ"ב בתמוז כותב הרבי ('ניצוצי אור' למזכיר הרב ניסן מינדל, עמ' 101):

בנועם קיבלתי מכתבו מכ"א תמוז, והנני מודה לו בעד שימת ליבו לכתוב לי מהתרשמותו מהתוועדות י"ב-י"ג תמוז... ותקוותי חזקה שהתרשמותו של מר מתורגמת במעשה בפועל ברוחו ועל-פי הדרכתו של בעל גאולה.

"מודה לו לבבית"

ואל הסופר אליעזר שיחי' ויזל כותב הרבי (כ"ח בסיוון תשל"ח - 'ניצוצי אור' להר"נ מינדל, עמ' 99):

מאשר אני קבלת מכתבו ומודה לו לבבית בעד שימת ליבו לכתוב על דבר מצב הפעילות דליובאוויטש אשר באנגליה, ולא רק בעד הדו"ח עצמו אלא גם [על] הרוח שנכתב בו. ובפרט שעל-פי הידיעות שקבלתי משם היה למר חלק חשוב בהצלחת הפעולות בעת ביקורו עתה... ויהי-רצון שרבות בשנים יזכה מר לעשות כל התלוי בו בהפצת היהדות, התורה ומצוותיה, ובהדגשה על המעשה שהוא העיקר, בחוגים הכי רחבים בכלל, ובחוגי הנוער במיוחד, ומתאים לשיחתנו כשדיברנו פנים אל פנים יעשה בזה מתוך שמחה אמיתית...

תודה וברכות לאמן הנודע

כך נפתח מכתבו של הרבי (כ"ה בסיוון תשל"ז) אל האמן המפורסם מר יעקב שיחי' אגם ('ניצוצי אור' עמ' 86):

תודתי הלבבית בעד ברכותיו ואיחוליו. וברכה אשיבנו בלשון חכמינו ז"ל כל המברך מתברך מה' מקור הברכות שתוספתו מרובה על העיקר. יברכהו השם יתברך מידו המלאה בכל המצטרך לו.

להלן ממשיך הרבי:

ומשנה תודה בעד האלבום הנהדר, שאף-על-פי שלגמרי לא בשטח שלי אבל הרושם הכללי מרהיב את העין אפילו של מי שאינו מומחה באמנות. והרי בוודאי שיצירה זו מכוונת לא רק למומחים.  ובפרט שרואים בה אורגינליות בניצול עניינים שלכאורה בפני עצמם אין להם שייכות לאמנות, כמו אור וצל וקווים וכל מיני צורות גיאומטריות, אשר הקומבינציה והשילוב שלהם בטוב טעם, כמו שרואים באלבום  מרשים ביותר, אפילו, כאמור למי שאין לו טביעת עין בשטח זה.

והתרשמות מיוחדת מניצול שלל הצבעים, היסודיים וצבעי משנה, המהווים אילומינציה נהדרה.

הרבי ממשיך להפיק לקח בעבודת השם תוך התייחסות ל"דברי הברכה הרשומים על השער, נוסף על התוכן והנוסח, השתמש בכוחו האומנותי בקומבינציה צבעונית של התיבות עצמן עם הצל שלהן".

"תודה על שהגן עליי"...

הנה תודה לא שגרתית שמשגר הרבי למר אליעזר לבנה (ג' בתמוז תש"ל - אגרות-קודש, כרך כו, תיט-תכ) והדברים מדברים בעד עצמם:

אשתמש בהזדמנות זו...למלא חובה נעימה להביע תודתי על אשר הגין עליי מהמאמר הראשי שנדפס ב"הארץ" ובפרט שכבודי אין נוגע בזה כל כך... אלא מה שנוגע לי הוא עניין הפצת היהדות... יש כאלה שבאים למסקנה מזה שאין להניח תפילן חס ושלום שהרי יוזם הפעולה נכתב עליו ככה וככה בעתון פלוני.

"תודה נפשית ולבבית"

בד' בכסלו תשל"ה ('ניצוצי אור' עמ' 60) כתב הרבי למרת צבי' תחי':

 הנני בזה להביע תודה נפשית ולבבית על שלחה לי רישומיה על-דבר שעות האחרונות של דודה, ידידנו וכו' מר שז"ר ז"ל...

בתודה עוד הפעם על גודל הנחת-רוח בקוראי את מכתבה בתיאור האמור - ויהי-רצון אשר תמיד כל היום הרי דווקא במאורעות של שמחה תשפיע בסביבתה לבביות וקירוב לבבות ומתוך חיות ואור נפשיים.

"נחת מיוחדת באה על-ידי זה"

בחודש מרחשוון תשל"ב מסר יהודי פלוני לידי הרבי סכום גדול לצדקה. בתגובה כתב לו הרבי:

נהניתי במאוד על זה (נוסף על העיקר שלא בערך - נחת רוח שלמעלה מזה) ד"לבי ער" דבן ישראל נמשך ופעל על היד שתחלק צדקה שעל- ידי זה - מדברי אדמו"ר הזקן (תניא פרק כ"ג) "נעשו מרכבה ממש לרצון העליון" ובפרט בסכום שלא הורגל בו וכו' - ובמיוחד שהשעק נתן בחודש תשרי הכללי ו ה"רשית" ומורה דרך לכל השנה.

ועל-פי הנזכר לעיל נראה לי דהכתוב לעיל שעשה סך-הכל כו' והראה וכו' "כמו אשתקד" אינו, ואו שעדיין לא הגיעו לידו כל החשבונות, או שיש טעות בחשבון וכו'.

ובטח יודיע הסך-הכל האמיתית - ותשואות חן מראש.

נחת מיוחדת באה על-ידי זה שתיכף (בבת אחת) עם הנ"ל - בירכו - ואת זוגתו תחי' - השם יתברך והצליחם בשמחת קשורי התנאים דבנם שי' ובאופן יהדותי ותורתי וחסידותי, והרי זה "סלילת דרך" להחתונה דהנ"ל ואורח החיים וכו'.

"בשם מרת שניאורסון ובשמי"

בשבועון 'כפר חב"ד' גיליון י"א בניסן תשס"ג (1041, עמ' 73) התפרסם תרגום חופשי מאנגלית של מכתבו של הרבי לרופא שטיפל ברבנית הצדקנית חיה-מושקא ע"ה. להלן נוסח המכתב בשלמות:

ב"ה

ערב ראש חודש שבט, תשמ"ג

ברוקלין, נ.י

ד"ר...

ניו-יורק, נ.י

שלום וברכה:

ראשית, הריני להעביר לך בשם מרת שניאורסון ובשמי, את הערכתינו הכנה לטיפול האדיב מאוד שלך בקשר למאורע האחרון אצל מרת שניאורסון, על כך שנענית ללא דיחוי לביקור בית בשעה לא נוחה וכו', בנוסף לכך שנתת לה את המומחיות והמיומנות המקצועיים שלך.

בוודאי אין כל צורך להדגיש בפניך איזה ערך יש להתענינות האישית ותשומת הלב הכנה של הרופא בעיני המטופל, ביחוד משום שזה מהווה גם גורם משמעותי בתהליך הריפוי. בעצם, כפי שהערת בצדק במהלך שיחתינו, לשכל האנושי יש השפעה שולטת על כל הגוף, והמצב הנפשי משפיע על תהליך הרפואה.

אנו מודים לך גם בציפייה להמשך ההתעניינות והסיוע שלך,

אני מקווה ומתפלל שהשם "רופא כל בשר ומפליא לעשות" יברך אותך בהצלחה בטיפול בכל המטופלים שלך, כולל המטופלת הנוכחית.

היתה לי הזדמנות לשמוע מחמי, זכר צדיק לברכה - ולרעיון הזה יש את המקום שלו בתורתנו, שנקראת  תורת חיים (בהיותה מורה-הדרך שלנו בחיים ומקור החיים שלנו) - שכדי שטיפול רפואי יצליח, התשלו עבור השירות צריך להיות בהתאם למעמד המקצועי של הרופא. למעשה, אותו עיקרון חל על כל המקצועות והשירותים, כולל שירותים קהילתיים. למותר לומר שחמי ביצע עיקרון זה, ואני רוצה לעשות אותו דבר.

לפיכך, אני מרשה לעצמי לצרף בזה צ'ק שלי, אף על פי שאינני בטוח האם זהו התשלום  המתאים, אבל אני בטוח שאם זה לא מספק, תדאג לכך שהמזכיר שלך יתקשר למזכירי, על מנת לאפשר לי לתקן את העניין, לכך מתלווה הברכה היהודית המסורתית "פארנוצן געזונטערהייט" - להשתמש מתוך בריאות טובה.

אחת הסיבות הבסיסיות לעיקרון האמור היא שהתורה מודעת לעובדה שלרופא או לאיש המקצוע האחר יש מחויבויות כלכליות אישיות כלפי משפחתו וקהילתו וכו', עליהן הוא יכול לענות במידה מספקת אם השירותים שלו יתוגמלו במידה מספקת. לפיכך, אם מטופל לא עונה על התשלום המקצועי המצופה ממנו, עלולה לצוץ מחשבה (חטופה ככל שתהיה) אצל הרופא, שהוא רשאי לדחות את הטיפול באותו מטופל בפעם הבאה לטובת אדם שיעמוד בציפיות שלו.

ולכן התורה שואפת להסיר את האפשרות של כל מחשבה כזאת, כך שלא משנה מהו השירות המקצועי שאדם זוכה על ידי ההשגחה העליונה לבצע לטובת אחרים, זה תמיד יתבצע עם כל ההתמסרות ועם כל הלב שלו.

שוב תודות רבות

ובכבוד ודרישת שלום אישית ובברכה

[חי"ק]

נ.ב. מאז הכתבת מכתב זה, התקבל החשבון הרשמי, ומצורף בזה צ'ק. אבל, כפי שהודגש, זהו ענין רשמי, בעוד שמכתב זה והצ'ק המצורף אלוי הם על בסיס אישי, בתור מחווה של קשר אישי עמוק יותר שעולה על הקשר הרשמי בין רופא למטופל.

ממעייני החסידות

פרשת שופטים

ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו (יח,ד)

דגן תירוש ויצהר, שהם מיני מאכל, מסמלים את הכוחות הפנימיים - שכל ומידות; ואילו ראשית הגז, שממנו עושים בגדים, מסמל את הכוחות המקיפים - כוח הרצון וכוח התענוג. את הראשית והמובחר שבשני אלה יש להקדיש לבחינת ה"כהן" שבאדם - הנפש האלוקית.

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 326)

תמים תהיה עם ה' אלוקיך (יח,יג)

האות ת' היא האות הרחוקה ביותר מהאות א', הרומזת לקב"ה, אלופו של עולם. האות ת' רבתי של תיבת "תמים" רומזת שיש לקשר ולחבר גם את ענייני העולם "עם ה' אלוקיך": אהבה או יראה בענייני העולם צריכות להביא לאהבת ה' וליראתו.

למה הדבר דומה? לאדם שמגיע אליו שליח המלך ומודיעו שהמלך קורא לו - אם השליח מראה לו פנים שוחקות, אין טעם להשתעשע עמו אלא יש ללכת אל המלך שהוא מקור האהבה; כמו-כן אם השליח כועס עליו, אין טעם לנסות לפייסו אלא יש ללכת מיד אל המלך ולרצותו.

(כתר-שם-טוב)

תכין לך הדרך (יט,ג)
מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים (רש"י)

המצב של כלל ישראל בזמננו מחייב כל יהודי להתייצב ב"פרשת דרכים", שם נמצאים יהודים שאינם יודעים באיזה דרך ללכת, ולכוון אותם אל דרך התורה, שהיא מקלט רוחני מפני "גואל הדם", השטן המחטיא והמקטרג. וכמאמר רז"ל (מכות י) - "דברי תורה קולטין".

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 365)

על-פי שני עדים... יקום דבר (יט,טו)

"שני עדים" - היינו שתי התנועות ד"צמצום" ו"התפשטות".

"דבר" - רומז לדבר ה' המחיה את הבריאה מאין ליש.

"על-פי שני עדים יקום דבר" - לשם קיום הבריאה יש צורך בשתי התנועות (צמצום והתפשטות) גם יחד. שכן בלי התפשטות לא היה העולם נברא, ובלא צמצום לא היה העולם מוגבל.

(אור-התורה דברים עמ' תתקצז)

* * *

"דבר" - רומז לדיבור התפילה.

"שני עדים" - היינו אהבה ויראה.

"על-פי שני עדים יקום דבר" - רק על-ידי אהבה ויראה יש קיום לתפילה.

(אור-התורה דברים עמ' תתקצז)

הירא ורך הלבב (כ,ח)
רבי עקיבא אומר, כמשמעו... רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו (רש"י)

מדוע אין רבי עקיבא מפרש את הכתוב כרבי יוסי הגלילי?

שכן העובדה שאדם ירא מללכת למלחמה בגלל העבירות שבידו מוכיחה שהוא יודע שעשה דבר רע ושמגיע לו עונש על זה; ידיעה זו חייבת לגרום לו חרטה והרהור תשובה. רבי עקיבא סובר שהרהור תשובה גרידא הופך רשע גמור לצדיק גמור (גם כאשר התשובה טרם הביאה לשינוי בהנהגה בפועל), ואם-כן נתכפרו עוונותיו ושוב אין לו ממה לירא ללכת למלחמה.

(לקוטי-שיחות ט עמ' 128)

כי האדם עץ השדה (כ,יט)

כשם שהעץ מחובר תמיד למקורו שהוא כוח הצומח שבאדמה, כן גם בעל-עסק צריך להיות קשור תמיד למקור חיותו, לשנים שבילה באוהלה של תורה, טרם צאתו לעולם.

(לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 116)

* * *

אדמו"ר הזקן אמר לאחד האברכים, שהיה למדן מופלג, ב'יחידות' הראשונה של אותו אברך:

"כי האדם עץ השדה" - אילן שאינו עושה פירות הוא אילן סרק; כך אפשר להיות בקי בש"ס ולהיות אילן סרק חס ושלום. מה התועלת בתורתך ועבודתך, אם לא הארת אור ביהודי אחר?

ורבנו הזקן סיים: "דרחים רבנן", מי שעושה מיודע תורה אוהב ה' ומראה לו דרך בעבודת הבורא, "הוויין ליה בנין רבנן" (שבת כא).

(לקוטי-דיבורים א עמ' קלב)

כי יימצא חלל... נופל בשדה (כא,א)

כאשר ישנו יהודי "נופל בשדה", יהודי שנפל ל"שדה" שרחוק מתורה ומצוות, בחינת "עשיו איש שדה" - האחראים לכך הם תושבי העיר הקרובה, דהיינו יהודים שנמצאים ב"עיר", בסביבה של תורה ומצוות. לכן צריכים זקני העיר להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה", "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות" (פסוק ז וברש"י), היינו שסיפקו לו את ה"מזון" דתורה, שעליה נאמר (תהילים מ) "ותורתך בתוך מעיי".

(לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 130)

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא ייעבד בו ולא ייזרע, וערפו שם את העגלה (כא,ד)

עריפת העגלה נועדה לבטל את הקטרוגים שנתעוררו על ישראל בגלל מעשה הרוצח. לכן גם העריפה נעשתה במדור הקליפות דווקא - "לא יעבד בו ולא ייזרע" - כדי לתת יניקה לכוחות הטומאה ובכך "לסתום את פיהם" מלקטרג על ישראל. ולכן נערפה העגלה דווקא ולא נשחטה, כי יניקת החיצונים אינה אלא מבחינת "אחוריים" דקדושה.

(דרך-מצוותיך עמ' קיא)

פרקי אבות

"על שלושה דברים העולם עומד"

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה; הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים (פרק א, משנה ב)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

על התורה - שאלמלי לא קיבלו ישראל את התורה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועל העבודה - עבודת הקורבנות. שכך שנינו במסכת תענית [כז,ב]: אלמלא מעמדות, לא נתקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקורבנות שהקריב נח, נשבע [הקב"ה] שלא יביא מבול לעולם, הרי שהעולם עומד על הקורבנות. ועל גמילות-חסדים - דכתיב (תהילים פט): עולם חסד ייבנה. וגמילות-חסדים הוא לשמח חתנים, ולנחם אבלים, ולבקר חולים, ולקבור מתים, וכיוצא בזה.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

ידוע ששלושה עמודים אלו הם כנגד שלושת האבות: אברהם - גמילות-חסדים והכנסת-אורחים; יצחק - שהיה עולה תמימה, עניינו עבודה, תפילות כנגד קורבנות תקנום; ויעקב - עניינו תורה, כמו שנאמר, "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

ונשאלת השאלה: לפי זה היה צריך להיות הסדר הפוך - גמילות-חסדים (אברהם), עבודה (יצחק), תורה (יעקב)? ומה גם שכן הוא סדר עבודת היום: גמילות-חסדים (נתינת צדקה לפני התפילה), עבודה (עבודת התפילה), תורה (לימוד התורה - מבית-הכנסת לבית-המדרש)!

ויש לומר, שהרי המציאות היא שמן התורה יודעים על עבודה וגמילות-חסדים.

ועוד יש לומר, דהנה עיקר הפעולה בעולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים היא על-ידי התורה. שכן תורה עניינה המשכה מלמעלה למטה דווקא, אשר עם היותה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, עד בלי גבול, להיותה חכמתו ורצונו של הקב"ה - היא מתלבשת בשכלו המוגבל של האדם, ועד שמתלבשת בענייני העולם (פסקי דינים לגבי הנהגה בעולם), שעל-ידי זה משתנה העולם בהתאם לתורה. ולכן, כשמדובר בשלושה דברים שעליהם העולם עומד - מקדים התנא עמוד התורה.

(ספר-השיחות ה'תש"נ, כרך ב, עמ' 653)

* * *

יש קשר מיוחד בין בעל המאמר - שמעון הצדיק - לגמילות-חסדים:

בגמרא מסופר: "ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, היה גורל ('להשם') עולה בימין", וימין מורה על חסד וקירוב, כמאמר, "ימין מקרבת". והיינו שעבודתו של שמעון הצדיק היתה בקו החסד. והדבר נרמז גם בשמו, שכן התואר "צדיק" מורה (בפשטות) על אדם המצטיין בצדקה וחסד (גמילות-חסדים), ככתוב "כי צדיק ה', אוהב צדקות".

והוראה זו באה בהמשך למשנה הקודמת: "והעמידו תלמידים הרבה", עניין של השפעה וקירוב.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא ה'תשמ"ב - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

"הואיל ונפיק מפומיה"

הרב יוסף-שמחה גינזבורג

המקור:

בגמרא (סוכה לב, סע"ב) מסופר על הוויכוח בין האמוראים, שרב יהודה אמר שהדס כשר, "עבות", הוא שיוצאים מכל 'קן' שלושה עלים, ואילו רב כהנא אמר שכשר "אפילו תרי וחד" - "שני עלין... ועלה אחד מלמטה ורוכב על השנים" (רש"י). ומספרת הגמרא: "רב אחא בריה דרבא מהדר [=מחזר למצוא דווקא] אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא" [=כיוון שכך יצא מפיו]. ע"כ [אמנם להלכה נפסק ברמב"ם, טושו"ע ושו"ע אדמוה"ז שהדס זה אינו כשר, וכסיום הסוגיא שם].

האזכור:

בשנת תשי"ב כתב אחד מרבני חב"ד לרבי, על כך שהרב "א עולמ'שער" [=שלא מאנ"ש] ש"עומד-על גביו" אינו מניח לו לבנות מקווה לפי הידורי חב"ד, ואותו רב ("כנראה - בגלל שנמצא כבר זמן ממושך תחת השפעתו") לימד עליו זכות, שכיוון ששמע מרבותיו שלו אחרת - הוא מדייק לנהוג (ולהנהיג) כמותם, אף שהמקווה כמנהגנו מהודר יותר. והרבי אמר, שיש ללמוד מזה עד כמה חובתנו לנהוג כפי שראו או שמעו מהרביים, ולא לחפש כלל 'הידורים' אחרים (משיחת אחש"פ תשי"ב ס"י-יב, 'תורת מנחם - התוועדויות' תשי"ב ח"ב עמ' 145 ואילך). שם מבאר בארוכה אודות מנהג רבותינו דווקא לשרות את המצה באחרון של פסח, ולעשות זאת בכל מאכל וכו'.

השימוש בזה כהוראה למעשה:

לאחר מכן השתמש בכך הרבי פעמים רבות כדי לחזק את ההיצמדות להנהגת רבותינו נשיאינו. באחד המקומות הדגיש: "אף שבוודאי בעל הפסק-דין עצמו, רב כהנא, לא הידר שיהיה דווקא תרי וחד, אלא רק דנפיק מפומיה, ולכן על תלמידו להדר לנהוג מתאים לדבריו, שבזה מתבלטת השייכות. וכל-שכן בנידון-דידן, עניין שבפועל" (מכתב להרה"ג רש"י זווין ע"ה, לקוטי-שיחות כרך ט, 282. אג"ק יט עמ' רפא).

להלן רשימה חלקית של נושאים שמצאתי (לאחר החיפוש בכל המפתחות שתח"י, בתקליטור 'ספריית חב"ד' ובאתר האינטרנט "מכון הרבי") שהרבי מביא או מציין בהם את המימרה האמורה:

* קיצוץ פיאות-הראש שלא יגדלו ארוכות, כהנהגת האריז"ל (אג"ק כ,י. לקו"ש לב,247).

* אי-אמירת "ושמרו" בליל שבת ויום-טוב (אג"ק יז,רכא. לקו"ש ט,285).

* הימנעות מלבישת 'תכלת' של האדמו"ר מראדזין (אג"ק יז,רלב. לקו"ש כח,328).

* הימנעות מלעבור לפני התיבה בשבת שלפני היארצייט (אג"ק כ,רלו).

* הדלקת נר חנוכה בפנים דווקא (אג"ק כו,לו. לקו"ש ה,456).

* היתר לינה במלון של גוי (אג"ק יח,תנח. לקו"ש יז, 480).

* אי-עטיפת טלית לעלייה לתורה או ש"ץ "משום כבוד הציבור" (אג"ק יט,רמט. לקו"ש ט,276).

* שלא ללמוד כלל מהנהגות אחרים שאינן כהוראת רבותינו, כיוון שאינן "כרמי שלי", ו"אנו אין לנו אלא ה' אחד... וכהן-גדול אחד" ('התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 2077, בלתי מוגה. וכדאי לברר האם הכוונה הייתה לעניין מסויים ואם-כן מהו).

עד היכן:

ונשאלת השאלה, לגופו של עניין - דברי הרב: עד כמה יש בזה עניין; האם תמיד, כאשר למשל אדמו"ר הזקן או הצמח-צדק מקילים בנושא מסויים יותר מכל הפוסקים [ולא בנושא כמו דעת הצמח-צדק שנזכרה באג"ק ח"ג עמ' שיט וח"ד עמ' תג (שם כתב הרבי "אנו אין לנו אלא הוראת רבותינו נשיאינו") ועמ' תמד, ולקוטי-שיחות כרך יב עמ' 180 - כי באותו נושא, כמבואר  שם, לגופו של עניין יש בעיה בפסיקה לחומרא  יותר מהמוכרח], חייבים אנו לנהוג רק כדעתם "הואיל ונפיק מפומיה"? (ראה במיוחד בנושא המלון הנ"ל).

ואמנם כך נאמר בשיחת ש"פ דברים, שבת חזון ה'תשמ"ב סכ"ח  ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד עמ' 1964, בלתי מוגה), בקשר לאחרונים שהחמירו משום שלא ראו את ספרי הראשונים בנושא כלשהו, שאין צריכים להחמיר כמותם, וראייתו מהעניין ש"רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא", הרי שישנו הידור מיוחד לעשות כדברי רבו, גם כאשר הנהגה זו היא לקולא, ויש אפשרות להחמיר.

הנהגות אישיות:

בנוגע לקל-וחומר שהרבי למד מזה, הנהגות נשיאינו (וזה רוב השימוש בנושא אצלו), יש לומר שהדבר המוקשה ביותר, לכאורה, הוא לעניין הנהגת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ליטול לאמירת ההלל רק את הלולב ומיניו, ולצרף את האתרוג רק לנענועים [הנהגה שהכניס הרבי ברשימת מנהגי חג הסוכות עוד בחיי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ. נדפסו גם בספר המנהגים, עמ' 67], וגם לבדוק את האתרוג לאחרי הנענועים.

בשיחה העוסקת בזה (ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ח ס"ט, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"א עמ' 243 ואילך, בלתי מוגה), נאמר: "שהנהגה זו ראינו בשנים האחרונות כאשר מצב בריאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לא היה בשלימות כו' [ואילו בשנים שלפני זה, כשמצב הבריאות היה בשלימות - לא ראינו (אני, על-כל-פנים, לא ראיתי) אופן הנהגתו בעניין הנ"ל], ולכן היתה זהירות יתירה בשמירה על האתרוג, שלא לאחזו אלא כפי המוכח (בעת הנענועים), שמא יישרט האתרוג בגלל רעד הידיים כו'", עכ"ל. להעיר מדברים שכתב לנו בימים אלו המזכיר, הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר: "בנוגע לאופן אחיזת הד' מינים במשך אמירת הלל - הרבי ראה את הנהגת הרבי הריי"צ כשהיה בריא אולם, וגם אז נהג כך". וצ"ע, ואולי הדיוק הוא באמירה, "כשמצב הבריאות היה בשלימות".

לגבי ה"הוראה לרבים" שבזה, נאמר שם סו"ס י': "ולהעיר, שאף שלכאורה אין זה סדר "לחקות" את הנהגת הרבי בכל ענייניו - הרי ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבעניינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתירה וכיוצא-בזה שראו אצל הרבי, היו גם הם נוהגים כן" [ראה גם מענה הרבי באג"ק ח"כ עמ' לט]. - כנראה החליט הרבי שיש בהנהגות אלו משום "דיוק וזהירות יתירה", ולכן הורה לנהוג כן.

וצריך חיפוש המקור לזה (לעניין אי-נטילת האתרוג), כי בס' טור ברקת - למוהר"ר חיים כהן, מגורי האר"י, שהובא כמה פעמים בחסידות - (סי' תרנ"א סי"א) כתב: "ולעולם אין להפריד האתרוג מהלולב משעה שמברך עליו עד תום כל דבר התפילה, ואפילו אם עולה לקרוא בתורה" (ומקורו מציינים לפע"ח שער הלולב פ"ח דף קמח טור ד). אם כי בלאו הכי אין נוהגין כדבריו, אבל על-כל-פנים כשנוטלין אותן צריכים להיות דווקא כולם יחד.

הוראה לרבים:

בהזדמנות נוספת השתמש הרבי בעניין זה כדי לעודד הנהגה כפי שנהגו רבותינו - בשיחת שבת פרשת וישלח, ח"י כסלו תשמ"ג סל"ט ('התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 584, בלתי מוגה), בקשר למי שטוען שעדיין איננו ראוי לעבודה זו דלימוד החסידות והפצת המעיינות חוצה ולכן אינו עוסק בכך. הרבי הביא דוגמה לשלילת טענה זו מההידור דנטילת-ידיים לסעודה ג' פעמים רצופות, שבשיחות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (לקוטי-דיבורים ח"ב עדר,א ואילך. ספר-השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 82 ואילך) "נתבאר שעניין זה צריך להיות באופן פנימי וכו' ("צריך לאחוז בדרגה זו") - הרי חסידים הראו 'קונץ', שמאז שנתפרסם עניין זה - התחילו כל החסידים לנהוג כך בפועל ממש!

"וטעם הדבר מובן, ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (אג"ק שלו ח"א עמ' רסו. מבוא לקונטרס 'ומעין' עמ' 22) אשר... בזמן דעקבתא דמשיחא צריכה להיות עבודת הבירורים ללא סדר והדרגה, אלא באופן ד'חטוף ואכול, חטוף ושתי'... ובנדון דידן: כאשר שומעים אודות עניין של הידור... הנה לכל לראש צריכים לקיים זאת... ומה שצריכים 'לאחוז בדרגא זו' - הנה במשך הזמן ישתדל אמנם להיות במעמד ומצב המתאים לזה, וסוף-כל-סוף אכן יגיע לדרגא כזו. ואין לחשוש לשינוי הסדר (קיום ההידור בפועל, ורק אחר-כך "לאחוז בדרגה זו") - כי ידועה הוראת התורה ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'!

"ולאמיתו של דבר - יש לומר שזו היתה אמנם כוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בפרסום העניין בשיחה הנ"ל:

"בהכירי את כ"ק מו"ח אדמו"ר, עד כמה שהיה 'טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל' - הרי לא ייתכן לומר שכוונתו בפרסום והדפסת עניין הנ"ל לשלול ולהזהיר שלא יתנהגו כן עד שיהיו ראויים לזה, כלומר, שכל הכוונה בפרסום הדברים היא - שאף אחד לא 'ייכשל' בזה שיקבל על עצמו הידור זה כל זמן שאינו ראוי לכך, פשיטא שחס-ושלום לומר כן!

"אלא אדרבה: הכוונה בפרסום הדברים היא - להדגיש שמכיוון שכך היתה ההנהגה דנשיא הדור, הרי זו הוראה לכל הדור, כי 'גופא בתר רישא אזיל', ולכן היות שכל אחד הוא חלק מה'גופא' השייך לנשיא הדור (ורוצה ומשתדל להיות שייך ומקושר עוד יותר), הנה כאשר מספרים לו אודות מנהג של נשיא הדור, הרי לכל לראש יודע שגם הוא צריך להתנהג כן [ומביא את הסיפור ד'הואיל ונפיק' שהיה התלמיד 'מהדר אתרי וחד' שגם הוא כשר לדעת רבו, ועל-אחת-כמה-וכמה בנדון-דידן - כאשר מדובר אודות עניין של הידור] אלא שביחד עם זה הדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר הוראה נוספת - שצריכים 'לאחוז בזה' - להשתדל שיהיה גם ראוי לזה, אבל לא שצריך להמתין עד שיהיה ראוי לזה ורק אחר-כך יתנהג כן בפועל! [ומזה מביא הרבי דוגמה גם בקשר להפצת המעיינות חוצה]." ע"כ מהשיחה הנ"ל.

הסיפורים במקורם:

ולהעיר מנוסח העניין כפי שסופר במקור.

לראשונה [לפי הנדפס לפנינו, והנסמן ברשימת השיחה] סופר העניין על-ידי אדמו"ר מהוריי"צ בכ"ה בשבט תרצ"ו (הנ"ל מלקוטי-דיבורים), ושם הביא, שלפני שנים רבות הגיעו לליובאוויטש הרבה אורחים חשובים, מהמפורסמים בעדת החסידים, והוזמנו לשולחנו של אדמו"ר מהורש"ב. בזמן נטילת ידיים הבחינו בהידוריו של הרבי, ואז היה ביניהם דיון מה המקור לדין זה. כשהתיישבו לשולחן, שאל זקן הרבנים את הרבי מהו המקור לזה. הרבי חשב לרגע, וענה שבזה הרגע אינו זוכר היכן המקור, אבל כיוון שהוא נוהג כך, ודאי יש לזה מקור (עיי"ש). "כרגיל - מיד נתפרסם העניין בין החסידים, וכולם התחילו לנהוג כן". ומסיים, שבאחת השיחות הסביר אביו, כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, בהרחבה מה ההבדל בין קיום של הידור, של דין, או של הידור-דהידור. וסיים בכך, ש'פנימי' מתייגע עם עצמו שיהיה נוגע לו וירצה לקיים מצווה בהידור-דהידור מתוך חיות פנימי (כל זה - במסגרת הנושא "חב"ד דורשת פנימיות", הנדון בשיחה זו בהרחבה). ע"כ.

[להעיר, דלכאורה מסופר כאן, שכל החסידים החלו לנהוג כך כבר בשעתו, כששמו לב להנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזה. אך מובן, שכאשר סיפר זאת אדמו"ר מהוריי"צ היתה ההפצה בין החסידים והשייכים לאנ"ש רחבה בהרבה.]

בפעם השנייה סיפר זאת אדמו"ר מהוריי"צ בסעודת היום באחרון-של-פסח ת"ש (הנ"ל מספר-השיחות קיץ ה'ש"ת), בקשר למה שתלמידי הבעש"ט בתחילת התגלותו הרהרו הרבה אם עליהם לשמור את מנהגי מורם ורבם הבעש"ט, וזאת לא חלילה כ"מהרהרים אחר רבם", אלא שבדקו את עצמם אם הם עומדים כבר בדרגה שבכוחם לנהוג בדרך הקודש של הבעש"ט, ושלא ייקרא הדבר 'חיקוי', לעשות רק מפני שהרבי עושה כך. מקושרי הבעש"ט מאנשים פשוטים קיבלו מיד בפועל-ממש את כל מנהגי הבעש"ט, ללא חקירות ובדיקות אם הם אוחזים בדרגה זו שעליהם לנהוג כמו הבעש"ט או לאו. ובהמשך, בשם אביו נ"ע מסר הסבר על כך:

"כשאיש פשוט מחקה הידור שעושה בן-תורה המהדר במצוות, אין בזה פלא. כך צריך להיות. איש פשוט עושה הכול בקבלת-עול, וצריך לעשות בקבלת-עול. אבל כאשר בן-תורה, בפרט אם הוא עוסק בחסידות, הן ב'השכלה' והן ב'עבודה', עושה משהו, חייבת העשייה להיות פנימית, באותה דרגא".

והזכיר את שבת פרשת תולדות תרנ"ד, שהיה בה אורח חשוב ("שם האורח לא ניתן להעתיק") אצל אביו אדמו"ר נ"ע, והאורח נהג בכל פרטי נטילת ידיים לסעודה בדיוק כמנהג אביו, אלא שאביו הסתכל בחוזקה על כל פרטי הנהגתו, "לראות האם זהו קיום 'בדרגה' או רק 'ברצון', דהיינו שעדיין אינו אוחז בדרגה זו אלא שיש לו רצון להגיע אליה" עכ"ל.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)